מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא היתר לתחנת דלק: בעתירה שבפני מבקשים העותרים לבטל את החלטת המשיבה 1, ועדת הערר למחוז מרכז (להלן:"ועדת הערר"), מיום 6.7.11, ולהותיר על כנה את החלטת המשיבה 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה דרום שרון (להלן:"הועדה המקומית") לתת לעותרים היתר בניה לצורך הקמת תחנת תדלוק לצריכה עצמית בתחום המושב השיתופי כפר מעש (להלן:"תחנת התדלוק"). 1. העובדות א. העותרת 1, כפר מעש (להלן:"המושב" או "כפר מעש") היא בעלת זכויות חכירה מאת המשיב 8, (להלן:"המינהל" או "בעל המקרקעין") של מקרקעי המושב ובכללם מגרש 104 הידוע כגוש 6721, חלקה 13, שטחו 14.721 דונם (להלן:"מגרש 104"). על מגרש 104 חלות תכניות בנין עיר שד/1060 הקובעת את ההגבלות וזכויות הבניה בייעודי הקרקע השונים לרבות בשטחים המיועדים למבני ציבור ושד/מק/18/1060 שהגדילה את השטחים המיועדים לצרכי ציבור בתחומי המושב (להלן ביחד: "התב"ע"). מגרש 104 מצוי באזור המוגדר על פי התב"ע "אזור למבני ציבור", ובפועל משמש למבני ציבור ולמתקני ספורט ובכללם גני ילדים, בריכת שחיה ומגרשי טניס. בנוסף לתב"ע חלה על המקרקעין תכנית מתאר ארצית להקמת תחנות דלק תיקון מס' 4 (להלן:"תמ"א 4/18") ועל פי האמור בה ניתן להקים תחנת תדלוק לצריכה עצמית בישוב כפרי שנועדה לשרת את המטרות החקלאיות של הישוב שלא על בסיס מסחרי. ב. העותרת 2, חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן:"חברת דלק") התקשרה עם העותר 1 בהסכם לתכנון והקמת תחנת תדלוק בתחומי המושב. המושב ודלק (להלן:"העותרים") הגישו לועדה המקומית ביום 23.8.09 בקשה להיתר להקמת תחנת תדלוק עצמי (להלן:"הבקשה"). המקרקעין, עליהם מבקשים להקים את תחנת התדלוק העצמית מצויים בתחום מגרש 104 ושטחם 250 מ"ר,. הבקשה התבססה על תמ"א 4/18 הקובעת כי בהתקיים תנאים מסויימים רשאי מוסד תכנון ליתן היתר בניה לתחנת תדלוק שלא על פי תוכנית לתחנת תדלוק. ג. המשיבים 3 ו- 4, נציגי השרים להגנת הסביבה והפנים בועדה המקומית והמשיבים 7-5 תושבי המושב הגישו התנגדויות לבקשה וביום 13.3.11 דנה הועדה המקומית בבקשה להיתר, תוך שהונחו בפניה ההתנגדויות. בנוסף, עמדה בפני הועדה המקומית עמדתו של ועד המושב, שלא התנגד להקמת תחנת התדלוק, בכפוף לקבלת כל ההיתרים הדרושים. ד. היועצת המשפטית של הועדה המקומית, חוותה דעתה לפיה אין למשיבים 7-5 מעמד להתנגד לבקשה להיתר הבניה, התואמת תוכנית. לפיכך נדחו כל ההתנגדויות על הסף והבקשה להיתר אושרה (להלן: "החלטת הועדה המקומית"). ה. ביום 17.4.11 הגישו נציגי המשרד לאיכות הסביבה והפנים, המשיבים 3 ו-4 ערר על החלטת הועדה המקומית (ערר 134/11), בו התבקשה ועדת הערר לבטל את החלטת הועדה המקומית מהנימוקים הבאים: 1. האיזור אליו מתייחסת הבקשה להיתר מאופיין כמרכז הפעילות הציבורית של תושבי המושב עם מבנים ציבוריים מובהקים. תחנת התדלוק המוצעת אינה עונה לקריטריונים המנויים בסעיף 6.5 לתמ"א 4/18 שכן החלופה הקבועה באותה הוראה מאפשרת להתיר תחנת תדלוק לצריכה עצמית באזור לבנייני משק ולא באיזור לבנייני ציבור. 2. סעיף 9.4 לתמ"א 4/18 קובע כי לא יינתן היתר לתחנת תדלוק, לפי סע' 8, אלא לאחר קבלת חוו"ד של המפקח על התעבורה לעניין ההיבטים הבטיחותיים והתחבורתיים של הבקשה וחוות דעת כזו לא עמדה בפני הועדה המקומית. 3. לא הוצגו נתונים לגבי מספר הכלים החקלאיים או מספר החקלאים בישוב העוסקים בחקלאות על מנת לקבל החלטה לגבי הצורך בתחנת תדלוק חדשה. 4. קיימת סתירה בין החלטת הועדה המקומית להוראות תמ"א 4/18 באשר למרחק המינימאלי הנדרש בין תחנת תדלוק ובין מבנים ומתקנים ציבוריים קיימים. על פי סעיף 15 (א) לתמ"א 4/18 הקמת תחנת תדלוק לצריכה עצמית מוגבלת למרחק של 80 מטר מגבול מגרש המיועד למבנה ציבור רגיש. 5. הבקשה להיתר הוגשה על-ידי חברת דלק שהיא ספק המוצר שימכר ולא על ידי בעל המקרקעין. 