מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא החלקה בתחנת דלק: לפניי תביעה בגין נזקי גוף ותביעת שיבוב. בהתאם לנטען ביום 12.7.2005, בשעה 09:50 לערך, התובעת (להלן: "התובעת"), ילידת 1950 בדרכה למקום העבודה, נכנסה לתחנת דלק "רקפת רעננה" באזור התעשייה ברעננה, נתבעת-1, בעלים של התחנה, לשם תדלוק רכבה. עם סיום התדלוק, החליקה התובעת עקב רטיבות שמקורה בשמן או סולר או באחד בשניהם, כאשר הוא מעורב במים או כל חומר אחר או תמהיל שמנוני אחר שהיה פזור על פני שטח התדלוק, הסמוך למקום בו עמדה התובעת. התובעת נפלה על הקרקע ונחבטה במדרגה מוגבהת. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי תובע 2. וועדה רפואית מיום 20.8.2006, קבעה כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 19% בעקבות התאונה: בגין הפגיעה בעמ"ש צווארי 10% לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, (להלן: "התקנות") ו-10% לפי סעיף 42 (1) (ד) (I) לתקנות בגין פגיעה בכתף. ד"ר איליה פקרסקי, מומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו קבע כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 39%. לפי הפירוט: 20% לפי סעיף 37 (5) (ב) לתקנות בגין הגבלה בינונית בתנועות עמ"ש צווארי, 15% לפי סעיף 41 (4) (ב) לתקנות בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל ו-10% לפי תקנה 37 (7) (א) בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני. פרופ' נרובאי מומחה מטעם הנתבעות, בחוות דעתו מיום 23.8.2009, קבע כי לתובעת נגרמו 9.5% נכות בלבד. לפי הפירוט: 5% בהתאם לסעיף 42 (1) (ד) (Iׂ(I לתקנות בגין פגיעה בכתף ו-5% נוספים לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות עבור הפגיעה בצוואר. ד"ר בר אילן, מומחה מטעם בית המשפט, בחוות דעתו מיום 18.7.2010, קבע כי לתובעת נגרמו 14.5% נכות בלבד. לפי הפירוט: 10% לפי סעיף 41 (ב) לתקנות מותאם, בגין הגבלת התנועות בפרק הכתף עד גובה השכם ו-5% נוספים לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות מותאם, בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צוואר. עוד קבע המומחה, כי יש לאשר את תקופת אי הכושר הזמני כפי שניתנה בפועל אחרי התאונה. הצדדים חלוקים בשאלת החבות ולעצם התרחשות התאונה, בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובעת. עוד חלוקים הצדדים בשאלת נכותה התפקודית של התובעת ונזקיה בעקבות כך. ראיות וטיעוני הצדדים התובעת בתצהיר עדותה הבהירה, כי כתושבת מושב עולש הינה מנוייה בחברת הדלק של הנתבעת 1 ולכן היא מתדלקת באמצעות "מפתח" וקוד סודי אותו יש להזין בעמדת התדלוק. בסיום התדלוק יש לשוב אל עמדת המפתחות, להוציא את הקבלה לאחר מכן לשוב לרכב. התובעת טוענת כי החנתה את רכבה ליד עמדת התדלוק ויצאה לעמדת המפתחות. לדבריה, לאחר הקשת הקוד הסודי, חזרה לרכב לביצוע התדלוק העצמי. עם סיום תדלוק הרכב, נגשה שוב לעמדת המפתחות. לטענתה, הוציאה הקבלה "ובדרך חזרה לרכב, החלקתי על נוזל כתם שמן או סולר שהיה פזור על פני משטח התדלוק הסמוך לעמדת המפתחות" (סעיף 5 לתצהיר התובעת). התובעת המשיכה ופרטה "הרגשתי תחושה של רטיבות בבגדים והבחנתי כי אני שוכבת באזור רטוב" (סעיף 6 לתצהיר). התובעת הוסיפה "זכור לי שאותו עובד התנצל בפניי והוא אף הסביר לי שיש להם נזילה של סולר ומישהו גם שטף כנראה גם את השמשה שלו במים באותו מקום... אציין כי משטח הריצוף בתחנה היה בהיר וקשה היה להבחין ברטיבות. לא היה כל שלט שהזהיר או התריע על סכנה כל שהיא ליד משאבת הדלק שבה תדלקתי ובפרט לא על סכנת ההחלקה מסולר, שמן או מים." (סעיף 7 לתצהיר). התובעת צרפה תצהיר עדותו ראשית של בעלה, מר אורן גיורא, בו תאר מר אורן פגישה שערך יום לאחר התאונה, עם שני מתדלקים בתחנה מר שחר חדד ומר אבי קרני, אשר היו עדים לתאונה. לטענת מר אורן, בשיחה זו נמסר לו כי במשאבת הסולר סמוך למקום הנפילה, הייתה נזילה. מר אורן גם הצהיר כי פנה למנהלות התחנה שהיו במקום, בשם דנה וסיגל והן הודיעו לו כי הן מודעות למקרה ודיווחו על כך למנהלי החברה ולחברת הביטוח. מטעם הנתבעת, הוגש תצהיר עדותה הראשית של הגב' נאוה אוריה, אחראית תחנות ציבוריות אצל נתבעת-1, במועדים הרלבנטיים. בהתאם לנטען, הגב' אוריה