התובעת טוענת בסיכומיה, כי הסכם הגירושין הוא פסק דין לכל דבר ועניין, המהווה ראיה לכאורה לכל מה שנאמר בו, והחובה להוכיח היפוכו של דבר מוטלת על הטוען זאת. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם גירושין כראיה: רקע זו תביעה למתן פסק דין המצהיר כי לתובעת (להלן: "התובעת") בעלות במחצית הזכויות הרשומות על שם הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1") ב-995/2554 מ"ר מחלקת קרקע הידועה כחלקה 26 בגוש 18531 בכפר מכר ובדירת המגורים שנבנתה על ידו בחלקה (להלן: "הנכס"). בנוסף מבוקש לקבוע, כי הערות האזהרה והעיקולים שהוטלו על הנכס על ידי הנתבעים 2-12 (להלן: "הנתבעים") יחולו רק על מחצית זכויות הנתבע 1 בנכס, ולהצהיר כי חובות הנתבע 1 והתחייבויותיו כלפי הנתבעים הם חובותיו האישיים, וכי אין לחייב את התובעת בהם ולהביאם בחשבון בהסדר איזון המשאבים. התובעת והנתבע 1, בני העדה המוסלמית, נישאו ביום 4.12.1998, ומנישואיהם נולדה להם בת אחת, ילידת 2007. עם נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בדירה הרשומה על שם הנתבע 1 בלבד. לטענת התובעת, נישואיהם של הצדדים לא צלחו והם החליטו להתגרש. ביום 24.1.10 הגישו התובעת והנתבע 1 לבית הדין השרעי בעכו הסכם גירושין חתום על ידם, בו נקבע, בין השאר, כי הצדדים מסכימים כי לתובעת מחצית מהזכויות בנכס (להלן: "הסכם הגירושין"). ארבעה ימים לאחר מכן, ביום 28.1.10, קיבל הסכם הגירושין תוקף של פסק דין (ת/1). כחודש לאחר אישור הסכם הגירושין כפסק דין, ביום 24.2.10, פנתה התובעת ללשכת רישום המקרקעין בנצרת ורשמה הערת אזהרה לטובתה לפי ההסכם. אז, לדבריה, גילתה כי לטובת הנתבעים רשומות הערות אזהרה וצווי עיקולים מלשכות הוצל"פ כמפורט להלן (נ/1): לטובת הנתבע 2- הערת אזהרה מיום 29.12.09, בהתאם לייפוי כוח להבטחת חוב כספי בסך של 530,000 ₪. לטובת הנתבע 3- הערת אזהרה מיום 25.2.10 בהתאם לייפוי כוח. לטובת הנתבע 4- הערת אזהרה מיום 13.1.10 בהתאם להתחייבות להבטחת חוב כספי על סך 172,000 ₪, וכן שני צווי עיקול, מתאריכים 1.2.10 ו-21.2.10. לטובת הנתבעים 5-6- הערת אזהרה מיום 13.11.06 על 458/2554 חלקים מזכויות הנתבע 1 ואחיו סעוד מיעארי בחלקה. לטובת הנתבעים 7-9-הערת אזהרה מיום 27.1.10 בהתאם לייפוי כוח בלתי חוזר. לטובת הנתבע 10- עיקול זמני מיום 1.9.10. לטובת הנתבע 11- צו עיקול מיום 21.6.11. לטובת הנתבע 12- צו עיקול מיום 2.3.10. יצוין, כי ביום 12.6.12 התובעת והנתבעים 5-6 הגיעו להסכם פשרה שאושר על ידי כפסק דין, כך שהערה ד' אינה עומדת עוד על הפרק. עוד יצוין, כי בניגוד לדברי התובעת שגילתה ביום 24.2.10 את כל הערות האזהרה והעיקולים האלה, הרי הערת אזהרה ב' נרשמה יום אחד לאחר מכן, ועיקולים ו'-ח' נרשמו לאחר יום 24.2.10. מקור זכותה הנטענת של התובעת ביום 27.9.11 הגישה התובעת כתב תביעה בו נטען כך (סעיף 20 לכתב התביעה): " 20. המתווה המשפטי: א. הצדדים נישאו כאמור בשנת 1998, לא עשו ביניהם הסכם ממון, ועל כן חל עליהם החוק המסדיר את הסדר איזון המשאבים, ולפיו עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, סעיף 5 לחוק. ב. בעת פקיעת הנישואין עם הגירושין של בני הזוג הייתה להם רק דירת המגורים הקיימת על שטח של 995 מ"ר מהחלקה. ג. עפ"י הנטען לעיל התובעת זכאית למחצית שווי הדירה עם השטח הקיימת עליו הדירה ו/או בעלת מחצית הזכויות הרשומות ע"ש הנתבע 1 בחלקה." על פי האמור בכתב התביעה לעיל, זכותה הנטענת של התובעת למחצית מהזכויות בנכס נובעת מחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק"). כלומר, חלה "עם פקיעת הנישואין", דהיינו ביום 28.1.10. בקדם משפט שהתקיים ביום 3.6.12, אישר ב"כ התובעת, כי מאחר שזכות התובעת נובעת מכוח חוק יחסי ממון, הרי שזכות זו מתחילה רק ביום פקיעת הנישואין, ולא לפני כן. כאשר התבקש ב"כ התובעת להבהיר כיצד ייתכן אם כך, שלתובעת טענות כנגד הערות האזהרה שנרשמו לפני