כחודש לאחר חתימת ההסכם, במרץ 2001 לערך, נודע למשיבים כי בשכנות לדירה אותה רכשו עומד להבנות בית חולים לחולי נפש (להלן- "בית החולים"). משכך, נתעורר חשש בליבם של המשיבים, וכמו רוכשי דירות נוספים שגילו על הקמת בית החולים, הם פנו למערערת ולבא כוחה דאז, בבקשה להקפיא את הליך רכישת הדירה ואת התשלומים על חשבון הדירה, עד בירור העניין. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקפאת הליך רכישת דירה: השופט דר' עדי זרנקין העובדות הצריכות לעניין 1. ביום 23.2.01 נחתם הסכם בין חברת קול הכרמל חברה לבנין ועבודות ציבוריות (1990) בע"מ (להלן- "המערערת" וגם "החברה") לבין בני המשיבים לפיו מכרה המערערת למשיבים דירה ברחוב רמב"ן 29 בחיפה (להלן- "הדירה"), בתמורה לסך של 210,000 דולר (להלן- "ההסכם"). להלן תניות ההסכם הרלוונטיות לענייננו: בסעיף 5.2 בהסכם (וגם בסעיף 2 בתוספת להסכם) נקבע כי "החברה מתחייבת להמציא לרוכש לאחר חתימת ההסכם, מכתב החרגה מותנה לפיו הבנק המלווה יסיר את השעבוד ו/או המשכון מיחידת הדיור אותה רוכשים ה"ה אדלשטיין לאחר תשלום מלוא התמורה". בסעיף 15.2 בהסכם נקבע כי "החברה נותנת בזאת הסכמתה לחתום על התחייבות לרישום משכנתא לטובת בנק שילווה כספים לרוכש ובתנאי שנוסח כתב ההתחייבות יהיה מקובל עליה...". בסעיף 2 בתוספת להסכם הובהר, כי "כתב ההתחייבות יהיה בנוסח המקובל בבנקים למשכנתאות". בסעיף 21.5 בהסכם נקבע, כי "לאחר חתימת הסכם זה החברה מתחייבת לרשום הערת אזהרה לטובתו או לטובת בנק למשכנתאות מטעמו. החברה מתחייבת לאפשר לרוכש ליטול משכנתא ובלבד שכספי המשכנתא יועברו למוכר בלבד". בסעיף 16.3 בהסכם נקבע, כי תשלום שלא שולם במועד ישא ריבית מרבית הנהוגה בבנק דיסקונט על משיכות יתר בלתי מאושרות. עוד נקבע בהסכם, כי סך התמורה ישולם בשלושה תשלומים קבועים, כדלהלן: תשלום ראשון, בסך של 50,000 דולר, ישולם ביום 27.2.01; תשלום שני, בסך של 30,000 דולר, ישולם ביום 14.4.01; תשלום שלישי, בסך של 130,000 דולר, ישולם עד ליום 23.9.01, כאשר במועד התשלום השלישי, מתוך סך התמורה, יופקד סך של 30,000 דולר בנאמנות בידיו של ב"כ החברה, וזאת לשם הבטחת רישום הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיבים. 2. אין חולק כי בסמוך לאחר חתימת ההסכם שולם על ידי המשיבים, סך של 206,850 ₪, הוא התשלום הראשון. כחודש לאחר חתימת ההסכם, במרץ 2001 לערך, נודע למשיבים כי בשכנות לדירה אותה רכשו עומד להבנות בית חולים לחולי נפש (להלן- "בית החולים"). משכך, נתעורר חשש בליבם של המשיבים, וכמו רוכשי דירות נוספים שגילו על הקמת בית החולים, הם פנו למערערת ולבא כוחה דאז, עו"ד צבי הרשקוביץ (להלן- "עו"ד הרשקוביץ") בבקשה להקפיא את הליך רכישת הדירה ואת התשלומים על חשבון הדירה, עד בירור העניין. כחצי שנה לאחר מכן, בחודש 09/2001, לאחר שנחה דעתם של המשיבים בעניין בית החולים, הודיעו המשיבים למערערת כי החליטו להמשיך בהליך רכישת הדירה. משכך, השלימו המשיבים את התשלום השני, כך שביום 31.10.01 שולם הסך של 188,364 ₪, וביום 23.12.01 שולם הסך של 185,847 ₪, לידי עו"ד הרשקוביץ. 3. לאחר התשלומים הנ"ל נותרו המשיבים חייבים למערערת סך של 73,129 דולר, כאשר מסכום זה היה על המשיבים להפקיד את הסך של 30,000 דולר לידיו הנאמנות של ב"כ המערערת, כאמור בהסכם. לצורך השלמת תשלום התמורה, היה על המשיבים ליטול הלוואת משכנתה מן הבנק. על מנת שהבנק יאשר למשיבים ליטול הלוואת משכנתה, כאמור, התחייבה המערערת בהסכם להמציא לבנק מכתב החרגה מותנה, לפיו הבנק המלווה יסיר את השעבוד מיחידת הדיור אותה רכשו המשיבים (לאחר תשלום מלוא התמורה). לצורך קבלת הלוואת המשכנתה, פנו המשיבים לבנק ירושלים. ביום 30.5.02 נשלח מכתב מאת בנק ירושלים אל המשיבים, בו צוין כי לא ניתן להשלים את הליכי קבלת המשכנתה, וזאת משום שביום 6.12.01 נרשם שעבוד ע"פ פקודת המסים (גביה) לטובת מס שבח- חיפה, על זכויות המערערת במקרקעין נשוא התביעה, בגין חוב בסך של כ- 4 מיליון ₪. לאחר הודעת הבנק, שלחו המשיבים, ביום 3.6.02, מכתב אל המערערת, בו טענו כי המערערת מפרה את ההסכם עימם, שכן לאור השעבוד הרובץ על המקרקעין, הבנק לא מאשר למשיבים ליטול הלוואת משכנתה, ואין באפשרותם להשלים את תשלום התמורה. מכתב זה חזר אל המשיבים מהטעם כי המכתב "לא נדרש" על ידי המערערת. 