לטענת הנתבעים, החזקתם בנכס מזה כ- 30 שנה, הינה מכח הסכם בעל פה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזקה בנכס מכוח הסכם בעל פה: תביעה לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין. התובעים זכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה בשתי יחידות מגורים המצויות ברחוב שביל הרימון 4 בנהריה, וידועות כחלקה 337 בגוש 18209 (להלן:"הנכס"). הזכויות רשומות במינהל מקרקעי ישראל, שם ידוע הנכס כמגרשים 1 ו- 2 באותה חלקה. בעל זכויות החכירה בנכס עד שנת 2002, היה נסים (מייקל) לוין (להלן:"לוין"). באותה שנה העביר לוין את זכויותיו לילדיו, ללא תמורה, ואלה מכרו את זכויותיהם לתובעים ביום 27.2.12. בכוונת התובעים להרוס את היחידות הבנויות במקום, ולבנות מבנה בן 4 יחידות דיור, בהתאם לתוכנית המתאר המקומית התקפה. הנתבעים מתגוררים בנכס ומחזיקים בו שנים רבות. הנתבע 1 (להלן:"פרץ") מחזיק בנכס החל משנת 1986 והנתבע מספר 2 (להלן:"אהרונוביץ") מחזיק בנכס עוד משנת 1982. לטענת התובעים, מחזיקים הנתבעים בנכס מכח הסכם שכירות בלתי מוגנת אשר הוארך מעת לעת. רק לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, נמצא עותק מחוזה שכירות אחד שנחתם בין לוין לאהרונוביץ בשנת 1992. לא הוצגו הסכמי שכירות נוספים, אך לטענת התובעים נחתמו מספר רב של חוזי שכירות כדוגמת החוזה שנמצא. לטענת הנתבעים, החזקתם בנכס מזה כ- 30 שנה, הינה מכח הסכם בעל פה בינם לבין לוין. במהלך השנים, טוענים הנתבעים, הבטיח להם לוין באופן מפורש, בין בעצמו ובין באמצעות אחותו וגיסו, רחל וישראל לזר, כי יוכלו להתגורר בנכס למשך כל ימי חייהם. כמו כן אישר להם לוין, לבנות בנכס ולהרחיבו. התנהלות זו, יצרה לדעת הנתבעים, הבטחה בעל פה לדיירות מוגנת. לחלופין, טוענים הנתבעים, כי יש לראות את השקעתם בנכס כחלף דמי מפתח, ולפיכך מקימה להם השקעתם זכות דיירות מוגנת. לחלופי חלופין, טוענים הנתבעים כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. דיון: לטענת הנתבעים, ההבטחה שניתנה להם מהווה הסכמה בעל פה בדבר דיירות מוגנת. הנתבעים מפנים לרע"א 3088/00 מאי זייתון נ' הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית פ"ד נו(6) 444, בו נפסק כי אין מניעה עקרונית להסכים על דיירות מוגנת, אף בדרך של הפניה כללית אל הוראות החוק. עוד טוענים הנתבעים, כי יש לראות בתוספת הבניה שבצעו בנכס, בהסכמת לוין, לטענתם, תשלום דמי מפתח. בניגוד לטענת הנתבעים, בסיכומים מטעמם, לא חל על התובעים הנטל להוכיח כי הנתבעים ידעו כל העת, באופן ברור, שהשכירות הינה זמנית בלבד. הנטל להוכחת טענות ההגנה של הנתבעים מוטל עליהם. היה עליהם להוכיח כי בעליו של הנכס שחוק הגנת הדייר לא חל עליו מכח סעיף 9 לחוק, הסכים להחיל על עצמו את המגבלות המוטלות על בעלות בנכס על פי החוק, ולהקנות לנתבעים זכות דיירות מוגנת. אקדים ואומר כי על סמך הראיות שהובאו בפני, לא ניתן לקבוע כי הוכחה הסכמה מצד לוין למתן זכות דיירות מוגנת לנתבעים. לא הוכח כי הבטיח לנתבעים שיוכלו להתגורר בנכס כל ימי חייהם, ואף לא הוכחה זכות דיירות מוגנת שצמחה לנתבעים מכח השקעתם בנכס. טענת הנתבעים לפיה ניתנה להם רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס כל חייהם, אף היא אינה יכולה להישמע. לפיכך החלטתי כי דין התביעה להתקבל. אנמק. לא הוכחה הבטחה מצד לוין: אפתח בהתייחסות לסוף עדותו של אהרונוביץ, אשר יש בה, לדעתי, כדי להבהיר כי טענת הנתבעים אינה יכולה להתקבל. אהרונוביץ נשאל האם כאשר הבטיח לו לוין, לטענתו, כי יוכל להתגורר בנכס כל חייו, התחייב גם לא למכור את הנכס, והשיב בשלילה. כן נשאל, האם שאל אי פעם את עצמו, או את לוין, מה יקרה אחרי פטירתו של לוין ביום מן הימים? האם יורשיו מחויבים לאותה הבטחה נטענת? על כך השיב: "לא היה לנו אף פעם זמן לשבת ולפתוח שיחות נפש ולדבר על הנושא הזה בצורה ריאלית אבל היתה הבנה וכל פעם שנפגשנו ידענו שהחיים ממשיכים והכל בסדר. כל פעם שהיינו מגיעים לשלם את שכר הדירה אף אחד לא צייץ מילה. לא רחל ולא ישראל לזר" (בעמוד 62 לפרוטוקול). מהדברים עולה בבירור, כי הנתבעים לא דיברו על הנושא עם לוין "בצורה ריאלית". הטענה כי "החיים ממשיכים והכל בסדר" בצירוף העובדה שהסיקו שהכל בסדר כי ישראל ורחל לזר לא אמרו דבר, מעידה על כך שהנתבעים בחרו להאמין "שיהיה בסדר", מבלי שהיה להם כל יסוד להאמין שכך יהיה. לא דובר מעולם על כך שלוין יהיה מנוע מלמכור את הבית לצד ג', או