מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הודעת גירעון במכס: מבוא וטענות הצדדים בתמצית מבוא: בפני שתי תובענות אשר אוחדו, במסגרתן עותרים התובעים למתן סעד הצהרתי לביטול הודעת הגירעון שהוציאה הנתבעת לתובעת 1 ולמתן פסק דין הצהרתי בו ייקבע כי רכב מסוג טויוטה מ.ר 31-025-56 ורכב מסוג יונדאי מ.ר 73-828-61 (להלן:"הרכבים") אשר נתפסו ונמכרו על ידי הנתבעת, הינם בבעלותו הפרטית של התובע מס' 2. התובעת 1, אריאל פרפיום בע"מ שימשה כחברה ישראלית שעיסוקה ביבוא, שיווק בשמים ומוצרי קוסמטיקה לישראל (להלן:"אריאל"). התובע 2, מר יוסף אלול, הינו בעליה ומנהליה של אריאל (להלן:"מר אלול"). הנתבעת הינה רשות המכס (להלן:"הנתבעת" או "רשות המכס"). בזמנים הרלוונטיים לתביעה, רכשה אריאל בשמים משתי ספקיות עיקריות: האחת, חברה בשם SARA'S SCENT, INC. (להלן: "SARA'S") אשר מקום מושבה בארה"ב והשניה, חברה בשם TRADING LTD. OSILAN (להלן:"OSILAN" ) אשר מקום מושבה בקפריסין. בחודש יוני 2006 התעורר חשד אצל הנתבעת כי אריאל הצהירה על נתונים כוזבים לנתבעת בנוגע לערך הטובין שרכשה מהספקיות המוזכרות לעיל. ביום 18/1/2007 הגיעו חוקרי הנתבעת למשרדיה של אריאל לשם עריכת חיפוש וחקירה, במהלכה נחקר מר אלול. מממצאי החקירה עלה, לטענת הנתבעת, כי אריאל או מי מטעמה לא דיווחו על הערך המלא או הנכון של הטובין ולמעשה נערכה הנמכת ערך הטובין ברשומונים שהוגשו לנתבעת, כך שלא שולמו מלוא המיסים. ביום 3/6/2007 הוצאה לאריאל הודעת חיוב בגין הגרעון במיסים על סך 1,826,318 ₪ המתייחסת ל- 26 רשומונים ומאוחר יותר ביום 20/8/2007 הוצאה "דרישת תשלום" מעודכנת על סך של 1,899,037 ₪ (להלן:"הודעת הגרעון"). בעקבות אי הסדרת החוב נשוא הודעת הגרעון על ידי אריאל, ננקטו כנגדה הליכי גביה במהלכם נתפסו הרכבים אשר זוהו על ידי הנתבעת כרכבים השייכים לאריאל. בהחלטה מיום 25/11/2008 שניתנה על ידי כב' השופטת טאובר ניתן צו מניעה זמני המורה לנתבעת להימנע ממכירת הרכבים בכפוף להפקדת התחייבות עצמית והפקדת סך של 30,000 ₪ בקופת בית המשפט על ידי התובעים. ביום 7/1/2009 לאחר דיון בלתי פורמאלי שהתקיים בין הצדדים הוסכם, בין היתר, כי בנוסף לסך שהופקד בגובה 30,000 ₪ תופקד ערבות צמודה לטובת הנתבעת בסך של 100,000 ₪. בהחלטת כב' השופטת טאובר מיום 30/3/2009 ולאחר שלא עמדו התובעים בהתחיבויותיהם להפקדת הערבות הצמודה בסך 100,000 ₪ בוטל צו המניעה הזמני. מאוחר יותר, הרכבים נמכרו על ידי הנתבעת. במקביל לברור התובענות שבפניי, הגישה הנתבעת במסגרת ת"פ 27249-12-09 כתב אישום כנגד התובעים בגין 5 מהרשומונים אשר נפסלו על ידי הנתבעת (מוצג ת/7). בפניי התקיימו שלוש ישיבות הוכחות ובהן העידו העדים כדלקמן. מטעם התובעים: גב' חזות, מזכירה ומנהלת החשבונות באריאל; מר אבן צור, רואה החשבון של הנתבעת באותה העת; מר חסון שהנו מכר של אלול וסוחר בתחום הסטוקים בארה"ב; גב' רייס מנהלת החשבונות של SARA'S ומר אלול. מטעם הנתבעת העידו מר שיצמן העובד כממונה יחידת בקרת יבוא בבית המכס בחיפה ומר ברכה, חוקר ביחידה לפירוקים, כינוסים וגביה קשה של אגף המכס. הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב. עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם בוצעה הנמכת מחירים על ידי התובעים ביחס לטובין המיובא. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את מכלול טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בוצעה הנמכת מחירים על ידי התובעים. הוצאת הודעת הגרעון, כמו גם יתר הצעדים אשר נקטה הנתבעת באשר להליכי הגביה ותפיסת הרכבים, נעשו כדין. מכאן, שדין התובענות להדחות. להלן אנמק. טענות התובעים בתמצית: לטענת התובעים, יש לדחות את הטענה לפיה אריאל השתמטה מתשלום מס. לאורך שנים חשבונותיה של אריאל נוהלו בצורה מדויקת וכל החשבוניות הוגשו באופן אחיד לרשויות המדינה בינהן: המכס, מס הכנסה ומע"מ (בטרם חקירת המכס). הודעת הגירעון מתבססת על טיוטות בלבד עליהן נרשמו, בין היתר, הערות ומספרי טלפון ולא על מסמכים מקוריים. המדובר בניירות שהועברו לאריאל באמצעות הפקס על ידי ספקים וכחלק ממשא ומתן בטרם רכישת "סטוק" ולא ניתן לעשות בהם שימוש כלפי הנתבעת. התובעים מצרפים עותק מקובץ הנחיות פנימי להגשת מסמכים מקוריים וטוענים, בין היתר, כי על פי הוראות העבודה והנחיות המכס מתקבלים רק רשומונים ומסמכים מקוריים לשם שחרור טובין מהמכס ולא ניתן לעשות שימוש במסמך שאינו מקורי. התובעים סבורים כי ערך העסקה שהוצהר תואם