למדה את פרטי האירוע מנתוני המערכת. לטענתה, ברחבת התדלוק, ארבעה רציפי תדלוק קצרים ובכל רציף משאבה אחת, דו צדדית. כל רציף או מפלס בטון ברוחב 150 ס"מ, אורך 5 מ' ורוחב 17.5 ס"מ ממפלס התחנה (סעיף 4 לתצהיר). עוד לטענתה, בתחנה מתדלקים מנויים, באמצעות מפתח המסופק להם. עמדת המפתח מצויה ברציף השמאלי - קיצוני, אך ניתן לתדלק גם ברציף הימני. לפני תדלוק ולאחריו יש להגיע לעמדת המפתחות להזנת הנתונים. לטענת הגב' אוריה, רצפת התחנה מחופה בחומר אפוקסי, המונע החלקה (סעיף 6 לתצהיר), כן נטען כי התחנה מוארת רק מעל הרציפים, כך שאור השמש חודר מן הצדדים ומתאורה המותקנת בתקרת התחנה (סעיף 7 לתצהיר). כן נטען, כי בתחנה בה התרחשה התאונה, הניקיון מתבצע על ידי המתדלקים עצמם באופן שוטף ובכל משמרת, בהתאם לצורך, כאשר בסמוך לרציפים נמצאים מגבים ומטאטאים (סעיפים 8,9 לתצהיר) בשעות הבוקר המוקדמות, 06:00 - 05:00 מגיע עובד ניקיון בשם אחמד המבצע ניקיון מקיף בתחנה (סעיף 8 לתצהיר). בחקירתה הנגדית, הבהירה התובעת, כי בשל אופן התדלוק למנויים אצל הנתבעת, נדרשה ללכת אל עמדת "המפתח" ולחזור אל הרכב שלוש פעמים קודם למועד הנפילה. הנפילה ארעה בפעם הרביעית שעברה במקום (פרוטוקול דיון מיום 2.7.12, עמ' 10 שורה 31). עוד נדרשה להבהיר את נסיבות והגורם לנפילה, נוכח גרסאות שונות שהוצגו על ידה בנסיבות שונות: "ש: את כל הזמן ציינת שהחלקת בשלולית פעם אחת, לאחר מכן, אצל הרופא ביולי 2005 אמרת שהחלקת בשלולית, בטופס בל/250 אמרת "על הרצפה הלבנה היה סולר עם שלולית מים". אחרי זה בוועדה הרפואית של המל"ל אמרת "החלקתי על מים", את לא מציינת שאת יודעת ממה נפלת. בתצהיר, לראשונה, את פתאום יודעת שהייתה להם נזילה של סולר. ת: ידעתי זאת מהיום הראשון, מסיבה פשוטה. לא הבנתי מה קרה שהחלקתי באותו רגע. אז העובד אמר שיש בעיה של נזילת סולר, וכנראה שמישהו שטף את הרכב עם מים, וערבוב של סולר ומים זה מה שקרה. זו הייתה השערה שלו, כך הבנתי ממנו, ואני זוכרת שהוא אמר לי באותו רגע. כשאת אומרת לי שבכל השלבים, האמת שלא עקבתי כל אחד מה הוא רושם. זה לא נכון לומר מים, זאת הכנת דלק. ברור שיש שמה משהו שמנוני." (שם, עמ' 13 שורות 9-19). בהמשך חקירתה הבהירה התובעת, כי נזהרה בעת שהלכה בתחומי תחנת הדלק ולמרות זאת החליקה בפתאומיות. עוד לטענתה, מכיוון שרצפת התחנה מבריקה ולבנה, לא הבחינה ברטיבות. "ראיתי שהרצפה מבריקה. ייחסתי זאת שבגלל הלובן של הרצפה. כדי לצלם הייתי צריכה ללכת אחורנית ובאלכסון לראות את הרטיבות. אם את עומדת באותו מקום את לא רואה את זה." (שם, שם, שורות 36-38). מר שחר חדד, עבד בתחנה ממרץ- אפריל 2005 ועד לאוקטובר-נובמבר 2005. מר חדד הוזמן לעדות, על ידי ב"כ התובעת, בחקירתו הראשית טען כי אינו זוכר את האירוע. לאופן ותנאיי עבודתו בתחנה הוסיף, כי בו זמנית יכולים להימצא בתחנה בין 16-20 רכבים. עוד, לעיתים, נדרש לשרת בו זמנית בין 4-6 לקוחות וכן לספק שירותים נוספים לרבות ניקיון: "ש.: מה לנקות? ת.: את המשטח של התחנה. אם נשפך סולר או בנזין. כי בתחנת דלק הרבה פעמים נשפכים דברים... ש.: אז אתה רץ לנקות את המשטח? ת.: לא כל הזמן. אין זמנים מוגדרים אם יש זמן. ש.: עם מה אתה מנקה? ת.: עם מגב וחומר מיוחד. ש.: איזה חומר? ת.: לא יודע. יש שם חומר עם סבון שמוריד את הסולר והבנזין מהרצפה כי מים פשוט לא מורידים." (שם, עמ' 16, שורות 3-15). מר חדד הוסיף, כי מצב הניקיון בפועל בתחנה, הינו שתמיד ישנו כתם או נוזל אחר על הרצפה. העובדים משתדלים לנקות, אולם, בעתות לחץ, לא ניתן לשמור על הניקיון. "משתדלים לנקות, אבל אם יש לחץ בעבודה, אי אפשר.". (שם, שם, שורה 19). מר חדד בתשובה לשאלת ב"כ התובעת השיב, כי סביב משאבת התדלוק של נהגי המוניות היה האזור מלוכלך, לרבות נזילה על כל המשטח. (שם, שם, שורות 37-42). לדברי מר חדד, היו מקרים בהם נזילה הייתה מתרחבת ומגיעה לאזור התדלוק הסמוך. (שרטוט הוגש וסומן ת/2). בנוסף, הבהיר מר חדד, כי שעות הבוקר הן שעות העומס בתחנה ובהן העבודה התמקדה בשירות הלקוחות ותדלוק ופחות בניקיון. בחקירתו הנגדית, הבהיר מר חדד, כי עובד הניקיון שעבד בתחנה, היה נוהג לנקות את התחנה, בשעות הלילה המאוחרות או לפנות בוקר, בסביבות השעה 04:00-05:00 או 06:00-07:00. עובד