מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם לרוות דגים:   התביעה שבפניי היא למתן צו עשה להשבה בעין וכן למתן צו למתן חשבונות.   בין הצדדים נחתם ביום 17.7.00, הסכם שלפיו העביר התובע לנתבעת דגים - חלקם בוגרים (להלן: חומר רביה), וחלקם לאחר בקיעתם וכפי שהם נקראים בעגה המקצועית - לרוות.   הנתבעת היא חברה בע"מ שבבעלות קיבוץ מעין צבי, ולהלן תיקרא: "הקיבוץ".   המחלוקת שבין הצדדים נעוצה בפרשנות שכל אחד מהם מבקש לתת לאותו הסכם שמפאת חשיבותו יובא כאן כלשונו.   "1. גיל יעביר לרוות של קומט צהוב למעין צבי. מעין צבי תגדל את הדגים ותמכור אותם. גיל יקבל 30% מהמכירה לאחר ניכוי הוצאות שיווק. 2. גיל יעביר את חומר הרבייה שלו לרשות למעין צבי. מעין צבי תטפל תכין ותטיל את החומר הנ"ל. היה ובשנת 2001 תיצר מעין צבי "ישרא-קוי" דגים מהחומר הנ"ל תופעל פעם נוספת מתכונת סעיף 1. 3. ישרא-קוי מתכננת ליצר בשנת 2001 כ - 2,000,000 קומט צהוב. 4. מחירי הדגים וגדלים יסוכמו בין הצדדים. 5. דוחות השיווק הנוגעים לקומט הצהוב יועברו על גיל. 6. תנאי תשלום גיל יגיש אחת לחודש חשבונית על סך 75% מהמכירות לאחר הוצאות השיווק. התשלום יתבצע 30 יום מהגשת החשבונית. (לאחר תשלום הלקוח) בסוף כל רבעון יעשו התאמות. 7. אם סיום המלאי של שנת 2001 יסתיים הקשר בנושא הקומט הצהוב בין שתי החברות, אלא אם יסוכם אחרת". (השגיאות במקור - ה.א.).   אין חולק כי על פי ההסכם הועברו הלרוות לגידול בקיבוץ, כשהצדדים קבעו ביניהם את דרך חלוקת הרווחים ממכירת אותן לרוות.   אין חולק גם כי הצדדים קבעו את אופן חלוקת הרווחים מהלרוות שיוטלו במהלך 2001.   המחלוקת נוגעת לאותה להקה של "חומר רביה", הלהקה הבוגרת שהועברה לקיבוץ.   לטענת התובע הועברה הלהקה לקיבוץ לצורך טיפוחה ושמירתה ועל מנת שתטיל שם בשנת 2001 - כשהבעלות בה נותרת כל העת בידיו הוא.   לטענת הנתבעת, הועברה הבעלות בלהקה לידיה - כשהתמורה היא הסכמתה לחלוק עם התובע ברווחי מכירת הלרוות - הן אלה שהביא עימו עובר לחתימת ההסכם והן אלה שיוטלו במהלך שנת 2001.   ההסכם נשוא המחלוקת לא נוסח ע"י משפטנים ועל כך אין חולק. יתרה מזו - עיון קל בהסכם מלמד כי ההסכם רצוף שגיאות דקדוקיות ושגיאות כתיב כאלה ואחרות.   מהעדויות שבפניי מסתבר כי ממש סמוך לחתימת ההסכם הוספה המילה "לרשות" בס' 2 להסכם - וזאת ע"י נציגי הקיבוץ.   לטענת נציגי הקיבוץ - באה תוספת זו להדגיש כי הבעלות בלהקה עוברת לקיבוץ, ואילו לטענת התובע, השימוש במילה זו נעשה דווקא על מנת להבחין בין העברת בעלות - שלא היתה כאן - לבין העברה לרשות ולשימוש - כפי שסוכם, לטענתו, בין הצדדים.   מאחר שכפי שצוין, לשון ההסכם לוקה - יש לפנות לכוונת הצדדים ועיקר טענות הצדדים התמקדו אכן בשאלה מה היתה כוונת הצדדים וכיצד ניתן להסיק אותה מהנסיבות.   דרך זו של פרשנות נקבעה לא אחת ע"י הפסיקה:   "סיכומו של דבר: חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.   שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כל שהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:   על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ. ISRAEL BRITISH BANK, פ"ד מ"ד (4), 265.   לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו". (וראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שכון ויזום (1991), פד"י מ"ט (2), 265, עמ' 285-286).     והודגש גם כי:   "כלל גדול הוא בדיני פרוש חוזים, שמחובתו של בית המשפט לפרש את החוזה באופן המשקף את כוונת הצדדים ואם כי יש לגשת לבדיקת הכוונה מתוך הנחה, שהצדדים התכוונו למה שהם כתבו בחוזה, הרי לא פעם ניתן על ידי בתי המשפט פירוש לחוזים, שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים שבהן השתמשו הצדדים". (וראה לעניין זה ע"א 46/74 מורדוב נ. שכטמן, פ"ד כ"ט (1) בעמ' 481).   לאחר ששמעתי את עדויות כל הצדדים אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי אכן הבעלות בחומר הרביה נותרה בידו ופרשנות ההסכם, על נסיבותיו, מתיישבת דווקא עם גירסת הנתבעת, לפיה עברה הבעלות בחומר הרביה לידיה.   