את ההגדרה בפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה או פקודת המכס") ובאשר לדפוס העבודה שהתנהל, הרי שהוכח כי התנהל דפוס עבודה כמו בארה"ב, שם המו"מ מתנהל על גבי חשבוניות זמניות. אין בדפוס שכזה כדי ניסיון להעלים מס. התובעים טוענים כי הנתבעת "סימנה" אותה ומלינים על אופן ניהול החקירה שהתנהלה על ידי המכס תוך כדי לחץ והשפעה בלתי הוגנת אשר הופעלו על מר אלול ותוך כדי שנמנע ממנו זכות היוועצות בעו"ד. חקירתו בוצעה באגרסיביות, בהרמת קול באיומים לכליאה תוך לחץ להודיה. כך גם מבוקש להתעלם מהודאתו שנמסרה במהלך החקירה. הנתבעת לא בחנה את ההיבט המקצועי של "שוק הסטוקים" ואת סוגית מחיר הטובין והעובדה כי לקוחות נוספים רכשו מהספקית SARA'S במחירים זהים מאשש אף את הטענה אשר מעלה הנתבעת על קיומם של יחסים מיוחדים. התובעים מפנים לסעיף 133ח לפקודה וטוענים לבטלות הגירעון עקב היעדר הנמקה. לטענתם, המכס לא המציא לידיהם את שיטת החישוב ופירוט החישוב בכתב ומכאן, הופרה חובת הגילוי. זאת ועוד, אין כל היגיון כלכלי מסחרי בהודעת הגרעון הנדונה כיוון שבמידה ואריאל היתה רוכשת את הטובין במחירים להם טוענת הנתבעת, היתה נותרת בהפסד ניכר. אף שמהדובר בטובין בעל מחיר נמוך מהמקובל אין בכך עילה לפסילתו מלשמש לצורך קביעת ערך העסקה. הנתבעת פעלה בחוסר מידתיות ובחוסר סבירות, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, בחוסר שוויון ובהתנהגות מפלה. באשר לתפיסת הרכבים ומכירתם, הרי שההליך בוצע ללא סמכות ושלא כדין תוך התעלמות מהמרשמים הפומביים. טענות הנתבעת בתמצית: הנתבעת מכחישה טענות התובעים ומבקשת לדחות התובענות לגופן. הנתבעת טוענת כי התובעים נמנעו מלהעלות השגות באשר להודעת הגירעון ורק משנתפסו הרכבים הגישו התובענה שבפנינו. לגופו של עניין, התובעים לא הרימו את הנטל הנדרש והנתבעת סבורה כי החלטתה נתמכת בראיות ומבוססת. לעניין אופן חקירת מר אלול, דוחה הנתבעת את טענות התובעים ולגרסתה מר אלול הודה במיוחס לו לאחר שהבין שהחוקרים כבר אספו מסמכים רבים. הנתבעת סבורה כי התובעים נמנעו מהבאת עדים רלוונטיים לעדות כגון בעליה של חברת OSILAN וכי יש לזקוף העניין לחובתם. זאת ועוד, התובעים הצהירו לנתבעת הצהרה כוזבת ולראיה, בתצהיר יבואן שנתי הצהירו על רכישות מחברת OSILAN כמי שנרכשו מחברה אחרת ובכל מקרה, טוענת הנתבעת כי לא הוכח כי המדובר במכירת סטוקים של מלאי. הנתבעת טוענת ליחסים מיוחדים בין התובעים לבין חברת SARA'S'. באשר לטענות לפיהן הודעת הגירעון מתבססת על טיוטות בלבד, מפנה הנתבעת לספריה של אריאל בהם נמצאו מתויקים החשבונות האמיתיים- הגבוהים והמונמכים ומסיקה כי מדובר במסמך בכתב שלא ניתן לסתירה. אין המדובר בטיוטות אלא חשבונות ספק אשר נשמרו בספרי החברה במשך זמן רב. כאשר מתנהל משא ומתן בין ספק ללקוח על הערך הסופי של הטובין מעביר הספק ללקוח חשבון פרופורמה או כל מסמך אחר, אך לא חשבון ספק. במקרה שבפנינו חשבון הספק מהווה אסמכתא ברורה לערך העסקה שעל הקונה לשלמו ואינו מהווה בסיס למו"מ על המחיר. כמו כן, בעיני הנתבעת אין זה סביר שהמוכר יקנה בהנחה בשיעור ניכר של 30% ואף יותר. לתמיכה בטענותיה, הנתבעת מפנה לראיות אשר נתפסו במהלך חקירתה. באשר לטענות בדבר דפוס העבודה החל בארה"ב, טוענת הנתבעת כי דפוס זה אסור בישראל. בניגוד לעמדת התובעים באשר לחובת הנתבעת להתייחס למחיר המכירה, טוענת הנתבעת כי לענייננו הנושא הרלוונטי היא מחירה האמיתי של הקניה, ערך העסקה, בעת יבוא הטובין ולא ערך המכירה. הנמכת ערך העסקה גרמה להקטנת המיסים שיש לשלמם וכתוצאה מכך אפשרה לאריאל למכור מוצריה במחיר נמוך ולהתחרות באופן בלתי הוגן ביתר הסוחרים. הנתבעת טוענת כי עמדה בחובת ההנמקה ואינה הפרה את חובת הגילוי. טענת התובעים להתנהגות מפלה ולא שוויונית לא הוכחה. באשר לתובענה ביחס לרכבים שנתפסו טוענת הנתבעת כי פעלה כדין ובהתאם לחקירה אשר העלתה כי הרכבים בהחזקת החברה אריאל. יצוין כי באשר להליך הפלילי המתברר במקביל לתובענות שבפניי - התובעים מעלים בסיכומיהם טענה באשר להבדל בין טענות המכס בהליך הפלילי ולהליך שבפניי באשר להגשת כתב אישום בגין 5 רשומונים בלבד. הנתבעת מתייחסת לטיעונים אלו באשר להליך הפלילי ולטענתה, טיעוני התובעים אינם רלוונטיים לענייננו, מדובר בנטל שונה ורמת ראיות שונה. מכל מקום, אין בדעתי לדון בטענות אשר מתבררות במסגרת הליך פלילי. דיון והכרעה המכס כרשות מנהלית - נטל הוכחה על התובעים מקדמית יצוין כי על התובעים נטל השכנוע ונטל הראיה להראות כי הודעת הגירעון הוצאה שלא כדין ויש לבטלה. זאת לא רק מן הטעם כי "המוציא מחברו עליו הראיה" אלא לאור כך שעניין נטל הראיה בסוגיה שבפנינו הוסדר בסעיף 239א לפקודת המכס בה נקבע כי "בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשימון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה".  