לטענת התובעת, האירוע התרחש במהלך יום ספורט שנערך כאשר נותרה מורה אחת אחראית על שתי כיתות מלאות ונוצר אי סדר וצפיפות. עקב חוסר השתלטות המורה על שתי הכיתות, התנגש ילד בתובעת, נפל עליה, פצע אותה קשה תוך שבירת עצם הבריח של התובעת ושבר של השן הקדמית. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנגשות בין שני ילדים בבית ספר - תביעת פיצויים: א. מ ב ו א 1. לפניי תביעת נזיקין בגין נזק גוף אשר נגרם לתובעת ילידת 1995 (תלמידת כיתה ד' - קטינה במועד האירוע), במסגרת פעילות ספורטיבית אשר נערכה בבית הספר ביום 28.6.05 (להלן: "האירוע"). 2. התביעה הוגשה במקורה גם נגד בית הספר הממלכתי דתי "במעלה" ביהוד בו למדה התובעת (להלן: "בית הספר"). נתבעת 1 אחראית על מערכת החינוך בכלל ועל בית הספר בפרט, והיא המעסיקה של המורים בבית הספר, אחראית או מפקחת על הפעלת בית הספר וכן אחראית על תפקודו (להלן: "משרד החינוך"). נתבעת 2 הינה הבעלים של המקרקעין והרשות המקומית שבתחומה נמצא בית הספר (להלן: "העירייה"). 3. ביום 10.5.09 בדיון שנערך בפני המותב הקודם כב' השופט בכר, נקבע כי נוכח הצהרת נתבעת 2, שבית הספר איננו ישות משפטית יש למוחקו, וכך נעשה. 4. מאחר ובין הצדדים קיימת מחלוקת עיקרית בשאלת החבות, פוצל הדיון באופן שתחילה תידון סוגיית החבות בלבד, כך נקבע בהחלטתי מיום 12.9.10. 5. ביום 6.2.11 העיד מר אביתר יורם, עד תביעה 1. ביום 6.2.12 העידה התובעת, וכן עדת תביעה 3- בת-אל עובדיה, ועדת תביעה 4 קורל חג'אג'. ביום 13.2.12, העיד מר רותם זהבי עד הגנה 1, מר אברם זוכמן עד הגנה 2, מר זכריה לוי עד הגנה 3, והגב' כוכבה משולם עדת הגנה 4. עוד העידו מטעם ההגנה הגב' חוה בילקוביץ ומר דוד אופיר ביום 2.7.12. ב. טענות הצדדים 1. לטענת התובעת, האירוע התרחש במהלך יום ספורט שנערך כאשר נותרה מורה אחת אחראית על שתי כיתות מלאות ונוצר אי סדר וצפיפות. עקב חוסר השתלטות המורה על שתי הכיתות, התנגש ילד כבד משקל בתובעת, נפל עליה, פצע אותה קשה תוך שבירת עצם הבריח של התובעת ושבר של השן הקדמית. 2. עוד טענה התובעת, כי יש להחיל בעניינה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בכל הקשור לנטל הראיה בעניין הרשלנות, ואולם טענה זו ננטשה בסיכומיה. 3. לחלופין טענה התובעת, כי התאונה אירעה בשל רשלנות הנתבעים שהותירו מורה אחת בלבד להשגחה על שתי כיתות מלאות, פעלו בניגוד להנחיות משרד החינוך וחוזר מנכ"ל, לא הדריכו והזהירו את הילדים מפני הצפיפות שנוצרה עקב איחוד שתי הכיתות, לא שמרו על ביטחונה של התובעת, הורו לילדים של שתי כיתות מלאות לשחק במגרש המתאים לכיתה אחת למרות הסכנות הכרוכות בכך, לא נקטו אמצעים מספיקים על מנת למנוע תאונות בכלל ותאונה זו בפרט, לא צפו את הסכנות, ארגנו יום ספורט ללא השגחה מספקת על הילדים המשחקים ובמגרש לא מתאים, לא דאגו לפיקוח מספיק של מורים על הילדים, לא נהגו כפי שבית הספר או בעל או מחזיק במקרקעין סביר היה נוהג בנסיבות העניין והפרו חובות חקוקות. 