6. הועדה המקומית אישרה את מתן ההיתר, בניגוד לעמדת המשרד להגנת הסביבה. 7. הקמת תחנת התדלוק בלב יישוב כפרי תשפיע על תכנון מערך השטחים הציבוריים ועל שימושי הקרקע. ו. ביום 18.5.11 הגישו אף המשיבים 6,5 ו-7 (להלן:"תושבי המושב") ערר על החלטת הועדה המקומית (ערר 156/11). בכתב הערר התבקשה ועדת הערר לבטל את החלטת הועדה המקומית מהנימוקים הבאים: 1. מיקום המקרקעין שיועדו לתחנת התדלוק צמודים למרכזי ספורט ומבני ציבור ולדרכי גישה למבנים אלו. יעוד המקרקעין הוא למבני הציבור ולא לשימוש פרטי של חברת דלק. 2. הקמת תחנת התדלוק תמנע בעתיד הקמתם של מבני ציבור, ברדיוס של 80 מ' ממנה. 3. הקמת תחנת התדלוק מהווה תוכנית הסוואה למטרה האמיתית: מכירת דלק לתושבי המושב במחיר מוזל. 4. הבקשה להיתר לא נערכה כדין. 5. קיימת חלופה לבניית תחנת תדלוק בשטחי המושב, שמחוץ לאזור הבנוי וחלופה זו לא נשקלה. ז. בתשובה לעררים ביקשו העותרים לסלק את הערר שהוגש על ידי תושבי המקום (156/11) על הסף בשל היעדר זכות עמידה. העותרים הפנו לפסיקה המצמצמת את זכות העמידה בהתנגדות לבקשה להיתר ולעובדה כי מדובר בבקשה להיתר תואמת תכנית שהיווה את הטעם בגללו לא נשמעו העוררים בועדה המקומית. זאת ועוד, העררים הוגשו בשיהוי ניכר ובניגוד לאמור בסיף 152 (א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לגופו של עניין, טענו העותרים, ולטענה זו הצטרפה גם הועדה המקומית, כי הבקשה להיתר תואמת תכנית בתוקף ולכן לא ניתן לפסול את הקמת תחנת התדלוק, מה גם שחברת דלק קיבלה את כל האישורים הדרושים להקמת תחנת התדלוק האמורה. ח. ביום 27.6.11 התקיים דיון בשני העררים (134/11 ו-156/11) וביום 6.7.11 החליטה ועדת הערר לבטל את החלטת הועדה המקומית שאישרה את הבקשה להיתר (להלן:"החלטת ועדת הערר"). על החלטת ועדת הערר הגישו העותרים את העתירה בפני בה הם מבקשים לבטל את החלטת ועדת הערר בשל פגמים שנפלו בה כפי שיפורט להלן, ולהותיר על כנה את החלטת הועדה המקומית להעניק להם היתר בניה לצורך הקמת תחנת תדלוק. 2. החלטת ועדת הערר בפתח החלטתה סקרה ועדת הערר את הוראות תמ"א 4/18 הרלוונטיות: ס' 6 לתמ"א קובע את סוגי תחנות התדלוק ובכללן "תחנת תדלוק לצריכה עצמית" (סעיף 6.5). סעיף 8 לתמ"א קובע כי ניתן להפקיד תכנית (או ליתן היתר) לתחנת תדלוק לצריכה עצמית בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: איסור אספקת דלק על בסיס מסחרי ואיסור מכירתו לציבור (ס"ק א'). איסור הקמת מבנה למעט עמדות דלק, מיכלים וגגון (ס"ק ב'). ניתן להקים תחנת דלק לתדלוק עצמי באחד מארבע מקומות ולעניננו רלוונטי ס"ק 4: ישוב כפרי, על פי לוח 2 בתמ"א 35, באזור המיועד למבני משק, לצורך תדלוק כלי רכב שנועדו לשרת את המטרות החקלאיות של הישוב הכפרי. כמו כן נקבע כי במתן היתרים לתחנת תדלוק עצמית כפוף מיקום התחנה לאמור בסעיף 8 (ב) הקובע כדלקמן: "מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין למלאכה, לתעשיה, חניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד ובלבד שהחניון האמור אינו באיזור בנוי למגורים, או למבני ציבור או למבני משק בישוב כפרי, רשאי מוסד תכנון להתיר הקמת תחנת תדלוק לצריכה עצמית". הועדה גם הפנתה לסעיף 15.1 לתמ"א 4/18 שענינו במרחקים, ס"ק (א) קובע כדלקמן: "לא תופקד תכנית, לא תאושר ולא ינתן היתר לפי סעיף 8, אלא אם המרחק האוירי בין צינורות האוורור של המיכלים התת קרקעיים, או עמדות התדלוק ונקודות המילוי של מכלי הדלק של תחנת התדלוק לבין גבול המגרש המיועד לשימושים המפורטים בסעיף קטן 1 ו- 2 (להלן- מגרש השימושים הרגישים) הינו לפחות המרחק הנקוב להלן: מגורים, מלונות או שימוש דומה - 40 מ' מוסדות ציבור לרבות בית