זאת ועוד, הנתבעת הינה רשות מנהלית וככזו על פעולותיה חלה חזקת התקינות. משכך, נטל הראיה על המבקש להתנגד או לתקוף את פעולתה של הרשות (ראה ת"א (חי') 960/02 קליאופרטה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס, מיום 2/8/2007 והאזכורים שם לעניין בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, מיום 16/11/1994 וע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, מיום 4/7/1999). על הנתבעת, כרשות מינהלית לקבל החלטה סבירה המבוססת על תשתית עובדתית הכוללת איסוף נתונים, על הראיות להיות רלוונטיים, שייכים לעניין הנדון, אמינים ומהותיים (ראה בעניין בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת מיום 16/11/1994).  מכאן נשאל האם הרימו התובעים את הנטל להוכחת טענותיהם. סבירות החלטת הנתבעת בהוצאת הודעת הגרעון התובעים משיגים על החלטה של רשות מנהלית - רשות המכס. במצב דברים זה יש לבחון סבירות החלטתה של רשות המכס בהוצאת הודעת הגרעון בהסתמכה על הראיות שנתפסו במסגרת חקירתה והאם נסמכה על תשתית עובדתית. כבר נפסק כי התערבות בית המשפט בהחלטתה של רשות תיעשה רק במקרים של חוסר סבירות מהותי או קיצוני. כמו כן, רשות מנהלית אינה כפופה לדיני הראית ודי בכך שהנתונים עליה היא מסתמכת עומדים ב"כלל הראיה המנהלית", היינו, ראיות שרשות מנהלית סבירה היתה נסמכת עליהן לצורך קבלת ההחלטה. "הראיות יכולות להיות גם כאלו שאינן קבילות בהליך פלילי או אזרחי, לרבות עדות שמועה, ובלבד שכל אדם סביר היה רואה בראיה כבעלת ערך הוכחתי וסומך עליה במידה זו או אחרת". "כמו כן, נבחנת הזכות שעשויה להיפגע מההחלטה המנהלית ועוצמת הפגיעה בה. כגודל הזכות העלולה להיפגע כך גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרש". (ראה ת"א (חי') 960/02 קליאופרטה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס, מיום 2/8/2007 והאזכורים שם).   בפניי נחקר העד מר שיצמן, אשר נטל חלק בחקירה במשרדי אריאל ואצל מייצגה רואה החשבון מר אבן צור. מר שיצמן הצהיר כי בחודש יוני 2006 התעורר במכס חשד לכך שאריאל הצהירה למכס נתונים כוזבים בנוגע לערך העסקה של הטובין שייבאה. בעקבות כך הטיפול הועבר למחלקת חקירות לצורך אימות ערך עסקה של הטובין אשר הוצהרו ברשמוני היבוא על ידי אריאל למכס (ראה סעיף 7 למוצג נ/1). במהלך חקירתו דחה מר שיצמן את הגרסה לפיה החקירה נערכה בעקבות מידע שהגיע ממתחרים (ש' 10-12, בעמ' 30 לפרוטוקול) ומפרט כי החשד עלה בתהליך השחרור של המכס כאשר בתחילה עלה חשד שמדובר בזיופים או בבשמים לא איכותיים ולאחר בדיקה נמצא כי מדובר בבשמים מקוריים (ש' 16-20, בעמ' 30 לפרוטוקול). החקירה העלתה כי חומר הראיות שנתפס הינו מקורי ומהותי ונמצא כי הונמכו מחירים לפחות ב-30% (ש' 30-32, בעמ' 34 לפרוטוקול). נמצא פער משמעותי בין המוצהר או המדווח לנתבעת לבין המחירים האמיתיים ששולמו על ידי הנתבעת עבור רכישת הבשמים. בהמשך חקירתו דוחה מר שיצמן את טענת אריאל כי הרשומונים שנתפסו הינם טיוטות שנערכו לצורך משא ומתן ומסביר כי נתפסו חשבונות כפולים, חשבונות אלו הוצאו על ידי שני הספקים האחד מקפריסין והשני מארה"ב, נשמרו בקלסרים ומכאן כי המדובר בחשבונות אותנטיים. (ש' 7-13, בעמ' 31 לפרוטוקול). אין המדובר במסמכים המשקפים משא ומתן. מר שיצמן מסביר: "לגבי חברת אוסילן שבקפריסין, שם נמצאו חשבונות כפולים שדומים אחד לאחד לחשבונות שהוגשו למכס... לא יכול להיות שיש פה משא ומתן שכאשר שני החשבונות גם החשבון עם הערכים הגבוהים וגם החשבון עם הערכים הנמוכים נשלחים באותו רגע מהפקס של החברה שמספקת את הסחורה לחברה שקונה את הסחורה"(ש' 29-26, בעמ' 31 לפרוטוקול). מר שיצמן דוחה את שיטת העבודה לפיה המשא ומתן מתנהל על גבי חשבוניות, הנטענת כשיטת העבודה המקובלת בארה"ב וחוזר ומדגיש כי אין מנהלים משא ומתן על חשבוניות וכי השיטה אסורה בישראל (ש' 25-26, בעמ' 31 לפרוטוקול וגם ש' 20-23, בעמ' 32 לפרוטוקול). עוד מסביר מר שיצמן כי הודעת הגרעון אשר מפרטת 26 רשמוני יבוא נסמכה הן על 5 רשומונים כפולים אשר נתפסו בחקירה והן על קביעת ערך העסקה בהתאם לערך "טובין דומים" ביחס ליתר 21 