על מחויבותם של יורשי לוין להבטחה. עולה בבירור, מהדברים, כי הבטחה מפורשת לא ניתנה מעולם על ידי ה"ה לזר או על ידי לוין. אהרונוביץ העיד כי פגש את לוין בסך הכל שלוש פעמים כל חייו, למשך 10-15 דקות בכל פעם (בעמוד 62 שורה 4). האם על סמך דברים שנאמרו בהבל פה, בפגישה חטופה בת 10 דקות, יכלו הנתבעים להניח כי נוצרה להם זכות דיירות מוגנת? זכות שתעמוד להם גם אם תימכר הדירה? איני סבורה כך. אין זאת אלא כי הנתבעים קיוו שיוכלו להתגורר בנכס כל חייהם, אך מכאן ועד קבלת הבטחה לזכות מגורים כאמור, הדרך רחוקה. פרץ העיד, על הפעם הראשונה בה הראתה לו רחל לזר, אחותו של לוין את הדירה. לדבריו, אמרה לו כבר באותו רגע, כי "יש לו פה בית לכל החיים" משום שבעל הבית בחו"ל ולא יחזור לכאן בחיים (בעמוד 56 לפרוטוקול שורות 1-4). אף אם נאמרו המילים "תוכלו לגור כאן כל החיים" על ידי רחל (ואיני קובעת כי נאמרו), לא היה בכך אלא הערכה, על דרך ההגזמה, המכוונת לכך שלוין מתגורר בחו"ל וכפי הנראה לא ישוב להתגורר בארץ, ולכן לא יצטרך את הדירה בקרוב. מדברים אלה, לא ניתן ללמוד על הבטחה להתגורר בנכס כל החיים, או על הבטחה להימנעות ממכירת הנכס בעתיד לצד ג' - שהרי ברור כי הבטחה מעין זו לא ניתנת לאדם בפעם הראשונה שהוא מגיע לראות דירה שהוא מבקש להשכיר. לא היה בדברים כדי ליצור מחויבות, או זכות של ממש, ואם הנתבעים הסתמכו על הדברים כהבטחה מחייבת, אין להם להלין אלא על עצמם. הנתבעים אף נמנעו מלשאול את עצמם, איזה רציונל, כלכלי או אחר, עשוי לעמוד בבסיסה של התחייבות גורפת שכזו, שמשמעותה, למעשה, הענקת מתנה של ממש, לשני זרים. עובדה נוספת שיש בה כדי להעיד על כך שהנתבעים ידעו היטב שאין ללוין כל מחויבות כלפיהם לכל ימי חייהם, היא העובדה ששקלו לרכוש ממנו את הנכס, ויותר מכך - העובדה שה"ה לזר דיברו איתם כל העת, לטענתם, על כך שיום אחד הבית יהיה שלהם. פרץ העיד כי מדי פעם היו רחל וישראל לזר נוהגים לומר להם, כי יום אחד הבית יהיה שלהם. אהרונוביץ אישר כי ה"ה לזר היו מתבטאים כך לעיתים, וכי היו מגעים כל פעם בנושא (בעמוד 62 שורות 22-24). העובדה שלזר, הנתבעים, ואמו של אהרונוביץ, כולם דיברו על האפשרות שיום אחד ירכשו הנתבעים את הנכס, מעידה כאלף עדים, שלא היתה ללוין כל מחויבות כלפיהם לכל ימי חייהם, שכן לו היה ממש בטענתם, לפיה מובטחת להם הזכות להתגורר בנכס כל חייהם, לא היה להם כל ענין לרכוש את הדירה. פרץ העיד, כי כאשר הגיעו לאוזניהם השמועות על כך שלוין מתכוון למכור את הנכס, טס במיוחד לשם כך אל לוין בארה"ב, ונפגש עמו בניסיון להציע לו הצעה לרכישת הדירה ממנו. אין זאת אלא כי ידע, שמשמעות עסקת המכר תהיה תום תקופת השכירות. זאת ועוד, מן הראיות עולה כי פרץ לא הטיח בלוין, בפגישתם בארה"ב, טענה כלשהי בדבר הפרת הבטחה כלפיהם. לו אכן היתה הבטחה מצד לוין לנתבעים, כי יוכלו להתגורר במקום כל החיים, היה פרץ מלין בפניו על הפרת ההבטחה, אף מבלי להשתמש במונח דיירות מוגנת, שלא ידע לטענתו, באותה עת. בעדותו נשאל לוין האם הציע לנתבעים לרכוש את הנכס והשיב: "לא. אבל הם הציעו לי. גבי הגיע לארה"ב וצלצל אלי, הזמנתי אותו לארוחת צהריים ואז הוא אמר לי שהוא שמע שאני רוצה למכור, אני אמרתי לו שזה כבר לא אני אלא הילדים, הוא אמר לי "אפשר שאנחנו נקנה?" אני קצת נעלבתי. אחרי תקופה כה ארוכה שלא הצליחו לשלם ולא שילמו ארנונה ולא שילמו דמי שכירות בתקופה של 6-8 חודשים וסלחתי להם על הכל, ויכולתי לפנות אותם הרבה לפני, עשיתי גמילות חסדים והוא פתאום עכשיו בעל ממון. אמרתי לו, איך הגיע הממון והוא אמר שהוא מוכן לתת לי 200,000 דולר עכשיו. אמרתי לו שאם היה לו 200,000 דולר למה לא הודיע ללזר או למישהו והיא מעלה ב- 50 דולר את שכר הדירה. אני מרגיש שהוא רוצה לקנות את הנכס שלי בכסף שלא שילם לי ולכן הוא לא עומד בתור." (בעמוד 27 לפרוטוקול שורות 21-29). בהמשך, עומת לוין עם הסתירה לכאורה לדברים שנכתבו בתצהיר עדותו הראשית, בו הצהיר כי נתן להם אפשרות לרכוש את הנכס במחיר שבו עמד למכור אותו והם סירבו. לוין השיב, כי אם כך כתב בתצהירו, יתכן שגם זה נאמר לנתבעים. אני סבורה כי דבריו של לוין מיישבים את הסתירה. מכל מקום, אף אם הייתי מגיעה למסקנה שלוין סירב למכור לנתבעים את הנכס, לא היה בכך דבר, שהרי לא היתה להם כל זכות קדימה לרכישתו. מצאתי את עדותו של לוין כנה ומהימנה, למרות מה שיכול להתפרש כמספר סתירות העולות ממנה. לטעמי, הסתירות שניתן למצוא בעדותו של לוין, אינן נובעות אלא