חולים, מעון לקשישים, בית כלא, פנימייה לקטינים, מוסד חינוך, גן ילדים, בי"ס וכיו"ב - כ 80 מטרים". בהמשך פרטה ועדת הערר את פרשנות הצדדים להוראת סעיף 8(ב) לתמ"א 4/18: על פי פרשנות תושבי המושב (העותרים בערר) הביטוי "מבני ציבור" שבסעיף 8(ב) מתייחס כמו הביטוי "מגורים", למיקום החניון ומגביל את בנית תחנת התדלוק במקום בו החניון נמצא באיזור בנוי למגורים או למבני ציבור. במילים אחרות אם החניון אינו באזור למגורים או למבני ציבור ניתן להקים בו תחנה לצריכה עצמית וזאת בנוסף ליתר החלופות המצוינות בסעיף. לטענת העותרים והועדה המקומית (המשיבים בערר) שנתמכת גם במכתב מנהל מינהל התכנון הביטוי "מבני ציבור" הינו עוד אחת החלופות, בה ניתן להקים תחנת תדלוק לצריכה עצמית. ועדת הערר סברה כי נוסחו של הסעיף סובל את שני הפרושים ולא השתיתה את החלטתה על פרשנות זו או אחרת, אלא על הוראות סעיף 9.1 לתמ"א 4/18 הקובע כי אין בתמ"א 4/18 כדי לחייב מוסד תכנון להפקיד תכנית או ליתן היתר ועל פי סעיף 9.2 רשאי מוסד התכנון לשקול בין היתר היבטים סביבתיים, נופיים בטיחותיים ועוד וקבעה: "במצב דברים זה, לדעתנו, גם אם מגבלת המרחק הקבועה בסעיף 15 נסוגה בפני הקמתה של תחנה לצריכה עצמית, הרי שהמיקום המוצע במקרה דנן אינו נראה לנו כבחירה ראויה. אותו מיקום מצוי כאמור במרכזו של הישוב סמוך למתקני ספורט פעילים ומאוכלסים (מגרשי טניס ובריכה). העובדה כי כרגע לא קיימים מבנים בתחום ה- 80 מ' מהתחנה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הוא סמוך לשימושים ציבוריים פעילים וכן, כפי שהובהר לנו, סמוך ביותר לפוטנציאל לפיתוח ותוספת מבני ציבור במגרש המיועד לכך". לאור האמור, קבלה ועדת הערר את הערר. 3. טענות העותרים א. גודלו של השטח המוקצה בתב"ע למבני ציבור, מאפשר להקים ולקיים בו שימושים רבים ומגוונים. לטענת המושב, קיים צורך מיידי בהקמת תחנת תדלוק מוסדרת בתחום המושב. מזה שנים מתנהלות במושב תחנות תדלוק "פיראטיות". כמענה לבעיית הנגישות של רכבי המושב לתחנת תדלוק, הקמת תחנת תדלוק מוסדרת תמגר תופעה זו. לעמדת ועד המושב אין למושב צורך בהקמת מבני ציבור נוספים בתחומו, ולמעט הקמת תחנת התדלוק, אין תכנית קיימת או עתידית לבנות מבני ציבור במקרקעין עליהם עתידה להבנות תחנת התדלוק (נספח יג' לעתירה). ב. הבקשה להיתר עומדת בתנאי סעיף 8(ב) לתמ"א 4/18 הקובע כי מוסד תכנון רשאי ליתן היתר בניה לתחנת תדלוק שלא על פי תוכנית, במיקום המפורט שם. זאת ועוד, הבקשה עומדת גם במגבלות הקבועות בסעיף 15 לתמ"א 4/18 הדן במרחקים המינימאליים הדרושים בין תחנת התדלוק לבין מבני ציבור סמוכים. לטענת העותרים גם המשרד להגנת הסביבה נתן אישורו להקמת תחנת התדלוק (נספח ז' לעתירה). ג. במקום שיש התאמה מלאה בין הבקשה להיתר לבין התכנית החלה, אין חובה חוקית לפרסמה להתנגדויות או לשמוע את עמדת השכנים לגביה, וכל שכן לא לפתוח שעריה של ועדת הערר בפניהם. מן האמור עולה כי לא קנויה לתושבי המושב זכות התנגדות ולכן ועדת הערר לא הייתה מוסמכת לדון בעררים. ד. גם אם הייתה מוקנת לתושבי המקום זכות ערר, הרי שהעררים הוגשו בשיהוי ניכר ובניגוד למועדים הקבועים בחוק. ה. נציגי המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים לא הביעו את הסתייגותם למתן היתר הבניה בישיבת הועדה המקומית, ותחת זאת הגישו ערר. ו. החלטת ועדת הערר התקבלה מבלי שנדונו טענות הסף של שיהוי והיעדר זכות עמידה לתושבי המושב ומבלי שהועמדה בפני ועדת הערר תשתית עובדתית מלאה. ז. לגופו של עניין, הבקשה להיתר תאמה את הוראות תמ"א 4/18 וועדת הערר לא הייתה מוסמכת להפעיל את סמכותה ולאמץ את ההוראה בסעיף 9.1 לתמ"א 4/18 ("סעיף הסל") לפיו אין בהוראות התכנית כדי לחייב מוסד תכנון ליתן היתר לפי סעיף 8. לטענת העותרים, אין לקבל את נימוקי ועדת הערר