הרשומונים (סעיף 22 למוצג נ/1). בחקירתו מסביר באשר לבשמים אשר לא מופיעים ברשומונים שנתפסו ומופיעים ב- 21 הרשומונים האחרים, כי ערך הבשמים שונה ונקבע כך רק לאחר שנמצא בוודאות סוג הבושם וגודל המיכל (ש' 8-11, בעמ' 34 לפרוטוקול). מר שיצמן נחקר ארוכות בפניי, גירסתו לא נסתרה ונותרה מהימנה. מר אבן צור, רואה חשבון של חברת אריאל מאז הקמתה, נחקר על ידי הנתבעת בסוגיה שבמחלוקת. בתצהירו (מוצג ת/2) טוען מר אבן צור כי ענייניה הכספיים של אריאל התנהלו בפיקוחו וללא רבב. לטענתו, כל המחירים והחשבוניות הוגשו באופן אחיד למכס, למס הכנסה ולמע"מ בטרם חקירת הנתבעת. בתצהירו הוא מדגיש כי לא הוגשו לטיפולו או להנהלת החשבונות טיוטות חמשת החשבוניות אשר נתפסו והרי שאין המדובר בחשבוניות מקוריות. מר אבן צור סבור שאין כל היגיון מקצועי לפסול את שווי הטובין המוצהר וכתוצאה מהליכי הגביה אשר ננקטו כנגד אריאל חוסלה יכולתה הכלכלית ופעילותה. אמנם מר אבן צור טוען ארוכות בתצהירו באשר לאמינות פעולותיה של אריאל בדיווחיה לנתבעת אך בעדותו בפניי לא ידע לתת מענה לאפשרות שאריאל שילמה במזומן ומעבר למוצהר וענה: "ההשערה שלך היא לא בתחום שיפוטי ולא בתחום המציאות שלי. אני לא חוקר. אני לא הולך אחריו כמו צל ויודע אם יש עסקאות מהצד. אני בודק מה שמביאים לי כמו רשימוני יבוא מקוריים וחשבונות מכירה ובסוף תקופה אנחנו עושים ספירת מלאי ולפי זה אני כרואה חשבון בודק את סבירות התוצאות העסקיות." (ש' 24-27, בעמ' 7 לפרוטוקול). כמו כן, נשאל מר אבן צור באשר לתנועות החשבון בכרטסות החברה. מעדותו, לא התרשמתי באשר לידיעותיו המלאות על פעילותיה העסקיות של אריאל. מר אבן צור נשאל וענה כדלקמן: "ש. למה חייבתם את שרהס בהתקנת מצלמות? ת.        יכול להיות שמנהלת החשבונות טעתה ברישום ובמקום לזכות את הספק היא זיכתה בטעות את הכרטיס הזה. עובדה שהכרטיס הזה בוטל ותסתכל על המספר 4,036. ש.        הכרטיס הזה רובו ככולו למעט אחד מופיע ביתרת חובה. המשמעות היא שחברת שרהס חייבת לחברה כסף, נכון? ת.        כן. ש.        ומה ההסבר? ת.        מר יוסף אלול בעל העסק יסביר את זה יותר טוב. צד החובה זה העברות בנקאיות שהועברו כספים לארה"ב. לחברה הזאת. אמרתי לך שהם באו בהפתעה ולקחו כרטסת ומה שהיה במחשב ועוד לא נערכו מאזנים ועוד לא נערכה ביקורת. עובדה שמנהלת החשבונות זיכתה את שרהס בטעות במקום לזכות את ספק המצלמות. " (ראה חקירתו בעמ' 9-10 לפרוטוקול). מכאן, שעדותו של מר אבן צור לא שפכה אור לגבי הסוגיה שבמחלוקת ואף ספק אם היתה לו ידיעה ממשית לכל פעילויותיה העסקיות של אריאל. הן מהחקירות שנוהלו בפניי והן מעיון בחומר הראיות שהוצג בפניי עולה כי החלטת הנתבעת מבוססת על תשתית עובדתית. הנתבעת ניהלה חקירה במהלכה נאספו נתונים מהותיים ורלוונטיים לטובין הנדון בענייננו, הכוללים את ספריה של אריאל אשר מהווים ראיה בכתב. יש לציין כי טענת התובעים המתייחסת להוראות בדבר הגשת רשומונים מקוריים בהתאם לקובץ הנחיות פנימי אינה מועילה להוכחת טענתם באשר לתשתית העובדתית עליה הסתמכה הנתבעת בעת קבלת החלטתה. הגם שטענתם זו לא הוכחה, מר שיצמן בחקירתו מפנה ל-26 רשומונים ביניהם קיימים חשבונות לא מקוריים אשר הוגשו לנתבעת (ש' 14-15, וש' 29-30 בעמ' 40 לפרוטוקול). באשר לטענה ל"סימונה" של הנתבעת את אריאל, הרי שזו לא הוכחה. נהפוך הוא, התרשמותי מהחקירות שנוהלו בפניי הינה כי הנתבעת פעלה בהתאם לחשד מבוסס וללא מניעים פסולים. כמו כן, טענת התובעים לחוסר הגיון כלכלי בהוצאת הודעת הגרעון לא הובררה דיה ולנוכח הראיות בפניי לפיהן הנתבעת פעלה בסבירות, הנטל על התובעים להוכיח שהנתבעת פעלה בניגוד להיגיון כלכלי. התובעים לא עמדו בנטל הנדרש ולא הוכיחו זאת. לסיכום שלב זה הרי שלנוכח מכלול הראיות עולה כי התובעים כשלו בסתירת ממצאי החקירה. הנתבעת פעלה בסבירות בהוצאת הודעת הגרעון לתובעים ובהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה לרבות עמידה בכלל הראיה המנהלית. ערך העסקה בשיטת ה"סטוק" בעניין זה התובעים סבורים כי ערך העסקה שהוצהר תואם את ההגדרה בפקודה. חוקרי המכס לא ערכו בדיקת מחירים השוואתית לגבי מחירי בשמים שנמכרו באותה העת בשיטת ה"סטוק". מאידך, הנתבעת סבורה כי הנושא הרלוונטי הוא מחירה האמיתי של הקניה ואין זה סביר שהמוכר יקנה בהנחה בשיעור ניכר של 30% ואף יותר ומכאן קובעת כי נערכה הקטנת המיסים. עוד מעלה הנתבעת טענה לפיה הנמכת המחירים מקורה ביחסים מיוחדים. סעיף 130 לפקודה קובע את אופן קביעת ערכם של טובין