נוסף, שעבד בהתאם לנטען בתחנה במועד נשוא האירוע, מר אבי קרני, הוזמן גם הוא לעדות על ידי התובעת. גם מר קרני העיד, כי אינו זוכר את האירוע. מר קרני הבהיר, כי גם הוא החליק במקום העבודה מספר פעמים. לדבריו, עובד הניקיון ניקה את התחנה בבוקר "ומידי פעם אם המקום היה יותר מידי מטונף היינו מעבירים מגב, באזור של הסולר". (שם, עמ' 19, שורות 34-35). "לפעמים המקום היה יותר מידי מחליק, ואז האזור של הסולר שם היה תמיד מטונף, אז תמיד היינו מעבירים מגב." (שם, שורות 41-42). בהמשך חקירתו הנגדית, אישר מר קרני כי, גם המתדלקים במשאבות הסולר ניגשים למקום בו הוכנס "המפתח" על ידי התובעת. "ש.: אז יש "טיילת" של אנשים מהמפתח למשאבת הסולר? ת.: כן." (שם, עמ' 20 שורות 31-32). כן, הבהיר מר קרני, כיצד נוצרים "הכתמים" "גם, בגלל שאנשים היו רוצים בדיקה של שמן, מים. גם הווישרים. לקוחות היו באים ושופכים על הרכב שלהם מים, והיו משאירים את המקום מטונף עם המים." (שם, ש' 41-42). מר קרני הוסיף "כל הזמן שם המקום מטונף. מעבירים מגב". (שם, עמ' 21 שורה 2-3). מטעם הנתבעים העידה הגב' נאוה אוריה. בחקירתה, הפנתה לכך שבעת שמתרחש אירוע בתחנה נערך תחקיר ובדיקה ונעשות פעולות בשטח. בהמשך אף הבהירה, כי בוצע בתחנה ציפוי בחומר נגד החלקה. אולם, לא יכלה לומר באיזה תאריך הדבר נעשה והוסיפה, כי הדבר בוצע "הרבה אחרי שנת 2005." (שם עמ' 29, שורה 21). ברם, ציינה כי לא בוצע בעקבות האירוע נשוא הליך זה. (עמ' 25, שורות 1-10). מכל האמור, אני קובעת כי התובעת החליקה על נוזל שהיה על רצפת התחנה. בין אם המדובר בשמן, דלק, מים או ערבוב שלהם מה שאינו רלבנטי. העובדה כי התובעת לא ידעה איזה חומר בדיוק היה זה, אינה מעלה או מורידה. אני מקבלת את גרסתה כי מיד כשנפלה חשה ברטיבות. עוד, גרסה זו עולה בקנה אחד עם עדויות מתדלקי התחנה, שהגם שלא זכרו את האירוע, העידו על "שגרת" התחנה, על היות המקום רטוב ולא נקי משך רוב שעות היום ובמיוחד בשעה שהתובעת הגיעה לתחנה, כאשר עובד הניקיון הלך זה מכבר והתחנה עמוסה. העובדה כי בתחנת דלק נשפכים נוזלים הינה סבירה, מתקבלת על הדעת ובהחלט הגיונית. בנוסף, לעדות המתדלקים כי במקום היתה גם נזילת סולר מעמדת תדלוק המוניות, שהגם שלא היתה סמוכה למקום בו עמדה התובעת, הוסיפה לתיאור מצב הניקיון והתחזוקה בתחנה. חובות הזהירות המושגית והקונקרטית אין מחלוקת על כך שסוג המזיקים אליהם משתייכת הנתבעת (מפעילי תחנות דלק) חב חובת זהירות כלפי סוג הניזוקים אליהם משתייכת התובעת (לקוחות התחנה) (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113). תחנות התדלוק, כמי שמזמינות את לקוחותיהם למקרקעין שבחזקתן לרכישת מוצרים שונים, חבות כלפי הלקוחות במניעת סיכון במקרקעין שאליהם מוזמנים הלקוחות. ראה תא (י-ם) 2502/05 יפית גבאי נ' קרוסן שיווק דלקים בע"מ, חברי השופט ארנון דראל, פס"ד מיום 26.3.2006) (להלן: "פס"ד גבאי") על הנתבעת מוטלת גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. במקרה שלפנינו הנזק שנגרם לתובעת, החלקה על נוזלים בשטח תחנת הדלק, היה צפוי והיתה מוטלת על הנתבעת החובה לצפותו. לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית בהקשר דומה , ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 77 שם נקבע כי: "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים. כאמור, לעניין קביעת חובת הזהירות יש לקחת בחשבון, מי הוא אותו אדם, שכלפיו אנו שוקלים הטלתה של חובה זו. דומני שאין לומר, כי לגבי טבח סכנת החלקה על שמן היא סכנה "רגילה", בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותפקודו במטבח, הגם שייתכן, כי מפגע כזה כבר נוצר בעבר במטבח. שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני, שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך סכנת החלקה "רגילה", עקב פעילות שגרתית במטבח, לסכנה "בלתי רגילה". גם בפס"ד גבאי נקבע, כי הימצאותה של שלולית דלק או שמן ברצפת תחנת הדלק יוצרת סכנה שעל בעלי תחנה למנוע אותה. גישה זו עולה גם מפסק הדין שניתן בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, 350, עליו ביקשו דווקא הנתבעות להתבסס בסיכומיהן, שם נקבע כי: "ההלכה