4. לאחר כחצי שנה, ביום 1.1.03 התקבל אצל המשיבים מכתב מטעם המערערת, שכותרו "התראה לפני ביטול הסכם". במכתב צוין, כי המשיבים פלשו לדירה ותפסו בה חזקה חרף העובדה כי עדיין לא השלימו את תשלום יתרת התמורה, בסך של 73,129 דולר. כן צוין במכתב, כי "זה מכבר הוסר השעבוד שהוטל על המקרקעין", ועל כן ניתנה למשיבים אורכה בת 7 ימים לתשלום יתרת חובם, ואם לא יעשו כן, רואה המערערת את ההסכם כבטל. סמוך לאחר מכתב זה, פנו המשיבים שוב לבנק ירושלים על מנת לקבל הלוואת משכנתה. לאחר כשבועיים, מסר הבנק למשיבים התחייבות מוכר עדכנית לחתימה על ידי המערערת וכן רשימת מסמכים הנדרשים על ידו, ובפרט מכתב החרגה מקורי ועדכני. לאחר מענה הבנק, פנה המשיב 1 למנהל המערערת, מר יצחק משי, בבקשה להעביר לו את המסמכים הדרושים לבנק לצורך נטילת המשכנתה. מיד לאחר מכן, ביום 2.2.03, שלח המשיב 1, באמצעות פקסימיליה, את כל המסמכים עליהם נדרשה החברה לחתום, אל מנהל המערערת. מאז (ועד היום) לא הועברו המסמכים הנדרשים אל המשיבים, לא הומצא להם מכתב החרגה עדכני מהבנק, ואף לא נתקבלה כל תגובה מצד המערערת לאחר שליחת הודעת הפקסימיליה אל מנהלה. בשל כך, לא הסכים הבנק להעניק הלוואה למשיבים, והם נותרו ללא יכולת להשלים את התמורה עבור הדירה. 5. לאור דברים אלו, ומשפניותיהם למערערת נותרו ללא מענה, פנו המשיבים אל עו"ד הרשקוביץ על מנת שזה יסייע להם להיחלץ מהמצב אליו נקלעו, שכן מחד, המערערת מצהירה על כוונתה לבטל את ההסכם אם לא תשולם יתרת התמורה עבור הדירה, ומאידך, ללא שיתוף פעולה מצד המערערת לא יכולים המשיבים להשלים את התמורה. ביום 28.3.03 שלח עו"ד הרשקוביץ מכתב אל המשיבים, בו הוא הודיע למשיבים כי הוא אינו מייצג עוד את המערערת, וכי אין לו כל קשר עם מנהליה. משקיבלו את מכתבו של עו"ד הרשקוביץ, פנו המשיבים, בין היתר, בעזרת בא כוחם, אף לעורכי דין נוספים שנמסר להם כי אלו מייצגים את המערערת, אלא שגם פניות אלו לא הועילו למשיבים. המשיבים לא אמרו נואש, וניסו שוב, בשנת 2004, ליטול הלוואת משכנתה מבנק ירושלים, לצורך השלמת תשלום התמורה. אלא שגם הפעם לא אישר הבנק את ההלוואה וזאת בשל העובדה כי בשנת 2004 רבצו על המקרקעין ההערות הבאות: הערה מיום 29.4.04 על זכויות המערערת במקרקעין, לטובת מס שבח חיפה ולטובת מס רכוש- ההערה בוטלה בשנת 2005. צו עיקול מיום 17.8.04 על זכויות המערערת במקרקעין, במסגרת תיק הוצל"פ 02-25090-04-6. לאור סירוב הבנק להעניק להם הלוואת משכנתה, לא עלה בידי המשיבים להשלים את התשלום האחרון עבור הדירה, והם נותרו חייבים למערערת, סך של כ- 73,129 דולר. ההליכים בבית משפט קמא ופסק הדין נשוא הערעור 6. משלא שולמה יתרת התמורה, הגישה המערערת, ביום 9.12.11, תביעה כספית לבית משפט השלום בחיפה. בתביעתה טענה, כי למשיבים נותר חוב בגין רכישת הדירה, בסך של 318,229 ₪ (קרן), ובחישוב הריבית החלה על אי תשלום במועד, נותרו המשיבים חייבים למערערת סך של 1,105,493 ₪. עוד טענה המערערת, כי המשיבים הפרו את ההסכם עימה בכך שלא עמדו במועדים אשר נקבעו בהסכם לצורך תשלום התמורה, כאשר כל התשלומים ששולמו, שולמו באיחור ניכר. המערערת הצביעה על כך שהמשיבים שילמו את התשלום השני, בסך של 188,364 ₪, רק ביום 31.10.01, בעוד שעל פי ההסכם היה על המשיבים להעביר את התשלום השני עוד ביום 14.4.01. כמו כן, על פי ההסכם היה על המשיבים להשלים את התשלום האחרון עד ליום 23.9.01. בפועל, ביום 23.12.01 שילמו המשיבים סכומים נוספים, האחד בסך של 142,647 ₪ והאחר בסך של 43,200 ₪, כאשר אין חולק כי לאחר תשלומים אלו, ששולמו באיחור ניכר, נותרו המשיבים חייבים למערערת, סך של 73,129 דולר. לטענת המערערת, המשיבים ניסו לתרץ את אי התשלום במועד, בכך שנרשם עיקול על זכויות התובעת, לטובת מיסוי מקרקעין, ואולם עיקול זה, כך הטענה, אינו מהווה סיבה אמיתית לאי קיום ההסכם, שכן העיקול הנ"ל הוסר עוד בשנת 2002, ולאחר מכן המשיבים עדיין נמנעו מלשלם את היתרה, והם אף פרצו לדירה ותפסו בה חזקה כבר בשנת 2002, מאז הם מתגוררים בה. עוד טענה המערערת בבית משפט קמא, כי בהתאם להסכם, בגין הפרה זו של המשיבים זכאית המערערת לפיצוי מוסכם בסך של 15,000 דולר. 7. מנגד, המשיבים טענו בבית המשפט קמא, כי לא קמה למערערת כל עילת תביעה כנגדם, שכן כל האיחורים בתשלומים, ובייחוד אי העברת התשלום האחרון, נבעו מהתנהלות המערערת בלבד, כפי שיפורט להלן. באשר לתשלום הראשון, טענו המשיבים כי סמוך לאחר חתימת ההסכם הם העבירו את התשלום המלא לעו"ד הרשקוביץ, כאשר מועד התשלום נקבע על ידי עו"ד הרשקוביץ, שאף התרה במשיבים לבצע את התשלומים אך ורק באמצעותו ובמשרדו. באשר לתשלום השני, טענו המשיבים, כי אין המדובר באיחור בתשלום, שכן הליך רכישת הדירה "הוקפא", בהסכמת המערערת, וזאת לאחר שהתברר להם כי עומד להבנות בית החולים בשכנות לדירה (עניין שהמערערת ידעה עליו או היה עליה לדעת עליו, כך הטענה). לטענת המשיבים, הם ביקשו מהמערערת, באמצעות עו"ד הרשקוביץ, להקפיא את הליך רכישת הדירה ואת התשלומים, עד לבירור הסוגיות הכרוכות בבניית בית החולים, ועו"ד הרשקוביץ נתן את הסכמתו המפורשת לכך. המשיבים הדגישו, כי הסכמה זו נעשתה אף במעמד רוכשים נוספים, שפנו למערערת באותה טענה ואף בעניינם "הוקפא" הליך הרכישה. משכך, טענו המשיבים, כי מועדי התשלומים הוקפאו אף הם, ולכן שני התשלומים שנעשו בין החודשים 10/2001- 12/2001 לא נעשו באיחור, אלא בהתאמה לתקופת ההקפאה. לאחר ביצוע תשלומים