לצורך מסי ייבוא, על פי מדרג מסוים וקובע מספר שיטות לחישוב ערך טובין לצרכי מס. השיטה הראשונה והמרכזית לקביעת ערך הטובין הינה "ערך העסקה" שבה נרכשו הטובין בהתאם להוראות סעיף 132 (א) לפקודת המכס, הקובע: " (א) ערך עסקה הוא המחיר ששולם או שיש לשלמו בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל (להלן - מחיר העסקה), בתוספת ההוצאות והסכומים המפורטים בסעיף 133, ובלבד שהתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף קטן (ב)." סעיף 129 לפקודה דן במונח "יחסים מיוחדים" כאשר הנטל על היבואן להוכיח כי ערך העסקה משקף מחיר כלכלי שלא הושפע מקיום יחסים מיוחדים, כגון הוכחה כי המחיר הושג בעסקאות דומות בין צדדים שאינם קשורים. המקרים השכיחים הם מצבים בהם אחד הצדדים לעסקה שולט באחר במישרין או בעקיפין או מקרים בהם אחד מהצדדים הוא נושא משרה בעסקו של אחר. (בעניין זה ראה - ספרו של א. דורות, דיני מכס וסחר חוץ, תשס"ו- 2006, בעמ' 130). בסוגיה זו נפנה לעדויות: מטעם התובעים גב' חזות, מר חסון, גב' רייס ומר אלול. מטעם הנתבעת, מר שיצמן. עדותה של גב' חזות מעלה כי בדרך כלל הסחורה הגיעה ארוזה (ש' 10-11 בעמ' 6 לפרוטוקול) אך עניין מחירי הסחורה לא היתה בידיעתה "לא התעסקתי עם מחירים. ... חלק מהבשמים היו יקרים וחלק לא..."(ש' 17-21, בעמ' 6 לפרוטוקול) וכן לא ידעה לציין במדויק מה מרכיב המזומנים בסך כל המכירות (ש' 1-4, בעמ' 7 לפרוטוקול). עדותה של גב' חזות לא הועילה לעניין הנדון. מר חסון, העיד על שיטת העבודה וניהול המשא ומתן הנהוגים בארה"ב ושיטת הסטוק. מר חסון נשאל לגבי ידיעותיו על אופן ניהול שיטת הסטוקים, עליהם מצהיר בתצהירו ועונה "זה מה שאני עושה בארה"ב. אני יודע איך מתנהלים שם דברים."( הדגשה לא במקור-ש' 23-24 עמ' 12 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו נשאל לגבי אופן ניהול המו"מ לרכישת סטוקים. מעדותו ניתן ללמוד כי שיטת ניהול המו"מ בארה"ב נערכת על גבי חשבוניות אשר אינן מוגשות לרואה החשבון כאשר על אותו מספר חשבונית יכול שתצא העסקה האמיתית. התשלום בעד עסקת הסטוק יכול להתשלם אף בטרם ביצוע העסקה (ראה חקירה בעמ' 14-13 לפרוטוקול). עדותו של מר חסון לא העלתה ולא הורידה לעניין קבילות שיטת העבודה ודרך ניהול המשא ומתן הנטען על ידי התובעים כקביל בישראל. גב' רייס, מתגוררת ועובדת בארה"ב העידה כי הבעלים של חברת SARA'S הוא מר דביר סגל. בפני גב' רייס הוצג נספח יא' למוצג נ/1 מיום 10/2/2004 ממנו עולה כי מר דביר סגל רכש את החברה SARA'S ממר אלול. גב' רייס אשר בתצהירה (מוצג ת/4) מסרה כי למיטב ידיעתה מר סגל הקים את החברה, משיבה בעדותה כי "..אני לא ידעתי את זה..." (ש' 5-6 בעמ' 16 לפרוטוקול). בהמשך מאשרת גב' רייס כי אשתו של מר אלול עובדת בחברת SARA'S מזה 5 שנים לערך כאשת מכירות "היא יוצאת ומביאה לקוחות" (ש' 9-12 וש' 18 בעמ' 16 לפרוטוקול) . בתצהירה טוענת גב' חזות כי אריאל רכשה מחברת SARA'S סטוקים של בשמים בשנת 2005 ועד לשנת 2007 אך בעדותה לא ידעה להביא תימוכין לטענה זו. גב' חזות מפרטת את דרך ניהול המשא ומתן בארה"ב המתנהל על גבי חשבוניות (ראה בעמ' 17 לפרוטוקול) וטוענת כי מר אלול לא הנמיך מחירים "איך הוא יכול להנמיך מחירים? אין דבר כזה." (ש' 3-4 בעמ' 18 לפרוטוקול) ובהמשך מופנית גב' חזות למסמכים שנערכו בכתב יד ותחילה משיבה כי "..לעולם אנחנו לא יכולים להוציא דבר כזה..." כאשר בהמשך נזכרת כי קרה שמסמכים יצאו בצורה זו כאשר המחשב לא עבד (ש' 17-25 בעמ' 18 לפרוטוקול). מעדותה של גב' רייס עולה כי בין חברת SARA'S לאריאל התנהלו עסקים לטענתה כפי הנהוג בארה"ב. זאת ועוד, עדותה מעלה כי קיים קשר בין בעל חברת SARA'S לבעל חברת אריאל. עדותה של גב' רייס לא הועילה לדחיית טענת היחסים המיוחדים אשר העלתה הנתבעת. מר אלול, מכחיש בעדותו בבית המשפט את הטענה לפיה היה בעליה של חב' SARA'S והטענה להיות אישתו מנהלת את החברה. מר אלול מכחיש את נספח יא' למוצג נ/1, ממנו עולה כי מר דביר סגל רכש את החברה SARA'S ממר אלול תמורת הסך של 2.5 מליון דולר וטוען כי המדובר בהצהרת הון אישית ולא היה בשום שלב בעלים של חב' SARA'S (ש' 1-9, ש' 18-19 בעמ' 24 לפרוטוקול). יצוין כי בהודעתו במכס (עמוד אחרון בנספח ו'2 למוצג נ/1) מאשר מר אלול כי מכר את אריאל למר דביר סגל אשר היה עובד שלו וכיום הינו ספק שלו, אך מוסר כי סכום המכירה טרם נמסר לו. מאידך, בעת חקירתו הנגדית חזר בו מר אלול מטענה זו וטען כי "הסכום ששולם בשנת 04-05 הוא 2.5 