מאופיו המיוחד, אשר גרם לו לעיתים להשיב על השאלות בציניות, ואף בהתרסה. מעדותו של לוין עולה כי חש שטענת הנתבעים לפיה הבטיח להם כי יוכלו להתגורר בנכס כל חייהם, מכעיסה ומעידה על כפיות טובה, בהתחשב בכך שעשה עימם חסד משך 30 שנה, ונתן להם להתגורר בנכס בעבור דמי שכירות נמוכים. לכך יש להוסיף את העובדה, שהנתבע מתגורר כבר כ- 40 שנה בארה"ב ואינו מורגל בתרבות הישראלית של שיחה ישירה ובוטה. לפיכך, כאשר נטען כלפיו, במסגרת חקירתו הנגדית, כי הוא משקר, הכעיס אותו הדבר מאוד, וגרם לו להשיב פעמים רבות בהתרסה. עדותו של לוין, היא דוגמא לכך שלא תמיד ניתן להתרשם מעדותו של עד, רק על סמך קריאת פרוטוקול הדיון. להתרשמותו של בית המשפט משפת גופו של העד, מאישיותו, ומהלך הרוח המאפיין את החקירה, חשיבות מכרעת לצורך קביעת מהימנותו. ביחס לנסיבות כניסתו של אהרונוביץ לנכס, העיד לוין כי אחיינו התגורר בנכס, ועזב אותו בשנת 1985. באותה עת פנה אליו האחיין, ושאל אם חברו אהרונוביץ יוכל להמשיך להתגורר בנכס. לוין הכיר את אהרונוביץ ואת משפחתו מהעיר נהריה, וידע כי מדובר במשפחה שכולה, ולפיכך, על מנת להטיב עם אהרונוביץ, הסכים. כן העיד לוין, כי פרץ היה מעין דייר משנה של אהרונוביץ, שכן נכנס אל הנכס בעקבותיו, ולמיטב זכרונו לא חתם אף פעם על חוזה, אך המערכת החוזית שחלה על אהרונוביץ חלה גם עליו (בעמוד 23 לפרוטוקול). לוין נשאל, על דברים שנאמרו בשיחה שהוקלטה, בינו לבין אהרונוביץ, והופנה לעמוד 22 בתמליל השיחה. לוין העיד כי באותה שיחה שהיתה לו עם אהרונוביץ אמר לו שלא חתם על הסכם המעניק לנתבעים זכות דיירות מוגנת, וכי אם היה חותם על כזה הסכם, היה וודאי זוכר זאת (בעמוד 21 לפרוטוקול שורה 30 ואילך). לאחר מכן, נשאל לוין האם יכול להיות שאמר לנתבעים כי יוכלו להישאר בנכס כל החיים, או אולי לתקופה של 30 או 40 שנה, והשיב כי זו לא אמרה של איש עסקים, כי "אין דבר כזה כל החיים זה לא קביל בבית משפט ולא בשום מקום", ולכן אמר לאהרונוביץ, באותה שיחה שהוקלטה, כי גם אם אמר כזה דבר, זה לא קביל: "אני לא אוהב להתווכח, לכן אמרתי לו שגם אם אמרתי כזה דבר זה לא קביל." בהמשך נשאל במפורש, האם נתן הבטחה כזו, או שיתכן כי ניתנה הבטחה בשמו והשיב בשלילה. אביא את הציטוט במלואו: "ש. האם אמרת בעבר? ת. לא. ש. אבל אתה אומר פה שנגיד ואפילו אמרת. יכול להיות שהיה מצב שאמרת או אולי ישראל אמר מטעמך? או שנתן להם תחושה שהם רשאים להישאר בנכס. ת. לא. ישראל ורחל כל הזמן טענו שאני עושה טעות עם הבחורים האלה לאורך כל הדרך. למה אני לא מעלה את שכר הדירה? למה אני נותן להם שלא ישלמו?..." (בעמוד 22 לפרוטוקול שורות 16-24). לוין נשאל, מדוע במחלקת הארנונה בעיריה רשומה רחל כבעלת זכות החזקה בנכס, והשיב כי היה זה לבקשתו. כשהתבקש להסביר אמר: "אני רציתי שלא יהיה להם שום דבר שהם יוכלו לטעון שהם שילמו את הארנונה ולכן השארתי את זה על שם אחותי." (בעמוד 23 שורה 1). מעדותו של לוין, עולה, אם כן, כי מעולם לא הבטיח לנתבעים שיוכלו להתגורר בנכס כל חייהם. עדותו מהימנה בעיני, כאמור, ולא מצאתי כי עדותם של הנתבעים הצליחה לסתור אותה. לוין הבהיר, כי אחותו רחל ובעלה ישראל לא ניהלו את הנכס עבורו, אלא רק התבקשו להחתים את הנתבעים על הסכם שכירות כל שנה, ולגבות את דמי השכירות. לוין אמר, כי אינו יודע אם אכן החתימו אותם כל שנה על הסכם שכירות, אך התבקשו לעשות כן (בעמוד 25 לפרוטוקול שורה 3 ואילך). כאשר נשאל לוין, האם הוא יכול לומר כי ישראל מעולם לא הבטיח לנתבעים שיוכלו להישאר בדירה כל חייהם, ואישר להם לבנות, השיב כי ישראל לא היה מוסמך לתת הבטחה כזו, שכן במסגרת ההסכמה ביניהם בעל פה, ועל סמך ייפוי הכוח שנתן לישראל, היה זה מורשה רק לגבות את דמי השכירות (בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 24-30). ביחס לאפשרות שרחל אולי הבטיחה לנתבעים כי יוכלו להישאר בנכס כל חייהם, העיד לוין, כי "רחל רצתה אותם בחוץ מהשנה הראשונה. היא אמרה לי שיהיו בעיות." (בעמוד 27 שורה 4). הנתבעים לא סתרו את הדברים, ולא הוכיחו כי לרחל או לישראל היתה סמכות לנהל את הנכס בשמו של לוין, או כי היתה להם סמכות כלשהי להתחייב בשמו. מכאן, שאף אם היה מוכח כי ישראל או רחל אמרו לנתבעים כי יוכלו להתגורר בנכס כל חייהם, לא היה בכך כדי להועיל להם, שכן דברים אלו, ככל שנאמרו, לא נאמרו על דעתו של לוין, בעל הנכס. ודוקו: הדברים נכתבים למעלה מן הצורך, שכן לא הוכח כי ישראל או רחל הבטיחו לנתבעים כי יוכלו