מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פרשנות הסכם רישום הערת אזהרה: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו (כב' השופט ארז שני) בתמ"ש 15892-12-10 מיום 26.6.12 אשר חייב את המשיבה (להלן: האם) לשלם למערער (להלן: הבן) סך השווה ל- 100,000 דולר בלבד, בהתאם לשער הדולר היציג ביום 22.10.06, ומשוערך מהמועד האמור. יוער, כי גם האם הגישה ערעור מטעמה (9596-10-12), אולם קיבלה את המלצת בית המשפט לחזור בה מערעורה. תמצית הרקע העובדתי: 2. בעלה המנוח של האם ואביו של הבן (להלן: המנוח) נפטר ביום 9.1.87, והותיר אחריו נכסים רבים, ביניהם מחצית מזכויות הבעלות בבית מגורי האם ברח' .... 50 בהרצליה פיתוח, הידוע כחלקה....גוש... להלן: הבית ברח' .. 50 או בית המגורים) וכשהמחצית האחרת הינה ע"ש האם. בנוסף, בית מגורים ברח'...43 בהרצליה פיתוח, הידוע כחלקה ....גוש .. (להלן: הבית ברח' ... 43 או בית החברה) אשר בשעתו היה רשום ע"ש חברת ..... בע"מ (להלן: החברה). 3. ביום 18.1.87 דהיינו יומיים לאחר קימתם מהשבעה של הבן, אחיו ושתי אחיותיו (להלן: האחים) חתמו האחים על תצהירי הסתלקות מחלקם בירושת המנוח לטובת האם (להלן: ההסתלקות). בהמשך, ביום 2.2.87 נחתם בין האם מצד אחד, אשר כונתה "המעבירה" לבין האחים מצד שני, אשר כונו "הנעברים" מסמך שכותרתו "כתב הפקדה כתבי העברת חלק ממניות... (החברה)... לטובת ילדיה" (להלן: כתב הפקדה). במבוא למסמך זה, צוין כי כוונת האחים בהסתלקות לטובם אמם על-מנת שהאחרונה "... תוכל להנות מחלקם בעזבון הנ"ל כל ימי חייה ולאחר אריכות ימיה יקבלו את חלקם בחזרה בירושתה ו/או כל מה שתותיר אמם מחלקם". אך בהמשך צוין: "... אולם, במקרה שהמעבירה (האם) תתחתן מחדש או תמכור את זכויותיה בחברה, זכויות המהוות את עיקר עזבונו של המנוח, תסוכל כוונתם של הנעברים (האחים) הנ"ל ועל כן הוסכם...". בגוף כתב ההפקדה נקבע, כי אם האם תתחתן מחדש, ומתוך חשש כי יכול וכתוצאה מנישואין אלה תסוכל הכוונה האמורה, אזי הוסכם כי האם תפקיד בידי עורך דין כתבי העברה לטובת כל אחד מהאחים, תוך פירוט מספר המניות בהן מדובר, וכשניתנת הוראה בלתי חוזרת לעורך הדין למסור לכל אחד מהאחים את כתבי ההעברה שנערכו לטובתו. כך גם הוסף כי אם האם תרצה להעביר לאדם אחר את מניותיה בחברה, אזי יהיה עליה לקבל תחילה את הסכמתם מראש של כל אחד מהאחים על-מנת להבטיח שלאחר אריכות ימיה "ימצאו בעזבונה תמורת חלקם בעזבון אשר הועבר אל המעבירה". בהמשך נקבע, כי אם לא תושג הסכמה, אזי עורכי הדין יהיו רשאים למסור לכל אחד מהאחים את כתב ההעברה המיועד לו על-מנת שיוכל לנקוט בצעדים שייראו לו כנגד האם. אין חולק כי כתב ההפקדה התייחס לבית החברה. 4. ביום 11.12.87, נחתם הסכם נוסף בין האם לבין האחים, המתייחס לכתב ההפקדה אשר תצלומו צורף להסכם. בהסכם זה צוין כי האם הינה הבעלים היחידה של המניות בחברה, וכי רצונה לאחר חיסול החברה לרשום את הבית ברח' .. 43 השייך לחברה, על-שמה, לכן הוסכם כי במקום הפקדת המניות "... תירשם הערת אזהרה לגבי הבית השייך (לאם) ברח'... 50א הרצליה פיתוח הידוע כחלקה ... בגוש ..., לפיה במקרה ש(האם) תתחתן מחדש ו/או במקרה של מכירת הבית הנ"ל שברח' ... 