מועד פקיעת הנישואין, השיב: "אבל הזכות שלה לא התגבשה עם הגירושין אלא בתוקף הנישואין והחיים המשותפים והמאמץ המשותף שהיה לה עם בעלה, בקיום הדירה ושיפוצה והחזקתה" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 33-34). משהסברתי לב"כ התובעת כי בהתאם לסעיף 4 לחוק יחסי ממון, עד מועד פקיעת הנישואין הזכות היא רק של הנתבע 1, השיב ב"כ התובעת כי הוא "מפרש את זה אחרת" וכי זכות התובעת בדירת המגורים נרכשת על ידה עם הנישואין מתוקף חוק יחסי ממון (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 15-27). בניגוד לדעתו של ב"כ התובעת, אין לסעיף 4 לחוק יחסי ממון פירוש אחר מלבד האמור בו ולפיו "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני." ב"כ התובעת שנשאל על ידי שוב האם לצורך זכותה של התובעת הוא מסתמך על חוק יחסי ממון או על חזקת שיתוף, ענה כי בכתב התביעה הביא עובדות המבססות את זכותה של התובעת גם מכוח חזקת השיתוף וגם מחוק יחסי ממון (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 12-13). לא מובן כיצד ב"כ התובעת טוען זאת, שכן הסתמך דווקא על חוק יחסי ממון בין בני זוג, חזקת השיתוף בנכס ספציפי אינה נובעת מחוק יחסי ממון, אלא להיפך, היא סותרת את האמור בחוק, ועל כך בהרחבה בהמשך. לאחר קדם המשפט הגישה התובעת, ביום 11.6.12, בקשה להגשת כתב תביעה מתוקן בו נוספה טענה בדבר חזקת השיתוף כמקור לזכויותיה. לאחר 1.7.12 הגישה התובעת בקשה לפיה היא חוזרת בה מבקשת תיקון כתב התביעה והבקשה נמחקה בהחלטתי מיום 10.7.12. דיוננו מתנהל איפוא לפי כתב התביעה המקורי. תמצית טענות הצדדים התובעת טוענת בסיכומיה, כי הסכם הגירושין הוא פסק דין לכל דבר ועניין, המהווה ראיה לכאורה לכל מה שנאמר בו, והחובה להוכיח היפוכו של דבר מוטלת על הטוען זאת (סעיפים 3-4 לסיכומי התובעת). עוד היא טוענת כי הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים עם השטח עליו היא בנויה, ובשל כך היא זכאית למחצית הזכויות בנכס מכוח הדין הכללי החל על המקרה (סעיף 18 לסיכומי התובעת). התובעת מוסיפה כי מאחר שבמקרה דנן מדובר בשיתוף בנכס ספציפי, אין מקום לשיתוף בחובות בין בני הזוג ואין להביא בחשבון בעת איזון המשאבים ביניהם את חובותיו של נתבע 1 לנתבעים. כמו כן, בתחרות בין זכויותיה בנכס ובין זכויות הנתבעים מכוח הערות האזהרה והעיקולים שנרשמו לטובתם, ידה על העליונה, לפחות בכל הנוגע להערות ולעיקולים שנרשמו לאחר יום 28.1.10, מועד פקיעת הנישואין. מנגד, הנתבעים טוענים כי מדובר בגירושין פיקטיביים, שכל מטרתם הברחת נכסים מנושיו של הנתבע 1. לטענתם, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה על פי הרף שנקבע בפסיקה, להוכיח את זכאותה בנכס הרשום על שם בעלה בלבד. על כן יש לדחות את תביעתה. בהקשר זה, טוענים הנתבעים 3-4 כי ב"כ התובעת חזר בו מבקשתו לתיקון כתב התביעה בה ביקש לכלול טענת חזקת השיתוף, ולכן כל האמור בסיכומים בעניין חזקת השיתוף מהווים הרחבת חזית אסורה. דיון והכרעה ראשית עליי להידרש לטענת הנתבעים בדבר הרחבת חזית. בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, פסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת חיות (2003)). בסיכומיה טענה התובעת שהוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס, בהתבסס על השקעותיה בדירת המגורים והשיפוצים שבוצעו בה, עובדה שצוינה בסעיף 5 לכתב התביעה. כתב התביעה מניח תשתית עובדתית נטענת לטענה בדבר שיתוף ספציפי, הגם שבטענותיו המשפטיות מסתמך כתב התביעה רק על חוק יחסי ממון. אין בכך כדי להוות שינוי חזית, ודין טענה זו להידחות, שכן ב"כ התובעת לא העלה עילת תביעה חדשה אלא מסקנה משפטית חדשה מתוך העובדות הנטענות ואלו שהוכחו (רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' זקס, פ"ד נב(2) 214, 220). כוונת שיתוף בנכס ספציפי התובעת והנתבע 1 נישאו בשנת 1998 וחל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק יחסי ממון. משמעות הסדר זה היא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, וחלוקה של כלל הנכסים במועד התרת הנישואין בדרך של שומה כספית של נכסי כל אחד מבני הזוג וביצוע "תשלומי איזון" ביניהם (ראו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596 (2005)). סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מונה נכסים היוצאים מגדר החלוקה, כאשר על פי סעיף 5(א)(1), נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא יכללו במאסת הנכסים שעומדת לחלוקה. אין חולק, שהנכס שבמוקד המחלוקת, ניתן לנתבע 1 במתנה טרם נישואיו ונרשם על שמו בחודש מרץ 1996 (נ/1), כשלוש שנים לפני שבני הזוג נישאו. לפי החוק, הנכס אמור להיות בבעלותו המלאה של הנתבע 1 גם בעת התרת הנישואין, ואינו נכלל במאסת הנכסים שלגביה יערך איזון המשאבים. עם זאת, בפסיקה נקבע לא אחת כי גם לאחר חקיקת החוק, ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ב"נכס חיצוני" שהובא לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, מכוח הדין הכללי החל על העניין, כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף באותו נכס חיצוני, קרי הנטל הוא על התובעת (בע"מ 10734/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 14.3.07); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב בע"מ (טרם פורסם, 11.8.11)). בהתייחס לדרך שבה יש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירת מגורים נקבע בעניין אבו רומי, בפסקה 10, כדלקמן: "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים ." (ההדגשות שלי- מ' ר'). כלומר, לשם הכרה בשיתוף בדירת המגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, אין די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים לאורך זמן ועל התובעת להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף", שיצביע על קיומו של שיתוף בנכס הספציפי. כב' השופט דנציגר התייחס בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (טרם פורסם, 25.10.12), בפסקאות 17 ו-21 (להלן: עניין אלמונית) לאותו "דבר מה נוסף": "הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כללי..." כב' השופט עמית, שהצטרף לדבריו של כב' השופט דנציגר בעניין אלמונית, פרט בפסקה 2 לפסק דינו מספר פרמטרים נוספים אשר יש להביאם בחשבון בדוננו בשאלה אם יש להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים (כגון אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין; התנהגות הצדדים- אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג), בהדגישו כי פרמטרים אלו אינם בגדר רשימה סגורה וכל מקרה יידון לגופו. במקרה דנן, התובעת טוענת בסיכומיה כי השקעותיה בדירת המגורים מעידות על כוונת שיתוף ספציפית בנכס. לטענתה במהלך נישואיהם היא והנתבע 1 שיפצו את דירתם פעמיים, פעם ראשונה בשנת 2006 ופעם נוספת בשנת 2009, שיפוצים שכללו הוספת מטבחון, משרד לנתבע 1, החלפת הריהוט בדירה, הרכבת ארונות מטבח מעל השיש במטבח, בניית תקרה אקוסטית, ציפוי הקירות באבן מבחוץ, עבודות חשמל ואינסטלציה, הרכבת מזגנים ורעפים. לצורך השיפוצים, לטענתה, לקחה מהבנק שתי הלוואות בסך כולל של 90,000 ₪. בעדותה אישרה התובעת כי הבית היה בנוי במלואו בעת נישואיה, אך הסבירה כי כשעברה לגור בביתו של הנתבע 1 לאחר החתונה, הבית לא היה מסודר, היו בו רק חדר שינה וסלון רגילים ופשוטים. לפי עדותה, רק יותר מאוחר, היא והנתבע 1 בנו את הדירה מחדש וסידרו אותה, מה שהצריך לדבריה הרבה מאוד כסף (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 30-33). בהמשך העידה כי הדירה כלל לא הייתה מרוהטת (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 15). כאשר נשאלה אילו סכומים השקיעה בדירה השיבה, בניגוד לסכומים שננקבו בסיכומים מטעמה, כי היא קיבלה שתי הלוואות על סך 50,000 ₪ כל אחת ובנוסף קרן השתלמות בסך 30,000 ₪ (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 26). העובדה כי התובעת לקחה במהלך השנים הלוואה כזאת או אחרת אין בה כדי להוכיח את טענתה כי ההלוואה שימשה לשיפוצים דווקא. מעיון ב-ת/2, שכותרתו "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה שנערך ביום 11.6.06", עולה כי לתובעת אכן ניתנה על ידי בנק הפועלים הלוואה בסך 50,000 ₪, אלא שבסעיף 2 לאותו כתב התחייבות, צוין כי מטרת ההלוואה היא "צריכה שוטפת", ולא שיפוצים כפי שטוענת התובעת. כמו כן, התובעת כלל לא הציגה ראיות לקבלת הלוואה נוספת בסך 40,000 ₪ אותה השקיעה, כך לפי הנטען בסיכומים מטעמה, בשיפוצים (או 50,000 ₪ כפי שטענה בעדותה). זאת ועוד, התובעת לא הציגה כל קבלה או חשבונית על אותם שיפוצים שנערכו כביכול בדירה. היא לא הביאה אף בעל מקצוע שיעיד שערך בביתה שיפוצים כלשהם. התובעת העידה כי קיימות קבלות אודות השיפוצים שבוצעו בדירה אולם הן לא בידיה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 14) מאחר שאת הניירות היא השאירה בבית והיא לא רוצה ללכת לשם (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 10). איני מאמין לעדותה של התובעת בענין זה. שיתוף הפעולה בינה לבין בעלה לשעבר, הנתבע 1, הביא לכך שהוא הגיע להעיד מטעמה, ובודאי היה ניתן לקבל ממנו את הקבלות והראיות על ביצוע שיפוצים, אילו היו כאלה. ניתן היה גם לקבל העתק הקבלות מהמשפצים. לשאלתי, מדוע לא פנתה לבנקים מהם קיבלה את ההלוואות כדי לקבל העתקים של המסמכים עליהם חתמה, השיבה התובעת כי היא פנתה לבנקים וכי כל מה שיש לה בניירות היא מסרה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 17-18). כפי שציינתי קודם לכן, מלבד הלוואה בסך 50,000 ₪ ל"צריכה שוטפת" שום מסמך נוסף או קבלה לא צורפו על ידי התובעת. לא צורפו העתקי שיקים לקבלני שיפוצים, ולא צורפו קבלות או ראיות אחרות לשיפוצים. אציין, כי כעולה מעדות התובעת, עברה טיפולי פוריות ממושכים. אמנם, התובעת העידה שהטיפולים ניתנו בחינם (עמ' 55 לפרוטוקול, שורה 12), אך הנתבע 1 העיד שרוב כספם של בני הזוג הלך לטיפולי הפוריות (עמ' 90 לפרוטוקול, שורה 4). למרות שכלל עדותו של הנתבע 1 בלתי אמינה בעיני, לרבות לאור הסתירות הבלתי הגיוניות שבה, דווקא לעדות זו שלו אני מאמין, בהעדר סיבה לשקר. כנראה שכסף רב הוצא על ידי בני הזוג לטיפולי פוריות. כמו כן, כפי שיפורט להלן, ניקנו רהיטים רבים. מכאן, שאין להסיק, שכל הלוואה שנלקחה, נלקחה לצורך שיפוצים. נטען בכתב התביעה כי בנק מזרחי טפחות רשם משכנתא על זכויות הנתבע 1 בקרקע עבור הלוואה בסך 50,000 ₪ וכי הלוואה זו סולקה ושולמה על ידי התובעת במלואה, מה שיכול להעיד לטענתה על כוונת שיתוף. למרות שלתובעת ניתנה הזדמנות להציג את דפי חשבונה או ראיה אחרת המראה שהיא זאת ששילמה את ההלוואה משנת 2001, גם לטענה זו לא הוצגה כל הוכחה ועל כן איני מקבלה (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 4-25). אני מאמין לעדותה של התובעת שבעת נישואיה, הבית היה בנוי במלואו, כמה חדרי שינה, סלון, מטבח וחניון סגור, בכמה קומות (עמ' 19-20). אני מאמין לתובעת שלא הוסיפה כל תוספות בניה (עמ' 21 שורה 18). איני מאמין לתובעת שביצעה שיפוצים בדירה, פעם או פעמיים, מעבר לקניית רהיטים מעת לעת, שאותם מנתה כשהתבקשה לפרט מה שיפצה (עמ' 22), לאחר שהריהוט היה "פשוט" בעת שנישאה. איני מאמין לתובעת שהיא שילמה מכספה את תמורת ההלוואה שלפי המסמכים היתה ערבה לה. התובעת לא הוכיחה במידה מספקת אותו דבר מה נוסף על עצם הנישואין, המאפשר קביעת כוונת שיתוף בנכס הספציפי שהוא דירת המגורים. על כן, אני דוחה את הטענה שהיתה כוונה כזו. הסכם הגירושין- הסכם פיקטיבי? תחולתו של הסדר איזון המשאבים קבועה בסעיף 3 לחוק יחסי ממון. לפי סעיף זה, הסדר איזון המשאבים יחול על בני הזוג כל עוד הם לא קבעו אחרת בהסכם. בני הזוג רשאים להתנות על