להתגורר בנכס כל חייהם. העובדה שרחל לא זומנה לעדות, על אף שלטענת הנתבעים היתה תומכת בעדותם, צריכה לפעול לרעתם. לוין נשאל, בחקירתו הנגדית, האם נכון שרחל לזר, אחותו, היתה גורם מרכזי בניהול הנכס בארץ, והשיב בשלילה (בעמוד 22 שורות 25-26). יעקב לזר העיד כי אמו כלל לא היתה מעורבת בהשכרת הנכס לנתבעים, וכי מי שטיפל בהשכרת הנכס היה אביו (ראו עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 4,10). משכך, סברו התובעים כי אין כל צורך בעדותה. אם סברו הנתבעים אחרת, היה עליהם לזמן את רחל לעדות מטעמם. כלל הוא כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה, למשל בע"א 548/78, שרון נ' לוי פ"ד לה (1), 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917, עמוד 1648 ואילך. בנוסף, נמנעו הנתבעים מלזמן לעדות גם את גרושתו של אהרונוביץ וחברו, אשר על פי עדותו היו עדים להבטחה שהשמיע באוזניו לוין. גם עובדה זו, פועלת לרעתם. הסכם השכירות: לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, ביקשו התובעים לצרף כראיה הסכם שכירות אשר נחתם בין לוין לאהרונביץ, ביום 10.10.92 (להלן:"ההסכם"). לטענתם, נמצא ההסכם רק סמוך למועד בו הוגשה בקשתם. התרתי את הצגת המסמך, אשר סומן ת/1. נטל ההוכחה, ביחס לאותנטיות של המסמך וחתימתו של אהרונוביץ עליו היה מוטל על התובעים, שכן הלכה פסוקה היא, כי כאשר טוען נתבע כי לא חתם על מסמך, עליו מבקש התובע להסתמך, נטל הראיה, להוכיח שהחתימה היא חתימתו של הנתבע, רובץ על התובע (ראו: ע"א רוזנברג נ' אברהמוף פ"ד לב(2) 197, ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים פ"ד מז(3) 240, 261). לפיכך, אין ממש בטענת התובעים לפיה העובדה שהנתבעים לא המציאו חוות דעת להוכחת טענתם כי המסמך מזויף, צריכה לפעול לרעתם. יחד עם זאת, קיימות דרכים רבות להוכחת אותנטיות של מסמך, וחוות דעת של מומחה כתב יד הינה רק אחת מהן (ראו לענין זה פס"ד רחמים הנ"ל). במקרה הנדון, אף שלא הוגשה חוות דעת מטעם מי מהצדדים, סבורתני כי עלה בידי התובעים להוכיח כי ההסכם אותנטי. שוכנעתי, על סמך עדותו של ע/ת מס' 1, יעקב לזר, כי המסמך נמצא על ידיו, בנסיבות שיש בהן כדי לספק הסבר לכך שנמצא רק בשלב מאוחר של ההליך. לזר העיד, כי המסמך נמצא במשרדו. לדבריו, המסמך היה מתויק בתיק הנושא את שמו של לוין, אך כנראה שבשלב מסוים הוצא ממנו ותויק בתיק אחר. לכן, כאשר התבקש למצוא את המסמך, לא מצא אותו. רק מאוחר יותר, כאשר חיפש בתיק אחר מסמך אחר, מצא אותו במקרה. לזר העיד, כי המשרד שלו היה בעבר משרדו של אביו, ישראל לזר, אשר טיפל בהשכרת הנכס עד לפטירתו לפני כ- 5 שנים (בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 11-21). עדותו של לזר מהימנה בעיני לחלוטין. ניכר שהעיד ביושר, ולא נרתע מלהשיב, ביחס לחלק מן השאלות, תשובות שלא היה בהן כדי לקדם את עניינם של התובעים, או להשיב שאינו יודע. המסמך נמצא, באקראי, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, אך לפני שהוגשו תצהירי הנתבעים. עיתוי מציאתו, לא הביא לתובעים כל רווח, היינו, ברור כי היה טוב יותר אילו נמצא המסמך קודם לכן, כבר במועד הגשת התביעה, או לכל המאוחר בעת הגשת התצהירים. לו היה המסמך "מפוברק", כטענת הנתבעים, היה ניתן לצפות כי "יופיע" לפני המועד בו הוצג. טעם נוסף, שיש בו לטעמי, להעיד על אותנטיות המסמך הוא העובדה שהמסמך נושא רק את חתימתו של אהרונוביץ - לו היה מזויף, יש להניח כי היה נושא את חתימותיהם של שני הנתבעים. גם העובדה שזהו ההסכם היחיד שנמצא, עובדה שאינה נוחה לתובעים, יש בה כדי להעיד על מידת האותנטיות שלו, שכן לו היה מדובר בזיוף, היו מזויפים עוד מספר חוזים, על מנת לחזק את גרסת התובעים. לוין העיד כי הסכם שכירות נחתם עם הנתבעים מדי שנה, וכי לעיתים החתים אותם לזר. כן העיד, כי אינו יודע אם ההסכם שנחתם בשנת 1992 (ת/1) היה הראשון, ואף אינו יודע אם היו הסכמים נוספים עליהם חתם, שכן אינו זוכר, אך על ההסכם משנת 1992 הוא חתום (בעמוד 20 לפרוטוקול). כן העיד, כי למיטב זכרונו נחתם הסכם שכירות עם אהרונוביץ גם בשנת 1985, באמצעות אחת מאחיותיו, או באמצעות ישראל לזר, גיסו (בעמוד 20 לפרוטוקול). ביחס להסכם, העיד כי ביום מן הימים, יתכן שהיה זה בשנת 1992, החליט שכדאי שהוא עצמו יחתום על הסכם עם אהרונוביץ, על מנת למנוע בעיה בעתיד (ראו בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 26-31). כאשר נשאל כיצד זה יש חלקים בהסכם