50, יהיה על (האם) לשלם לכל אחד מילדיה הנ"ל תמורה 100,000 $ (100 אלף דולר של ארצות הברית...) בשקלים חדשים וזאת לפי רוח כתב ההפקדה הנ"ל". עוד הוסף, כי הוראות כתב ההפקדה, ככל שאינן סותרות את ההסכם, תעמודנה בתוקפן (להלן: מסמך הערת האזהרה). דהיינו על מסמך הערת האזהרה, מחד גיסא צויין אודות הכוונה לרשום את בית החברה ע"ש האם, ומאידך גיסא הערת האזהרה אמורה, לכאורה, להירשם על זכויותיה של האם בבית המגורים, וכי אותם תנאים של נישואין מחדש או מכירה, לכאורה אף הם הוסבו לבית המגורים. 5. ביום 15.12.87 חתמה האם על "אישור התחייבות" (להלן: ההתחייבות מ- 15.12.87) המפנה למסמך הערת האזהרה, תוך ציון כי לפיו התחייבה לשלם 100,000 דולר לכל אחד מהאחים, אם תתחתן מחדש או תמכור את הנכס ברח'...ללא ציון איזה מהבתים), לכן לשם מילוי ההתחייבות האמורה, הביעה הסכמתה לרשום הערת אזהרה לקיום ההתחייבות האמורה, וזאת בזכויותיה בבית ברח' ... 43, דהיינו בית החברה. 6. הערת האזהרה לא נרשמה. מנגד, הסתבר כי האם מכרה את הזכויות בבית ברח' ... 43. 7. בעקבות האמור, הגיש הבן תביעה כספית שהועמדה לצרכי אגרה על-סך של כ- 2.5 מיליון ₪, וכשבהתאם לפרשנותו, התחייבה האם לשלם לכל אחד מהאחים, עם מכירת הבית ברח' ... 43, סך השווה ל-25% מתמורת המכירה, וכשלטענתו, הבית נמכר בשנת 2008 בסכום של כ- 2.8 מיליון דולר. כך גם טען הבן, כי הסך של 100,000 דולר המצוין במסמך הערת האזהרה, אמור היה לשקף כ- 25% משוויו של הבית דאז, בשנת 1987. דהיינו, רבע מסכום של 400,000 דולר. 8. האם בכתב הגנתה, טענה כי הבן ידע על כוונתה למכור את הבית ברח' ... 43 עוד בשנת 2006, השנה בה נמכר הבית, ובטרם עלו היחסים ביניהם על שרטון, אולם לא עשה מאומה כהתנגדות למכירתו. עוד טענה, כי לאור הלכת השיתוף אשר חלה בינה לבין המנוח, זכאית הייתה, בכל מקרה, למחצית הזכויות בחברה. כך גם טענה כי בהתאם למסמך הערת האזהרה, כל שהתחייבה לתת במתנה לכל אחד מהאחים, סכום של 100,000 דולר, אם יתקיימו התנאים של מכירת הבית, אולם לא מדובר על מכירת הבית ברח' ... 43 אלא על מכירת הבית ברח' ... 50, או עם נישואיה בשנית. כך גם הפנתה האם לניסוחו של מסמך הערת האזהרה, אשר מתייחס מפורשות לבית ברח' .... 50א', וכשהבן חתום על מסמך זה. יתר על כן, מדובר על שני נכסי נדל"ן יקרי ערך, וכשלאחים לא היה משנה בהתייחס לאיזה נכס התחייבה כלפיהם. כך גם לאור הסתירה בין כתב ההפקדה למסמך הערת האזהרה, הרי גוברות ההוראות שבמסמך הערת האזהרה, המאוחר יותר. עוד הפנתה האם למסמך ההתחייבות מ- 15.12.87, לפיו התחייבה לשלם את הסך של 100,000 דולר, אם תמכור את הנכס השייך לה ברח' ..... עוד הפנתה האם למסמך התחייבות שני, מיום 15.11.90, אשר מתייחס אף הוא למסמך הערת האזהרה, וכשהתנאים של נישואין מחדש או מכירת הבית, עניינם בבית ברח' ... 50, וכי לשם מילוי ההתחייבות האמורה, הוסכם כי תירשם הערת אזהרה על הבית ברח' ... 50 דווקא (להלן: ההתחייבות השנייה). עוד הסבירה האם כי לא ניתן היה לרשום את הערת האזהרה על הזכויות בבית ברח' ... 50. 9. מכל מקום, טענה האם כי מעת שלא מכרה את הבית ברח' ... 