אלו, לא חלקו המשיבים על העובדה כי נותר סך של כ- 73,000 דולר לתשלום, אלא שלטענתם נבצר מהם להשלים את התשלום האחרון, בשל התנהלות המערערת. לטענת המשיבים, המערערת, אשר התחייבה בהסכם לאפשר לרוכשים לרשום משכנתה על הדירה, לא קיימה את התחייבותה, שכן ביום 6.12.01 נרשם שעבוד ע"פ פקודת המסים (גביה) לטובת מס שבח- חיפה, על זכויות המערערת במקרקעין נשוא התביעה, בגין חוב בסך של כ- 4 מיליון ₪. משכך, סירב הבנק למשכנתאות לתת למשיבים משכנתה לרכישת הדירה. על כך יש להוסיף, כי המערערת לא המציאה למשיבים מכתב החרגה מהבנק, כפי שהתחייבה, ולא פעלה לשם הסרת השעבודים שרבצו על הדירה, משך מספר שנים. עוד ציינו המשיבים, כי על פי ההסכם, מן הסך של 73,000 דולר היה עליהם להפקיד בנאמנות סך של 30,000 דולר בידיו של ב"כ המערערת, להבטחת רישום הדירה על שם המשיבים. אולם משפנו לב"כ המערערת דאז, עו"ד הרשקוביץ, נתגלה להם כי אין הוא מייצג עוד את המערערת. משכך, נעשו על ידי המשיבים, בעזרת בא כוחם, פניות לעורכי דין לגביהם סברו (או שנמסר להם בשלב מסוים) כי הם מייצגים את המערערת, אלא שגם פניות אלה לא הועילו. לפיכך, טענו המשיבים, כי בהעדר ב"כ למערערת, נהיר כי לא ניתן היה לבצע את התשלום האחרון בהתאם להסכם. באשר לטענת המערערת, כי המשיבים פרצו לדירה, טענו המשיבים בבית משפט קמא, כי הם מתגוררים בדירה מכוח הסכמה מפורשת של המערערת. המשיבים טענו, כי בין הצדדים סוכם, בעזרת עו"ד הרשקוביץ, כי למרות שלא שולמה יתרת התמורה בגין הדירה, המשיבים יעברו להתגורר בה. 8. בפסק דינו, קיבל בית משפט קמא את התביעה ונקבעו הממצאים הבאים: באשר לתשלום הראשון ששולם למערערת מאת המשיבים, לא עלה בידי המערערת להוכיח איחור בתשלום, ועל כן אין מקום לייחס למשיבים איחור בביצוע התשלום. באשר ליתר התשלומים נקבע, כי הוכח שבין עו"ד הרשקוביץ לבין המשיבים הושגה הסכמה, שהסכם רכישת הדירה והסדר התשלומים שבו יוקפאו, זאת נוכח העובדה, כי המשיבים גילו כי בסמוך לדירתם עומד להבנות בית החולים, והם ביקשו לברר מספר דברים בטרם ימשיכו בהליך רכישת הדירה. עוד הוסכם, שאם יחליטו המשיבים, בשלב מאוחר יותר, להמשיך בהליך רכישת הדירה, התשלומים לא ישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. עוד קבע בית המשפט קמא, כי "תקופת ההקפאה" הייתה במשך כחצי שנה, החל מתאריך 03/2001 עד לתאריך 09/2001, שאז הודיעו המשיבים כי הם ממשיכים בהליך רכישת הדירה. בית משפט קמא סבר, כי לאור תקופת ההקפאה, בה הוסכם כי לא יועבר כל תשלום למערערת, יש לקבוע לוח מועדים חדש לתשלומים אלו, בהתאם ל"הגיון ההסכם". דהיינו, התשלום השני שהיה אמור להשתלם לאחר כחודש מיום חתימת ההסכם, ישולם לאחר כחודש מיום סיום תקופת ההקפאה (המועד בו הודיעו במשיבים על חידוש העסקה). לפיכך, משהודיעו המשיבים בחודש 09/2001 על חידוש ההסכם, היה עליהם להשלים את התשלום השני עד לחודש 10/2001, כפי שאכן עשו. על כך יש להוסיף, כי ביום 23.12.01 שילמו המשיבים סך של 185,874 ₪, ובהינתן כי התשלום השני היה בסך של 30,000 דולר, בית המשפט קמא קבע, כי התשלום השני בוצע במלואו, ללא איחור, ואף שולמו כספים על חשבון התשלום השלישי. באשר לתשלום השלישי, שהיה אמור להשתלם לאחר כשבעה חודשים מיום חתימת ההסכם, נקבע כי הוא ישולם לאחר כשבעה חודשים מיום סיום תקופת ההקפאה, עד לתאריך 03/2002. באשר לחוב הנותר, בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבים, וקבע כי הסיבה לאי התשלום נבעה מן העובדה כי הבנק לא הסכים להעניק למשיבים משכנתה, בשל הערת מס שבח מיום 6.12.01 על זכויות המערערת במקרקעין, וכך צוין בפסק הדין: "בנסיבות אלה בהן המניעה בקבלת המשכנתה קשורה בתובעת עצמה ולא בנתבעים ובשים לב להוראות ההסכם והתוספת להסכם והתחייבות התובעת לפי הוראות אלה, הרי שאין לה לתובעת להלין אלא על עצמה בלבד. גם העובדה שהנתבעים נכנסו לדירה מבלי לשלם את שנותר לשלם מעידה על כך שהתובעת הכירה בבעייתיות שנוצרה בנטילת המשכנתה (בעייתיות כפי שצוינה לעיל נוצרה בעטייה היא) ואשר בגינה נבצר מהנתבעים להשלים את יתרת התמורה. ויוטעם, שבעניין זה מצאתי לדחות את טענת התובעת לפיה כביכול פלשו הנתבעים לדירה ותחת זאת לקבוע כי כניסת הנתבעים לדירה, בהחלט נעשתה בהסכמה". בית משפט קמא הדגיש, כי בעניין כניסת המשיבים לדירה, הוא ביסס את קביעתו הנ"ל על עדותו של עו"ד הרשקוביץ, אשר העיד כי בינו לבין מנהלה של המערערת, מר משי, הוסכם כי המשיבים יעברו להתגורר בדירה, חרף העובדה כי לא הושלם התשלום האחרון. לאור כל האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבים עד לחודש 01/2003, סמוך למועד בו הוסר השעבוד על המקרקעין (השעבוד הוסר בתאריך 12/2002), שכן עד למועד זה לא היה באפשרותם של המשיבים ליטול משכנתה. משכך, בחן בית משפט קמא את התנהלות המשיבים לאחר הסרת השעבוד, דהיינו החל מחודש 01/2003, ואת טענתם, כי אף