מבחינה, לעתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, "טבעית" במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה" ("סכנה סבירה", "סכנה צפויה") - לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה - ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי סבון בבית מרחץ:... ואשר לחומר ש"אינו טבעי", או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים: כך דינו של שמן על רצפת מטבח..., או שומן על רצפת איטליז..., וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על רצפת אולם ייצור בבית חרושת..." שלולית דלק או שמן או אפילו מים או שילוב של שניהם גם יחד, בתחנת דלק אמנם נמנית על אותם חומרים שהימצאותם במקום ההחלקה היא "טבעית". חומרים אלה מועדים להישפך ממשאבות התדלוק או ממיכלי הדלק, במיוחד בתחנה המאפשרת גם תדלוק עצמי. המדובר בחומרים שמוטלת על מי שמפעיל תחנות לתדלוק החובה לסלקם במהירות המירבית ולנקוט באמצעים שימנעו את הסכנה הנובעת מהימצאותם על הרצפה. הפרת החובה הנתבעות טענו כי לא הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם. בין היתר הן טענו כי ישנו עובד תחנה קבוע הדואג לניקיון התחנה, מידי בוקר. בנוסף, נטען כי מתדלקי התחנה מתודרכים כי עליהם לדאוג ולנקות כל מפגע במשך היום ולשם כך אף נמצאים בסמוך, מגב ואמצעי ניקוי. לכן, טענו הנתבעות כי אין להטיל עליהן אחריות בשל הימצאותה של שלולית שמן או דלק בזמן נתון בתחנה. איני מקבלת טענה זו. מעדות מר חדד ומר קרני והגב' אוריה , עלה כי הנתבעות מעסיקות עובד נקיון רק בשעות הבוקר המוקדמות - בין 05:00 ל- 06:00 בבוקר. לאחר שעה זו אמורים המתדלקים לדאוג לניקיון התחנה. המתדלקים העידו על עומס העבודה בתחנה, על הצורך לשרת מספר רב של מכוניות בכל רגע נתון. על סדרי העדיפויות במתן שירותי - היינו, מכירת דלק ומוצרים נוספים ובעדיפות שנייה, ניקיון ותחזוקה שוטפת של התחנה. עוד, העידו המתדלקים, שהגם שלא זכרו את האירוע נשוא הליך זה, גם הם מעדו ונפלו לא פעם במהלך עבודתם, כתוצאה מנזילות של דלק, שמן או ערבוב של כל אלה עם מים. בנוסף, שוכנעתי, כי במועד הרלבנטי היתה נזילה קבועה ובהיקף גדול, סמוך לעמדת תידלוק הסולר, שגם אם לא "נזלה" והגיעה עד למקום בו מעדה התובעת, הרי שבוודאי היוותה מוקד לעבודת ניקיון מוגברת למתדלקים, אשר בנסיבות אלו לא עלה בידם, לתחזק את רצפת התחנה במוקדים נוספים. יש להזכיר שהתאונה ארעה בשעות הבוקר, אשר לדברי העדים כולם, הן עמוסות מאד. למידת הזמינות של המתדלקים, העידו העדים על גודלה של התחנה, כמות העובדים, מספר עמדות התדלוק ומספר הרכבים (ראו עדות מר חדד, עמ' 15, מר קרני, עמ' 19, תצהיר הגב' אוריה סעיפים 4-7). כ- שלושה מתדלקים במשמרת, ארבעה רציפי תדלוק ובכל אחד מהם תחנת תדלוק דו צדדית. בו זמנית שירתו העובדים בין 4 ל- 6 רכבים, כאשר בתחנה שהו בו זמנית בין 16 ל- 20 רכבים. יכולתם של המתדלקים, העמוסים ממילא בעבודת התדלוק, גביית התשלום ומכירת מוצרים משלימים, לנקות שלולית שמן או דלק, כפי שהעידו בעצמם, אינה מיידית והינה בעדיפות שניה על שירות הלקוחות. הקצאת עובד ניקיון אחד בלבד, בשעות הבוקר המוקדמות, עוד בטרם מתחילה שעת העומס, הפקת לקחים לאחר כל אירוע, כפי שהעידה הגב' אוריה, או החלפת הרצפה במשטח עם מקדם חיכוך גבוה, במועד לא ידוע, אך מאוחר לתאונה, לא היה בי די כדי למנוע את המפגע במועד. אני קובעת, איפוא שהתובעת הפרה את חובתה לשמור על נקיון המקום באופן שיבטיח רכישה ושהייה בטוחה למתדלקים בתחנה. הקשר הסיבתי הפרת החובה קשורה בקשר סיבתי עובדתי לנזק שנגרם בהתאם למבחן ה'סיבה בלעדיה אין' לו הנתבעת היתה דואגת לעובדי ניקיון זמינים בכל שעות העבודה, מעסיקה מספר רב יותר של עובדים, או קובעת נהלים ברורים וחד משמעיים לביצוע ניקוי והסרת מפגעים, דואגת למשטח מונע החלקה מתאים ותאורה נאותה או אולי רצפה בגוון אחר, סביר כי היה נמנע המפגע שהוביל לנפילת התובעת. המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי הם מבחן הצפיות, מבחן השכל הישר ומבחן הסיכון המתקיימים בענייננו, ראו לענין זה ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז (2) 785. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעות, הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהן כלפי התובעת וכי הפרת החובות גרמה לנזקה של התובעת. לפיכך, חבות הנתבעות בפיצוי התובעת בגין נזקיה. אשם תורם הנתבעות טענו כי יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי. לטענתן, התובעת עברה במקום שלוש פעמים, בטרם החליקה, לכן היה עליה להבחין בקיומה של השלולית ולהימנע מלדרוך בה. נכון הוא כי התובעת יכולה הייתה להיזהר במהלך הליכתה בתחנת הדלק ולהבחין בקיומה של השלולית. במיוחד כאשר עברה במקום "הלוך וחזור" הלכה לעמדת "המפתח" וחזרה ממנה לרכב ושבה אליה כדי לקחת את החשבונית, בטרם מעדה. התובעת נחקרה כמובן על נסיבות נפילתה:- "ש: אבל כשאת הלכת לאוטו בפעם הראשונה, בפעם השניה, בפעם השלישית, לא ראית שום דבר? ת:ראיתי ברק על הרצפה. כשאת הולכת, תביני הרצפה שם לבנה מאד. אני מסתכלת לראות איך אני הולכת ולמעלה את רואה את הברק. לא רטיבות. ש:אני שאלתי אותך לא איזה צבע הרצפה או אם יש ברק, אני שאלתי אותך האם בפעם הראשונה, השניה והשלישית, כאשר הלכת באותה סביבה, האם לא שמת לב שיש משהוא על הרצפה. ת: לא ראיתי רק... ז"א שראיתי שהרצפה מבריקה. ייחסתי זאת שבגלל הלובן של הרצפה. כדי לצלם הייתי צריכה ללכת אחורנית ובאלכסון לראות את הרטיבות. אם את עומדת באותו מקום את לא רואה את זה." (עמ' 13, ש' 29-38) ברי, כי על מתדלקים להיזהר כאשר הם מתהלכים בתחנת דלק ואין צורך לתלות מודעות או שלטים המפנים להתריע מפני סכנה זו. אני מסכימה כי על מי שמסתובב בתחנת דלק מוטל להיזהר בעת הליכתו לעמדת התדלוק, לרכב ובחזרה. שלולית או רטיבות, כפי שהעידה התובעת, אשר חשה את הרטיבות על בגדיה וסביבה בעת הנפילה, אינה כתם קטן אלא מפגע בולט יותר ומשמעותי. קביעת האשם התורם נעשית תוך בחינת האשמה המוסרית היחסית בין הצדדים. בקביעת אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין נהג הניזוק באופן אחראי מתוך נקיטת זהירות סבירה ככל שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית כי אז תחולק האחריות בהתאם למבחן האשמה המוסרית. ראה לעניין זה ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי פ"ד נ"ח (1), 20, בו נבחנה רשלנות המזיק והניזוק זה מול זה לשם הערכת מידתם ומשקלם של המעשים והמחדלים של כל צד. בהערכת מידת האשמה המוסרית של התובעת לבין השארת המפגע ללא שנוקה, לבין חוסר הזהירות מצד התובעת שלא הבחינה במפגע, יתכן גם בשל בעיות תאורה וצבע המשטח, אני סבורה כי יהיה נכון להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%. הנכות הרפואית מחוות דעתו של ד"ר בר אילן עולה, כי מייד לאחר הנפילה לא אובחנו שברים אצל התובעת. בשל כאבים שנמשכו במהלך השנה שלאחר התאונה, בוצעו לתובעת בדיקות נוספות: מיפוי עצמות ששלל פגיעה גרמית, בדיקת CT עמוד שדרה צווארי, הדגימה בלטי דיסק ושינויים ספונדילוטיים, בדיקת EMG לא הוכיחה נזק עצבי, בדיקת MRI של כתף שמאל הדגימה קרע חלקי בגיד הסופראספינטוס שהוא מרכיב במעטפת ה "שרוול המסובב" של הכתף. ד"ר בר אילן קבע, בעקבות אותן בדיקות "מכאן, שהפגיעה הראשונית לא הייתה חמורה ולא הידרדרה עם הזמן, באופן משמעותי.". (עמ' 5 לחוות הדעת). ד"ר בר אילן ציין בחוה"ד, כי התובעת טופלה בקופת החולים ועל ידי רופאים פרטיים "באופן מפתיע לא מצאתי בתיעוד הרפואי שהומצא לי על ידי ב"כ כל הצדדים, פרוט טיפולי פיזיוטרפיה אשר הומלצו לה על ידי מספר אורתופדיים". עוד קבע, כי נמצאו ממצאים רדיולוגיים, שהיו קיימים קרוב לוודאי כבר ביום התאונה, אך היו א-סימפטומטיים - בכתף שמאל וכן, שינויים ניוונים ומספר בלטי דיסק בחוליות הצוואר. ממצאים אלו, לטענתו, יכלו להוות פקטור תורם להתפתחות הסימפטומים כפי שהופיעו בעקבות הנפילה. (עמודים 5-6 לחוות הדעת). ד"ר בר אילן התייחס לבדיקה שבוצעה על ידי אורתופד מומחה לכתף בתאריך 15.08.07, אשר העלה אפשרות לניתוח ארתרוסקופי אבחנתי וטיפול בכתף שמאל. מאז ועד לכתיבת חוות הדעת ובחלוף כשלוש שנים, קבע ד"ר בר אילן, כי לא נמצא תיעוד המתייחס לבעיית הכתף או הצוואר, או מסמכים המעידים על טיפולים רלבנטיים. בבדיקתו הגופנית, מצא ד"ר בר אילן "הגבלה קלה בתנועות הצוואר והגבלה בינונית בתנועות כתף שמאל. טווחי התנועה הפאסיבית טובים מהתנועה האקטיבית...". בסיכום קבע, ד"ר בר אילן, קבע כי לתובעת נגרמו 