50, אזי לא הפרה כל התחייבות כלפי הבן, ועל כן הוא אף אינו זכאי לקבל את הסכום של 100,000 דולר או כל סכום אחר. לחילופין, טענה האם, כי גם אם ההתחייבות מתייחסת לבית ברח' ... 43, אזי ההתחייבות הינה לתשלום של 100,000 דולר בלבד, וכשהוא צמוד לשער הדולר. לחלופי חלופין, טענה האם, כי בכל מקרה לא היה זכאי הבן מעבר ל- 1/16 מכלל הזכויות בבית ברח' ...43, הואיל ומחצית הזכויות מוקנות לה מכוח הלכת השיתוף, והמחצית מהמחצית, בהיותה יורשת על-פי דין אלמלא ההסתלקות, באופן שגם אם המערער לא היה מסתלק, לא היה זכאי מעבר לאותם 1/16 חלקים מערך הבית. דהיינו, 175,000 דולר מהתמורה שהתקבלה בגין מכירת הבית ברח' ...43. פסק דינו של בית משפט קמא: 10. בית המשפט קבע כי כתב ההפקדה קשור קשר בל ינתק לתצהירי ההסתלקות, וכי מדובר בהסכמה אחת ומשולבת, לרבות נוכח המועדים הסמוכים. יתר על כן, לאור מערכת היחסים בין כל בני המשפחה, דחה בית המשפט את גרסת האם כאילו מתוך הכרת תודה בלבד לאחים, נחתמו המסמכים האחרים, ובבחינת מתנה. עוד הוסיף בית משפט קמא, כי גם אם היה מדובר במתנה, לא הייתה רשאית האם לחזור בה ממנה, מה עוד שהמתנה, לשיטת האם, הושלמה עם הפקדת המניות בידי עורך הדין. 11. בית המשפט קיבל את גרסת הבן, לפיה הסכם הערת האזהרה בא בעקבות כתב ההפקדה, וכי על כן הגם שבהסכם הערת האזהרה, צוין כי מדובר על הבית ברח' ... 50, וכי תנאי המכירה המתייחסים לבית זה, הינם בגדר טעות, וכי מהתנהלותה של האם ברור שידעה שמדובר כל העת על הבית ברח' ... 43, ולא על הבית בו התגוררה ברח' ... 50. 12. בית המשפט ציין כי שני הצדדים טוענים כי סמכו על עורך הדין שערך את המסמכים, וכי האחרון טעה, וכי כל אחד מהם הסתמך על מה שראה כמוסכם ביניהם. בשאלת ההסתמכות, קבע בית המשפט כי הבן היה רשאי לסמוך על מסמך ההתחייבות מיום 15.12.87, וכהמשך לכתב ההפקדה. דהיינו, כי הוא זכאי לדרוש את חלקו מתמורת המכר, אם ימכר הבית ברח' .... 43. עם זאת, מחמת אותו עיקרון של עיקרון ההסתמכות, קבע בית משפט קמא כי גם זכותה של האם הייתה לסמוך על הכתוב בהסכמים השונים, ומשכך, לא הייתה צריכה לצפות שהתחייבותה ליתן לבן 100,000 דולר, תהפוך פתע פתאום, כך בית משפט קמא, לרבע או לשמינית מן התמורה. 13. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם אם נכונים דברי הבן והעדים מטעמו, כי כל אחד מהאחים סבר כי האחר מקבל 1/4 מהבית ברח' ... 43 בתמורה להסתלקותו מן העיזבון, וכי גם אם דיברו במשפחה שאכן אותם 100,000 דולר משקפים את אותו רבע נטען, ואף אם יונח כי אף האם סברה כי הסכום של 100,000 דולר משקף אכן חלק כזה או אחר של שווי הבית, הרי "בכל אלה אין מאומה שכן כאשר חותם אדם על הסכם כגון הסכם הערת אזהרה ובו קבוע סכום קצוב, צריך הוא להחליט טרם חתימה אם די לו בסכום קצוב וצריך הוא לצפות כי יקבל את אותו סך. צד שכזה להסכם אינו יכול ל"שפר" בעתיד את ההסכם באמצעות טענה בדבר מקור החישוב שערך" (סעיף 122 לפסק הדין). בהמשך, קבע בית המשפט כי הסכמים יש לכבד, ועל כן הסכמתו דאז של הבן מחייבת אותו, וכי גם אם טעה בהבנת הסכם הערת האזהרה, או אף טעה בכדאיות העסקה, אין בכך לזכותו בתמורה מעבר לתמורה הנקובה בהסכם הערת האזהרה. יתר על כן, בית המשפט קיבל את טענת האם כי אין כל ראיה לפיה התחייבה לתת לבן מעבר לאותו סכום, כך גם כי בית המשפט אינו מוכן להסיק גם לא על סמך עדותה של האם, כי התחייבה לתת מעבר לאשר נרשם בהסכם הערת האזהרה. 