לביטול ההיתר. עמדתה של ועדת הערר, לפיה מיקומה של תחנת התדלוק, במרכז הכפר בסמיכות למתקני הספורט, מונעת אפשרות להקמתה, מאיינת את הוראת סעיף 8(ב) לתמ"א 4/18. זאת ועוד, הנימוק לפיו תחנת התדלוק סמוכה לפוטנציאל הבניה של מבני ציבור במקרקעין אינו עולה בקנה אחד עם השיקולים התכנוניים של תמ"א 4/18 אותם ראוי לשקול. החלטת ועדת הערר גם מתעלמת מעמדת העותרת 1 ומעמדת ועד הישוב שהוא הגוף המנהל ומתווה את הדרכים ואת השימושים בתחומי המושב, ומתעלמת מהצורך המידי של המושב בהקמת תחנת תדלוק לצריכה עצמית בתחומו. 4. תגובת הועדה המקומית הועדה המקומית מצטרפת לטענות העותרות לפיהן החלטת ועדת הערר היא בלתי סבירה והתקבלה תוך חריגה מסמכותה ולפיכך דינה להתבטל (סע' 26 לכתב התגובה). לטענת הועדה המקומית, ועדת הערר בחרה לדחות את הבקשה להיתר רק על סמך העובדה ש"המיקום לא נראה לה" (סע' 22 לכתב התגובה) ובניגוד מוחלט להוראות תמ"א 4/18. יתרה מזאת, העובדה כי ועדת הערר אינה תמימת דעים עם הועדה המקומית בהיבט התכנוני של הבקשה להיתר לא מקנה לועדת הערר סמכות להתערב בהחלטת הועדה המקומית ובודאי שלא לבטלה. עוד מוסיפה וטוענת הועדה המקומית כי היות והבקשה להיתר הבניה תואמת את התוכניות החלות על המקרקעין אין למשיבים 7-3 זכות להגיש ערר ועדת הערר חרגה מסמכותה כאשר דנה בעררים (ערר 134/11 וערר 156/11). 5. תגובת המשיבים 8,4,3,1 המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות. בחינת השיקולים "התכנוניים", כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטת ועדת הערר, מלמדת כי הם עומדים במתחם הסבירות. משכך, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך להחליף את שיקול דעתה של ועדת הערר ולהתערב בהחלטתה. השיקול התכנוני שעמד בבסיס החלטת ועדת הערר הוא כי במקרקעין מתנהלת פעילות ציבורית של תושבי המקום, הכוללת מבנים ציבוריים מובהקים כגון גן ילדים ומתקני ספורט. לא ראוי להקים תחנת דלק בקרבת מבני הציבור באזור כה רגיש וזאת לאור הפוטנציאל הגבוה ליצירת נזק סביבתי וזיהומים שונים. באשר לטענת השיהוי טוענים המשיבים כי ערר 134/11 הוגש במועד. החלטת הועדה המקומית מיום 13.3.11 הומצאה למשיבים 4-3 באמצעות המייל רק ביום 12.4.11 והערר הוגש על ידם חמישה ימים לאחר מכן ביום 17.4.11. עוד מוסיפים המשיבים כי ועדת הערר נהגה כשורה כאשר קיבלה את עררם של תושבי המקום, המשיבים 7-5. המשיבים צרפו פסיקה הקובעת כי לא יתכן שטעויות בהחלטתה של הועדה המקומית הן שתקבענה את סמכותה של ועדת הערר, ומתחייבת פרשנות תכליתית בשאלת הסמכות (עת"מ (חי') 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית- חיפה ואח', פ"מ תש"ס, 405 (2000)). עמדת המשיב 3 תואמת את מדיניות המשרד להגנת הסביבה, לפיה לא יהיה זה נכון להקים במקרקעין תחנת תדלוק, אף אם אכן מדובר בתחנת תדלוק לצריכה עצמית. ודוק, המסמך אליו מפנות העותרות (נספח ז' לעתירה) אינו מהווה אישור להקמת התחנה אלא קובע כי "הצורך בתחנת תדלוק לצריכה עצמית במיקום המוצע צריך להבחן על פי שיקולים סביבתיים ותכנוניים במסגרת הועדה המקומית". בשולי כתב התגובה, מצויין כי המשיב 8 (להלן:"המנהל") החליט לאשר בקשות לתחנות דלק פנימיות רק במסגרת מגרש סטטוטורי (החלטה 2089). הבקשה להיתר שבפנינו אינה במסגרת מגרש סטטוטורי ולכן לא ניתן לקדם את הבקשה מול המנהל. 