4. מנגד טענה נתבעת 1, כי האירוע התרחש יומיים לפני סיום הלימודים, כאשר באווירת סוף השנה הוצאו התלמידים מהשיעור לזמן שעשועים ומשחקים בחצר, ובמסגרתם שיחקו שתי כיתות "בית-שדה". מדובר במשחק "תחנות": קבוצה אחת יושבת ב"בית" ונציג שלה זורק כדור קדימה וצריך להספיק לרוץ ולעבור בין התחנות בעוד שהקבוצה השנייה (קבוצת "שדה") צריכה להשיב את הכדור לבסיס מהר ככל האפשר ולפסול את הנציג שרץ. 5. עוד טענה הנתבעת, כי מדובר בבית ספר קטן כאשר בכל כיתה כעשרים תלמידים. במסגרת השיעור שני מורים השגיחו ופיקחו על 40 תלמידים. כלומר, היה מספר מספיק של מורים ביחס לתלמידים. יתרה מכך, במהלך המשחק השתתפו 40 תלמידים, אולם בכל שלב רצו בפועל סביב המגרש מספר תלמידים ספורים בלבד ויתר התלמידים המתינו בצד. 6. הנתבעת הוסיפה, כי בניגוד לטענת התובעת, לא שרר חוסר סדר או צפיפות במגרש. רצפת המגרש היתה תקינה, והתאונה ארעה עקב התנגשות פתאומית במהלך המשחק בין שני שחקנים, דבר אשר יכול היה לקרות בכל מגרש אפילו המרווח ביותר. 7. לטענת נתבעת 1, היא שמרה על בטחונה של התובעת, לא התרשלה, לא הפרה חובה חקוקה ולא הפרה את הנחיות משרד החינוך או חוזרי מנכ"ל ואין להחיל עליה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין. 8. במסגרת עדויות נתבעת 1, העידה המורה לחינוך גופני הגב' כוכבה משולם (להלן: "המורה" ו/או "הגב' כוכבה") אשר הייתה אחראית על הפעילות. המורה דחתה את טענת התובעת, כי האירוע התרחש בשל הצפיפות מאחר ולדבריה מדובר בביש מזל שלא ניתן היה למונעו. לשיטתה, התובעת רצה ומתוך חוסר בשימת לב היא התנגשה בילד אחר שרץ בסמוך אליה (פרו' מיום 13.2.12 עמ' 52). 9. נתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי אין כלל יריבות בינה לבין התובעת וכי בית הספר לא נוהל על ידה ולא היה בפיקוחה ובאחזקתה והיא אף לא מעבידתם של מנהל בית הספר וצוות מוריו. הנתבעת 3 כפרה בכל אחריות שילוחית או ישירה למעשה ו/או מחדל ככל שיוכיחו, ולטענתה אין לה כל רשות להתערב בפעילות הבית ספרית. עוד טענה נתבעת 2, כי לא היה כל פגם בתחזוקת המגרש, ולא הוכח ולא נטען כי הוא היה פגום באופן כלשהו. ג. חובת הזהירות בפעילות בית ספרית בראי הפסיקה: 1. הלכה פסוקה היא, כי בין נתבעת 1 לבין התובעת קיימת "חובת זהירות מושגית" כפי שהיא באה לידי ביטוי בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח' פ"ד מז (1), 802, עמ' 810: "לא יכול להיות ספק שבמערכת היחסים בין מורים לתלמידים חלה חובת הזהירות המושגית....בקביעתה של חובת זהירות מושגית משמשים בערבוביה יסודות לבר משפטיים ויסודות משפטיים (אם ניתן בכלל - בעיקר בימינו - להבחין בין אלה לאלה), ולעניין מורים - תלמידים עיקרון היסוד הוא בדימויו של מורה להורה, וכחובתו של אחרון כן חובתו של ראשון: "בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לעניין פיקוח" (ע"א 42/57 עידה נ' ששון ואח' וערעור נגדי פ"ד י"א 1100 להלן: "פרשת עידה"). 2. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, שומה על ביהמ"ש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו שלו, יש לבחון את סוג הפעילות, גיל הילדים, סביבת האירוע, והאם היו נסיבות חריגות ויוצאות דופן העשויות להשפיע, האם עומד המקרה במבחן הצפיות, האם ניתן למנוע אותו, והאם קיים קשר סיבתי בין המחדל או המעשה לבין הנזק בסופו של יום. 3. בנושא של פעילות בית ספרית, יש לאזכר מספר פסקי דין המתייחסים לחבות הקונקרטית במקרה הדומה לנסיבות התביעה דנן, כדלקמן: במקרה בו נדחף תלמיד בית ספר במהלך משחק כדורגל ונפצע דחה בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון את תביעתו של התלמיד וראה דבריו של כב' השופט שמגר בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל נתניה (פ"ד לה (2) 764, עמ' 772): "אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים" (הדגשה שלי א.מ.ג.). 4. וכן ראה בע"א 635/70 יעקב מנדלסון קטין אביו ד' מנדלסון נ' יעקב קפלן (פ"מ כ"ה (2) 113, עמ' 117), שם תלמיד דחף תלמיד אחר בפתאומיות, קבע השופט עציוני: "לדעתי, אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית". (הדגשה שלי א.מ.ג.). ניתן להקיש מקל וחומר בענייננו, שם ארע מקרה של דחיפה פתאומית, שביהמ"ש ראה בו אירוע בלתי צפוי שגם פיקוח אינטנסיבי לא יכל למונעו. ובענייננו, מדובר בהתנגשות של שני ילדים שרצו בסמוך אחד לשני, קל וחומר מדובר באירוע בלתי צפוי שלא ניתן היה למונעו. 5. יפים לנושא זה גם דבריו של כב' הש' חשין ב"פרשת עידה" (ע"א 42/57), כדלקמן: "... הדעת נותנת, כי ילדים המשחקים ברגעי ההפסקה בחצר בית-הספר ידאגו מנהליהם ומוריהם לפיקוח מתאים עליהם מטעם אדם מבוגר, למען לא בואו הילדים לידי התפרעות במשחקיהם. אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם, תוך הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש, וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו" (הדגשות שלי-א.מ.ג.). וכן דבריו של כבוד השופט מצא בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי ואח', מקרה בו תלמיד גרם למותו של תלמיד אחר במכת אגרוף במהלך טיול שנתי שם נדחה הערעור אשר ביקש להטיל חבות על בית הספר ומשרד החינוך: "אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים - כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה, בהכרח, תוצאה של "איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני" (השופט עציוני בע"א 635/70מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, בעמ' 117)" (הדגשה שלי א.מ.