14. משכך, חייב בית המשפט את האם לשלם לבן את הסכום של 100,000 דולר, בהתאם לשער הדולר היציג עם ביצוע המכר בפועל, דהיינו, 22.10.06, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ואילך. טענות הצדדים בערעור: טענות הבן: 15. בערעורו טוען הבן, כי היה על בית משפט קמא לקבוע כי הוא זכאי לקבל מהאם 1/8 מהתמורה שהתקבלה ממכירת הבית ב... 43, דהיינו מדובר על סך של 350,000 דולר ולא על סך של 100,000 דולר כפי שפסק בית משפט קמא. לחלופין, טוען הבן כי היה על בית משפט קמא לקבוע כי הוא זכאי לסכום של 100,000 דולר בהתאם לשער הדולר היציג במועד עריכת הסכם הערת האזהרה, דהיינו 11.12.87 ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ואילך. 16. לטענת הבן, כתב ההפקדה הכולל את המניות אשר אמורות היו להיות מוחזקות בנאמנות עבורו על-ידי עורך הדין, יש בהם לשקף 1/8 מהמניות בחברה, וזאת עבור כל אחד מהאחים, וכשמדובר בהוראה בלתי חוזרת לעורך הדין עם התקיימות אחד מהתנאים. יתר על כן, מסמך הערת האזהרה, כך גם ההתחייבות מיום 15.12.89, נועדו להבטיח את אשר התחייבה האם בהתאם לכתב ההפקדה, לרבות לאור לשונו של מסמך הערת האזהרה. הבן אף מפנה לניסוחו של כתב ההפקדה, אשר ממנו עולה באופן חד משמעי, כך גם ממספר המניות אשר נכללו בכתבי העברה, כי כל אחד מהאחים היה אמור לקבל 1/8 מהבית. דהיינו, 25% מהמחצית. כך גם קבע בית משפט קמא כי כתב ההפקדה הינו "עסקת היסוד", וכי כל אשר נערך לאחר מכן, בא אך ורק בגין הרצון לפרק את החברה, ומשכך, לא תהא משמעות לכתבי ההעברה שהופקדו אצל עורך הדין, וכי על כן ברוח כתב ההפקדה, יש לפרש גם את מסמך הערת האזהרה. דהיינו, לא מדובר במסמך שבא ליצור הסדר חדש, אלא לשמור על אשר הסכימו הצדדים בכתב ההפקדה. יתר על כן, לטענת הבן, בית משפט קמא התעלם לחלוטין מהזיקה בין אותה התחייבות ל- 100,000 דולר הכלולה במסמך הערת האזהרה לבין כתב ההפקדה, למרות הזיקה ביניהם כעולה מלשונו של מסמך הערת האזהרה. 17. הבן אף מפנה לעדותה של האם, כי גם היא סברה שאכן ה- 100,000 דולר משקפים הלכה למעשה 1/8 משווי הבית ב... 43, כך גם אח נוסף שנתן תצהיר מטעמה, וכשבחקירתם הנגדית הודו כי הסכום אמור לשקף 1/8 מערך הבית. עוד הפנה לכך, כי אותם 100,000 דולר שיקפו ערך של 1/8 מערכן של המניות דאז. משכך, היה על בית משפט קמא לבחון את אומד דעתם של הצדדים בהתחשב באמור. 18. הבן אף הפנה לכתב ההגנה שהגישה האם, ולטענתה החליפית, לפיה הבן זכאי ל- 1/8 לכל היותר, ולא ל- 1/4 כפי שתבע. עוד טען הבן, כי טעה בית משפט קמא אשר אכן קבע כי יש לכבד הסכמים. אולם מאידך, לא החיל את האמור על הוראות כתב ההפקדה, דהיינו על עסקת היסוד. 19. בהתייחס לטענה החליפית, הרי גם אם מדובר על כיבוד הסכמים לשיטתו של בית משפט קמא, וברוח כתב ההפקדה, היה מקום לשערך את אותם 100,000 דולר ממועד עריכת מסמך הערת האזהרה. דהיינו, מיום 11.12.87. 