6. תגובת תושבי המושב תושבי המושב מצטרפים אף הם לבקשה לדחיית העתירה. לטענתם, תמ"א 4/18 מתירה הקמת תחנת תדלוק לצריכה עצמית על מנת לשרת את המטרות החקלאיות של המושב, בזמן שבכפר מעש אין כל פעילות חקלאית (למעט חקלאים בודדים המפעילים כארבעה טרקטורים). מדובר אם כן בעסקה מסחרית גרידא שכל מטרתה למכור דלק לתושבי כפר מעש במחיר מוזל. זאת ועוד, קיימת חלופה להקמת תחנת תדלוק בשטחי המושב, מחוץ לאזור הבנוי. התושבים טוענים כי המקרקעין צמודים למתקני ספורט (מרכז טניס, בריכת שחיה) ולדרך עפר המשמשת מעבר לתושבי הכפר בדרכם לגן ילדים ולמתקני הספורט. יתרה מכך, לאור האמור בסעיף 15 לתמ"א 4/18 הקמת תחנת התדלוק תמנע הקמה עתידית של מבני ציבור נוספים ברדיוס של 80 מטר ממנה. זאת ועוד, ההסכם שנכרת בין כפר מעש לחברת דלק טעון אישור האסיפה הכללית של המושב לפי תקנות האגודה (נספח יא' לכתב התגובה). הבקשה לא הייתה ערוכה כדין ולכן הועדה המקומית לא הייתה רשאית לדון בה. לדוגמא: הבקשה הוגשה על ידי כפר מעש וחברת דלק שאינן בעלות המקרקעין וללא חתימת המנהל, הבעלים הרשום של המקרקעין; הבקשה הוגשה לגבי חלקה 13 שרישומה בוטל ביום 6.1.10 בלשכת רישום המקרקעין (נספח ב' לכתב התגובה). נוכח הפגמים המהותיים העולים מהבקשה קיימת זכות עמידה לכלל המשיבים להתנגד לבקשה. התושבים מצרים על כך שלא ניתנה להם אפשרות להביע את התנגדותם לבקשה בפני הועדה המקומית. לטענתם החלטת הועדה המקומית לא הובאה לידיעתם בסמוך לקבלתה ולכן אין לקבל את טענת העותרות לשיהוי בהגשת הערר. 7. דיון והכרעה השאלה המרכזית בעתירה זו היא האם חרגה ועדת הערר ממתחם הסבירות כאשר ביטלה את החלטת הועדה המקומית והאם על בית המשפט להתערב בהחלטתה. ההלכה הפסוקה קובעת כי התערבות בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטות רשויות התכנון תעשה רק במקרים חריגים ביותר, למשל אם החלטתן ניתנה בחוסר תום לב, בחוסר סמכות או נבעה משיקולים פסולים: "בית משפט זה חזר ופסק כי סמכות התכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק. במרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שהם פועלים בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. בית המשפט לא יתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא במקרה של פעולה שלא כחוק או בחוסר סמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה" (עע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה/מחוז מרכז (לא פורסם, 29.06.2009)). לעניין מידת חוסר הסבירות בהחלטת רשויות התכנון, המצדיקה התערבות נאמר בבג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (לא פורסם, ניתן ביום 23.03.2011)) (ההדגשות שלי ז.ב) כי: "כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות...אכן, בית המשפט במהותו לא נועד לשמש מוסד מתכנן, והוא אינו 'מוסד תכנון עליון' העומד מעל למוסדות התכנון המנויים בחוק.... תפקידו הוא לבחון האם נפל פגם חוקי בדרך התנהלותו ובאופן הפעלת שיקול דעתו של מוסד התכנון". לא אחת, נקבע בפסיקה כי לרשויות התכנון מוקנה שיקול דעת רחב בקבלת החלטותיהן, ובמסגרתו הן רשאיות להביא בחשבון שיקולים שונים: "דיני התכנון המודרניים מחייבים לשקול גם שיקולים חברתיים וסביבתיים וכן שיקולים ארוכי טווח מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבניה" (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, (לא פורסם, 7.12.2006), כן ראו עע"מ 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (לא פורסם, 10.2.2010) ועע"מ 1446/06 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ (לא פורסם, 21.09.10). דברים דומים נאמרו בבג"ץ 1003/03 ראש עיריית סחנין נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (לא פורסם, 21.7.2004): "כלל הוא כי בית משפט זה לא ישים עצמו במקום רשויות התכנון המוסמכות ולא יתערב בהחלטתן של רשויות התכנון אלא מקום שנפל בהם פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות". אפנה גם לדבריו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (לא פורסם, 28.7.1996): "לעניין זה נזכור, בראש ובראשונה, כי אין אנו יושבים לדין כטריבונל עליון לתכנון. הסמכות לתכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק, ובמרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שפועלים הם בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים הם אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. אנו, כבית משפט, לא נתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא אם תמצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא כחוק, שלא בסמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה". לאור האמור לעיל, אבחן האם החלטת ועדת הערר נגועה בחוסר סבירות קיצוני המחייב את התערבות בית המשפט. טענות הסף א) זכות הערר תפקידיה וסמכויותיה של ועדת הערר נקבעו בסעיף 12ב לחוק התו"ב ולעניננו רלוונטיים סעיפים קטנים (1) ו-(2): "12ב.(א) ואלה התפקידים והסמכויות של ועדת הערר: (1)  לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית, של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות שבמחוז אחד, בכל ענין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן, למעט בענינים שבתחום סמכותה של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה שמונתה לפי סעיף 12ו;   (2)  לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שענינה חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד', או היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג; על פי סעיף 152 (א)(1) לחוק התו"ב קיימת זכות ערר למי ש"[ה]רואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3)...." לטענת העותרות, אין לתושבי המושב זכות ערר כאשר עסקינן בבקשה להיתר התואמת תכנית; כיוון שרק מי שרואה עצמו נפגע מהחלטה של "ועדה מקומית לסרב לתת היתר ראשי לערור לועדת ערר.                                  בעת"מ (ב"ש) 280/01 דוידיאן אבנר נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה, אמר בית המשפט: "לו עמד סעיף קטן (1) (של סעיך 12ב(א) - ז.ב.) כשלעצמו, ייתכן והיה משקל רב יותר לטענת העותר שכן הסמכות של ועדת הערר, על פי אותו סעיף, היא, לדון ולהחליט בערר "בכל עניין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן". נוסח זה, מחזיר אותנו, לסעיף 152(א)(1) לחוק, הקובע למי זכות ערר ובאיזה מקרה. אולם, משבא סעיף קטן (2) הנ"ל, של סעיף 12ב(א) ומלמדנו, כי ניתנה סמכות נוספת לועדת הערר המחוזית, והיא לדון בערר על החלטת ועדה מקומית לתת היתר, לרבות הקלה, או שימוש חורג, יש בכך "הרחבה" של הסמכות לדון בערר, מעבר למה שנקבע בסעיף קטן (1) והיא כוללת ערר לגבי כל החלטה למתן היתר, שאדם נפגע ממנה."   גם בעת"מ (ת"א) המועצה המקומית תל מונד נ' ועדת הערר מחוז המרכז הובעה דעה דומה.   מאידך, בעת"מ (ת"א) 1111/03 לב עמי שלמה נ' ועדת הערר המחוזית מחוז מרכז, נקבע כי תרופתו של אדם הסבור שהיתר שניתן, לא ניתן כדין והוא אינו תואם תב"ע או שהוא מתעלם מן המגבלות המצריכות פעולות של "הקלה" או הליכי התנגדות או שיש בו סטייה ניכרת מתוכנית, היא בהגשת עתירה מנהלית: "אינני גורס את הפרשנות הזאת (כפי שפורשה בענין דוידיאן - ז.ב.). פרשנות זו הופכת את הוראת סעיף 152 (א)(1) לחוק למיותרת. שהרי אם ניתן להגיש ערר כנגד כל החלטה בעניין היתר, למה יש צורך בהוראה הנראית כמסייגת את זכות הערר רק למי שבקשתו להיתר סורבה או שהתנגדותו בהליכי התנגדות לפי סעיף 149 לחוק נדחתה? לדעתי הוראת סעיף 12ב(א)(2) צריכה להתפרש כך שזכות הערר בעניין היתר היא כפי שהחוק קבעה. יש הגיון בכך שהחוק הגביל בענייני היתר את בעלי זכות הערר. שהרי הליך של היתר תואם תוכנית אינו כרוך בפרסום ואינו כרוך בשמיעת התנגדויות ובדרך כלל לא ניתן לדעת עליו אלא עם תחילת העבודה. ........ אפשר להקשות מה יעשה אדם הסבור שהיתר שניתן, לא ניתן כדין והוא אינו תואם תב"ע או שהוא מתעלם מן ממגבלות המצריכות פעולות של "הקלה" או הליכי התנגדות או שיש בו סטייה ניכרת מתוכנית דבר שאין בסמכות הוועדה המקומית להתירו. האם אין לראות בהליך של ערר כאמצעי להשגת תרופה לביטול ההיתר? תשובתי היא שתרופתו של נפגע כזה היא בעתירה מנהלית. אין מקום להחריג את הליכי הערר ממסגרתם המדויקת". שאלת היקף סמכותה של וועדת הערר טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון ומההפניות לעיל עולה כי פסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין זה אינה אחידה. אני סבורה כי בסמכות ועדת הערר, בהיותה מוסד תכנוני רחב היקף, לדון ולהחליט בסוגיות הנתונות להכרעת הוועדה המקומית. סמכות רחבה זו מסורה לועדת הערר מכוחו של סעיף 12ב(א)(2) לחוק התו"ב שהעניק לוועדת הערר סמכות לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שעניינה, "..... היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג". פרשנות אחרת, קרי פרשנות מצמצמת, מייתרת לדעתי את האמור בסעיף קטן (2). עוד יוער כי סעיף 12ב(1) הוא סעיף כללי המעניק סמכות לועדת הערר לדון בכל ענין שבו ניתנת זכות ערר ואילו סעיף 12(ב)(2) הוא סעיף ספציפי המעניק לועדת הערר סמכות של מוסדות תכנון ספציפיים לדון בהחלטות (ועדה מקומית ורשות רישוי מקומית) בעניינים ספציפיים (חלוקה ואיחוד לפי פרק ד' או היתר).   לאור האמור, אני דוחה את טענת העותרות לפיה לא היה מעמד לתושבי המושב להגיש את הערר. אוסיף ואציין כי אין מחלוקת שערר 134/11 נכנס בגדרו של סעיף 152(א)(2) לחוק ולגביו אכן לא נטענה טענה בדבר העדר זכות עמידה. לפיכך, גם אם לא הייתה סמכות לועדת הערר לדון בערר 156/11 לא היה בכך כדי לייתר את הצורך בדיון בערר 134/11 והטיעונים שהעלו המשיבים בעררים דומים בטיבם. ב) שיהוי ראשית, יאמר כי טענת המשיבים 3 ו-4 לפיה החלטת ועדת הערר הומצאה להם רק ביום 12.4.11 לא נסתרה ובנסיבות אלה כלל לא חל שיהוי, אך גם אם נתייחס למועד מתן ההחלטה 13.3.11 כמועד הקובע לענין תחילת מנין השיהוי, אין מקום לדחות את העתירה מטעם זה. בחינת סוגיית השיהוי היא בחינה משלושלת: היסוד הראשון הוא ה"שיהוי הסובייקטיבי" המתמקד בטיב התנהגות העוררים ובשאלה אם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם. היסוד השני ה"שיהוי האובייקטיבי", עניינו בשינוי המצב לרעה של צדדים שלישיים או של רשות שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת הערר והיסוד השלישי: פגיעה בשלטון החוק, משמעותו כי בית המשפט לא יתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם הערר הוגש בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים. לא מדובר בתנאים מצטברים אלא באיזון ביניהם (ראו: עע"מ 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673 (2002)). בפסק דין הועדה המקומית חיפה קבעה כב' השופטת בייניש (בתוארה דאז) שיש להעניק "משקל רב יותר דווקא לבחינת הרכיב האובייקטיבי" (שם, עמ' 679). בענייננו, בכל הנוגע ליסוד הראשון של טענת השיהוי- היסוד הקשור בהתנהגות העוררים, הרי שהחלטת הועדה המקומית ניתנה ביום 13.3.11. לאור האמור בסעיף 152(א)(2) הערר היה אמור להיות מוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה של הועדה המקומית, קרי עד ליום 28.3.11. בפועל הערר הוגש ביום 17.4.11, כלומר קיים שיהוי סובייקטיבי של 20 ימים. באשר ליסוד האוביקטיבי, הגם שהעותרות טענו כי חברת דלק קיבלה את כל האישורים הדרושים להקמת תחנת התדלוק האמורה, הרי שבפועל לא נגרם נזק בשל ביטול ההיתר והעותרות לא שינו את מצבן לרעה. כאשר שוקלים את הפן הסובייקטיבי של השיהוי אל מול הפן האובייקטיבי, הכף נוטה לטובת דחיית טענת השיהוי. בנסיבות העניין אין להזקק להיבט של פגיעה בשלטון החוק. ג) לגופו של עניין לאחר