לאחר מועד זה נבצר מהם ליטול הלוואת משכנתה, בשל התנהלות המערערת. בית משפט קמא קיבל טענה זו של המשיבים בקובעו, כדלהלן: "בסופו של יום ובבואו של בית המשפט להכריע בתביעה דנן, שהוגשה בשיהוי משמעותי, לא ניתן להתעלם מהתנהלותה של התובעת שסיכלה למעשה כל אפשרות שהנתבעים יטלו משכנתה ובכך ישלימו את מלוא התמורה של הדירה. התובעת התחייבה לאפשר לנתבעים לקחת משכנתה, אך בהליך דנא לא הוכיחה כי עמדה בהתחייבות זו ולא המציאה מכתב החרגה עדכני לזמנים הרלוונטיים להסרת השעבוד. התובעת גם סיכלה את האפשרות כי כספי הנאמנות יופקדו בידי בא כוחה, שכן לא היה בנמצא בא כוח כאמור. משלא התאפשר לנתבעים למלא את חלקם על פי ההסכם, לא ניתן לקבל את טענות התובעת בדבר הפרת החוזה על ידם. אי לכך, לא ניתן גם לחייב אותם בריבית חריגה כפי שנקבע בהסכם וזאת בהעדר בסיס לכך. יש מקום אפוא, כי בית המשפט יפעיל את סמכותו ויפטור את הנתבעים מחיובי ריבית חריגה על חוב שאינו שנוי במחלוקת. לא זו אף זו, אין גם מקום לחיובי ריבית רגילה מאז הסרת השעבוד ועד הגשת התביעה, שכן במשך כל אותה תקופה הביעו הנתבעים נכונות לקיים את חלקם ולשלם את כספי התמורה, אלא שהתובעת מנעה זאת מהם. אין מקום אפוא להעניש את הנתבעים ע"י פסיקת ריבית כלשהי, להבדיל מהפרשי הצמדה שנועדו לשמור על ערכו הריאלי של הסכום". על רקע האמור לעיל, חייב בית המשפט את המשיבים בתשלום יתרת התמורה שאינה שנויה במחלוקת בסך של 349,922 ₪, ערכם בשקלים של 73,129 דולר, לפי שער הדולר ביום הסרת השעבוד (שער הדולר היציג ליום 1.1.03 היה 4.785 ₪ לדולר). עוד נקבע, כי סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.03 ועד ליום הגשת התביעה (6.2.08), ממועד זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד התשלום בפועל. עם זאת, נקבע, כי תשלום זה מותנה בכך שהמערערת תמציא מכתב החרגה עדכני וכן תחתום על המסמכים הנדרשים לצורך קבלת משכנתה וזאת תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין, ובלבד שהמסמכים יומצאו על ידי המשיבים תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המשיבים ישלמו למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 15,000 ₪. הערעור והערעור שכנגד 9. המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הליך רכישת הדירה הוקפא, לאור בקשת המשיבים, ולפיכך הוקפאו גם מועדי התשלום שנקבעו בהסכם. לטענתה, המשיבים כלל לא היו זכאים ל"הקפיא" את העסקה, בשל הגילוי כי בשכנות לדירה עומד להבנות בית חולים לחולי נפש, שכן על המשיבים, כרוכשי הדירה, חלה החובה לבדוק את מצב "התכנוני" והמשפטי של המקרקעין, טרם רכשוהו. משכך, אף שגה בית משפט קמא בקובעו כי מועדי התשלום שונו אף הם. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערערת היא זו שמנעה מהמשיבים לקבל הלוואת משכנתה. המערערת הצביעה על כך שעל פי ההסכם, מועד התשלום האחרון היה ביום 21.9.01. לטענתה, לו היו המשיבים עומדים במועד התשלום הנ"ל לא הייתה כלל מתעוררת המחלוקת נשוא הדיון, שכן באותו מועד לא רבץ שעבוד על המקרקעין והיה ניתן להפקיד את הסך של 30,000 דולר לידי עו"ד הרשקוביץ, אשר אותה העת עדיין ייצג את המערערת. עוד נטען, כי הוכח שהשעבוד מיום 6.12.01 הוסר בתאריך 12/2002 ועד ליום 29.4.04 לא הייתה כל הערה בנסח המקרקעין. משכך, לאורך תקופה של כמעט שנה וחצי לא הייתה כל מניעה ליטול הלוואת משכנתה, ואף קונים אחרים נטלו משכנתה מהבנק בתקופה זו. לטענת המערערת, לא היה כל צורך שהמשיבים יפנו אליה על מנת לקבל משכנתה, שכן הם יכלו לפנת ישירות לבנק הממשכן ולבקש ממנו מכתב החרגה ביחס לדירה. עוד טענה המערערת, כי טעה בית משפט קמא בקובעו, כי המשיבים יהיו פטורים מחיובי ריבית חריגה, ואף מחיובי ריבית רגילה מאז הסרת השעבוד ועד מועד הגשת התביעה. לטענת המערערת, לא קמה כל עילה לפטור את המשיבים מחיובי ריבית, שכן המדובר בחוב שהיה אמור להשתלם עוד בתאריך 09/2001, ואם אכן היו משלמים המשיבים את יתרת החוב במועד באמצעות נטילת משכנתה, ברי כי היו נושאים בחיובי ריבית בגין ההלוואה. לטענת המערערת, יש לשנות את סכום החיוב אותו פסק בית המשפט קמא, ולקבוע כי, החוב נשוא הדיון ישא ריבית חריגה (בהתאם להסכם) מיום 1.11.01- סוף תקופת ההקפאה, ועד למועד התשלום בפועל. לחילופין, יש לקבוע כי החוב ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.01 ועד למועד התשלום בפועל. עוד נתבקש בערעור, כי בית המשפט יתערב בסכום ההוצאות שנקבע, כך הטענה, על הצד הנמוך. לטענת המערערת, בהינתן כי בית משפט קמא קיבל את תביעתה, וכי גובה החוב העדכני להיום, אף לשיטתו של בית המשפט קמא, הינו בסך של כ- 450,000 ₪, ובהינתן כי המערערת שילמה אגרות בית משפט בסך העולה על 30,000 ₪, הרי שההוצאות שנפסקו, בסך של 15,000 ₪, אינן תואמות את הנסיבות. 