שיטת השיתוף הדחוי הקבועה בחוק יחסי ממון ולעצב הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 1-2 לחוק). על פי סעיף 2(ד) לחוק, הסכם הגירושין עליו חתמו בני הזוג, אשר על ידי בית הדין השרעי ביום 28.1.10, דינו כדין הסכם ממון שאושר על ידי ערכאה מוסמכת. בין הצדדים קיים איפוא, מאז 28.1.10, הסכם ממון הקובע חלוקת בעלות בנכסים, הגובר על החלוקה לפי החוק. מקריאת הסכם הגירושין עולה, כי הצדדים הסכימו שעם קיום הגירושין הנתבע 1 ישלם לתובעת מוהר דחוי בסך של 30,000 ₪, דמי מזונות העדה בסכום של 1,500 ₪ לחודש ומזונות לבת הקטינה בסכום של 1,300 ₪ לחודש. הבת תהיה בחזקת אמה ותגור עמה, כאשר הנתבע 1 יהיה זכאי לראות את בתו שלוש פעמים בשבוע (ת/16, סעיפים 10-15). עוד הוסכם כי לתובעת מחצית מהזכויות בנכס, קרי הנתבע 1 ויתר במסגרת הסכם הגירושין על מחצית מזכויותיו בנכס המגיעות לו על פי החוק. וכפי שנקבע בסעיפים 16-17 להסכם הגירושין ת/1: "16. הצדדים מסכימים כי לאישה מחצית הזכויות והשווי של הקרקע הרשומה בשם הבעל במשרד רשם המקרקעין נצרת והידועה כחלקה 26 בגוש 18531 אדמות כפר מכר, ומחצית הזכויות והשווי של דירת המגורים של בני הזוג הקיימת על הקרקע הנ"ל. הבעל מודה בזכויות האישה במחצית הזכויות והשווי של הקרקע ודירת המגורים הנ"ל. אסור לבעל להחזיק בכל צורה שהיא בחלקת האדמה והדירה הנ"ל ו/או לבצע כל פעולה בהן ללא הסכמת האישה. כמו כן האישה שומרת על זכויותיה במחצית שווי הקרקע ובדירה במקרה שיימכרו מכל סיבה שהיא, והבעל מתחייב לשלם לאישה מחצית השווי שיתקבל ממכירת הקרקע והבית. 17. כמו כן האישה שומרת על זכויותיה במלוא התכולה של דירת המגורים כולל חדר השינה, הסלון והילדים, וכל מכשירי החשמל, תכולת המטבח, והבעל מוותר על הדברים הנ"ל לטובת האישה." הנתבעים טוענים כי מדובר בהסכם פיקטיבי שכל עניינו הברחת נכסים, דהיינו הסכם למראית עין הבטל על פי הקבוע בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין (ראו: ע"א 8393/99 לופטין נ' מוניקה בע"מ (לא פורסם, 17.6.04), פסקה 4)). הטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין עליו הראיה, כאשר נקבע כי "ראיה כזו היא לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ראו: ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי עצם הגירושין נעשו למראית עין בלבד. התובעת העידה כי עד שנת 2006 לה ולנתבע 1 היה חשבון משותף, אך מאחר שהנתבע 1 לקח לה את כל המשכורת, היא החליטה לסגור את החשבון המשותף ופתחה חשבון אחר בבנק הפועלים. רק בדיעבד התברר לה כי הנתבע 1 המשיך להתנהל בחשבון המשותף ללא ידיעתה (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 22-27). אני מאמין לתובעת, שהחליטה להתגרש מהנתבע 1 לאחר שגילתה כי במשך שנים הוא שיקר לה והשתמש בשיקים מחשבונם המשותף בבנק ללא ידיעתה והסכמתה, ויצר חובות רבים נוספים. בעדותה העידה התובעת כי למרות שבהתחלה הנתבע 1 לא רצה להתגרש ממנה (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 1-2), הליכי הגירושין הסתיימו מהר יחסית ובבית הדין השרעי התקיים בעניינם דיון אחד ויחיד (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 12). היא הסבירה זאת בכך שהיא אמרה לנתבע 1 כי אם הוא לא יגרש אותה הוא לא יראה יותר את בתו (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 26-29). לשאלת ב"כ הנתבע 10, אם כל מה שהיא רצתה זה להתגרש מדוע במסגרת הסכם הגירושין התובע נאלץ לוותר על חצי מהדירה שלו וכל המטלטלין, השיבה התובעת כי עורך דינה דאז ייעץ לה "לא להיות טיפשה" ולחשוב על בתה (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 15-16). היא חזרה והעידה כי כל התנאים שבהסכם נכתבו בעצת עורך דינה (עמ' 54 לפרוטוקול, שורה 1). התובעת העידה עוד, כי היא עזבה את דירתם עם בתם מספר חודשים לפני הגירושין, בסביבות חודשים ספטמבר-אוקטובר 2009, ומאז לא חזרה לגור בה (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 3-4). דברים אלה, שאושרו גם על ידי אביה של התובעת (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 7-12), מלמדים כי הגירושין לא נעשו למראית עין בלבד. שונים הדברים לגבי הסכם הגירושין. כעולה מעדותה של התובעת, יש קשר קלוש בין המציאות לבין התנאים שהוסכמו בהסכם הגירושין. התובעת לא קיבלה את המוהר הדחוי, ולא קיבלה מזונות משך כשנתיים, לא לה ולא לבתה, (עדותה בעמ' 18 שורה 23-25). התובעת לא קיבלה את מלוא התכולה, שהיא זכאית לה לפי סעיף 17 להסכם, ואף לא את מחצית המיטלטלין (עמ' 23 שורות 17-19). הסברה המאוחר של התובעת, שלא קיבלה משום שפרצו ולקחו את המיטלטלין, אינו אמין, הן לפי הסתבכותה בזמנים לפני ואחרי הסכם הגירושין (עמ' 50) והן לפי טענתה שביקשה את מחצית המזגנים ולא קיבלה (עמ' 23). התובעת לא הצליחה להסביר, כיצד בעלה לא הסכים להתגרש, אבל הסכים לחתום על הסכם לפיו היא אינה נושאת בחובות, ומקבלת מוהר דחוי, מזונות לה בנוסף על בתה לאחר הגירושין, מקבלת מחצית הדירה ומלוא התכולה, ובפועל אינה מקבלת דבר מכל אלה (עמ' 53). אם מחלקים את הבית, אין הסבר סביר לקבלת מלוא התכולה, מלבד הרצון להגן עליה מפני נושי הבעל. בנסיבות אלה, אני מקבל את הטענה שהסכם הגירושין נעשה למראית עין, ויש להתעלם מתנאיו, לרבות התנאי בדבר העברת מחצית הדירה מהנתבע 1 לתובעת. אף אם הסכם הגירושין לא היה נעשה למראית עין, אין הוא אלא כלפי החתומים עליו, ולא כלפי צדדים שלישיים. כך נפסק בין היתר בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999), בפסקה 7 (להלן: עניין אהרונוב): "גם אם נסבור, כי מתן תוקף של פסק-דין להתחייבות חוזית נותן לה עדיפות (ואני משאירה זאת בצריך עיון), הרי שכאן מדובר באישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. אישור כזה איננו "פסק-דין". אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם אישור תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג). לפיכך, אינני סבורה שרק מכוח אישור הסכם הממון במקרה דנן, הופכת האישה שרכשה זכויות במקרקעין על פיו, לבעלת זכות עדיפה על פני מי שיש בידו התחייבות חוזית גרידא, לעניין התחרות בין הזכות הנרכשת באמצעות ההסכם לבין עיקול מאוחר יותר." (ההדגשה שלי- מ' ר'). דברים דומים כתב גם כב' השופט נ' סולברג בע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (טרם פורסם, 4.11.12) (להלן: פרשת יצחקי), בפסקה 10: "בהליך של אישור הסכם ממון, בית-המשפט אינו בוחן את תוכן הסכם הממון המובא לפניו, ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל אשר עושה בית-המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (בג"ץ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה ו-2 אח', פ"ד נו(5), 634). אישור הסכם הממון על-ידי בית המשפט אף אינו מעניק להסכם מעמד של פומביות, כדוגמת מרשם המקרקעין. יפים לענייננו דברי השופטת ד' דורנר: "הסכם ממון בין בני זוג, ככל הסכם, תקף אך במישור האישי ועצם אישורו על-ידי בית-המשפט, ואפילו ניתן להסכם תוקף של פסק-דין, אינו מקים את אותו אקט פומבי, ההופך את ההסכם למחייב אף צדדים שלישיים" (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר ואח' (2.7.2003); ראו מיגל דויטש, קניין (כרך א', תשנ"ז), 66-65)." אישור הסכם הגירושין כפסק דין מחייב רק את הצדדים להסכם, קרי את התובעת והנתבע 1, ולא את נושיו של הנתבע 1, אלא אם נודע להם על ההסכם ועל זכויותיה של התובעת. משכך, נשאלת השאלה זכותו של מי גוברת- זכותה של התובעת למחצית מהזכויות בנכס הקמה לה מתוקף הסכם הגירושין, או זכויותיהם של הנתבעים מכוח הערות אזהרה ועיקולים שהטילו על הנכס. התחרות בין הזכויות כפי שכבר קבעתי, התובעת לא זכאית לזכויות בנכס מכוח כוונת השיתוף, ועל פי חוק יחסי ממון זכויותיה מתגבשות רק בעת פקיעת הנישואין. אין מחלוקת כי מועד פקיעת