שכתובים בעט שדהה וחלקים הכתובים בעט כחול שלא דהה, השיב לוין, כי ההסכם נחתם על צילום של חוזים אחרים (בעמוד 31 לפרוטוקול שורות 12-23). תשובתו וההסבר שנתן, מתקבלים על הדעת, אף שאין המדובר בחוות דעת מומחה כמובן. כשנאמר לו שהנתבעים מכחישים את חתימתו של אהרונוביץ על ההסכם, השיב כי הוא יודע ומתבייש בהם. מעיון בהסכם ת/1 עולה בבירור כי הכתב הדהוי, כביכול, אינו אלא חלק מהמסמך המצולם עליו נערך ההסכם, והעובדה שהעט הכחול לא דהה, אין די בה כדי להוכיח כי המסמך מזויף. כאמור, לטעמי, ממכלול הראיות עולה כי הוכח, במידה מספקת, כי החוזה אותנטי. מכל מקום, אף אילולא הוצג הסכם השכירות כלל, לא היה בכך כדי להביא לקבלת טענת הנתבעים. סבורתני כי ממכלול הראיות שהובאו בפני, ניתן לקבוע כי חוזי שכירות לא נחתמו מדי שנה, וכי היה בין לוין לנתבעים הסכם שכירות בעל פה, כאשר מדי פעם, נחתמו הסכמי שכירות בכתב. בשנים בהם לא נחתמו הסכמי שכירות, המשיכו הצדדים להתנהל על פי הסכמה בעל פה ביחס לתנאי השכירות, שהיו ידועים להם זה שנים. הנטל להוכיח כי ההסכמה בעל פה כללה הבטחה כי יוכלו להתגורר בנכס כל החיים, היה מוטל על הנתבעים, כאמור, ולא הורם. תוספות הבניה בנכס: לא הוכח כי לוין ידע על הבניה מראש, או כי הסכים לה. לוין אישר, בחקירתו, כי כאשר ביקר בנכס פעם אחת, בין שנת 1987 ל- 1990 למיטב זכרונו, הראה לו אהרונוביץ שבנה במקום "מעין שוחה כזאת שהוא יוצא אליה דרך החלון" ואישר כי לא אמר לו לפרק זאת, משום שראה בזה מעין סוכה, שאין כל בעיה לפרקה. עוד העיד לוין, כי לא ידע שהנתבעים בנו תוספות בניה נוסף על אותה סוכה, עד אשר התבקש להמציא מפת מדידה של החלקה, לצורך העברת הזכויות בנכס לילדיו. לוין העיד, כי למיטב זכרונו לא ראה את הנכס עם תוספות הבניה, שכן למרות שהוא מרבה לבקר בארץ, הוא נמצא בביקוריו בעיקר מחוץ לנהריה, ומגיע לנהריה רק בסופי שבוע, לבקר את משפחתו, ולא נהג להגיע אל הנכס, אשר לא הניב לו פירות, ומבחינתו שימש לגמילות חסדים, כהגדרתו (בעמוד 24 לפרוטוקול). עדותו לא נסתרה. כן העיד לוין, כי ישראל לא עדכן אותו בדבר תוספות הבניה (בעמוד 26 שורות 21-22), וכי בשנת 1987 הזמין מפת מדידה, אשר בה לא נראו תוספות בניה (בעמוד 24 שורה 27). לוין העיד כי לא ידע מאום על כך שבשנת 1998 הזמין ישראל לזר מדידה לנכס, וכי המועד הראשון בו נודע לו על הבניה, היה המועד בו נערכה מפת מדידה לצורך העברת הזכויות בנכס על שם ילדיו, במינהל מקרקעי ישראל. כשנשאל מה עשה כשגילה את הבניה, השיב כי עורך הדין שלו שלח להם מכתבים בנדון. על כך נשאל לוין, איך יתכן שמכתבי ההתראה מעורך דינו נשלחו רק בשנת 2011 אם כבר בשנת 2002 נערכה המדידה, שהרי באותה שנה התבצעה העברת הזכויות לילדיו? לוין השיב: "אני לא זוכר מתי היו המדידות אבל יש תוכנית מדידה. זה היה לצורך העברת הזכויות. יש מספר תוכניות מדידה אחת מ- 87, 98, 2011..." עדותו של לוין עולה בקנה אחד עם הראיות, והיא מהימנה בעיני לחלוטין. תצהירי העברת הזכויות ללא תמורה לילדיו של לוין, נערכו בשנת 2002. הנתבעים ביקשו להראות כי לוין השתהה במשלוח מכתב ההתראה אליהם למרות שנודע לו על הבניה כבר בשנת 2002, לטענתם. יחד עם זאת, עיון בהסכמי המכר שנחתמו בין ילדיו של לוין לבין התובעים, ביום 27.2.12 מלמד כי אף באותו מועד היו הזכויות במינהל מקרקעי ישראל רשומות, עדיין, על שם לוין. ב"הואיל" השלישי נרשם כי הזכויות עדיין רשומות על שם החוכר הרשום (לוין) וכי הוא העבירן ללא תמורה לילדיו, בתצהירי העברת הזכויות המהווים חלק מן ההסכם. המדידה נערכה לצורך העברת הזכויות במינהל מקרקעי ישראל, העברה שבוצעה רק לאחר פברואר 2012, ולא עם החתימה על הסכמי העברת הזכויות, כך העיד לוין במפורש, והדברים אף ברורים, שכן רק לצורך העברת זכויות חכירה במינהל יש להמציא מפת מדידה. הדבר מתיישב אף עם כך שבידי לוין היתה מפת מדידה משנת 2011 ולא לפני כן. משמע, לא חלף זמן מאז גילה לוין את הבניה בנכס, ועד שנשלח אל הנתבעים מכתב ההתראה מעו"ד גבעון, בא כוחו, שהראשון בהם נשלח ביום 27.7.2011. אני קובעת, אם כן, כי לוין לא ידע על תוספות הבניה שביצעו הנתבעים בנכס. למעלה מן הצורך, אציין כי אף אם היה מוכח שידע, ולא פעל להריסת הבניה, לא היה בכך כדי להעיד על הסכמה להשבחת הנכס, כחלף דמי מפתח, כטענת הנתבעים, או כהסכמה למגוריהם במקום משך כל חייהם. הנתבעים, הם אלה שהיו צריכים לשאול את עצמם, טרם השקעתם, האם ברצונם להשקיע בנכס, שאין להם כל ערובה לכך שימשיך