10. בערעור שכנגד טענו המשיבים כי שגה בית משפט קמא עת לא דחה את תביעת המערערת, שכן הוכח, כי בנסיבות העניין לא התגבשה עילת תביעה כנגדם, שכן המערערת היא זו שמנעה מן המשיבים לקיים את חלקם על פי ההסכם. לטענת המשיבים, בהינתן כי המערערת מנעה את האפשרות ליטול משכנתה (בהעדר המצאת מלוא המסמכים הנדרשים מן הבנק), הרי שלא ניתן היה להשלים את התשלום, ובהעדר בא כוח למערערת, הרי שהמשיבים לא יכלו לקיים את חלקם על פי ההסכם, לפיו היה עליהם להפקיד סך של 30,000 דולר, בנאמנות לידיו של ב"כ המערערת. לטענת המשיבים, משקבע בית המשפט קמא כי: "משלא התאפשר לנתבעים למלא את חלקם על פי ההסכם, לא ניתן לקבל את טענות התובעת בדבר הפרת החוזה על ידם", הרי שבנסיבות דנן, ממילא לא קמה למערערת עילת תביעה כנגדם. עוד טענו המשיבים, כי נוכח כל האמור לעיל, שגה בית משפט קמא עת חייב אותם בהפרשי הצמדה, מיום 1.1.03 ועד ליום הגשת התביעה, ואף חייבם בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד יום התשלום בפועל. על כך יש להוסיף, כך הטענה, כי חיוב זה של המשיבים סותר את מסקנותיו של בית המשפט קמא לפיהן "במשך כל אותה תקופה הביעו הנתבעים נכונות לקיים את חלקם ולשלם את כספי התמורה, אלא שהתובעת מנעה זאת מהם. אין מקום אפוא להעניש את הנתבעים ע"י פסיקת ריבית כלשהי, להבדיל מהפרשי הצמדה שנועדו לשמור על ערכו הריאלי של הסכום". לטענת המשיבים, אף אין מקום לחייבם בתשלום הפרשי הצמדה, שכן לא מדובר בסכום כסף שנותר בידי המשיבים ולא הועבר לידי המערערת בגין אי אלו טענות (כגון קיזוז), אלא שעל המשיבים ליטול הלוואת משכנתה עבור יתרת התשלום ולשלם בגינה ריבית. עוד טענו המשיבים בעניין זה, כי משקבע בית משפט קמא, כי התביעה הוגשה בשיהוי משמעותי, אין כל מקום לחייב את המשיבים בהפרשי הצמדה וריבית, בגין מחדליה של המערערת. נוכח האמור לעיל, טענו המשיבים כי היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה על כל חלקיה, ולא היה מקום לפסוק לטובת המערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. לחילופין, ביקשו המשיבים להורות על חיוב הסך של 73,129 דולר, שישולם על פי שער הדולר היציג ביום התשלום, ללא חיובי הפרשי הצמדה וריבית, כאשר מהסכום הנ"ל יופקד סך של 30,000 דולר בידי ב"כ המערערת לשם הבטחת רישום הדירה על שם המשיבים. כל זאת, בכפוף לכך שהמערערת תמציא למשיבים מכתב החרגה עדכני ותחתום על המסמכים הנדרשים. אלו, בתמצית, טענות הצדדים בערעורים. אקדים ואומר כי דעתי היא שדין הערעורים להדחות, כפי שיבואר להלן. דיון והכרעה 11. כאמור, המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי בין הצדדים הייתה הסכמה להקפאת הליכי רכישת הדירה והקפאת מועדי התשלום. דין הטענה להדחות. בית משפט קמא קבע, כי בין הצדדים הייתה הסכמה להקפיא את העסקה ובכלל זה את מועדי התשלום, לאור הקמתו של בית החולים. זאת, בהסתמך על הראיות שהיו בפניו, ובעיקר בהסתמך על עדויות הצדדים. בעניין זה העיד עו"ד הרשקוביץ כי הייתה הסכמה בין הצדדים, ואף בין המערערת לרוכשים נוספים, כי התשלום האחרון עבור הנכס יוקפא, ללא חיוב בריבית והצמדה, עד לבירור העניין על ידי הרוכשים, אשר אף היו זכאים להודיע על ביטול העסקה. בעניין זה אף העידה הגב' יעל שיינפלד, אשר כמו המשיבים רכשה דירה מהמערערת בפרויקט הדירות הרלוונטי, כי לאחר שהתברר לה כי בגבעה הסמוכה לדירה שרכשה עומד להבנות בית חולים לחולי נפש, היא קיימה פגישה עם עו"ד הרשקוביץ. בפגישה עם עו"ד הרשקוביץ הוסכם כי תהא הקפאה של התשלום האחרון ללא ריבית והצמדה עד לבירור העניין. בית משפט קמא הדגיש בפסק דינו, כי "הן עדה זו [גב' שיינפלד] והן עו"ד הרשקוביץ הותירו בעדותם רושם אמין וחיובי ושוכנעתי באמיתות דבריהם". משכך, אין מקום כי ערכאת ערעור תתערב בקביעה עובדתית זו של בית משפט קמא, המבוססת על העדויות שנשמעו בפניו. 12. באשר לטענת המערערת, לפיה שגה בית משפט קמא עת קבע כי המערערת עצמה יצרה מניעות לנטילת משכנתה, אף היא דינה להדחות. איני רואה ממש בטענת המערערת, לפיה המשיבים הם אלו שהכשילו את העסקה על ידי הימנעות מנטילת משכנתה, שכן היה על המשיבים לפנות ישירות לבנק הממשכן כדי לקבל מכתב החרגה. המערערת התחייבה בהסכם להמציא לרוכשים מכתב החרגה. אין חולק כי מכתב זה מעולם לא הומצא על ידי המערערת, לא בשלבים שקדמו להגשת התביעה ולא בזמן בירור התביעה. בשל כך אף ציין בית משפט קמא בפסק דינו כי: "התובעת לא הוכיחה קיומו של מכתב החרגה עדכני ביחס לתקופה מאז חודש 1/03 ובעניין זה נטל ההוכחה מוטל עליה... הנה כי כן, מנהל התובעת מכיר בכך שעליו להציג מכתב החרגה תקין, אלא שמכתב כזה לא הוצג ע"י התובעת, עד היום" (פסקה 32 בפסק הדין). כמו כן, אין ממש בנתון כי רוכשים אחרים נטלו משכנתה לאחר חודש מאי 2002, כדי לבסס את טענת המערערת, כי ניתן היה לקבל מכתב החרגה ללא כל בעיה, והסיבה שהמשיבים לא קיבלו מכתב זה נעוצה בהתנהלותם בלבד. בית משפט קמא ציין