הנישואין בענייננו הוא 28.1.10, כלומר זכויותיה של התובעת מתוקף הסכם הגירושין נתונות לה מיום זה ואילך, ולא לפני כן. לפיכך, כל הערות האזהרה שנרשמו על הנכס לפני תאריך 28.1.10 (הערות אזהרה לטובת הנתבע 2, הנתבע 4 והנתבעים 7-9) נרשמו כדין ואין לבטלם. על כן, אני דוחה את התביעה כנגדם. באשר להערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע 3 ביום 25.2.10, הערת אזהרה זו נרשמה לאחר שיום קודם לכן, בתאריך 24.2.10, נתבע 1 ונתבע 3 חתמו על הסכם למכירת זכויותיו של הנתבע 1 בנכס (נ/5). הסכם מכר זה נחתם לאחר שבני הזוג התגרשו, ולאחר שכבר נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת בהתאם להסכם הגירושין. הנתבע 3 טוען, כי כאשר רכש את זכויות הנתבע 1 בדירה, שמה של התובעת לא הופיע בנסח הטאבו, וכי בזמן שהצדדים חתמו על הסכם המכר במשרדו של עו"ד ג'יהאד אבו ריא, הנתבע 1 התקשר לתובעת וזו נתנה את הסכמתה לחתימת ההסכם (סעיף 48 לסיכומי הנתבע 3). אם, כפי שטוען הנתבע 3, לתובעת לא היו כל זכויות בנכס, לא ברור מדוע מלכתחילה ראה צורך בהסכמתה למכירה ומדוע הוא טוען בסיכומיו כי אלמלא הסכמתה של התובעת הוא כלל לא היה חותם על ההסכם. טענתו, כי בזמן חתימת ההסכם התבקשה הסכמתה של התובעת, מלמדת על כך שידע כי לתובעת זכויות כלשהן בנכס. כאמור, עוד לפני 25.2.10 כבר נרשמה לזכות התובעת הערת אזהרה. התובעת העידה, שביום 24.2.10 הנתבע 1 אכן התקשר אליה בזמן שהיה אצל עו"ד אבו ריא, אולם לדבריה, הוא אמר לה שבתמורה לשיקים בסך 900,000 ₪ שיתקבלו מהנתבע 3 היא מתבקשת להסיר את הערת האזהרה והיא לא הסכימה לכך (עמ' 29-32 לפרוטוקול). הנתבע 1 אישר זאת בעדותו, אך איני רואה כל ערך לאישורו, מכיוון שאיני מאמין לעדותו, שהיתה מעשה חסד כלפי גרושתו ונקמה בנושיו, יותר משהיתה עדות אמת. מכל מקום, הנתבע 1 העיד שלמרות שהתובעת לא הסכימה לכך, ולמרות שחתם על הסכם שאושר בבית הדין השרעי לפיו התובעת זכאית למחצית הדירה, חתם על הסכם למכירת כל הדירה לנתבע 3 (עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 3-6). אף חתימה זו מראה שגם הנתבע 1 לא התייחס ברצינות לתנאי הסכם הגירושין ולאישורו על ידי בית הדין השרעי. באשר לעיקולים שנרשמו לאחר תאריך 28.1.10 (עיקולים לטובת הנתבעים 4, 10, 11, ו-12), הפסיקה מתייחסת לא אחת לתחרות שבין מעקל לבין בת זוג שרכשה נכס מתוקף הסכם מחייב. וכך נקבע בעניין אהרונוב, בפסקה 30: "הזכות המעוקלת, שהיא הבעלות הרשומה במקרקעין, היא זכות שבעליה התחייב בגינה התחייבות קודמת והעביר זכויותיו בה, בחוזה עם רוכש. שימת ידו של המעקל על הנכס המסוים צריכה להיות כפופה להתחייבות שקיבל על עצמו מוכר הנכס כלפי הרוכש. כאשר בא המעקל ומטיל עיקול על המקרקעין, אין הוא יכול ל"תפוס" יותר ממה שיש לחייב, בנכס. זכותו הרשומה של החייב בנכס, כפופה להתחייבות שקיבל על עצמו המוכר כלפי הרוכש. אף שזו לא נרשמה, היא קיימת ולא ניתן להתעלם ממנה. אין בכוחו של עיקול למרק את זכויותיו של החייב בנכס המעוקל ואם קודם לעיקול נעשתה עסקה תקפה בנכס, העיקול אינו יכול לבטל את תוצאותיה של העסקה. העיקול מתגבש על זכויותיו של החייב כפי שהן (רע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 680)... העיקול אמנם מקנה למעקל זכות לעקל נכס למימוש חובו, אולם העיקול חל על הנכס במצבו ליום הטלת העיקול. היינו, כשם שבמידה ובידי החייב נכס פגום, העיקול חל על הנכס על פגמיו, כך במקרה בו נערכה עסקה מוקדמת בנכס, עיקול הנכס כפוף להתחייבות המוקדמת שקיבל על עצמו החייב בנוגע לנכס." בהתאם להלכת אהרונוב, לגביה נכתב כי "הלכה זו הכתה שורשים וביססה את מעמדה הבלתי מעורער כהלכה נוהגת" (דברי כב' השופט י' עמית בע"א 7231/19 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא נ' עיריית קרית אתא (טרם פורסם, 17.10.12)), יש להעדיף בעל זכות חוזית, אף אם זו לא נרשמה, על פני נושה שהטיל עיקול מאוחר למועד ההסכם