14.5% נכות בלבד. לפי הפירוט: 10% לפי סעיף 41 (ב) לתקנות מותאם, בגין הגבלת התנועות בפרק הכתף עד גובה השכם ו-5% נוספים לפי סעיף 37 (5) (א) לתקנות מותאם, בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צוואר. עוד קבע המומחה, כי יש לאשר את תקופת אי הכושר הזמני כפי שניתנה בפועל אחרי התאונה. נכותה התפקודית של התובעת התובעת טוענת כי נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית. לטענתה, עובר לתאונה, הייתה אישה בריאה ועצמאית, אשר עבדה משנת 1984 כמנהלת חשבונות. עוד טענה כי הייתה בעלת מוסר עבודה גבוה, מיומנת, מוכשרת ובעלת מוטיבציה גבוהה. החל משנת 1990 ועד לתאונה, עבדה כמנהלת חשבונות ב"תחנת דלק וסיכה נתניה בע"מ", במשרה מלאה בארבעה ימי עבודה בשבוע. ביום החמישי (הנוסף) עבדה בסוכנות הביטוח "נינווה" (בידיעת הממונים) ביום עבודה ארוך ומלא של כ-12 שעות. לטענתה, מאז התאונה ובעקבותיה, היא סובלת מכאבים יומיומיים בצוואר ובהגבלה בתנועות. מתקשה להניע את הצוואר, סובלת מכאבים והגבלות תנועה בכתף שמאל וביד שמאל, כאשר הכאבים מקרינים לאורך הגפה, מתקשה להרים חפצים ומתקשה בביצוע עבודות הבית הדורשות שימוש בשתי הידיים. עוד טענה התובעת, כי היא מתקשה גם בפעולות יומיומיות לרבות חפיפת שער וסגירת חזייה. התובעת טוענת כי הכאבים מקשים עליה בנהיגה ממושכת, בישיבה ממושכת מול מחשב. לטענתה, היא מתעייפת מהר וזקוקה להפסקות מרובות ונמנעת מלעבוד שעות ארוכות. התובעת הפנתה לתצהיר עדותה של הגב' שולמית לנגר (סעיף 5). לכן טענה התובעת, כי יש לקבוע כי נכותה התפקודית הינה בשיעור שלא יפחת מ-25%, בהתאם להפסדי השכר שנגרמו לה לטענתה בפועל. לטענת הנתבעות, לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר, התובעת מנסה להגדיל את נזקיה ולהאדירם. התובעת לא ביקשה לחקור את מומחה בית המשפט ולא הביאה כל ראייה התומכת בטענתה כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית. הלכה היא כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 572, ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 ). התובעת טוענת לנכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית, לעניין זה היא מבקשת להפנות להפסדי השכר שהיו לה מאז התאונה ועד היום, לכך שנוכח פגיעתה לא עלה בידה למצוא מקום עבודה חדש, לאחר שהמקום בו עבדה נסגר. כי במועד התאונה עבדה במקביל בשני מקומות עבודה וכי שכרה לא נפגע לאחר התאונה, לא בגלל העדר נכות תפקודית אלא נוכח הערכה גדולה שזכתה לה במקום העבודה בו עבדתה. איני מקבלת טיעוני התובעת ואסביר. עיון בחו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש, אשר כאמור לא זומן לחקירה על חוה"ד, מבהיר כי פגיעתה של התובעת הינה קלה בעמ"ש צווארי והגבלה קלה בפרק הכתף. עוד, עולה כי במשך תקופות ארוכות לא פנתה התובעת לטיפולים ואף המלצה לניתוח לא קודמה על ידה. עולה באופן ברור, כי שכרה של התובעת לא נפגע לאחר התאונה ואף השביח. יתרה מכך, גם לאחר התאונה המשיכה התובעת לעבוד בשני מקומות עבודה, בהיקף זהה לזה שעבדה עובר לתאונה. שכרה של התובעת נפגע בשל סגירת מקום העבודתה והקושי למצוא מקום עבודה חילופי ולצערה קרה הדבר פעמיים. עוד, בתקופה מסויימת בחרה התובעת שלא לעבוד ב"נינווה", מסיבות השמורות ויתכן שעל רקע רצונה לקבל דמי אבטלה, בשעה שטרם מצאה מקום עבודה אחר. לא מצאתי הגיון לוותר על מקום עבודה קבוע, עד שלא נמצא מקום עבודה אחר, אלא ממניעים אחרים שבוודאי אינם קשורים לנכות כתוצאה מהתאונה נשוא הליך זה. לצערה של התובעת, גם מקום עבודה נוסף בו עבדה נסגר והקושי למצוא מקום עבודה אחר, גם בגילה של התובעת הינו מובן ואינו רלבנטי לנכות ממנה היא סובלת, מעבר לנכות הרפואית. בנסיבות אלו אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת הינה בשיעור זהה לנכותה הרפואית והנה בשיעור של 15%. כאב וסבל כאמור, כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת 14.5% נכות לצמיתות. עוד התובעת נעדרה 9 ימים ממקום עבודה, התובעת פירטה את קשייה לאחר התאונה ועד היום. הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 60,000 ₪, יהלום ראש נזק זה. הפסדי שכר עובר לתאונה עבדה התובעת כאמור במשרה מלאה, "בתחנת דלק וסיכה