להיות מושכר להם כל חייהם. עצם העובדה שבחרו לבנות, ולא נתקלו בהתנגדות נחרצת מטעם לוין, לא יכולה להיחשב כמקור ליצירת הבטחה כנטען. בנוסף, יש לזכור כי הבניה נעשתה, לטענת הנתבעים, בתחילת שנות התשעים. מאז ועד היום חלפו למעלה מ- 20 שנה, כך שממילא טרוניית הנתבעים אינה במקומה, שכן זכו ליהנות מתוספת הבניה זמן רב. לא הוכח כי אילו ידעו שימשיכו להתגורר בנכס רק 23 שנים, היו נמנעים מלבנות את תוספות הבניה. במאמר מוסגר, אציין כי משקבעתי כי לוין לא נתן לנתבעים הסכמה לבניית תוספות הבניה, חל עליהן ההסדר הקבוע בסעיף 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, ועל פיו, נתונה לבעל המקרקעין הזכות להחליט אם הוא מבקש לקיים את המקרקעין, ורק אז ישלם למקים את שווים, בעוד שאם בוחר הוא לסלקם, חלה חובת הפינוי על הבונה. ערכן של תוספות הבניה: כאמור, לטענת הנתבעים, השקעתם בנכס, היא המקנה להם זכות דיירות מוגנת, לאור העובדה שיש לה ערך כלכלי ניכר. התובעים הגישו חוות דעת מקצועית של המהנדס אלי כהן, ממנה עולה כי כל התוספות שנבנו אינן ראויות למגורים. מסקנתו היא כי מדובר במבנה המסכן את שלום דייריו, ואינו עומד בתקנים ובכללים המחייבים על פי חוק. המבנה חסר מיגון מתאים ובמקרה של רעידת אדמה או התפרצות אש, עלול להיות מלכודת לדיירי הבית. כן הוסיף המהנדס, כי לא היה חותם על בקשה לאישור בדיעבד של המבנים. בחקירתו הנגדית, העיד כהן כי תוספות הבניה עשויות ברובן מחומרים קלים כגון עץ, קרטונים ואבנים משתלבות. כהן אישר, כי יתכן שיש חיזוקי בטון בתוספות הבניה, אך לא יתכן כי הבניה נעשתה לפי כללים הנדסיים, אף לא אלה שהיו בתוקף בשנות ה- 80. כהן חזר על מסקנתו, לפיה אף מהנדס לא יחתום על אישור המבנים הנ"ל (חקירתו בעמוד 36 לפרוטוקול). מחוות דעתו של המהנדס טלי לוי, אשר הוגשה מטעם הנתבעים, לא ניתן ללמוד כי תוספות הבניה ניתנות להכשרה. לוי הקפיד לציין בחוות דעתו כי התוספות ניתנות לאישור על ידי מהנדס העיר "מאחר ואינן חורגות מקווי בנין וכן מאחוזי הבניה מותרים". נראה כי לא בכדי בחר המהנדס לוי לציין כי הם ניתנים לאישור מבחינה זו בלבד, ונמנע מלהתייחס לתקינותם מבחינה קונסטרוקטיבית. בחקירתו הנגדית אישר לוי כי לא ביצע בדיקות טכניות בנכס, והבהיר כי בכוונה ציין כי המבנים יכולים לקבל את אישור מהנדס העיר, ולא היתר, משום שלאחר אישור מהנדס העיר תאושר הבקשה בתנאים, ואחד התנאים יהיה אישור הג"א, אשר יותנה מן הסתם בבניית ממ"ד. לוי העיד כי חלק מהקירות עשויים בטון וחלק מעץ. בהמשך חקירתו, נשאל אם היה מאשר את תוספות הבניה, ונמנע מליתן תשובה ברורה. בסופו של דבר השיב כי המבנה בטוח לשימוש כי עובדה שמשתמשים בו, וכאשר שואלים אותו על מבנה קיים הוא תמיד שואל כמה זמן זה קיים, משום שלא הוא האיש שיאמר להם להרוס הכל. לדבריו: "אני לא נכנסתי לתחום של חוזק מבנה. זה קיים. זה עומד, זה עמד. אני לא הולך להתווכח, אם הייתי בונה זו שאלה אחרת. זו עובדה קיימת אני לא הולך להתווכח עם עובדות." לא ניתן להסתמך על עדותו של לוי על מנת להוכיח את טענת הנתבעים לפיה תוספות הבניה ניתנות להכשרה. אין די בכך שהמבנים אינם חורגים מקווי הבנין, כדי להוכיח כי ניתן להכשירם. עוד הוגשה מטעם התובעים חוות דעתו של האדריכל טומי ריגלר. בחוות דעתו, קובע ריגלר כי לא ניתן לאשר את הבניה שבנו הנתבעים במקום, הן משום שאין ממ"ד בנכס, והן משום שהמהנדס מטעם הנתבעים, אלי כהן, קבע כי המבנים רעועים. בחקירתו הנגדית אישר כי לא ביקר בנכס, וכי העובדה שלא ניתן לקבל היתר לנכס שאינו מכיל ממ"ד נכונה לגבי כל נכס אחר. העדות אמנם אינה בעלת חשיבות מכרעת, אך יש בה כדי להעיד על מה שהינו כמעט בגדר ידיעה שיפוטית, אך בכל זאת מצוי בתחום המומחיות של אדריכל, כי המבנים כפי שהם, אינם ניתנים לאישור, בהעדר ממ"ד. משלא הוכח כי ניתן לבנות ממ"ד בנכס, מבלי להרוס את תוספות הבניה, לא הוכח כי ניתן להכשירן, אף ללא קשר למידת בטיחותן. אני קובעת, אם כן, כי הוכח שתוספות הבניה אשר אין חולק כי נבנו ללא היתר בניה, אינן בטיחותיות ואינן ניתנות להכשרה בדיעבד. משכך, לא ניתן לומר כי הנתבעים השביחו את הנכס, או כי עצם העובדה שבנו מקנה להם רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. ראו לענין זה ע"א (ת"א) 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן ואח' שם נפסק, אגב דיון בשאלת קיומה של רשות בלתי הדירה לבניה ברכוש המשותף בבית משותף, כי: "...