כאמור, הלרוות, עם חומר הרביה, הועברו ע"י התובע לקיבוץ ב - 7/00.   חומר הרביה היה לאחר הטלה ולא צפוי היה להטיל שוב באותה שנה (פרוט' עמ' 2 שורות 4-7).   מהעדויות עולה גם שההטלה הבאה לא היתה צפויה לפני 5/01 (עמ' 11 שורות 22-24 לפרוט'), כפי שאכן ארעה בפועל.   יוצא שהתובע העביר לקיבוץ להקת דגים בוגרים שיש לכלכלם, לטפל בהם ולשומרם - במשך כמעט שנה עד להטלה הבאה.   לא היה בידי התובע כל הסבר מדוע יסכים הקיבוץ לשאת בכל ההוצאות האלה.   אני מעדיפה את גירסת הנתבעת - לפיה רק כנגד העברת בעלות היתה העיסקה כדאית, אחרת היתה פשוט רוכשת לרוות נוספות לאחר ההטלה הבאה. וזאת מהנימוקים הבאים:   א. הובהר מהעדויות כי גידול הלרוות, וחומר הרבייה, כרוך בסיכון ואין לדעת כמה לרוות יוטלו - וכמה מאלה יישארו בחיים, ויגיעו לגודל שניתן לשווקו. ראיה לכך מצויה בעובדה שמהלרוות שהוטלו במאי 2001, כ - 3 מיליון במספר, שרדו רק כ - 300,000. (ס' 7 לתצהיר מר חזן). מדוע, אם כן, תסכים הנתבעת לגדל על חשבונה, וללא כל השתתפות מטעם התובע, את חומר הרבייה, וזאת למשך כמעט שנה תמימה? (וראה פרוט' עמ' 13 שורה 6-7). העדר ההגיון הכלכלי מתבטא גם בכך שעלות החזקתו החודשית של חומר הרבייה היא כ - 8.5% משוויו. לכך באה עדות נציגי הנתבעת אשר לא נסתרה ע"י התובע (ר' ס' 15 + 16 לתצהירי מר חזן ומר אברהם).   הכיצד ניתן להעלות על הדעת כי הקיבוץ יסכים לממן - במשך 10 החודשים שעד להטלת 5/02, 85% משווי הלהקה - מבלי שתעבור לבעלותו?   ב. העובדה שבהסכם נאמר שלאחר 2001 יסתיים הקשר בין הצדדים - מלמדת שהרכישה היתה בתמורה ל - 30% מלרוות 2001 - ולא כללה שיתוף ברווחי לרוות משנים אחרות.   ג. עובדה היא שלא כתבו שלאחר 2001 יחזירו לתובע את חומר הרביה.   ד. גם לשון ההסכם, והתוספת שהוספה ע"י נציגי הנתבעת, מתיישבת יותר עם גירסת הנתבעת. כזכור - הוספה המילה "לרשות", בכתב יד וממש במעמד חתימת ההסכם שהונח בפני החותמים כשהוא מודפס. אם אכן הועבר חומר הרבייה רק לטיפול - כטענת התובע - לא צריך היה להוסיף מילה זו כלל, וניתן היה להותיר את נוסח ההסכם כפי שהודפס. עצם הוספתה של מילה זו ע"י נציגי הנתבעת, מלמדת שרצו לשנות מההסדר שנוגע ללרוות ואשר פורט בס' 1 להסכם - לפיו רווחי הלרוות מתחלקים בין הצדדים והבעלות בהן אינה עוברת לנתבעת.   ה. בעוד עדות נציגי הנתבעת אמינה והגיונית - הסתבר במהלך שמיעת הראיות, כי התמונה אותה ניסח התובע לצייר בתצהירו, אינה משקפת הלכה למעשה את המציאות. בעוד שבתצהירו טען התובע כי היתה זו יוזמה שלו לייבא קומט צהוב - הסתבר אח"כ ששמע על כך דווקא מנציג הקיבוץ (פרוט' עמ' 3 שורה 1). הסתבר גם כי בניגוד לאמור בתצהירו, לפיו יובאו הדגים על ידו מחו"ל, הרי שהוא רכש אותם בארץ (פרוט' עמ' 3 שורה 28).   ו. העדר דרישה מטעם התובע לקבל חזרה הלהקה ממאי 2001, מעידה גם כן על העובדה שנעשה רכש ולא היה מצב של השכרה בלבד.   ההטלה של שנת 2001 בוצעה כאמור בחודש מאי. מעדות התובע הסתבר כי באופן רגיל לא נעשית יותר מהטלה אחת בשנה (פרוט' עמ' 2 שורה 4-6, וכן פרוט' עמ' 10 שורה 26 - עדות נציג הנתבעת).   בנסיבות אלה - ולו אכן היה התובע זכאי להשבת חומר הרבייה לידיו - הדעת נותנת שהיה פונה לבקשו כבר בסמוך לאחר ההטלה. כזאת לא נעשה. למעשה דרישתו הראשונה של התובע להשבת חומר הרבייה היתה במקביל לדחיית הצעות הקיבוץ לשיתופו ברווחים גם מהטלות 2002 (ס' 17 לתצהירו של התובע).   לכן ומהשיקולים שנמנו לעיל, אני מעדיפה את גירסת הנתבעת דווקא.   לפיכך דין התביעה להידחות, בכל הנוגע לצו ההשבה.   באשר לצו מתן חשבונות - בפועל אלה נמסרו לתובע במהלך הדיון, ולא עלה בידי התובע להוכיח, גם לא בחקירות ארוכות של נציגי הנתבעת, כי החשבונות שנמסרו לו חסרים משהו.   מעדות מר אברהם מסתבר כי הדוחות כפי שניתנו משקפים את מכירות הדגים מההטלות 2000 + 2001 - ורק לכך זכאי התובע (פרוט' עמ' 10 שורות 1-10).    לפיכך נדחית גם עתירה זו.   התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 7,500 ₪ ומע"מ. בעלי חייםחוזה