כי מחומר הראיות עלה בבירור, כי המשיבים פנו שוב ושוב לבנק על מנת לקבל הלוואה, וכי הסיבה בגינה נדחתה בקשתם נעוצה במערערת, אשר לא שיתפה פעולה, ובכלל זה לא המציאה מכתב החרגה עדכני. בית משפט קמא ביסס את מסקנתו, כי המערערת היא זו שמנעה מן המשיבים ליטול משכנתה, לא רק בשל העדרו של מכתב ההחרגה אלא אף בשל העובדה כי על המקרקעין הוטל שעבוד, שהמערערת לא הסירה. משכך, בפסק הדין נקבע, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבים עד חודש 01/03, שכן עד לחודש 12/02 רבץ שעבוד על המקרקעין ובשל השעבוד לא היה ניתן לקבל את המשכנתה. אזכיר, כי המערערת טענה, כי החל מחודש 12/02, המשיבים נמנעו מלשלם את התשלום האחרון ואין כל מקום להטיל עליה אחריות בגין התנהלותם זו, שכן במשך תקופה של 16 חודשים יכלו המשיבים ליטול הלוואת משכנתה, שכן לא היו כל שעבודים רשומים על המקרקעין עד ליום 29.4.04. אלא שגם טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא אשר פסק כי: "מחומר הראיות עולה בבירור, כי לאחר קבלתם את מכתב התובעת מיום 1.1.03 שוב פנו הנתבעים לבנק לצורך קבלת משכנתה (כפי שעולה מנספח י"ב לתצהיר הנתבע - מסמך שקיבל הנתבע מבנק ירושלים ביום 29.11.03 לגבי המסמכים הנדרשים בעניין) ושהייתה זו התובעת אשר לא שיתפה פעולה ובכלל זה לא המציאה מכתב החרגה עדכני ותקף, כפי שהייתה מחויבת לעשות בהתאם להוראות ההסכם". ובהמשך: "על פועלם של הנתבעים, לעומת אי שיתוף הפעולה מצד התובעת, ניתן ללמוד גם מסדרת המכתבים ששלחו הנתבעים, באמצעות בא כוחם, לתובעת במרוצת הזמן (כך מכתב התובעים [צ"ל נתבעים] מיום 3.6.02, מכתבם מיום 6.7.03 ומכתבם מיום 9.1.05). התעלמות זו של התובעת מהמכתבים שנשלחו אליה מעידה בהחלט על דרך התנהלותה. בעניין זה העידו הנתבעים את עו"ד ישראל אדלשטיין (אחיו של הנתבע)". לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, כי המערערת עצמה יצרה מניעות לנטילת משכנתה. בית משפט קמא בחן את התנהלות המשיבים ומצא כי הם עשו כל שביכולתם על מנת להשלים את התשלום האחרון, וכי הייתה זו המערערת שמנעה מהם להשלים את התשלום. בית משפט קמא פירט את ניסיונות המשיבים ליצור קשר עם המערערת, את ניסיונות המשיבים לאתר את ב"כ המערערת, הוא הדגיש כי המשיבים פנו לבנק שוב ושוב על מנת לקבל הלוואת משכנתה, אך הייתה זו המערערת שמנעה מבעדם, לאור אי שיתוף הפעולה מצידה. משכך, אף מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה משלא התאפשר למשיבים למלא את חלקם על פי ההסכם (הן בשל אי שיתוף פעולה מצד המערערת והן בשל השעבודים שרבצו על המקרקעין) לא ניתן לקבל את טענות המערערת בדבר הפרת ההסכם על ידם, מקובלת עלי. יחד עם זאת, יש לדחות את טענת המשיבים בערעור שכנגד, לפיה משלא איפשרה להם המערערת לקיים את חיוביהם, דין התביעה היה להדחות. אין חולק כי חוב למערערת אכן קיים מכוח ההסכם, ואף המשיבים לא חלקו על כך, לא בבית משפט קמא ולא בהליך דכאן. משהודו המשיבים בקיומו של חוב ולא טענו כי פרעו אותו (ומקל וחומר לא הוכיחו את פרעון החוב), הרי שבדין קיבל בית משפט קמא את התביעה, ולא היה מקום לדחותה. 13. כעת נותר לדון בטענות הצדדים באשר לחיוב המשיבים בהפרשי ריבית והצמדה, כאשר מחד, טענה המערערת כי לא היה כל מקום לפטור את המשיבים מתשלום ריבית עד מועד הגשת התביעה, ומנגד, המשיבים טענו כי נוכח התנהלות המערערת, והשיהוי הניכר בהגשת התביעה, לא היה כל מקום ל"הענישם" ולחייבם בהפרשי הצמדה וריבית. אדון תחילה בטענת המערערת, לפיה משהוכח כי קיים חוב כלפיה, לא היה כל מקום לפטור את המשיבים מתשלום ריבית ולפסוק הפרשי הצמדה בלבד, עד מועד הגשת התביעה. לטענת המערערת, קביעת בית המשפט קמא איננה צודקת שעה שהמערערת הוכיחה, כך הטענה, את הריבית החריגה שהיא שילמה עקב החוב. עוד טענה, כי תוצאת פסק הדין, בפועל, משפרת את מצבם של המשיבים אשר הפרו את ההסכם, שכן לו היו המשיבים מקיימים את ההסכם ונוטלים הלוואת משכנתה, נהיר כי הם היו משלמים ריבית על ההלוואה. בבחינת טענת המערערת, אזכיר, כי באשר לחיוב המשיבים בריבית והצמדה, בית משפט קמא פסק כי: "...אי לכך, לא ניתן גם לחייב אותם בריבית חריגה כפי שנקבע בהסכם וזאת בהעדר בסיס לכך. יש מקום אפוא, כי בית המשפט יפעיל את סמכותו ויפטור את הנתבעים מחיובי ריבית חריגה על חוב שאינו שנוי במחלוקת. לא זו אף זו, אין גם מקום לחיובי ריבית רגילה מאז הסרת השעבוד ועד הגשת התביעה, שכן במשך כל אותה תקופה הביעו הנתבעים נכונות לקיים את חלקם ולשלם את כספי התמורה, אלא שהתובעת מנעה זאת מהם. אין מקום אפוא להעניש את הנתבעים ע"י פסיקת ריבית כלשהי, להבדיל מהפרשי הצמדה שנועדו לשמור על ערכו הריאלי של הסכום. במאמר מוסגר אציין, כי לא נעלמה מעייני העמדה הנוהגת בפסיקה לפיה הקו המנחה והרצוי הוא שהפרשי הצמדה וריבית ייפסקו מיום היווצרות העילה ולא רק מיום הגשת התביעה, אולם בענייננו, קיימות