אי אפשר להתעלם מהעדרה של ציפיה לגיטימית הצריכה לעמוד ביסוד ההשבחה. בניה בלתי חוקית נתונה, מעצם טיבה, לסכנת הריסה, ואין הבונה רשאי לטעון לזכות הנשענת על הסתמכותו...." לשם הוכחת ערכן של תוספות הבניה, הוגשה מטעם התובעים חוות דעתו של השמאי מיכאל בן נון. בן נון קבע בחוות דעתו, כי על פי עקרון השימוש המיטבי של הנכס, בהתאם לשימוש המותר על פי התב"ע, יש להרוס את המבנה הקיים ולבנות במקומו בנין מגורים לפי התב"ע שבתוקף. בן נון העריך את עלות ההריסה בכ- 30,000 ₪. לדעתו, תוספות הבניה שבנו הנתבעים לא רק שאינם משביחות את הנכס, אלא גורמות להוצאות נוספות שלהריסה ופינוי הפסולת, ואף חושפות את הבעלים לתביעות. בחקירתו הנגדית הסביר בן נון, מהו עקרון השימוש המיטבי, והעיד כי כל מגרש שנרכש בשכונת עמידר, בה נמצא הנכס, נהרס לשם בניית בניין חדש על פי התב"ע במקום המתירה בניה של כ- 600 מ"ר שטח עיקרי בתוספת שטחי שירות. לדבריו, על פי עקרון השימוש המיטבי מעריכים מגרש שעליו בנוי בית ישן, בהתאם למחיר הגבוה יותר שניתן לקבל עליו בשוק, כלומר האם ערכו יהיה גבוה יותר כאשר ישומו את הבית, או את המגרש בהתאם ליכולת הניצול שלו על פי התב"ע (ראו עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 26-27). מטעם הנתבעים הוגשה חוות הדעת של השמאי אוהד ורטש. ורטש העריך את שווי ההשקעות שביצעו הנתבעים בנכס בסכום כולל של 300,000 ₪ (120,000 ₪ למגרש מספר 1 ו- 180,000 ₪ למגרש מספר 2). בחוות דעתו, כתב ורטש כי לצורך אומדן עלויות הבניה התבסס על מחירון "דקל" ועל המחירים המקובלים בענף. ורטש כותב, כי חומרי הבניה מהם נבנו התוספות אינם נחשבים לחומרי בניה מודרניים או מתקדמים, אולם התועלת הכלכלית הנובעת משטחים בנויים אלה נחותה אך במעט מהתועלת הכלכלית הנובעת משטחים בנויים ברמת גמר סטנדרטית, הקיימים בנכסים ברי השוואה. ורטש כותב בחוות דעתו, כי התועלת הכלכלית הנובעת מתוספת הבניה גבוהה משמעותית מעלות בנייתה הישירה, ולפיכך העריכה ב- 10% יותר מעלות הבניה. בחקירתו הנגדית הסביר ורטש, כי בחוות דעתו לא קשר בין ערך ההשקעות לבין ערך זכויות הדיירות המוגנת, והבהיר כי השאלה האם ההשקעות מהוות תשלום דמי מפתח הינה שאלה משפטית שלא עסק בה כלל. חוות דעתו של השמאי בן נון מקובלת עלי, ואני מבכרת אותה על פני חוות דעתו של ורטש. לא ניתן להתעלם מהעובדות שהוכחו, ולפיהן תוספות הבניה עשויות חומרי בניה קלים, באיכות ירודה, ובלתי מקצועית. העובדה שעבור הנתבעים שימשו תוספות הבניה בית, ולפיכך ערכן הסובייקטיבי עבורם היה אף כ- 10% יותר משווי עלות הבניה, אין בה כדי להעיד על כך שאותן תוספות בניה הינן בעלות ערך כלכלי כלשהו. די לעיין בעדותו של פרץ שהעיד כי הגג שבנה בעצמו בתוספת הבניה בדירתו עשוי "דיקט בציפוי של רשת אינטרגלס ואקרילפז" ובצדו השני של המבנה עשוי הגג מאזבסט. כשנשאל מי פיקח על בניית הגג והיסודות השיב "אני וחברים שלי." (בעמוד 61 לפרוטוקול שורות 13-18) את החלונות יצר פרץ בעצמו בעת יציקת קירות הבטון (בעמוד 51 שורה 11). פרץ הינו מציל במקצועו, ואינו בעל מקצוע בתחום הבניה. ניתן להתרשם מתמונות שצורפו לחוות הדעת ומכאלה שהוגשו כראיות, כי תוספות הבניה נעשו על ידי הנתבעים בעצמם, ביד חובבנית, וכי אף אם עשוי להיות להן ערך רגשי, אין להן כל ערך כלכלי. די לעיין בתמונות שהוגשו וסומנו ת/5-ת/7 על מנת להיווכח כי הרצפה רוצפה בשברי אריחים ישנים, וחלק מהקירות נבנו או צופו באבנים משתלבות. אף אם אקבל את טענת הנתבעים לפיה האבנים המשתלבות היו ציפוי בלבד וביניהן יציקת בטון, לא הוכח כי מדובר בבניה תקנית, הקירות אינם מטויחים ואינם אטומים. הוכח כי כל רוכש סביר, לא היה מוצא בתוספות הבניה ערך כלכלי כלשהו. בהקשר זה , נשאל לוין האם הנכס נמכר על ידיו עם תוספות הבניה, והשיב כי מכר את הנכס as is כלומר, תוך הדגשה שקיימות תוספות בניה ללא היתר, היינו כחסרון ולא כיתרון בעל ערך כלכלי (בעמוד 29 שורות 3-11, ובעמוד 30 שורות 6-9). דנתי לעיל בערכן של תוספות הבניה, רק על מנת להכריע בטענת הנתבעים לפיה תוספות הבניה, יש בהן כדי להוות תחליף לתשלום דמי מפתח, ובנייתן מקנה להם זכות דיירות מוגנת. הנתבעים מפנים לע"א 320/76 עוודלה נ' פרח פ"ד לא(1) 50 שם נפסק כי כל דבר בעל ערך, שהינו בבחינת תמורה של ממש עשוי להיחשב דמי מפתח. משקבעתי כי הוכח שתוספות הבניה נעדרות ערך כלכלי כלשהו, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה תוספות הבניה, אשר הוכח כי אינן אלא מעמסה כלכלית על כתפי התובעים, יכולות