20. בהתייחס לטענות האם בהשלמת הטיעון אודות זכותה לאותם פירות שצמחו גם מה- 100,000 דולר, טען הבן כי מדובר על דמי שכירות שהתקבלו בגין הבית, וכשהבן לא דרש מאומה מסכומים אלו. עוד הפנה הבן להערכת השמאי שמונה מטעם בית משפט קמא, לפיה ערך הבית נכון ליום 15.11.90, נקבע לסך של 800,000 דולר, ובשמאות זו יש חיזוק לטענותיו אודות אשר שיקפו אותם 100,000 דולר. טענות האם: 21. האם אינה חולקת על כך שאכן ה- 100,000 דולר דאז שיקפו 1/8 מערך הבית ב.... 43, במועד חתימת מסמך הערת האזהרה. אולם, במסמך הערת האזהרה, צוין מפורשות כי בעת התקיים אחד מן התנאים, כל אחד מהאחים יקבל סכום של 100,000 דולר ולא צוין כל סכום אחר. יתר על כן, התשלום נקבע ללא תלות בדבר ערכו של הבית. כך, גם אם הבית היה נמכר במחיר נמוך מ- 800,000 דולר, הרי הבן לא היה טוען כאילו מי מהאחים זכאי לסכום נמוך מ- 100,000 דולר. 22. עוד טענה האם, כי אם אכן כוונת הצדדים הייתה כי כל אחד מהאחים יקבל 1/8 מערכו של הבית בעת המכירה, ניתן היה לציין זאת ללא קושי, ומבלי לנקוב בסכום נקוב כפי שננקב במסמך הערת האזהרה ובהתחייבויות שלאחר מכן. 23. האם אף טוענת כי אכן במסגרת הערעור טען הבן כי הסכום של 100,000 דולר משקף 1/8 מערך הבית דאז, אולם במסגרת הדיון בפני בית משפט קמא טען כל העת כי סכום זה משקף 1/4 מערכו של הבית, והדבר מדבר בעד עצמו. 24. בכל הקשור לטענה החליפית אודות מועד השערוך, הרי גם כאן ניתן היה לציין זאת מפורשות אם אכן כוונת האם הייתה שונה. אולם, כוונת האם, כפי שעלתה גם מהמסמכים כי בעת המכירה של הבית, אזי יבוצע התשלום של 100,000 דולר. 25. בהשלמת הטיעון, טענה האם כי לא בכדי נקבע בכתב ההפקדה כי האם תהא זכאית לפירות ו/או ההנאות שהיו לה מהמניות, וכי זכויות אלו מוקנות לה באופן בלעדי, ועל כן גם אם ערך הבית עלה, לא קמה הזכות לאותו שיערוך הנטען על-ידי הבן. דיון והכרעה: 26. גם מעת שהאם חזרה בה מערעורה, לצורכי הדיון דנן, הנחת המוצא הינה שאכן מדובר במסמכים הקשורים האחד עם השני, שעניינם הבית ברח' .... 43, דהיינו בית החברה. כך גם, שאכן כתב ההפקדה הינו חלק בלתי נפרד מהסתלקות האחים מהעזבון לטובת האם, וכי אכן בהתאם לכתב ההפקדה, כוונת הצדדים הייתה כי לאחר אריכות ימיה של האם האחים "... יקבלו את חלקם בחזרה בירושתה...". עם זאת, על מנת להבטיח כי אכן לא תסוכל אפשרות שכזו, נקבעו שני תנאים נוספים. האחד, כי עם נשואיה מחדש יועברו כתבי ההעברה על ידי עורך הדין לכל אחד מהאחים, ובלשון אחרת כי האחים יחזרו להיות בעלי זכויות בעקיפין בבית החברה. השני, ככל שהאם תבקש להעביר את המניות לאדם אחר, אזי יהיה עליה לקבל הסכמה מראש של כל אחד מהאחים, כל זאת "... על מנת להבטיח לנעברים בצורה שתקבע ע"י שני הצדדים שלאחר אריכות ימיה ימצאו בעזבונה...". דהיינו מציאת הסדר זה או אחר הכל בהסכמה. אולם, ככל שלא תושג הסכמה אזי יהיו רשאים עורכי הדין למסור לכל אחד מהאחים את כתב ההעברה המיועד לו. 27. מאידך, אין חולק, לפחות כיום, שאכן מסמך הערת האזהרה בא כהמשכו של כתב ההפקדה וכי למרות שמדובר על מכירת בית המגורים כך גם רשום הערת האזהרה על בית המגורים הרי ניסוח זה בטעות, וכי הכוונה היתה לבית החברה. עם זאת, בצדק קבע בית משפט קמא כי אין לראות במסמך הערת האזהרה כ"חי הנושא את עצמו" לרבות לאור הזיקה בין מסמך זה לבין כתב ההפקדה וזאת מעצם צירופו כנספח ובנוסף אותה הוראה אודות המשך הוראות כתב ההפקדה ככל שאינן סותרות. 