מליון דולר זה שולם בכל מיני עניינים ולא בכסף, עניינים שהיו בין דביר סגל לביני" (ש' 26-27 בעמ' 23 לפרוטוקול). מעבר לסתירות האמורות והעדר תימוכין לגרסה החדשה, הרי שמר דביר סגל לא הובא לעדות ועניין זה פועל לחובת התובעים. ביחס לשיטת הסטוק, מצרף מר אלול תצהיר נוסף לתיק ביהמ"ש (מוצג ת/6), בו מפרט את אופן הקנייה בשיטת הסטוק, כהסבר למחירי קניית הטובין הנמוכים. מטעם הנתבעת, העיד מר שיצמן בעניין טענת ערך העסקה, יחסים מיוחדים ושיטת העבודה אשר ננקטה על ידי התובעים בעת שרכשו את הטובין, כדלקמן:    "ש. אתם בדקתם כחלק מחומר החקירה כדי להשלים את התמונה באיזה מחירים מוכרת אריאל פרפיום את הבשמים שלה? ת. לא. לא מעניין אותי מחיר המכירה של הבשמים. מעניין אותי מחיר העסקה ברגע שזה שוחרר מפיקוח המכס. " (ש' 27-30, בעמ' 30 לפרוטוקול). באשר לטענת היחסים המיוחדים ושיטת העבודה אשר ננקטה על ידי התובעים לרכישת הסטוק, העיד: "ראשית חברת שרה'ס היתה בעברה שייכת למר אלול. שנית, אשתו עדיין עובדת בחברה הזאת ולא יכול להיות שהוצאו חשבונות והוגשו לשלטונות הייצוא במכס האמריקאי כשהם כפולים עם אותו מספר. אף אחד לא עובד ככה בעולם וזה אסור על פי כל ההסכמים שקיימה מדינת ישראל מול המדינות איתן היא סוחרת. לגבי חברת אוסילן בקפריסין, ...שניהם הודפסו באותו יום ושניהם נשלחו לחברת אריאל פרפיום באותו יום מאותו פקס. אז לא יכול להיות שיש פה משא ומתן שכאשר שני החשבונות גם החשבון עם הערכים הגבוהים וגם החשבון עם הערכים הנמוכים נשלחים באותו רגע מהפקס של החברה שמספקת את הסחורה לחברה שקונה את הסחורה. "(ש' 22-31, בעמ' 31 לפרוטוקול). כאמור, גירסת מר שיצמן ולרבות נספח יא' למוצג נ/1 לא נסתרו. לסיכום סוגיה זו הרי שמהחקירות שנוהלו ומעיון בראיות שהוגשו שוכנעתי כי יש בסיס לחשד אשר בגינו ביצעה רשות המכס חקירה במשרדי אריאל. קיימות סתירות בין ערך הטובין המוצהר לזה שהתגלה במסמכים שנתפסו במהלך החקירה. עדותו של מר שיצמן מחזקת את הטענה כי לשם קביעת "ערך העסקה" נלקח בחשבון מחיר העסקה שנרכשה. ערך העסקה לצורך הוצאת הודעת הגרעון חושב בהתאם למחיר שצוין על גבי הרשומונים אשר נתפסו ובהתאם לערך "טובין דומים" מכוח סעיף 133ב לפקודה. כך גם הוכח בפני כי ערך העסקה תוקן כדין ובהתאם לממצאי החקירה. טענת שיטת ה"סטוק" לא הובהרה דיה ולא הוכחה כנדרש כאשר יש לזכור כי הנטל בעניין הינו על כתפי התובעים. מר אלול טוען בעל פה כנגד מסמך בכתב המפרט בברור כי מר דביר בעלי חברת SARA'S רכש ממנו את החברה ואף כנגד גרסה קודמת שלו. לפיכך, אין מקום לייחס משקל לאמירותיו הכלליות חסרות התימוכין בעניין זה. כך גם לא עלה בידי התובעים להוכיח כי ערך העסקה שיקף מחיר כלכלי שלא הושפע מקיום יחסים מיוחדים, אשר הוכח כי קיימים בין החברות. בנוסף לאמור, לא הובא לעדות מישהו מטעם חברת אוסילן וזאת חרף העדר מניעה לכך, דבר הפועל לחובת התובעים. הטענות המתיחסות לחובת הוכחת אופן חישוב הנתבעת את ערך העסקה אינן רלוונטיות למחלוקת שבפנינו ודינן להידחות. המחלוקת בענייננו נסובה על ממצא עובדתי, המבוסס על חקירה שנערכה על ידי הנתבעת אשר על פי ממצאיה ערך העסקה שהוצהר לנתבעת לא היה אמת והיה נמוך מן הערך האמיתי. על התובעים הנטל להבאת ראיות שיניחו את הדעת שהנתונים שהוצהרו על ידם ברשימונים אשר הוגשו לנתבעת היו נתוני אמת. כאמור, התובעים כשלו בסתירת ממצאי החקירה ובסתירת הטענה ליחסים מיוחדים. מכאן, שדין טענות התובעים בעניין להידחות. הטענה לחקירה בלתי הוגנת התובעים העלו טענה באשר לקיום חקירה בלתי הוגנת ולפסילת ההודעות של מר אלול (נספחים ו'1, ו'2 למוצג נ/1). אתייחס בקצרה לטענה זו וזאת לנוכח הראיות הדלות שנפרסו בפניי ולנוכח הברור בהליך הפלילי לרבות טענת פסילת ההודעות. אין עוררין כי בפנינו טענה המייחסת התנהגות פלילית לאדם ומשום כך, נדרשות ראיות ברורות ומשכנעות. בעניין זה נשמעה עדותה של גב' חזות שנכחה במועד החקירה ועדותו של מר אלול. גב' חזות בעדותה טוענת כי "לא היתה כפיה, אבל הדיבור, הטון היה מאוד גבוה. הכניסה שלהם היתה מאוד קשה" (ש' 23, עמ' 6 לפרוטוקול). בחקירתו מעיד מר אלול כי החקירה היתה אגרסיבית ומפנה למצבו האישי בעת מתן הודאתו "...