מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא היטל איזון:   התובעת היא מדינת ישראל באמצעות משרד התשתיות הלאומיות, נציבות המים. בהתאם להוראות חוק המים התשי"ט - 1959 (להלן:חוק המים), כנוסחו עד 31.12.98, הוסמכה קרן האיזון לדמי מים לגבות היטל איזון ותשלום מיוחד, כהגדרתם בחוק. קרן האיזון חדלה לפעול מסוף חודש פברואר 1999. זכויות הקרן הומחו, מכח סעיף 160 לחוק המים, לתובעת.   הנתבעים הם מפיקי ו/או ספקי מים מכח רשיון הפקה מספר 3949. הם נמנים בין המפיקים אשר הוטל עליהם ע"י שר החקלאות היטל איזון, לפי סעיף 118(א) לחוק המים.   התביעה הינה בגין יתרות חוב של היטל האיזון, שהצטברו לנתבעים בשנים 94', 95', 96' ו-98'. הנתבעים אינם חולקים על גובה ההיטל שהוטל עליהם לכל אחת מהשנים, או על כך שצרכו מים בהתאם לחיוב שחוייבו, אלא טוענים טענת התיישנות ביחס למרבית החוב שנצבר בשנת 94'. לטענתם, חוב זה התיישן לפני מועד הגשת התביעה (30.12.01), לאחר שחלפו שבע שנים ממועדו המקורי של כל תשלום. אם ינוכו מהסכום הכולל של התביעה אותם חיובים שהתיישנו, כך טוענים הנתבעים, הרי שלזכותם תעמוד יתרת זכות ולא יתרת חובה, עקב זיכוי שניתן להם בשנת 97'.   הוגשו תצהירי הממונה על קרן האיזון לדמי מים (בתקופה הרלוונטית), מר אריה ברקול, והנתבע דוד אברהם. הוחלט בהסכמה, כי המצהירים לא ייחקרו וכי הבסיס העובדתי שהניחו בתצהיריהם, לרבות המסמכים שצורפו אליהם, ישמש כמצע עובדתי מוסכם לטיעוניהם המשפטיים של הצדדים. רקע כללי   הוראת סעיף 23 לחוק המים מורה כי הפקת ו/או אספקת מים תעשה לפי רשיון מאת נציב המים ובהתאם לתנאי רשיון ההפקה. רשיון הפקה מונפק מדי שנה וקובע, בין היתר, את מכסת המים אותה רשאים להפיק ו/או לספק באותה השנה, וכן את ייעוד המים לחקלאות או שימוש ביתי. מכסת המים אשר נקבעת מעידה על כמות המים אותה רשאי המפיק/הספק להפיק/לספק באותה השנה. הוצגו רשיונות ההפקה של הנתבעים לשנים 1994-1998.   כעולה מתצהירו של עד התובעת, אריה ברקול, אין במכסת המים הקבועה ברשיון בכדי להעיד על כמות המים אשר נצרכה בפועל על ידי בעל רשיון ההפקה. נתון זה ניתן לדעת רק בסיומה של שנת רשיון. לפיכך, אין קרן האיזון יכולה לאמוד את סכום החוב הסופי אלא בסוף השנה.   מכח סעיף 118 לחוק המים, כנוסחו עד יום 31.12.98 (להלן: הדין הקודם), הטיל שר החקלאות היטל המכונה "היטל איזון". היטל האיזון חל על כל מפיק או ספק מים בעד כל הכמות המופקת / מסופקת על ידו.   מכיוון שעלות ההפקה והאספקה של מים שונה באזורים השונים של הארץ, בשל נתונים גאוגרפים וטופוגרפים שונים, הוקם מכח סעיף 116 לדין הקודם, תאגיד בשם "הקרן לאיזון המים" (להלן: קרן האיזון). מטרתו היתה להקטין את ההפרשים בין דמי במים באזורים השונים, בכך שהעניקה מענקים למפעלים בהם עלות ההפקה היתה גבוהה וגבתה היטל איזון ממפעלי מים בהם עלות ההפקה נמוכה.   