כמתואר נסיבות אשר מצדיקות סטייה מעיקרון זה באופן שבית משפט ישתמש בסמכותו על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א- 1961, כך שפסיקת ריבית תהיה אך ורק מיום הגשת התביעה. בנסיבות אלה ומאחר וגם הנתבעים לא הוכיחו כי נגרמו להם נזקים, מעבר לאלה שלא התקבלה בגינם רשות להתגונן, ומכיוון שהפטור מחיובי ריבית יש בו כדי לפצות את הנתבעים על הטרחה שנגרמה להם בשל התנהלות התובעת, ראיתי לחייב את הנתבעים בתשלום יתרת התמורה שאינה שנויה במחלוקת בסך השווה ל- 73,129 דולר, לפי שער הדולר ביום הסרת השעבוד, [1.1.03 (4.785)], שהינם סך של 349,922 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.03 ועד ליום הגשת התביעה (6.2.08) וכאשר ממועד זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק וזאת עד התשלום המלא בפועל. עם זאת, חיוב זה הינו מותנה והוא תלוי בכך שהתובעת תמציא מכתב החרגה עדכני לזכויות הנתבעים בדירה וכן תחתום על מסמכי המשכנתה שיומצאו לה על ידי הנתבעים וזאת בתוך 60 יום מהיום ובלבד שהמסמכים יומצאו בתוך 30 יום". מן האמור לעיל עולה, כי בית משפט קמא קבע כי סכום החוב ישולם בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום מועד החיוב על פי ההסכם - 1.1.03 (לאחר תקופת ההקפאה), ועד ליום הגשת התביעה, כאשר ממועד זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לא מצאתי כל עילה להתערבות בקביעה זו של בית המשפט קמא, ולהלן נימוקיי. 14. חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א- 1961 (להלן- "חוק פסיקת ריבית"), קובע בסעיפים 2 ו-3א כדלקמן: הסמכות לפסוק ריבית "2. רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שצוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". הצמדה "3א(א). במקום לפסוק ריבית, רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם". הסעיפים הנ"ל בחוק פסיקת ריבית מגלמים את רעיון השמירה על הערך הריאלי של הכסף (ע"א 1665/05 מנוס גולוב נ' א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 13.6.10)). עקרון זה, המכונה לרוב בפסיקה "עקרון השערוך", נועד להבטיח אכיפה צודקת של החוזה תוך התאמתו למציאות הכלכלית והשגת איזון בין האינטרסים של הצדדים- מחד, ירידת ערך המטבע הטומנת בחובה ירידה בכוח הקנייה ומאידך, עליית מחיר הנכס ובפרט נכס מקרקעין (ע"א 702/80 גלפנשטיין נ' אברהם, פ"ד לז(4) 113, 123). לפי הפסיקה, עקרון השערוך יונק מדיני עשיית עושר ולא במשפט ואין המדובר בפיצוי הניתן למי מהצדדים אלא בהתאמת החוזה למציאות האינפלציונית במדינת ישראל, ובלשונו של בית המשפט העליון: "השערוך בישראל הוחל כחלק מהדין הסובסטנטיבי של עשיית עושר ולא במשפט והוא נובע מעקרונות בסיסיים בכל תחומי המשפט האזרחי. עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין והשבה צודקת בעניינו מחייב, דרך כלל, כי לסכום הנומינלי תתווסף ריבית והצמדה, או דרך שערוך אחרת, אשר תגשר על פני פערי ירידת ערך הכסף ועל הצורך בפיצוי על השימוש בכסף. יוער, כי מוכרות שיטות שונות ומגוון רחב של אפשרויות בעניין זה" (ע"א 1665/05 המוזכר לעיל). עוד נקבע, כי: "הבחינה כולה נעשית במסגרת שיקולי הצדק, והגורם הקובע, בסופו של דבר, הוא ההתרשמות של בית המשפט ממכלול העובדות, כאשר שאלת יכולת ההצמדה של הקונה היא רק אחד ממכלול השיקולים" (ע"א 260/80 נוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד לו(1) 537, עמ' 551-552). משכך, ההלכה היא שעקרון השערוך נתון להחלה גמישה, היקפו יהא נתון לשיקול דעת בית המשפט, בשים לב לשיקולי צדק יחסי בין הצדדים בהתאם להתנהגותם, ועל רקע מכלול נסיבותיו של העניין (ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים ואח' נ' דוד טייק,פ"ד מ(3) 169, 214). אולם, החלת הפטור על עקרון השערוך, או צמצום היקף השערוך, הם ענין נדיר, השמור למקרים חריגים בלבד. זאת, משום שנקודת המוצא היא, כי יחסים חוזיים בנויים על הדדיות, ועל כן סטייה מבסיס ההדדיות, על ידי התערבות בהיקף השערוך, מערערת את שיווי המשקל בין הצדדים. מטעם זה אין סוטים מעקרון השערוך, אלא בנסיבות מיוחדות (ע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ"ד מז(1) 540, 560). בנידוננו, בית משפט קמא נימק ופירט בצורה ברורה מדוע מצא לנכון לפטור את המשיבים מתשלום החוב בתוספת חישובי ריבית עד ליום הגשת התביעה, ולא מצאתי כל עילה להתערב בקביעה זו, המעוגנת הן בדין והן בפסיקה. על כך יש להוסיף, כי סעיף 4 בחוק פסיקת ריבית מותיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת להפחית ואף לאיין את שיעור הריבית, במקרים כגון דא, בהם "הזוכה" תרם תרומה משמעותית להתמשכות היתרה של ההליכים. אזכיר כי בנידון, המדובר בחוב משנת 2001 כאשר המערערת הגישה תביעתה בבית משפט קמא רק ביום 6.2.08, כאשר בית המשפט קבע בפסק דינו כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. בנוסף, הוכח בבית משפט קמא כי המשיבים ניסו להשיב למערערת את החוב מספר פעמים, וכי המערערת, בסופו של יום, היא זו שמנעה מהם להשיב את החוב כלפיה. סבורני, כי ניסיונות אלו של המשיבים להשלים את התמורה על פי ההסכם, לעומת אי שיתוף הפעולה מצד המערערת, הינן בגדר "נסיבות מיוחדות" שיש בהן להצדיק סטייה מעקרון השערוך (ראו ע"א 2702/92, המוזכר לעיל, שם נקבע כי ניתן לפטור מחובת ההשבה בגין ביטול חוזה, כאשר הצד הזכאי להשבה הביא בהתנהגותו ובפעולותיו לאובדן התועלת מן ההתעשרות החוזית. בנסיבות אלה נקבע, כי לא יהיה זה נכון להטיל את הסיכון בדבר ירידת התועלת על מקבל טובת ההנאה). 