מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפניה לעבודת ניקיון בלשכת התעסוקה: 1. הערעור שבפנינו הוא על החלטת ועדת הערר, שליד לשכת התעסוקה בנצרת עלית, אשר החליטה, ביום 13/2/01, לדחות את עררה של המערערת כנגד רישומה כ"סרבנית", עקב אי-קבלתה לעבודה אצל "א.ד.א. שירותי נקיון", (שתיקרא להלן: "אד"א"), עבודה שאליה הופנתה על ידי לשכת התעסוקה, ביום 16/7/00. 2. שני הצדדים טענו את טיעוניהם בכתב. 3. עניינה של המערערת בגין הפנייתה לעבוד אצל אד"א, בא בפנינו זו הפעם השניה. בפעם הקודמת, בפסק דין שניתן ביום 3/12/00 בתיק 1969/00, נדון בפנינו ערעור של המערערת על הפניה קודמת לאד"א, הפניה מיום 15/5/00. לעניינים שנדונו בפסק הדין הקודם, יש השלכה גם על ערעור זה, ולכן נרחיב מעט גם בענין שנדון בפסק הדין הקודם. 3. ראשית, נעיר כי כבר בעת הדיון בפסק הדין הקודם, היו למערער טענות כנגד מה שארע בגין הפנייתה מיום 16/7/00, אלא שבסעיף 3 לפסק הדין הקודם הבהרנו למערערת כי הערעור הקודם מתייחס רק למה שנדון טרם לכן בפני ועדת הערר שדנה בערר הקודם של המערערת (כלומר - ההפניה מיום 15/5/00). בהתאם לכך, אכן הגישה המערערת ערר לועדת הערר, שעסק בהפניה הנדונה כעת - זו מיום 16/7/00. 4. בפסק הדין הקודם, קיבלנו למעשה את טענת המערערת שאין לראות אותה כ"סרבנית", שכן אי-קבלתה לעבודה אצל אד"א על פי ההפניה מיום 15/5/00, היתה עקב סרובה של המערערת להסכים לדרישתה של אד"א שהמערערת תתחייב לעבוד אצל אד"א במשך שנה, ובמשך שנה לא תחפש עבודה במקצועהּ (ציירת וגרפיקאית). בנוסף, הזכרנו בפסק הדין הקודם את מגבלותיה הרפואיות של המערערת, ואת החלטתה של הועדה לקביעת כושר עבודה, שבה פורטה האבחנה: "שבר בגולגולת + זעזוע מוח + דימום מוחי - עברה קרניוטומיה 1978 - נראה פגיעה מוחית קשה - תסמונת פוסטראומטית", ונקבע כי המערערת מוגבלת בפעולות הבאות: "עליה במדרגות/סולמות, דחיפה, הרמה, נשיאת משאות 5-10 ק"ג". עוד נקבע בהחלטתה של אותה ועדה לקביעת כושר עבודה, כך: "עבדה באריזה. עברה אבחון ושיקום. יום מלא במגבלות. אפשר לתת נקיון 4 שעות ביום או עבודה קלה משרה מלאה". 5. ביום 16/7/00, כלומר - כחודשיים לאחר שהמערערת לא התקבלה לעבודה אצל אד"א בשל כך שאד"א עמדה על דרישתה שהמערערת תתחייב שלא לחפש עבודה במקצועה ותישאר לעבוד כעובדת אד"א במשך שנה, החליטה לשכת התעסוקה לשוב ולהפנות את המערערת לעבודה באד"א (ובאותו יום - הפנתה את המערערת לעבודה, כעובדת נקיון, גם בשני מקומות עבודה נוספים). המערערת לא התקבלה לעבוד באד"א (ואף לא בשני מקומות העבודה הנוספים), ועקב כך, שבה לשכת התעסוקה וראת אותה כסרבנית. על ענין זה נסוב הערעור שבפנינו. 6. לטענת המערערת, היא לא סרבה לעבוד אצל אד"א. אדרבא, נציג אד"א החליט שלא לקבל אותה, משראה אותה כבלתי מתאימה. 7. לטענת ב"כ המשיב, מהערתו של נציג אד"א על גבי טופס ההפניה, ניתן להבין כי המערערת היא זו אשר סרבה לעבוד שם. כן טוען ב"כ המשיב כי ניתן ללמוד על סרובה של המערערת גם מהתנהגותה בקשר להפניות אחרות. 