שיעור ההיטל לכל מטר מעוקב של מים, נקבע בתקנות המים (היטל איזון) התשמ"ז - 1987. בשנים הרלוונטיות לכתב התביעה היה שיעור היטל האיזון למ"ק מים בסך 8.8 אגורות. שיעור סטטוטורי זה היה שיעור מקסימום, שכן ההיטל המדוייק נקבע לפי פרמטר נוסף של "עלות המים". תקנות היטל האיזון קובעות כי שיעור ההיטל, יחד עם עלות המים לא יעלו על התקרה הקבועה בתקנות, ואם יעלה על התקרה, אזי ישולם היטל חלקי בלבד עד לגובה התקרה. התקרה מתעדכנת באופן שוטף, במקביל לעדכון בשיעור ההיטל.   הכללים לקביעת שיעור עלות המים מפורטים בתקנות המים (חישוב עלות המים), התשנ"ב - 1991. (להלן: תקנות חישוב עלות המים). בהתאם להוראות סעיף 5(א) לתקנות, חישוב עלות המים למפיק או לספק ייעשה אחת לשנה בתום השנה. בתחילת כל שנת תקציב נשלחה למפיקים/ספקים דרישת תשלום כללית לתשלום היטל האיזון בשיעורים שווים, אחת לחודשיים, בהתאם למכסה. עם תום שנת התקציב, ולאחר חישוב הצריכה של אותו מפיק/ספק בפועל, ערכה הקרן חישוב סופי לשנת הכספים הרלוונטית ושלחה הודעות תשלום בהתאם, תוך קיזוז התשלומים התקופתיים ששולמו. כך נעשה גם לגבי הנתבעים.   חוב הנתבעים   בתחילת 94' נשלחה לנתבעים הודעת תשלום לפיה עליהם לשלם היטל איזון בשישה תשלומים שווים, בסך 1,584 ₪ כ"א. מועד התשלום האחרון נקבע ליום 1.1.95. החשבון הסופי לשנת 94', בסך 12,100 ₪, נשלח לנתבעים ביום 23.1.96, לתשלום תוך 14 יום. בדרישת התשלום צויין, כי לא שולמו כל תשלומים תקופתיים בשנת 94' על חשבון היטל האיזון השנתי. לסכום השנתי צורפו הפרשי ריבית והצמדה שנצברו עד למועד משלוח החשבון.   אין חולק, כי חשבון היטל האיזון לשנת 94' התקבל ע"י הנתבעים, וכך גם חשבונות סופיים שנשלחו לגבי השנים המאוחרות יותר. יצויין כי בשנת 95' שילמו הנתבעים את התשלומים התקופתיים שנשלחו אליהם, ובשנת 96' שילמו את מרביתם. בשנת 97' קיבלו הנתבעים פטור מהיטל איזון לאחר ששילמו מספר תשלומים, כך שחשבונם זוכה בסך של 9,240 ₪, ונותרה להם יתרת זכות בגין אותה שנה. התובעת הודיעה לנתבעים ביום 16.11.99 כי יתרה זו קוזזה מחובם המצטבר עד שנת 96'. הנתבעים לא חלקו על הודעה זו.   טענת ההתיישנות   הנתבעים טוענים כי אותם 6 שוברי תשלום תקופתיים שקיבלו בתחילת כל שנה, לתשלום אחת לחודשיים, הם-הם עילת התביעה המקורית של התביעה, ולפיכך יש לחשב את מירוץ ההתיישנות עם חלוף שבע שנים ממועד התשלום של כל אחד מהשוברים. לגבי שנת 94', חלפו שבע שנים ממועד תשלומו של כל אחד מחמשת השוברים הראשונים. ב"כ הנתבעים מפנה לעובדה, כי לכל תשלום שלא שולם במועדו צורפו בדרישות התשלום המאוחרות הפרשי הצמדה וריבית, מה שמעיד על כך שהמועד המקורי לתשלום - הוא מועד היווצרות עילת התביעה - היה המועד הנקוב בשובר התשלום התקופתי. לטענת הנתבעים, החשבון הסופי שנשלח בשנת 96' אינו אלא סיכום של מצב ההתחשבנות, ואיננו העילה המקורית של התביעה. לפיכך יש להפחית מסכום התביעה את סכום חמשת השוברים בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שצברו, וכך נותרת לנתבעים יתרת זכות. על כך משיבה התובעת, כי עילת התביעה בגין היטל האיזון לשנת 94' נוצרה רק בסוף השנה, כאשר נערכה ע"י הקרן התחשבנות סופית בגין הצריכה בפועל, תוך חישוב מלוא הפרמטרים הטעונים התייחסות לצורך קביעת החיוב השנתי (גובה היטל האיזון ועלות המים). ב"כ התובעת הדגישה, כי אם לא היתה צריכה בפועל של מים ע"י המפיק, או שהפיק פחות/יותר מהמכסה המורשית, הרי שחשבונו יזוכה/יחוייב בהתאם לצריכה בפועל, בין אם שילם את התשלומים התקופתיים ובין אם לאו.   