בדבר העברת הזכויות. בענייננו התובעת לא רכשה את הנכס, אלא קיבלה לטענתה מחצית ממנו בהתאם להסכם הגירושין, שכבר קבעתי שהוא נערך למראית עין ואין לו תוקף. אילו היה זה הסכם תקף, היתה נשאלת השאלה כיצד לסווג הסכם זה, כעסקת מכר או כמתנה, כאשר הנתבעים טוענים כי מדובר בעסקה ללא תמורה. שאלה זו היתה חשובה לענייננו, מאחר שמשוואת הזכויות והאינטרסים שבין הנושה לבין מקבל ההתחייבות למתנה שונה מהאיזון שבין הקונה לבין הנושה. זכותו של מקבל המתנה אינה במעמד שווה לזכויות הרוכש. התחייבות ליתן מתנה אינה בגדר זכות שביושר כדוגמת עסקת מכירה, שכן מדובר בזכות שברירית באופייה, לנוכח היכולת של נותן המתנה לחזור בו ממתן המתנה. נקודת המוצא בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תהיה בהעדפת הנושה שהטיל עיקול על פני מקבל המתנה (ראו ע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ (לא פורסם, 24.2.08), להלן: הלכת לאניאדו). בפרשת יצחקי, שעסקה בשאלה האם זכויות המבקשת על פי הסכם פירוד שלא אושר ולא נרשמה לגביו הערת אזהרה גוברות או נדחות אל מול צו עיקול שנרשם לאחר חתימת הסכם הפירוד, נקבע כי עיון בהסכם הגירושין באותו מקרה מלמד על כך שאין מדובר בהתחייבות חד-צדדית שבה ניתנת מתנה: "לא ניתן לומר בענייננו כי מעצם העובדה שהמשיב העביר את זכותו בנכס ללא תמורה ספציפית, יש מקום להסיק כי מדובר בעסקת מתנה... מסופקני האם בנסיבות העניין שלפנינו- לפי טיבו של ההסכם שנעשה בין בני זוג לעת פרידתם- נותן המתנה יכול לחזור בו מההסכם. מדובר בהסכם גירושין תקף. ניתן יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות, נחתמו תצהירים להעברת הזכויות, ולבסוף דווחה העברת הזכויות לרשויות המס. מתן זכות לבן הזוג לחזור בו מהתחייבות מסוימת בהסכם הגירושין, כאילו הייתה בגדר מתנה, אינה רצויה גם לא מבחינת ההגנה של הדין על הסכמי גירושין ועל תוקפם המחייב... בית המשפט נדרש לבצע בירור עובדתי מקיף על מנת לוודא האם מדובר במתנה ושמא הועברו הזכויות שלא בתום לב, או מתוך מטרה להבריחן מפני הנושים, שכן אז ברי כי זכותו של הנושה תגבר" (פרשת יצחקי, פסקה 13 לפסה"ד של כב' השופט סולברג). כב' השופטת ד' ברק-ארז הוסיפה (בפסקה 7 לפסק דינה בפרשת יצחקי) כי אישורו של הסכם ממון (או הסכם גירושין) בידי בית הדין אישר את תוקפה של זכותה המעין- קניינית של בת הזוג בנכס, זכות שהוקנתה לה בהסכם הגירושין ונולדה במועד בו נחתם ההסכם, בטרם ניתנו צווי העיקול. לדעתי, אילו לא היה הסכם הגירושין הסכם למראית עין, היתה זו עיסקת מתנה. אין בהסכם כל תמורה שמקבל הנתבע 1, אלא התחייבויות שלו כלפי התובעת. אמנם, כפי שנקבע בהלכת לאניאדו, קיימים חריגים שבהם תיטה הכף לטובת מקבל המתנה על פני הנושה, במקרה שבו הוכח תום לב של נותן המתנה בנסיבות נתינתה והפרכת והסרת כל ספק סביר שמא נועדה אותה המתנה להברחת הנכס מנושיו או למטרה בלתי ראויה אחרת (הלכת לאניאדו, פסקה 8). גם במובן זה, הכף נוטה לכיוון של אי מתן עדיפות לזכויות התובעת על פי עיסקת המתנה שלא הוסר הספק בדבר היותה מכשיר להברחת הנכס מהנושים, אפילו לא היתה זו עיסקה למראית עין. לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי מבלי לפגוע בזכותה של התובעת כלפי הנתבע 1, אין לתובעת זכות כלפי הנתבעים האחרים במחצית מהנכס, מאחר שזכותה נסמכת רק על הסכם מתנה שתנאיו נערכו למראית עין, הגוברת על העיקולים שהטילו הנתבעים. סוף דבר לסיכום, אני דוחה את התביעה. התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס. הסכם הגירושין שהציגה נערך למראית עין, ואין הוא גובר על העיקולים שהוטלו על הנכס. חוק יחסי ממון ואיזון המשאבים לפיו, אינו מקנה לתובעת זכויות בדירה שנרכשה על ידי הנתבע 1 כמה שנים טרם נישואיו. התובעת תשלם לכל אחת מקבוצות אלה: הנתבע 2, הנתבעים 3-4, הנתבעים 7-9, הנתבע 10, הנתבע 11 - הוצאות משפט בסך 11,700 ₪. חוזההגשת ראיותגירושיןהסכם גירושין