במצב הנפשי שהייתי בו יכולתי לחתום על כל דבר ולא ראיתי בכלל על מה אני חותם... הבועה היתה שהילדים שלי לבד בבית. אישתי בחו"ל וגם הייתי בצום..." (ש' 27-32, בעמ' 21 לפרוטוקול). התובעים מצרפים מכתב מאת מר אלול אשר לטענתם נמסר לנתבעת מספר ימים לאחר תום החקירה ובו מכחיש מר אלול את תוכן הודעתו מיום החקירה (נספח א' למוצג ת/5). באשר למהלך החקירה, מסביר מר שיצמן כי נגבו שתי הודעות ממר אלול. האחת במשרדי חברת אריאל והשנייה בבית המכס. לטענת מר שיצמן ההודעות נמסרו על ידי מר אלול ומרצונו החופשי, לאחר הבנתם וקריאתם ללא איומים או השפעה בלתי הוגנת. באותן חקירות הודה מר אלול בהנמכת ערך הטובין (סעיף 18 למוצג נ/1): " אני מבקש מהספקים מארה"ב ומקפריסין להוציא לי חשבון נמוך ב-30% מהמחיר האמיתי ולשלוח אותו אלי ואני שולח לספקים בארה"ב ובקפריסין את מחיר העסקה האמיתי שגבוה ב-30% מהמחירים אותם אני מצהיר למכס" (הודעות ו'1 ו'2 למוצג נ/1). התובעים למעשה מבקשים לפסול הודאה שהתקבלה לטענתם במסגרת חקירה בלתי הוגנת ומצרפים מכתב לתצהירו של מר אלול המופנה ל"דני שיטצמן", ללא תאריך או חתימת מר אלול, אשר ערכו הראייתי נוכח כך, בעייתי. מכל מקום, מעבר לכך שלא הובאו בפניי ראיות ברורות ומשכנעות בסוגיה אשר יש בהם בכדי לקבל הטענה לפסילת ההודעות המכילות הודאה בהנמכת מחירים, הרי שכן שוכנעתי כי הודעת הגרעון נסמכה בעיקרה על הרשומונים שנתפסו משרדי אריאל ואין בטענה זו, הגם שלא הוכחה, בכדי לבטל את הודעת הגרעון ואת קביעתי באשר לסבירות החלטת הנתבעת. אשר על כן, דין הטענה להדחות. יתר טענות התובעים במישור המשפטי: בסיכומיהם, מעלים התובעים טיעונים משפטיים לבטלות הודעת הגרעון עקב העדר הנמקה מכוח סעיף 133ח לפקודה, להפרת חובת הגילוי, לחוסר מידתיות וסבירות והתנהגות מפלה ולא שוויונית. כפי שיפורט להלן מלבד העלאת טענות לעיל בכלליות, לא הציגו בפניי התובעים ראיות ממשיות לתמיכה בטענותיהם אלה ולא הרימו את הנטל הנדרש. העדר הנמקה וחובת הגילוי התובעים טוענים כי על הנתבעת היה ליתן הסבר באשר לאופן חישובה את הגירעון. אומנם ערכם של חמישה רשומונים נקבע על פי חשבונות הספק שנתפסו אך לתובעים לא ברור כיצד נקבע ערכם של יתר 21 הרשומונים. אריאל פנתה לגורמים בנתבעת מספר פעמים על מנת לקבל התחשיבים אך אלו לא הומצאו לעיונה. התובעים מפנים לסעיף 133ח לפקודה המעגן את חובת ההנמקה המוטלת על הנתבעת המחייבת אותה להמציא ליבואן את שיטת החישוב ופירוט החישוב בכתב. באשר לחובת הגילוי טוענים התובעים כי כל מידע אשר מוחזק בידי הרשות אמור להיות נגיש לעיונו של הפרט. זאת ועוד, התובעים טוענים כי פנו לגורמים בנתבעת מספר פעמים ומצרפים לתביעתם שני מכתבים המופנים לגורמים ברשות המכס (נספח ה' לכתב התביעה). מעיון במכתבים המצורפים, האחד מיום 19/12/2007 אשר עניינו בקשה לביטול גירעון ומכתב מיום 17/9/2007 בו מבקשים התובעים להגיע להסדר בגין חובם, לא התרשמתי כי מדובר באסמכתאות המעידות על פניה לשם עיון ספציפי בחישוב הגירעון. מנגד, הנתבעת מסבירה כי ציינה מפורשות באיזו שיטה נקטה המכס בקביעת הודעת הגרעון ומפרטת כי לגבי 5 הרשומונים לגביהם התקבלו חשבונות כפולים נקטה בשיטה הראשונה של ערך העסקה ולגבי יתר הרשומונים נקטה בדרך אשר מתווה סעיף 133ב לפקודה שעניינו ב"טובין דומים". הוכח בפניי כי הנתבעת עמדה בחובת ההנמקה. עיון בהודעת הגרעון מיום 3/6/2007 (נספח ב' למוצג נ/1) מעלה כי ניתן פירוט לגבי אופן חישוב הנתבעת את הגירעון. כך נרשם: "במהלך החקירה נתפשו בעסקך חשבונות ספק המעידים על הנמכת ערך הטובין בעת יבואם... על כן, ערך הטובין ברשמונים אלה נקבע על פי ערכם שצוינו בחשבונות שנתפשו. באשר ליתר הרשמונים נשוא הגרעון, ערך העסקה נקבע לפי סעיף 133 ב' לפקודת המכס. לנוחיותך מצ"ב טבלה, נספח א' המפרטת את ערך הטובין על פי מצאי הביקורת....." בנוסף, כפי שעולה מתצהירו של מר שיצמן (סעיף 32 למוצג נ/1), במהלך אחת הפגישות הוסבר אופן החישוב לרואה חשבון אשר ייצג את אריאל באותה העת, מר קלרברג. גרסתו לא נסתרה ומר קלרברג לא הובא לעדות לסתירת טענה זו. מכאן, שדין טענה זו של התובעים להידחות. חוסר מידתיות, סבירות והתנהגות מפלה ולא שוויונית התובעים סבורים כי הנתבעת פעלה בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. דרישת הנתבעת אינה מידתית, הודעת הגרעון חסרת הגיון כלכלי מסחרי והיתה מובילה את אריאל להפסד של כ- 3,500,000 ₪, התנהגות הנתבעת מפלה ואינה שוויונית לנוכח העובדה כי קיימים בשוק הבשמים סוחרים הפועלים באותה שיטה בה פעלו התובעים. הנתבעת דוחה את טענות התובעים בעניין זה. לדידה, מדובר בטענה לאקונית ונעדרת הוכחה. טענות התובעים במישור הפרת זכויות היסוד לא הוכחו בפניי. נהפוך הוא, הוכח בפניי כי הנתבעת פעלה בסבירות כנדרש מרשות מנהלית. נראה כי ביחס