28. הנה כי כן המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על השאלה, האם אותה הוראה חד משמעית וברורה, על פניה, שבמסמך הערת האזהרה לפיה עם מכירת בית החברה אזי תשלם האם לכל אחד מהאחים סך של 100,000 דולר, ראויה לפרשנות אחרת וזאת בעקבות אותה "עסקת יסוד" כלשונו של בית משפט קמא, הבאה לידי ביטוי בכתב ההפקדה. 29. יוער כבר עתה, כי לאור לשונו הברורה, לכאורה, של מסמך הערת האזהרה, דומה כי הנטל לשכנע את בית המשפט כי הפרשנות הראויה הינה כשיטתו, רובץ לפתחו של הבן. נבחן איפוא אם אכן יש מקום להשגות הבן על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בשאלה זו, תוך שנקדים ונציין כי לא מצאנו לקבל את השגותיו. 30. טרם שנדרש למסמכים עצמם, כך גם לאשר נטען בכל הקשור לעדויות, יש להקדים ולהעיר אודות "ההתפתחות" בגרסת הבן, ויתכן ולא בכדי. כאמור, בכתב התביעה דרש הבן לקבל רבע מהתמורה, בהסתמך על אותה טענה כי זאת הכוונה בכתב ההפקדה, וכי כך יש לפרש גם את המסמכים שלאחר מכן. יתר על כן בכתב התביעה אשר אומת בתצהיר, הצהיר הבן כי ה-100,000 דולר אשר צויינו במסמך הערת האזהרה אכן משקפים 25% הואיל ובאותה עת מחירו של בית החברה עמד על סכום של 400,000 דולר. כך גם בהמשך כתב התביעה התייחס לכך שלמעשה לפי כוונת הצדדים, אם האם תינשא מחדש או תבקש למכור את הזכויות בבית החברה באמצעות העברת המניות, אזי ישללו ממנה כל הזכויות בבית, לרבות זכויות שיכול וקמו לה מכוח הילכת השיתוף או זכויות שקמו לה בהיותה, אחת מיורשי המנוח. והנה, במסגרת הערעור שינה הבן את גרסתו בצורה משמעותית ביותר, אשר לא ניתן להתעלם ממנה. כאמור, עתה, במקום סכום של כ- 700,000 דולר אשר טען בכתב התביעה כי הוא זכאי לו, הפך הסכום למחצית מהסכום האמור, כל זאת כנגזרת של שינוי אודות אותו חלק יחסי אשר לו הוא זכאי, דהיינו שינוי מרבע לשמינית, על כל המשתמע מכך. 31. ברור ששינוי זה, במסגרת ערעור קשה הוא ובמיוחד לאור הטענות העובדתיות שטען להן הבן בפני בית משפט קמא, ואשר לפחות חלקן שימשו אותו, כתמיכה לטיעוניו אף במסגרת הערעור. כך, הטענה המרכזית הייתה כי אותם 100,000 דולר שיקפו רבע מהזכויות דאז, וקשה להבין הכיצד עם חלוף השנים, לפתע ה-100,000 דולר משקפים רק שמינית. ראו: רע"א 8132/12 המפדה האזרחי בע"מ נ' נחמיאס (30.12.12); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור (22.2.10) וזאת כיישום העיקרון של ההשתק השיפוטי, לרבות בטיעון עובדתי בערכאה הדיונית וטיעון עובדתי אחר ואף סותר בערכאת הערעור. דומה כי במקרה דנן ניתן להחיל את הכלל "תפסת מרובה לא תפסת". מעיון בכתב ההפקדה, וגם מנסיבות "עסקת היסוד", הרי שלפי טענת הבן, אותו חלק מהזכויות בבית החברה, אשר לו זכאים האחים לאחר מאה ועשרים של האם, אמור להיות מקביל לאותן זכויות שהאחים ויתרו עליהן. בצדק, נטען על-ידי האם כי לכאורה מחצית מהזכויות בבית שייכות לה מכוח הילכת השיתוף וכי היא זכאית בהיותה אלמנתו של המנוח למחצית מהמחצית האחרת. דהיינו, סה"כ ללא קשר להסתלקות, האם זכאית הייתה ל-75% מהזכויות בבית. דהיינו הוויתור של האחים כולם יחד, היה בשיעור של 25%. רק אם נתעלם מהלכת השיתוף, אזי הוויתור של האחים כולם יחד, היה של 50% מהזכויות בבית. בנסיבות שכאלו קשה היה להבין, מה סבר הבן מלכתחילה, בעת שטען בתביעתו, כאילו כל אחד מהאחים זכאי לאותן 25% מהזכויות בבית. כאמור, גם בהתנהלות זו, יש מקום להתחשב, בהכרעה במחלוקת בין הצדדים. 