נתניה בע"מ" ובמשרה נוספת כמנהלת חשבונות בסוכנות הביטוח "נינווה". שכרה של התובעת, עובר לתאונה, על פי השכר הרבע שנתי כפי שדווח למל"ל, עמד על שיעור של 15,385 ₪, אשר בצירוף מדד להיום הינו 18,570 ₪. (פריט 13 לתיק המוצגים). לאחר התאונה שהתה התובעת בתקופת אי כושר מלא למשך 9 ימים, אולם שכרה שולם לה על ידי המעביד, עד לאישור התביעה על ידי המל"ל. לטענת התובעת, מיום 22.7.2005 ועד ליום 30.9.2005, נוכח מכאוביה ומגבלותיה התפקודיות ובהמלצת רופא משפחה הוגבלה לעבודה של 4 שעות ביום בלבד. אין מחלוקת כי בתקופה זו, שכרה של התובעת שולם באופן מלא על ידי המעביד. התובעת טוענת, כי עם קבלת דמי הפגיעה השיבה את השכר ששולם לה כאמור למעביד. לטענת התובעת בחודשים ספטמבר 2005 עד נובמבר 2005 קוזזו לה 41 ימי מחלה (משני מקומות העבודה יחד). עוד, הוא תובעת השלמה של 25% מהשכר בגין תקופת אי הכושר המלא. מיום 1.10.2005 ועד ינואר 2007 התובעת חזרה לעבודותיה אולם לטענתה, בעקבות פגיעותיה התקשתה בעבודה על פני שעות ארוכות ולכן חלה ירידה בעבודתה ובתפוקתה. התובעת מודה, כי לא נגרמה לה ירידת שכר בתקופה זו "מטוב ליבו של המעביד ולא בהתאם לתפקודה בפועל" (סעיף 35 לסיכומי התובעת, עדות הגב' לנגר, עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1-7.) בינואר 2007 נסגרה חברת "תחנת דלק וסיכה נתניה בע"מ" . התובעת טוענת, כי לאחר סגירת החברה, נאלצה להתפטר גם מעבודתה בסוכנות הביטוח, מכיוון שידעה שלא תוכל למצוא משרה מלאה שתאפשר לה להמשיך באופן בו עבדה עד לאותו מועד והוסיפה כי נסיעות לת"א לסוכנות הביטוח היו קשות לה ולכן חיפשה מקום עבודה קרוב יותר. בחודשים ינואר 2007 ועד ספטמבר 2007 קיבלה התובעת דמי אבטלה בסך נומינלי של 45,805 ₪. לטענת התובעת הפסד השכר בגין תקופה זו הינו 79,965 ₪ נומינלי. מאוקטובר 2007 ועד לדצמבר 2007 התובעת טוענת כי לא הצליחה למצוא מקום עבודה שיתאים למגבלותיה ולכן חזרה לעבוד בסוכנות הביטוח "נינווה" במשרה מלאה. לטענתה, הצליחה לעבוד במתכונת זו שלושה חודשים בלבד. לכן נתבע הפרש הפרש בין השכר ששולם לתובעת בתקופה זו בסך כולל של 42,909 ₪ לשכר הקודם, הפסד של 5,655 ₪. מינואר 2008 ועד היום, החלה התובעת לעבוד במתכונת של יום בשבוע בסוכנות הביטוח "נינווה" בשכר של 4,826 ₪. במהלך התקופה עשתה התובעת ניסיונות לעבוד בחברת "כלנית שירותי הנהלת חשבונות בע"מ", בחברת "גייפר הנדסה ותשתיות", בחברת "טרנד 1 עיצובים בע"מ" שם עובדת התובעת עד היום בשכר חודשי ממוצע של 8,083 ₪. לאור כל האמור, עתרה התובעת לפיצויי בגין העבר בשיעור של 25% משכרה עובר לתאונה, סה"כ 441,875 ₪. לטענת הנתבעת שכרה של התובעת המשיך לעלות, גם לאחר התאונה, בצורה משמעותית ולא נפגע כלל. התובעת הפסיקה לעבוד במקום עבודתה, מכיוון שמקום העבודה נסגר ולא בשל פגיעתה. נוכח מהות עיסוקה של התובעת, מנהלת חשבונות, הרי שהנכות אינה תפקודית, במיוחד מכיוון שהעבודה אינה כרוכה בעבודה פיזית. לכן טענה הנתבעת כי אין לפצות התובעת בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד. בהתאם לקביעתי לנכותה התפקודית של התובעת, מאז התאונה ועד היום עברו 91.5 חודשים. עולה כי עד לינואר 2007 שכרה של התובעת לא נפגע, בנסיבות אלו בהעדר הוכחה לנזק המיוחד, הרי שאין להעניק לה פיצוי. טענת התובעת כי בתקופת אי הכושר, קבלה שכרה מהמעביד באופן מלא, אולם לאחר קבלת תגמולי המל"ל השיבה את השכר למעביד לא הוכחה. לכן יחושב הפסד השכר רק מחודש ינואר 2007 ועד היום, היינו למשך 74 חודשים בלבד. שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך של 15,069 ₪. נכון להיום, בצירוף מדד בלבד הינו 18,570 ₪. 