ג.). ד. מן הכלל אל הפרט 1. אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע התרחש במהלך משחק "בית שדה". מדובר במשחק הקפות כפי שהעידה התובעת (פרו' מיום 6.2.12 עמ' 18 שורות 1-4ׂ), כאשר במסגרתו היא רצה לכיוון התחנה, הכדור היה בסמיכות אליה, וילד בשם מאור מהכיתה המקבילה בניסיונו לתפוס את הכדור, רץ לכיוונה והילדים נתקלו זה בזו. התובעת נפלה ומאור נפל עליה, וכך נגרם הנזק (שם עמ' 19 שורות 1-3). על האירוע עצמו העידה גם הגב' בת-אל עובדיה, חברתה מהכיתה המקבילה של התובעת (להלן: "בת-אל") אשר היתה במקום, כדלקמן (שם, עמ' 25-26): "היינו במגרש לא הגדול אלא הקטן בבי"ס שלנו ושיחקנו משחק בית שדה, שתי כיתות אחת נגד השנייה. היתה תחרות, אנחנו היינו בקבוצת השדה ובית, בעטו בכדור וחן רצה ועשתה את ההקפה, וילד מהכיתה שלי היה אמור לרוץ, הוא רץ לכיוונה. הם רצו ואז הוא התנגש בה, חן נפלה". כמו כן, העידה הגב' קורל חג'אג' חברתה לכיתה (שם, עמ' 30 שורות 6-7), כי: "היינו בשיעור ספורט, שיחקנו משחק בית שדה. חן הגיעה תורה לבעוט בכדור, היא בעטה בכדור והיתה צריכה לרוץ לתחנה, ורצה לתחנה וממולה רץ עוד ילד ונתקלו והוא נפל עליה". 2. לאור העדויות, דומה כי אין מחלוקת שמדובר באירוע פתאומי בלתי צפוי, השאלה שנותרה היא האם ניתן היה למנוע אירוע זה? האם האירוע נגרם עקב שמירה לקויה של המורה כוכבה? האם האירוע ארע עקב אי סדר והשתוללות של הילדים נוכח העדרה של המורה? האם האירוע הוא תוצאה ישירה של היות המגרש קטן או בגלל צפיפות יתר? 3. באשר לנחיצות נוכחות המורה לחנ"ג, דומה שאין מחלוקת. אף עדי ההגנה כולם הבהירו כי אחד הנהלים הברורים ביותר בבי"ס ובמשרד החינוך, הוא כי מורה לחנ"ג חייב להיות נוכח בעת פעילות ספורט של כיתתו. לעניין זה, ראה עדותו של עד ההגנה מס' 2 מר זוכמן, הממונה על שיעורי חנ"ג במשרד החינוך, שם בעמ' 39 ש' 14 ואילך כדלקמן: "ש. האם נכון יהיה להגיד, שמורה לחנ"ג חייב לשהות כל השיעור עם כל התלמידים שלו? ת. השאלה לא טובה, הוא רשאי לחלק כיתה לקבוצות, הוא לא חייב להיות עם התלמידים בכל הקבוצות, פיזית הוא לא יכול להיות עם כמה קבוצות. הוא נמצא במקום שיש בו סכנה של פעילות, והוא רשאי למנות תלמיד שישגיח או ישפוט בקבוצה אחרת, לא רחוקה כמובן, שאם ח"ס משתבש אז מיד קוראים למורה, כי אחרת לא יהיה שיעור חנ"ג. ש. אם הפעילות מתבצעת במקום אחד, האם הוא חייב להיות עם התלמידים? ת. אם כל הכיתה מבצעת את אותו התרגיל או המשחק, הוא חייב להיות שם". 4. וכן ראה עדותו של מנהל ביה"ס עד הגנה מס' 3 - מר זכריה לוי, שם בעמ' 44 מול שורה 14 ואילך כדלקמן: "ש. מבחינתך כמנהל, זה תקין שמורה לחנ"ג לא תהיה בשיעור חנ"ג, כלומר תשאיר את התלמידים, זה תקין מבחינתך? ת. זה לא בסדר לחלוטין, זה חוק בל יעבור אצלנו שכיתה נמצאת בחוץ עם מורה, זו פעילות בזמן לימודים". וכך אף העידה המורה כוכבה בעצמה, בעמ' 51 לפרו' מול שורה 21 כדלקמן: "ש. כשבאת למזכירות, את אמרת שאבי היה גם נוכח בתאונה, שהוא היה אחראי על הכיתה שלו? ת. ידוע שאבי היה עם הכיתה שלו, כי יש חוקים בבית ספר. כיתה בלי מורה לא יורדת למטה. אני ניגשתי למזכירות כי התלמידה שנפצעה היא במקרה הספציפי בכיתה שלי ולא בכיתה המקבילה שהיתה הכיתה של אבי. ש. אז אמרת למישהו שאבי היה? ת. יודעים שאבי היה כי הכיתה לא היתה יורדת אם אבי לא היה. אם אבי לא היה הכיתה לא יכלה לרדת בלעדיו, כיתה לא יורדת למטה ללא מורה". 