להיחשב בתמורה המהווה חלף דמי הסכמה, שיש בה כדי להקנות לנתבעים זכות דיירות מוגנת. ורטש העריך את שווי זכויות הדיירות המוגנת של כל אחת מהיחידות. לא מצאתי להתייחס לנתון זה, לאור מסקנתי זו. משקבעתי כי לא הוכח שלנתבעים זכות דיירות מוגנת, ברור כי התובעים, כבעליהם החדשים של הנכס, רשאים לעתור לפינויים מהנכס, בהתאם לסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971. הודעה בדבר סיום תקופת השכירות, נמסרה לנתבעים עוד בשנת 2011, טרם מכירת הזכויות לתובעים, במכתבו של עו"ד גבעון, בא כוחו של לוין. טענת הנתבעים לפיה התובעים אינם רשאים לתבוע את פינויים מן המקרקעין משום שטרם הושלמה העברת הזכויות על שמם במקרקעין נזנחה בסיכומים. מכל מקום, היה דינה להידחות, משום שהתובעים הוכיחו כי הם זכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה במקרקעין, וככאלה, רשאים לדרוש את פינויים, בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. אף אם הייתי מגיעה למסקנה, שלוין או מי מטעמו הבטיח לנתבעים כי יוכלו להתגורר בנכס כל חייהם, לא היה מקום לדחיית תביעת הפינוי של התובעים, שכן לכל היותר היה עולה בידי הנתבעים להוכיח כי לוין הפר התחייבות חוזית שלו כלפיהם, הפרה המקנה להם עילת תביעה כלפיו. אף אם היתה מוכחת התחייבות כזו של לוין, לא ניתן לאכוף אותה על התובעים, אשר רכשו את הנכס. טענת הנתבעים לפיה ניתנה להם רשות בלתי הדירה לעשות שימוש במקרקעין כל ימי חייהם, דינה להידחות. אין חולק כי בין לוין לנתבעים היה הסכם שכירות, שהרי אף לשיטתם של הנתבעים היה הסכם שכירות בעל פה. ההסכם כלל חזקה ושימוש מלאים בנכס, דבר שאינו מאפיין רישיון במקרקעין. לפיכך, משאין חולק כי היו בעלי זכות שכירות, אין הנתבעים יכולים להיחשב ברי רשות. בר רשות הינו מי שלא הוענקה לו אחת הזכויות במקרקעין המוכרות בחוק המקרקעין. ראו לענין זה מאמרה של פרופ' נינה זלצמן, "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב' 24: "רשות במקרקעין באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות במקרקעין...המושג רישיון במקרקעין נקלט במשפט הישראלי מן המשפט המקובל האנגלי בסוף שנות הארבעים, כמושג מבחין מן המושג שכירות מקרקעין." משקבעתי כי הנתבעים אינם ברי רשות, פטורה אני מלדון בטענה כי היו בעלי רשות בלתי הדירה - יחד עם זאת אתייחס לטענה בקצרה. במאמרה הנ"ל כותבת פרופ' זלצמן: "רשות במקרקעין, אפילו ניתנה בתמורה, אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין והיא באה לקיצה על ידי העברה של המקרקעין נשוא הרשות." ראו גם הפסיקה הנזכרת שם. זהו הכלל, אם כן, וממנו עולה כי אף אם היה לנתבעים רישיון במקרקעין, בא הוא אל קיצו עם מכירתם. זכותו של בר רשות במקרקעין אינה תקיפה כלפי מי שהפך בעל המקרקעין, במהלך תקופת הרישיון במקרקעין, אלא במקרים יוצאי דופן בהם הוכח כי הרשות היתה בלתי הדירה, וכי הרוכש היה מודע לה. הדיון שלהלן הינו תאורטי בלבד, אולם לו הייתי קובעת כי הנתבעים הינם ברי רשות, היה עליהם להוכיח שני תנאים מצטברים, האחד - שמדובר ברשות בלתי הדירה, והשני - שהתובעים ידעו על קיומה של רשות זו טרם רכישת הנכס. נסיבות המקרה שבפני, אינן יכולות להעיד על קיומה של רשות בלתי הדירה במקרקעין. אף הבניה אינה מעידה על כך, שכן נפסק כי בניה בלתי חוקית ממילא צפויה להריסה, ולפיכך אינה מקנה אינטרס הסתמכות המקים רשות בלתי הדירה במקרקעין. משקבעתי כי הנתבעים אינם ברי רשות בלתי הדירה במקרקעין, ממילא לא ניתן לקבוע שהתובעים ידעו, אך אציין רק כי ביחס לידיעת התובעים, העידה אביבה רוטביין, אמם של הנתבעים ומי שניהלה בשמם את המשא ומתן לרכישת הנכס, כי הנתבעים אמנם העלו את טענתם ביחס לזכות דיירות מוגנת עוד לפני החתימה על הסכם המכר, לאחר צאת מכתבו של עו"ד גבעון אליהם, אך לאחר ששמעה מלוין שאין ממש בטענה, והתייעצה עם עורך דין, הבינה שאם אין בידי הנתבעים מסמך להוכחת הטענה, אין בה ממש (בעמוד 35 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. אני מורה לנתבעים לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 337 (מגרשים 1 ו- 2) בגוש 18209 מכל אדם וחפץ, בתוך 45 יום ממועד פסק הדין. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין. בקביעת סכום ההוצאות נלקחו בחשבון חוות הדעת שהוגשו, אך לא נלקחו בחשבון הוצאות הגעתו של העד לוין מארה"ב, שכן לא הוכח גובהן, ולא הוכח כי התובעים נשאו בהוצאה זו. חוזהחוזה בעל פהחזקה בנכסבעל פה