32. אולם, גם בניתוח המסמכים השונים, אין מקום לקבל את טענותיו של הבן. מעיון בכתב ההפקדה וכפי שהובא לעיל בהרחבה, קיימת הבחנה בין שני התנאים. בעוד שבמקרה של נישואין מחדש ניתנה הוראה בלתי חוזרת לעורך הדין להעביר את כתבי ההעברה לכל אחד מהאחים, הרי בעת שמדובר בתנאי השני, דהיינו העברת מניות ההוראות שונות. כך, אין קביעה אוטומטית למסירת כתבי ההעברה לאחים, אלא יש לקבל הסכמת כל אחד מהם, הסכמה שבצידה דרך אחרת להבטחת האמור. יתר על כן, גם ללא הסכמה מסירת כתב ההעברה נועדה "... על מנת שינקטו בכל הצעדים שיראו להם כנגד המעבירה" (סעיף 3 סיפא). עוד יוסף כי התנאי השני אינו מצומצם למקרה שהאם תבקש למכור את הזכויות בבית אלא מתייחס לכל מקרה ובו היא תבקש להעביר את המניות, דהיינו גם בהעברה ללא תמורה. הנה כי כן, כוונת הצדדים כעולה מכתב ההפקדה, כי במקרה של העברת מניות יש למצוא פתרון שיבטיח זכות זו או אחרת של האחים, כך גם אפשרות של הסכמה להעברה שכזאת ללא תנאים. גם העדר הסכמה, כל שמאפשר נקיטת הליכים נגד האם ולא מעבר לכך. מכאן, נקל להבין את משמעותו של מסמך הערת האזהרה. במסמך זה בוטלה ההבחנה בין נשואיה מחדש של האם לבין מקרה של העברת מניות, אלא נקבעה הוראה זהה, הן למקרה של נישואין מחדש והן למקרה של מכירת הבית. דומה, כי לא מדובר בשינוי סמנטי אלא בשינוי מהותי. כאמור, אם בכתב ההפקדה הכוונה הייתה שעם התקיים אחד התנאים, אזי במקרה של נישואין מחדש אותן זכויות בבית אשר אמורות לחזור לאחים, תוחזרנה עם הנישואין וכי במקרה של העברת מניות, ימסרו כתבי ההעברה על מנת שניתן יהיה לנקוט בפעולות כנגד האם, דהיינו בסופו של דבר שוב מדובר על מימוש אותן זכויות, הרי ככל שעסקינן במסמך הערת האזהרה, שוב לא מדובר באותה מתכונת. עתה, מדובר במתכונת חדשה שעניינה ניתוק בין קבלת זכויות בבית על ידי מי מהאחים, בעת שיחול אחד התנאים, אלא קבלת תשלום מוגדר וברור. 33. הנה כי כן, ב"רוחו" של כתב ההפקדה, דהיינו כי האחים זכאים "לתמורה" בגין הסתלקותם מהעיזבון, בא מסמך הערת האזהרה וקובע מה תהא אותה תמורה. לכן ולא בכדי הוסף במסמך הערת האזהרה כי על האם לשלם לכל אחד מהאחים או ילדיה כלשון מסמך זה, עם קיומם של אחד התנאים "... תמורה 100,000 דולר". בלשון אחרת, הזיקה הקניינית של מי מהאחים לבית החברה שעמדה ביסוד הוראות כתב ההפקדה, חדלה וכל שנותר תשלום כספי בגין "ויתור" על אותה זיקה קניינית. 