שדנתי בטענות הסף וקבעתי כי ועדת הערר לא חרגה מסמכותה כאשר החליטה לדון בעררים אדון בסבירות החלטת ועדת הערר לגופו של עניין. סעיף 8 לתמ"א 4/18 שכותרתו "היתר לתחנת תדלוק שלא על פי תכנית לתחנת תדלוק" קובע בסעיף קטן ב: "מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין למלאכה, לתעשייה, לחניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד ובלבד שהחניון האמור אינו באזור בנוי למגורים, או למבני ציבור או למבני משק ביישוב כפרי, רשאי מוסד תכנון להתיר הקמתה של תחנת תדלוק לצריכה עצמית". לטענת המשיבים 7-3, על פי סעיף 8(ב), הביטוי "מבני ציבור" מתייחס כמו הביטוי "מגורים", למיקום החניון ומגלם בתוכו למעשה מגבלה האוסרת על הקמת תחנת דלק בחניון ציבורי המצוי באיזור בנוי למגורים או למבני ציבור. אם החניון אינו באחד מאלה, ניתן להקים בו תחנה לצריכה עצמית וזאת בנוסף ליתר החלופות המצויינות בסעיף. לטענת העותרים, הביטוי "מבני ציבור" הינו עוד אחד מהחלופות המפורטות בסעיף, בהם ניתן להקים תחנת תדלוק. עוד טענו העותרים כי ועדת הערר לא ביקרה במקום ולא בדקה חלופות בעוד יו"ר הועדה המקומית ביקר במקום, בדק חלופות ולכן במקרה זה ועדת הערר לא יכולה לשים את שיקול הדעת התכנוני במקום שיקול דעתה של הועדה המקומית (עמ' 1 לפרו' בשורה 20- עמ' 2 בשורה 1). ועדת הערר קבעה כי סעיף 8(ב) סובל את שתי הפרשנויות האמורות ולכן פרשנות ועדת הערר לפיה המינוח "מבני ציבור" מתייחס למיקומו של החניון ואינו בגדר אחת החלופות המותרות להקמת תחנת תדלוק היא פרשנות אפשרית בנסיבות העניין ובמיוחד כשהיא מושתת על שיקולי בטיחות. אך לנוכח התוצאה אליה הגיעה ועדת הערר ניתן להשאיר את שאלת הפרשנות הנכונה של סעיף 8(ב) בצריך עיון שכן גם אם תתקבל הפרשנות לפיה ניתן להקים תחנת תדלוק במקרקעין שמיועדים למבני ציבור, עדיין מסורה לועדת הערר הסמכות שלא לתת היתר. סעיף 9.1. לתמ"א 4/18 קובע: "אין בתוכנית זו כדי לחייב את מוסדות התכנון להפקיד תכנית, לאשר תכנית או ליתן היתר לתחנת תדלוק לפי סעיף 8". סעיף 9.2 לתמ"א 4/18 קובע: "טרם החלטה על הפקדת תכנית אישור תוכנית או מתן היתר לפי סעיף 8 לתחנת תדלוק יבחן מוסד התכנון את מאפייני האזור ובכלל זה היבטים סביבתיים, נופיים, חזותיים, תחבורתיים ובטיחותיים...." (הדגשות לא במקור ז.ב) ועדת הערר הפעילה את שיקול דעתה וקבלה את הערר על יסוד שיקולים תכנוניים ראויים בהם לא יתערב ביהמ"ש. לא נפל בהחלטת ועדת הערר כל פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, או כיוצא בזה פגמים שיש בהם כדי להביא לבטלותו של ההליך המנהלי. ועדת הערר פעלה בשקיפות מלאה, תוך שהונחו בפניה כל המסמכים הרלבנטיים. ועדת הערר סקרה את טענות העוררים ואת תשובת המשיבים ואף הוצגה בפניה עמדת הועדה המקומית. ועדת הערר דנה בפרשנויות השונות לסעיף 8(ב) לתמ"א 4/18 ובחרה בפרשנות המשיבים אך לא ביססה החלטתה על פרשנות זו. ועדת הערר עשתה שימוש כדין בסמכותה לפי סעיף 9.1 לתמ"א 4/18 והסבירה כי "המיקום המוצע במקרה דנן אינו נראה לנו בחירה ראויה. אותו מיקום מצוי כאמור במרכזו של הישוב, סמוך למתקני ספורט פעילים ומאוכלסים (מגרשי טניס ובריכה). העובדה כי כרגע לא קיימים מבנים בתחום ה-80 מ' מהתחנה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הוא סמוך לשימושים ציבוריים פעילים וכן, כפי שהובהר לנו, סמוך ביותר לפוטנציאל לפיתוח ותוספת מבני ציבור במגרש המיועד לכך". זוהי החלטה תיכנונית שועדת הערר בהיותה מוסד תכנון רשאית לקבל ובית המשפט לא יתערב בה. סוף דבר מכל האמור לעיל דין העתירה להידחות. העותרים יישאו בשכ"ט עו"ד של כל אחד מהמשיבים בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לצורך זה יחשבו המשיבים 4,3,1 ו-8 כמשיב אחד, והמשיבים 7-5 כמשיב אחד. תחנת דלקדלק