5. השאלה העובדתית אם כן, האם נכחה המורה כוכבה בשיעור אם לאו, איננה שאלה טריוויאלית, אלא מהותית, ומהווה חלק מהתשתית העובדתית המקימה את עילת התביעה בגין רשלנות והפרת נוהלים. לפיכך, אם לא מצויה טענה עובדתית זו בכתבי הטענות, הרי מדובר על הרחבת חזית של עילת התביעה כפי שבצדק נטען ע"י ב"כ הנתבעות. 6. מעיון בכתב התביעה, עולה כי האירוע תואר בפרוטרוט בסעיף 3 לכתב התביעה, כדלקמן: "ביום 28.6.05 נערך יום כיף/ספורט בבית הספר. במהלך היום נותרה מורה אחת אחראית על שתי כיתות מלאות, ובעקבות אי הסדר והצפיפות שנוצרו עקב חוסר השתלטות המורה על שתי הכיתות התנגש ילד כבד משקל בתובעת, נפל עליה, פצע אותה קשה תוך שבירת עצם הבריח של התובעת. האירוע המתואר לעיל ייקרא להלן: "התאונה". כל הקורא סעיף זה, מבין כי המורה כוכבה לא הצליחה להשתלט על שתי הכיתות, ובעקבות אי הסדר והצפיפות נוצרה מהומה שגרמה לאירוע. התובעת חזרה על גרסה זו גם במענה לשאלון (שאלה 23). התובעת לא ציינה בהזדמנות הראשונה (בתביעה או בשאלון), כי המורה כוכבה נטשה את המקום, וכן גם המורה אבי בשארי, ובעצם התלמידים נותרו לבדם במתחם המשחק. רק בתצהיר עדות רשאית, לראשונה הצהירה התובעת בסעיפים 6-9 לתצהירה כי המורה כוכבה לאחר זמן הלכה והילדים נותרו לשחק. 7. טוען ב"כ התובעת בסיכומי התשובה, כי אין מדובר בהרחבת חזית אלא בפירוט עובדתי מדוקדק של העובדות העיקריות של חוסר השתלטות המורה על התלמידים ו/או חוסר פיקוח על התלמידים. אני סבורה, כי טועה ב"כ התובעת בפרשנותו. מדובר בעובדה מהותית אשר מהווה את לב ליבה של עילת הרשלנות, האם זו נסבה על מספר תלמידים רב ללא יחס נכון למס' המורים (כפי שנטען בכתב התביעה), או על הפקרת השטח ע"י המורה והפרת נוהל ברור של משרד החינוך? אלה שתי עילות שונות. בימ"ש מצפה מתובעת שיודעת את העובדות לאשורן, לספר בהזדמנות הראשונה כי אי הסדר וחוסר השליטה נבע מהיעדרות המורה ולא מחוסר יכולתה להשתלט על 40 תלמידים. 8. יחד עם זאת, הגם שלטעמי מדובר בהרחבת חזית אסורה, בחרתי לדון בסוגיה זו לגופו של עניין ולבחון את הראיות, שכן שני הצדדים התמקדו במהלך הראיות בשאלה זו ועיקר חקירת העדים נסבה על נושא זה. עוד יובהר, כי טענת התובעת לפיה האירוע התרחש במסגרת יום ספורט נסתרה ע"י עדות התביעה, חברותיה של התובעת. לא הוכח כי נעשו באותה עת פעילויות ספורט נוספות של כיתות אחרות כנהוג ביום ספורט. שתי עדות התביעה בת-אל וקורל העידו כי מדובר היה בשיעור ספורט לכיתת התובעת (שם, עמ' 30 ש' 6). "ויום כיף עבור הכיתה המקבילה לאחר שהשיעור במדעים בוטל על ידי המורה בשארי, שהוריד אותם לשחק עם כיתת התובעת". (פרו' עמ' 28 שורה 18). יצוין, כי גם המורה כוכבה שניהלה את המשחק וגם מר אבי בשארי המורה למדעים העידו כי הפעילות היתה במסגרת שיעור חינוך גופני לכיתת התובעת והצטרפות הכיתה המקבילה לשיעור, היתה כחלק מפעילות כיפית של סוף השנה. עדות זו כאמור