34. מכאן, שאין כל משמעות לכך, שאכן כיום אין מחלוקת בין הצדדים, כי ה-100,000 דולר שיקפו שמינית מערך הזכויות דאז. ודוק, כאמור דווקא לאור המתואר לעיל, אכן סכום התמורה אמור לשקף את אותה זכות נטענת, אשר כל אחד מהאחים ויתר עליה, וכשהתמורה באה במקומה. משכך, אין לקבל את טענות הבן, כאילו היה מקום להסיק באופן שונה מאשר הסיק בית משפט קמא, אך ורק בגין כך שהאם וכן מי מטעמה העידו אודות אופן קביעת הסכום של ה-100,000 דולר. אכן, אופן קביעת התמורה לחוד והטיעון אודות "הצמדת" התמורה לערכו של הבית, לחוד. יכולים היו הצדדים להסכים כי התמורה תהא שמינית מערכו של הבית כפי שיהיה בעת חלות אחד התנאים, אולם הצדדים בחרו שלא לעשות כן, אלא לציין תמורה כספית קבועה, למעט הצמדה לשער הדולר. יוער, כי גם ההתחייבות מיום 15.12.89 יש בה משום תמיכה לקביעה כי מדובר בתמורה מוגדרת וברורה. 35. העולה מהמקובץ כי בנוסף לאשר קבע בית משפט קמא, בנושא ההסתמכות ההדדית על הכתובים, כנימוק לקביעתו אודות ערכה של התמורה, גם מניתוח המסמכים עצמם מגיעים אנו למסקנה דומה. ודוק, מבלי להיזקק למערכת היחסים, כפי ששררה בעת עריכת כתב ההפקדה ומסמך הערת האזהרה (יוער, כי לא מדובר בהפרש זמנים של שנתיים וחצי כטענת הבן אלא בכ-10 חודשים בלבד) מעת שמדובר בבני משפחה אשר בחרו לפעול כפי שפעלו בכל הקשור להסתלקות מהעיזבון והבטחת קבלת תמורה לאחר מאה ועשרים של האם, או בקרות אחד מהתנאים שיכול ויסכלו זאת, נקל להבין שיכול ואכן בני המשפחה בחרו במתכונת כלכלית זו או אחרת, כולל אי הצמדת אותה תמורה לערכו של הבית אלא הבטחת תמורה כספית אשר אף היא לא תשוערך אלא לדולר בלבד, על כל המשתמע מכך. 36. לאור האמור, יש גם לדחות את עתירותיו החילופיות של הבן. סיכומם של דברים: 37. כפי שציינתי עוד בדיון המיקדמי, הסכסוך הינו בין הבן לאם "... אשר אין חולק כי אינם חסרים דבר..." ודומה כי מדובר לא בסכסוך כספי אלא בסכסוך "לשמו". עם זאת, ראוי לציין את העמדה הראויה של האם, אשר בחרה לקבל את המלצת בית המשפט ולחזור בה מהערעור, ובאופן שבסופו של יום נותרה הכרעה בערעורו של הבן. 38. המסקנה העולה כי דין ערעורו להידחות. כאמור, שלושה נימוקים מרכזיים לכך. האחד, עצם התנהלותו ולמעשה אותו השתק משפטי, אשר אם ניישמו הרי שאם נקבל את גרסתו בבית משפט קמא, די היה בכך לדחות את המסקנה אשר ביקש להסיק ממנה, וכי בצדק מבחינתו, אך לא כצדק משפטי ביקש לשנות את הגרסה מהקצה אל הקצה. השני, כי צדק בית משפט קמא שלא הובאה כל ראיה שיש בה משום תימוכין לטענותיו של הבן, וכשנטל השכנוע רובץ לפתחו בשאלה נשוא המחלוקת בערעור. השלישי, כי אף ללא שאלת נטל השכנוע, צדק בית משפט קמא במסקנתו כי הן הפרשנות המילולית והן הפרשנות לאור כלל הנסיבות כפי שעלו בפני בית משפט קמא, תוצאתה כתוצאת בית משפט קמא. 39. אשר על כן, הייתי מציע לחברי להורות כדלקמן: א. הערעור שהגישה המשיבה (9596-10-12) יימחק, ובהתאם להסכמת הצדדים ללא צו להוצאות. המזכירות תחזיר למשיבה את הפקדון שהפקידה בערעורה האמור וזאת באמצעות בא כוחה. ב. ערעור המערער יידחה. ג. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 40,950 ₪. ד. המזכירות תעביר את הפקדון שהפקיד המערער (9255-10-12) למשיבה על חשבון האמור, באמצעות בא כוחה.  ישעיהו שנלר שופט - אב"ד השופט ד"ר ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת לבהר-שרון: אני מסכימה. רות לבהר-שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר. חוזההערת אזהרה