8. מקובלת עלינו העמדה העקרונית המובעת בטיעוני ב"כ המשיב, לפיה גם כאשר מעביד מסמן את האפשרות "לא מתאים", אין בהכרח לפרש זאת כאילו דורש העבודה לא היה מתאים. ייתכן שאפשר ללמוד מהערת המעביד הרשומה ליד ציון זה, כי למעשה מדובר בסרוב של העובד לקבל את העבודה. לפיכך, אכן, כטענת ב"כ המשיב, יש לבחון את הערת נציג אד"א, וללמוד ממנה אם אפשר על סמך אותה הערה לייחס למערערת את היותה סרבנית. 9. בהפניה, ציין נציג אד"א את האפשרות "לא מתאים", ולידה נרשמה ההערה הבאה: "היתה בעבר אצלי בראיון בלשכה ולא רצה לעבוד אצלנו". לטענת ב"כ המשיב, מדברים אלה ניתן לראות שהמערערת היא זו שלא רצתה להתקבל לעבודה אצל אד"א. אין אנו מקבלים טענה זו. למעשה, משמעות הטענה של ב"כ המשיב היא כי נציג אד"א התכוון לרשום: "... ולא רוצה לעבוד אצלנו", משמע - בלשון הווה. כביכול, טעה הנציג כשרשם "רצה" במקום "רוֹצָה". מכאן, שב"כ המשיב מפרש את הערתו של נציג אד"א, כאילו מדובר במשפט שתחילתו מתייחסת לעבר (שאז היתה בראיון) והמשכו, מתייחס להווה (והיום היא איננה רוצה לעבוד אצלנו). אנו סבורים שאין זה נכון ואין זה סביר לפרש כך את המשפט שנרשם על ההפניה. לדעתנו, מהקשר הדברים, במיוחד אם מודעים לרקע של ההפניה הקודמת (מיום 15/5/00), ניתן להבין כי המלים "ולא רצה לעבוד אצלנו", אינם מכוונים להווה (כלומר, הכוונה לא היתה לרשום "ולא רוֹצָה") אלא הם מכוונים כלפי העבר (כלומר, הכוונה האמיתית היתה לרשום "ולא רצתה"). כל הערתו של נציג אד"א היא משפט המתייחס לעבר; יש להבין את ההערה כהסבר לציון שהמערערת איננה מתאימה לעבודה. הנציג ציין שהמערערת איננה מתאימה לעבודה אצל אד"א, והסביר זאת בכך שבעבר היתה המערערת כבר בראיון אצלו בלשכה, ולא רצתה לעבוד אצל אד"א. אנו סבורים שיש להעדיף את הפרשנות שלנו על פני זו של ב"כ המשיב, שכן הפרשנות של ב"כ המשיב כוללת מספר עניינים ששילובם - איננו סביר; האחד - למרות שנציג אד"א ציין "לא מתאים", הוא לא התכוון לכך, אלא התכוון ל"סירוב", השני - למרות שנציג אד"א רשם "רצה" בלשון עבר, הוא לא התכוון לכך, אלא התכוון ל"רוֹצָה" בלשון הווה, והשלישי - המשפט הקצר שנרשם, מורכב כך שרק תחילתו מוסבת על העבר (ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת) והמשכו - מוסב על ההווה. לעומת זאת, הפרשנות שלנו, כאמור לעיל, חוסכת את כל התמיהות האמורות, ויש בה רק ענין אחד המצריך הסבר, הטעות של נציג אד"א שרשם "רצה" במקום "רצתה", כלומר התייחס למערערת בלשון זכר במקום בלשון נקבה. 10. אשר על כן, לדעתנו, לא ניתן ללמוד מהערת נציג אד"א על גבי ההפניה שהמערערת היא זו שסרבה ביום 16/7/00 לעבוד אצל אד"א. אדרבא, מה שניתן ללמוד מההערה, הוא שהמערערת נראתה על ידי אד"א כבלתי מתאימה, וזאת - מאחר שלדעת נציג אד"א, כבר בעבר היא סרבה לעבוד שם. 11. נזכיר שוב כי אותו "סרוב" בעבר, לא היה למעשה סרוב לעבוד, אלא היה סרוב מוצדק של המערערת, להתחייב להתמיד שנה בעבודה אצל אד"א ולהתחייב שלא לחפש במשך אותה שנה עבודה במקצועהּ, כאמור בפסק דיננו מיום 3/12/00. 