15. באשר לטענת המשיבים, כי לא היה מקום לחייבם בהפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה, ואף לא היה מקום לחייבם ממועד זה בהפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל, דינה להדחות. כאמור, המשיבים טענו, כי לא היה כל מקום ל"הענישם" בפסיקת ריבית והצמדה, הן לאור התנהלות המערערת והן לאור העובדה, כי לא מדובר בסכום כסף אשר הוחזק בידיהם, אלא עליהם ללוות סכום זה מן הבנק בהלוואת משכנתה, בגינה ישלמו אף ריבית גבוהה. ניתן להבין טענה אחרונה זו של המשיבים, על רקע זה שאחד הטעמים לפסיקת ריבית והצמדה טמון בהנחה כי צד אחד מחזיק בכסף והוא פעל, או יכול היה לפעול, לשמירה על ערכו הריאלי בתקופה שבין קבלתו לבין מועד השבתו למזכה (ע"א 423/80 אבדני נ' קסוטו, פ"ד לז(1) 701, 733). אך בנידוננו, אין באמור כדי לסייע למשיבים, שכן יש שוני בין נסיבות, בהן הריבית נועדה לשקף את דמי השימוש בכסף, לבין מצב, בו נועדה הריבית לבטא את ההשבה המלאה לערך הריאלי של הכסף. כפי שציינתי לעיל, עקרון השערוך יונק מדיני עשיית עושר ולא במשפט ואין המדובר בפיצוי או "עונש" הניתן למי מהצדדים, אלא בהתאמת החוזה למציאות האינפלציונית במדינת ישראל. בנידוננו, הפרשי הריבית וההצמדה שנקבעו, נועדו לשמור על ערכו הריאלי של הסכום (ראו פסקה 37 בפסק הדין) ואין אפוא מקום להתערב בקביעה זו. 16. אשר לטענות הצדדים בעניין החיוב בהוצאות משפט, דינן להידחות. אעיר, כי לא נעלמה מעיניי העובדה כי תביעת המערערת התקבלה על סך של כ- 450,000 ₪, וכי בגין התביעה שילמה המערערת אגרות משפט בסך של כ- 30,000 ₪, כאשר, בסופו של יום, סך ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסק לטובתה עמד על הסך של 15,000 ₪ בלבד. אכן, בדרך כלל זכאי בעל דין שזכה לקבל הוצאותיו, מתוך המגמה שלא יצא שכרו בהפסדו (ראו, למשל ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ([טרם פורסם], ניתן ביום 28.11.2007, עמ' 36 בפסק הדין). עם זאת, דומני, כי המקרה דנן אינו מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא. אמנם בית המשפט קמא לא נימק החלטתו בעניין ההוצאות, אולם, יש פנים לסבור, כי הצטברות של שיקולים הביאה אותו לפסוק את אשר פסק. סבורני, כי חלק מהשיקולים היו התנהלות המערערת, השיהוי הניכר בהגשת התביעה, והעובדה כי המערערת הגישה תביעתה על סך של 1,164,443 ₪, ובסופו של יום התקבלה התביעה על סך של כ- 450,000 ₪. משכך, אינני סבור כי זהו אחד מהמקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות.   העולה מן האמור לעיל הוא כי לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. אשר על כן, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אציע לחברותיי לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.                  השופטת בטינה טאובר אני מסכימה השופטת ש' שטמר, אב"ד אני מסכימה. אוסיף הערה: שקלתי אם אין בהתנהלותו של המשיב משום חוסר תום לב בביצוע חיוביו על פי הסכם (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973): המשיב ביקש לשלם את חובו למערערת באמצעות משכנתא. הוא לא נטל משכנתא מטעמים התלויים במערערת. אולם, לו היה "תם לב" הרי היה יכול לפתוח חשבון נושא רווחים בבנק ולהפקיד שם את הסכומים שהתכוון לשלם מדי חודש בחודשו למשכנתא. מועד התשלום באמצעות משכנתא היה לפני כעשר שנים. נכון הוא שלא היה על המשיב להעביר את הסכומים הללו למערערת כל עוד לא הסירה את השיעבודים על דירתו, אולם - לו היה נוהג כפי שכתבתי לעיל היה שומר על זכויותיו ואף מצמם את הפגיעה במערערת, שכן מחד גיסא היה הפקדון על שמו, ומאידך גיסא היה הפקדון נושא רווחים כלשהם, שבעת שניתן יהיה לשלמו למערערת, תהנה המערערת מהם. אינני פוסקת למערערת את אותה "טובת הנאה" כתוצאה מניהול חשבון כפי שסברתי שהיה נכון לעשות, כיוון שלא הוכח לפנינו מהי אותה "טובת הנאה". ברור שאין היא שווה לריבית החוקית על לפי הרואות חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, התשכ"א -1961. היה על המערערת להביא ראיות כלשהן לגבי גובה הסכומים שניתן לקבל בבנקים על פיקדון סולידי. מקרקעיןחוזה דירהקניית דירה