כן טוענת ב"כ התובעת, לחילופין, כי משלוח ההודעה בשנת 99' על קיום חוב בגין שנים קודמות, מפסיק את מירוץ ההתיישנות שהחל מיום החיוב המקורי ומהווה מועד חדש לתחילת מירוץ ההתיישנות. בטיעונה זה היא מפנה לבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית ת"א (תק-על 98(2) 1644).   ההכרעה   נראית לי עמדת התובעת בטענתה הראשונה, לפיה אין החיוב השנתי של כל שנה קלנדרית מתגבש לכדי עילת תביעה, אלא לאחר שנבדקה הצריכה בפועל ונערך חשבון שנתי מסכם הכולל את מלוא הפרמטרים הרלוונטיים. ממה נפשך, גם אם לא שילם המפיק את החיובים התקופתיים שנשלחו אליו בתחילת השנה, ובסוף השנה מתברר כי כלל לא הפיק מים באותה שנה, הרי שהודעות התשלום שנשלחו אינן מגבשות כל עילת תביעה בת תוקף כלפיו. משמע, עילת התביעה נוצרת רק לאחר שהוכח כי היתה צריכה בפועל בהתאם למכסה המותרת, וחישוב זה נעשה, בפועל, רק לאחר סיום השנה הרלוונטית ובחלוף שנה נוספת. החישוב השנתי הסופי, וכן הדרישה לתשלום בגינו, נערכו ונשלחו לנתבעים לראשונה בינואר 96', ומועד זה הינו מועד היווצרות העילה נשוא התביעה, בכל הנוגע לחיוב לשנת 94'. העובדה, כי משהוכח כי היתה צריכה בפועל בהתאם למכסה, חוייבו הנתבעים גם בגין הפרשי הצמדה וריבית משנת 94' ועד למשלוח הדרישה, אינה הופכת את מועד היווצרות העילה למועד מוקדם יותר ממועד עריכת ההתחשבנות הסופית בגין הצריכה השנתית.   אינני מקבלת את טענתה החילופית של התובעת, שכן פס"ד סצ'י התייחס להתיישנות קנס שהינו עונש פלילי, ולגבי עונש כזה נקבע מפי כב' השופט מצא (בדעת המיעוט) כי "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעותו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו". לנקודת מוצא זו הסכימה גם השופטת דורנר (שהצטרפה לדעת הרוב), ואולם, הדברים של שני השופטים הנכבדים נאמרו כאמרת אגב, שכן באותו מקרה לא הוצגו דרישות חוזרות לתשלום הקנס ונקודת המוצא היתה כי לא נשלחו. אין להקיש מהמישור הפלילי של התיישנות עבירות ועונשים, המוסדרת בחוק סדר הדין הפלילי, לסוגיית ההתיישנות בדיון האזרחי, המוסדרת בחוק ההתיישנות. ברי, כי אין בעצם משלוח תזכורות והתראות לחייב בחוב אזרחי כדי "לברוא מחדש" את עילת התביעה ולמנוע תחולת מירוץ ההתיישנות. רק הודאה של החייב יכולה לעצור את מירוץ ההתיישנות וליצור מועד חדש להולדת עילת התובענה (סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), ולא הודעה של הנושה. כך הדין לגבי כל נושה פרטי, ואין המדינה, או רשות מרשויותיה, נהנית מזכויות-יתר לעניין מירוץ ההתיישנות בגביית חובות מהחייבים לה.   משדחיתי את טענת ההתיישנות, ובהעדר כל טענות הגנה נוספות, הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את סכום החוב - 14,714 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. כן הנני מחייבת אותם בתשלום הוצאות המשפט (אגרות כפי ששולמו) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ. חוק המים / רשות המים