לטענות אלה, התובעים תולים יהבם בטענות שונות ללא הוכחה בצידן. סוגיית הרכבים- בעלות פרטית? התובעים טוענים כי תפיסת הרכבים ומכירתם בוצעו שלא כדין. לטענתם, מר אלול העביר הלוואת בעלים בסך של 970,000 ₪ על מנת שהחברה תוכל לפעול ובתמורה, החברה שילמה עבור רכב היונדאי את הביטוח וחלק מתשלומי רכישתו כחלק מהחזר הלוואת הבעלים ובעבור רכב הטויוטה שילמה אריאל בגין אחזקת הרכב בלבד. התובעים טוענים כי שני הרכבים נמכרו ככלי רכב פרטיים ולא כרכבי חברה שלא כדין. הנתבעת מפנה להלכה לפיה רישום הבעלות ברכב הינו בעל ערך דקלרטיבי וטוענת כי מחקירה שערכה הנתבעת עלה, בין היתר, כי אריאל דרשה בספרי הנהלת החשבונות שלה את הוצאות החזקת שני הרכבים הנדונים. אריאל אף יצרה שיעבוד על הרכב ברשם החברות ומשכך הצהירה כי היא הבעלים על הרכב. גרסתו של מר אלול לפיה אריאל חייבת לו כספים לא הוכחה. מכאן, טוענת הנתבעת כי אריאל הינה הבעלים של הרכבים הנדונים ושימשו אותה לעסקיה ואף ששימשו גם לצרכים פרטיים או משפחתיים של מר אלול אין בכך למנוע את העובדה ששימשו את עסקיה של אריאל. הלכה פסוקה היא כי רישום בעלות על רכב ברשות הרישוי הנו בעל ערך דקלרטיבי, ואין בו כדי ללמד על הזכויות האמיתיות בו. (ראה רע"א 510/00 רשף קבלנים בע"מ נגד אילנה ענבר, מיום 19/6/2000). עם זאת, מהווה הרישום ראיה לכאורה לקיום הזכות של מי שרשום כבעלים. בסוגיה זו נחקר העד מר ברכה, חוקר ביחידה לפירוקים, כינוסים וגביה קשה של אגף המכס ומע"מ. חקירתו לא סייעה לתמיכה בטענות התובעים. מר ברכה העיד כי אינו הגורם שמחליט באשר להליכי הגביה "מי שאמור להחליט מחליט. אני לא מחליט באופן אישי על ה...החקירות הן לצורך המשך הליך גבייתי. כלומר לגבות את אותו חוב שלא נפרע. במסגרת ההליך שזה מגיע לידי שלב של גבייה אז זה מועבר לגורמים המתאימים.." (ש' 1-5, בעמ' 44 לפרוטוקול). מר ברכה מעיד כי פעל בהתאם לראיות לפיהן הרכב הוא בשימוש החברה (ש' 26-28, בעמ' 44 לפרוטוקול). הראיות שהוצגו בעניין: עותק מרישיונות שני הרכבים והרשומים על שם מר אלול (נספח יג'-יד' למוצג ת/5); העתק אישור מר אבן צור מיום 1/9/2005 לפיו רכב מסוג טויוטה מס' רישוי 31-025-56 הרשום ע"ש מר אלול הינו רכב פרטי (נספח טו' למוצג ת/5); העתק אישור רשם המשכונות כי רכב מסוג יונדאי מס' רישוי 73-828-61 רשום על שם מר אלול וממושכן לחברת הליסינג (נספח יח' לסיכומי התובעים); הודעת מר אלול במסגרתה נשאל לגבי רישום של סעיף אחזקת רכב הטויוטה במאזן בוחן של אריאל והשיב:" מדובר בהוצאה ששולמה מחשבון חב' אריאל פרפיום עבור הוצאות רכב מסוג טויוטה...על שירות שהרכב עשה לטובת חב' אריאל ..הרכב נקנה בארץ..והועבר על שמי..היה גם רכב מסוג הונדה..רשום על שמי ששימש אותי וחב' אריאל פרפיום שילמה את ההוצאות שלו." (שורה 29-33 נספח ב' לתצהיר מר ברכה - מוצג נ/3); בנוסף, מנספח א' למוצג נ/3 עולה כי אריאל דרשה את הוצאות החזקת שני הרכבים בספרי הנהלת החשבונות שלה. הוגש "הסכם מימון ומשכון" (נספח ג' למוצג נ/3) שנחתם מול חברת דיימלר קרייזלר ביחס למימון לרכישת רכב היונדאי אשר ימושכן לטובת חברת המימון כאשר מר אלול והחברה חתומים על ההסכם. אריאל אף יצרה שעבוד לטובת חברת המימון ברשם החברות (נספח ד' למוצג נ/3). ממסמכי חשבון הבנק של אריאל עולה כי היא שחויבה בתשלומים בגין פרעון ההלוואה (נספח ה' למוצג נ/3). התובעים מפנים למאזני בוחן של אריאל לשנים 2005-2006 (נספח יט' לסיכומים) וטוענים כי מהם ניתן ללמוד על חובה של אריאל למר אלול בגין הלוואת בעלים; כן מפנים להעתק מכרטסת ריכוז דמי הוצאות אחזקת רכב פרטי של מר אלול כטענתו ומפנים לנספח א'1 למוצג נ/3. עיון במסמכים שמצרפים התובעים אינם מלמדים על הלוואת הבעלים הנטענת. מלבד טענות כלליות לא הוכח כי אריאל חייבת כספים למר אלול בגין הלוואת הבעלים או כי התשלומים לחברת המימון בוצעו כפרעון ההלוואה הנטענת. לסיכום סוגיה זו הרי שממכלול הראיות שהוצגו לא שוכנעתי כי הרכבים הנדונים לא היו בשימושה של חברת אריאל. אין בטענה כי הרכבים שימשו את מר אלול באופן פרטי ובעובדת רישום הרכבים על שם מר אלול, כדי לסתור את הראיות שהוצגו ולא נסתרו מהם ניתן ללמוד על זיקה של הרכבים לחברת אריאל ומימונה את עלות או אחזקת הרכבים. בכך יש בכדי לחזק טענות הנתבעת בעניין ולגבור על טענות התובעים. סוף דבר אשר על כן, דין שתי התביעות להדחות. התובעים ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 12,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מכס