12. מעבר לאמור לעיל, נעיר כי שלא כנטען על ידי ב"כ המשיב, גם מההפניה לחברת "בדק הצפון" שהוצאה ביום 16/7/00 (הפניה שבגינה לא נרשמה המערערת כ"סרבנית"), לא ניתן ללמוד על סרובה של המערערת לעבוד שם, אלא להיפך. מי שרשם שם, ביום 17/7/00, "אני אתן תשובה מחר", בגוף ראשון, היה נציג חברת "בדק הצפון", ואין מדובר בציטוט, כביכול, מפי המערערת. כלומר, לא המערערת הודיעה שהיא תתן תשובה למחרת, אלא נציג החברה אמר כי המערערת הגיעה לחברה, וכי הוא (נציג החברה) יתן תשובה למחרת. אכן, למחרת (18/7/00), נרשם על ידי נציג החברה: "אין צורך". (ההפניה המקורית לא נמצאת בפנינו, אך גם מהתצלום ניתן להתרשם כי מדובר במלים שנרשמו בעט מסוג שונה). לפיכך, ברור שאין לראות כל פגם בהתנהגותה של המערערת בענין ההפניה ל"בדק הצפון". היא התייצבה כראוי ביום 17/7/00, נציג החברה אמר שיתן תשובה למחרת, והמערערת אכן שבה למחרת, ואז נציג החברה הגיע למסקנה כי אין לו צורך בעבודתה של המערערת. בעין זה, נהגה הלשכה כשורה, ולא ראתה את המערערת כ"סרבנית". חבל שב"כ המשיב ניסה בסעיפים 13-14 לטיעוניו, ללמוד מכך על פגם בהתנהגותה של המערערת. 13.ענין נוסף שראוי להביא בפסק דין זה הוא ההיבט של היקף יום העבודה. מקובלת עלינו אמירתו של ב"כ המשיב, בסעיף 5 לטיעוניו כי בהזמנה מאת אד"א לא ננקב מספר שעות העבודה ביום. עם זאת, עבודה בהיקף של 4 שעות ביום הינה ענין חריג, ומן הראוי היה, לדעתנו, שטרם הפנייתה של המערערת לעבודת נקיון שאיננה דווקא להיקף משרה מצומצם, תברר הלשכה את מספר שעות העבודה שהמעסיק מעוניין בו, לאור העובדה שהמערערת מוגבלת לעבוד רק עד 4 שעות ביום בעבודות נקיון. 14. בסוף תגובתה לטיעוני המשיב, עתרה המערערת להורות למשיב לפרט בהפניות הניתנות לה, את המתחייב מהחלטתה של הועדה לקביעת כושר עבודה. במסגרת ערעור זה, אין אנו רואים את עצמנו מוסמכים לתת למשיב הוראות מסוג זה, אך מאחר שדרישתה של המערערת סבירה מאד בעינינו, ניתן למשיב המלצה ברוח זו. ל ס י כ ו ם 15. לאור המוסבר לעיל, אנו מקבלים את הערעור. על המשיב לנהוג עם המערערת כאילו לא נרשמה כ"סרבנית" בגין הפנייתה לאד"א ביום 16/7/01. על המשיב להודיע על כך בהקדם גם למוסד לביטוח לאומי. 16. אם המערערת עדיין רשומה כדורשת עבודה, והמשיב מתכוון להמשיך להפנות את המערערת למקומות עבודה שונים, אנו ממליצים למשיב לדאוג לברר טרם ההפניה, האם העבודה המוצעת תואמת את מצב בריאותה של המערערת, ואת המלצותיה של הועדה לקביעת כושר עבודה. מאחר שבעבודות נקיון המערערת מוגבלת לעבודה בהיקף חלקי בלבד, ברור שעדיף שלא להפנות את המערערת לעבודת נקיון, אם יש עבודות אחרות, התואמות את מצב בריאותה של המערערת, שבהן תוכל המערערת לעבוד ביום עבודה מלא. כן מומלץ למשיב לדאוג לרשום על גבי ההפניה את מגבלותיה הרפואיות של המערערת, כפי שהוכרו על ידי הועדה לקביעת כושר עבודה, כדי שהמעבידים הפוטנציאליים, יידעו שטענותיה של המערערת בענין זה, אינן פרי גחמותיה האישיות, אלא מגובות בהחלטה מקצועית. 17. על המשיב לשלם למערערת את הוצאות המשפט בסך 400 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/01, אם לא ישולמו קודם לכן. 18. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דמי אבטלה