18,570 X 15% X 74 =206,127 ₪, בצירוף ריבית מחצית תקופה 215,546 ₪. הפסד השתכרות לעתיד בהתאם לטענת התובעת יש להעמיד את הפסד שכרה לעתיד על שיעור של 25% משכרה עובר לתאונה, וזאת עד לגיל 67 ובסה"כ 254,821 ₪. בהתאם לנכות התפקודית שקבעתי, ובהתאם לגילה של התובעת, הפסדי השכר לעתיד יחושבו באופן הבא:- 18,570 X 15% X 55.6 =154,874 ₪. הפסד ביטוח, קרן השתלמות ופנסיה לטענת התובעת, סך ההפסדים בגין קרן ההשתלמות ופנסיה עומד על סך של 40,719 ₪. הנתבעת טענה כי טענות התובעת לגבי הפרשות סוציאליות הופרכו בעדותה בבית המשפט מכיוון שהוכח שתבעה את המעביד בבית הדין לעבודה ולכן פוצתה בגין העדר הפרשות (פרוטוקול עמ' 12 שורות 14-18). נוכח הפסדי השכר שנקבעו על ידי, הפיצוי בגין הפסד פנסיה מוערך על ידי בסך של 35,000 ₪. עזרת הזולת לטענת התובעת, סמוך לאחר התאונה שהתה בחופשת מחלה ונזקקה לעזרת משפחתה ובעלה, לטענתה בחודשים הראשונים שלאחר התאונה, העסיקה עוזרת בית פעם שבועית נוספת בהיקף של 6 שעות. עוד, טוענת התובעת, כי בשל מגבלותיה הפסיקה לבשל מאז התאונה, והיא נאלצת לקנות אוכל מוכן. נטען כי נכותה משמעותית ומקשה על התפקוד במשק הבית. ככל שתתבגר התובעת תוחמר מידת תלותה בזולת. הפיצוי שנתבע באופן גלובלי לעבר ולעתיד הינו 50,000 ₪. לטענת הנתבעת בסיכומיה, העזרה הנוספת שלקחה התובעת הייתה למשך חודשיים בלבד. לפיכך יש לדחות דרישת התובעת לעזרה נוספת. נוכח נכותה של התובעת, גילה והפגיעה הנטענת, עוד, בשעה שלא הוכחו הוצאות בהיקף הנטען על ידי התובעת וכן כי המדובר בתאונת עבודה, הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 30,000 ₪ יהלום ראש נזק זה. הוצאות נסיעה וניידות התובעת טוענת כי בעקבות התאונה, נזקקה ותזדקק להוציא סכומי כסף לא מבוטלים לצורכי נסיעה וניידות לרבות לשם קבלת טיפולים ואבחוניים רפואיים, התובעת העמידה נזקיה בגין ראש נזק זה, על סך של 20,000 ₪. הנתבעת סבורת כי לפצות התובעת בגין ראש נזק זה כלל. המדובר בתאונת עבודה, לא הוכחו הוצאות ישירות של התובעת בגין ראש נזק זה. הנני סוברת כי בנסיבות אלו, פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ יהלום ראש נזק לעבר ולעתיד. הוצאות רפואיות ומשפטיות התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות מרובות בגין טיפולים רפואיים. הגם שבהתאם לסל הבריאות, הוצאותיה היו אמורות להיות מכוסות, הוצגו על ידה קבלות בגין הוצאות רפואיות נוספות (מוצג 18 ו-19 לתיק המוצגים) אשר לטענתה מסתכמות בסך של 31,000 ₪. לעתיד נקבע סכום נוסף של 20,000 ₪. ב"כ הנתבעת בסיכומיה טענה כי התובעת לא נזקקה להוצאות רפואיות אלא לטיפולי פיזיוטרפיה בלבד. מדובר בתאונת עבודה ולפיכך זכאית התובעת להחזר במסגרת המל"ל. אני מקבלת טענת הנתבעת כי המדובר בתאונת עבודה, לכן התובעת זכאית לקבל את ההחזר בגין ההוצאות הרפואיות מהמל"ל. ברם, נוכח העובדה כי לא מתקבל פיצוי מלא, הנני סוברת כי פיצוי בשיעור של 7,500 ₪ יהלום ראש נזק זה לעבר ולעתיד. תביעת המל"ל לשיבוב אין מחלוקת כי בעקבות התאונה נשוא התביעה, הגישה התובעת תביעה למל"ל. זכותו של המל"ל להיפרע מהמזיק נובעת מסעיף 328 לחוק. כפי שעולה מפרוט התשלומים, שצורף לתע"צ מטעם מזל יעקובי, סכום הגמלאות הנומינלי ששולמו על ידי התובע 2 לתובעת 1 בגין התאונה, (דמי פגיעה וקצבאות/מענק נכות) עומדים על סך של 128,884 ₪. בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום ועד ליום הגשת הסיכומים (20.11.12) 151,920 ₪. בהתאם לטענת תובע 2, מאחר ונזקי התובעת, גם לאחר ניקוי אשם תורם במידה וימצא כזה, עולים באופן משמעותי על סכום הגמלאות, יש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע 2, את מלוא גמלאות המל"ל בתוספת ריבית והצמדה. עוד נטען על ידי התובע 2, כי יש להשיב לו את התשלום שבוצע על ידו למומחה מטעם בית המשפט בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ היינו סך של 1,740 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. סיכום נזקי התובעת כאב וסבל 60,000 ₪. הפסד שכר לעבר 215,546 ₪. הפסד שכר לעתיד 154,874 ₪. עזרת זולת עבר עתיד 30,000 ₪. הוצאות נסיעה 5,000 ₪. הוצאות רפואיות 7,500 ₪. סה"כ 472,920 ₪. אשר בניכוי אשמה התורם של התובעת עומד על סך, 378,336 ₪. יש לנכות תגמולי המל"ל, להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%, אגרה ששולמה על ידי התובעת וכן הוצאות עריכת חו"ד התובעת, ד"ר פקרסקי ועלות חו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש. אני מקבלת את תביעת המל"ל לשיבוב. יש להוסיף לסכום התקבולים, כפי שהוצגו על ידי תובע-2, ריבית מיום 20 נובמבר 2012 ועד להיום. כן הנני מחייבת הנתבעות להשיב לתובע-2, תשלום שביצע למומחה מטעם ביהמ"ש בתוספת מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהתחנת דלקדלק