לא נסתרה ואומצה ע"י עדי התביעה עצמם. 9. לעניין נוכחותה של המורה כוכבה באירוע, מבקש ב"כ התובעת כי ביהמ"ש יאמץ את גרסתם של עדות התביעה, חברותיה של התובעת אשר אישרו כי המורה לא נכחה במקום. מעיון בעדויותיהם, עולה כי לא "כצעקתה", שהרי העדות לא זכרו באופן פוזיטיבי שהמורה כוכבה נכחה בתחילת המשחק ובשלב מסוים נטשה את המתחם. העדות העידו, כי לא ראו את המורה, וכך העידו העדות: העדה בת-אל נשאלה אם זוכרת את המורה בשארי במקום, וכך היא משיבה בעמ' 28 לפרו' שורה 20-21: "ש. אבי אומר שהיה במקום והשגיח עליכם, את זוכרת את זה? ת. אני לא זוכרת. בתחילת המשחק אני זוכרת את הנוכחות של כוכבה, ואת ההמשך לא ראיתי. אני לא זוכרת את אבי במקום. גם קורל, בת כיתתה של התובעת, לא זכרה בעדותה באופן נחרץ את נטישתה של המורה, בעצם כל עניין הנוכחות של המורה כוכבה ו/או המורה אבי לא היתה כ"כ ברורה וזכורה היטב לקורל, וכך היא העידה: "ש. אבי אמר לי שהוא היה נכח במקום, את זוכרת? ת. לא זוכרת. ש. כוכבה היתה מורה שלך? ת. כן. ש. היא היתה השופטת במשחק? ת. אני לא זוכרת נוכחות. ש. את זוכרת שהיא שרקה ונתנה הוראות איך לשחק? ת. את זה אני זוכרת. (עמ' 32 לפרו' שורות 8-15). 10. עדותה זו של קורל איננה מהימנה בעיניי, מחד גיסא - היא איננה זוכרת נוכחות של המורה כוכבה, ומאידך גיסא - היא זוכרת שהמורה שרקה ונתנה הוראות לשחק, כיצד עשתה זאת מבלי להיות נוכחת? עדויות שתי חברותיה של התובעת הן עדויות בלתי סדורות, שתיהן לא זכרו במדויק את סדר האירועים ובפרטים מהותיים אף סתרו את עדות התובעת עצמה. 11. כך למשל, בתצהירה של התובעת והן בעדותה, טענה התובעת כי חברתה קורל שהיתה לידה עזרה לה לקום (שם, עמ' 19 שורות 11-12), עובדות אלה נסתרו ע"י עדותה של קורל כאשר האחרונה העידה שהיא לא עזרה לתובעת לקום, היא לא ראתה מי הרים אותה והבחינה בה יושבת על הספסל כשהיא הגיעה (שם, עמ' 30 שורה 8, עמ' 32 שורות 5-7 ועמ' 33 שורה 9). אינני סבורה כי הסתירה בין עדותה של התובעת לבין עדותה של קורל הינה "פער קטן" בין העדויות, כפי שנטען בסעיף 8 לסיכומי התובעת, אלא מדובר בסתירה של ממש. גם ההסבר כי ה"פער" נבע מסערת רוחות בו היתה מצויה התובעת, פועל לרעתה, שכן לא מן הנמנע, כי התובעת בהיותה במצב זה לא הבחינה במורה כוכבה שסייעה לה. 12. גם התובעת עצמה לא היתה נאמנה לגרסתה המאוחרת שהמורה כוכבה לא נכחה בעת האירוע, ומשנשאלה בחקירה נגדית על הסתירה בדבריה, השיבה: "ש. אבל קודם אמרת שכנראה שהיא הלכה ולא היית בטוחה שהיא הלכה? ת. היינו באמצע משחק והמשחק היה תחרותי, אני חושבת שבזמן שנפלתי לא בדיוק שמתי לב מי נמצא. היו לי כאבים ביד, לא ראיתי את כוכבה באזור כשאני קמתי. כשאני קמתי היא לא היתה שם. לא ראיתי אותה. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעת היא בעלת עניין רב בתוצאות ההליך, עדותה מגמתית ואיננה אובייקטיבית. אף חברותיה העידו כי הן ביקשו לסייע בידה ככל שביכולתן לעשות כן. זיכרונן אינו זיכרון פוזיטיבי בדבר היעדרה של המורה כוכבה מהמקום, אלא זיכרון נגטיבי, לפיו הן אינן זוכרות שראו אותה. ייתכן ותוך המהומה הן לא היו ערות לפרט זה, לבטח לא במהלך המשחק עצמו, שהינו משחק תחרותי אקטיבי ופעיל. האם סביר להניח ששמו ליבן לכל פרט אחר שאיננו קשור למשחק עצמו? מסופקני. 13. לעומתן, עדות המורה כוכבה, שבזמן עדותה הייתה בפנסיה ופרשה מהוראה, הייתה עדות רגועה, טבעית, סדורה ואמינה. לעדה זו, אין כל עניין בתוצאות ההליך. נושא קידומה או אי קידומה כבר איננו רלבנטי, והסבריה היו הגיוניים בנסיבות העניין. לדבריה, לא ניתן היה לשחק את המשחק ללא הוראותיה וללא הנחיותיה. וכך העידה המורה כוכבה: "אני הייתי מתחילת המשחק, תחילת השיעור ועד סופו. הרי אני שופטת את המשחק, הילדים לא יכולים לשחק בלעדיי, ילד לא זורק כדור בלי שריקה שלי, וכל ילד שמסיים אני סופרת את הנקודה. אני הראשונה שרצתי לילדה כשהיא נפגעה...." (פרו' מיום 13.2.12 עמ' 50 שורות 1-3). ובהמשך: "הם לא יודעים, יש מריבות, יש ויכוחים על פסילות, יצא לפני הזמן או אחריו, האם עברו את הקו או לא. יש הרבה עבירות טכניות שמישהו מבוגר חייב לראות כדי להיות ניטראלי להחליט ולפסוק מה קרה". 14. כפי שתואר, מדובר במשחק המצריך מבוגר אחראי שישפוט, שיזניק את הילדים הבועטים בכדור ויספור תחנות. אף לא אחת מעדות התביעה העידה כי אדם אחר או ילד אחר מילא תפקיד זה של המורה כוכבה. מאחר ומדובר במשחק תחרותי של כיתה מול כיתה, יש להניח שהתפקיד השיפוטי במשחק היה נחוץ, לא דובר בהתארגנות של מספר ילדים המשחקים להנאתם, אלא במשחק תחרותי הצובר נקודות. לא ברור אם כן מעדויות התביעה, מי החליף את מקומה של המורה כוכבה. 15. עדיפה בעיניי גרסתה של המורה כוכבה כי נכחה במקום בזמן האירוע וליוותה את התובעת למזכירות. שתי עדות התביעה קורל ובת-אל העידו, כי לא סייעו לתובעת להתיישב, מאחר והתובעת לא הצביעה על אדם אחר שסייע לה לקום, עובדה זו מתיישבת עם גרסת ההגנה כי המורה סייעה בידי התובעת. 16. זאת ועוד, התובעת העידה כי כאשר הגיעה למזכירות לאחר הנפילה, היא ראתה שם את המורה כוכבה ששאלה מה קרה לה ביד, וחבשה לה את היד (שם, עמ' 20 לפרו' ש' 16-17). מעדות זו, נצא למדים כי המורה כוכבה היתה במזכירות יחד עם התובעת, האם זה יד המקרה? עובדה זו גם היא מלמדת כי המורה ליוותה את התובעת בדרכה למזכירות, ולפיכך נמצאה יחד עמה שם. ייתכן ובסערת הרגשות, לא שמה לב התובעת לנוכחות המורה לצידה. על מצבה הנפשי של התובעת לאחר האירוע, העידה חברתה קורל כדלקמן: "...אין לי מושג, היא אפילו לא דיברה איתי אפילו, היא היתה בהיסטריה של הבכי שלה". (עמ' 32 לפרו' ש' 28). 17. כמו כן, אני מקבלת את גרסת ההגנה על פיה תדרכה המורה כוכבה את כיתתה לגבי נהלי הבטיחות לפני המשחק. אין מדובר במשחק חדש, כל העדויות, אף עדי התביעה העידו כי שיחקו בו בעבר והכירו את כלליו (עמ' 17 לפרו' ש' 27). 18. נוכח העדויות, מסקנתי העובדתית כי שני המורים נכחו במקום, הן המורה האחראית לשיעור הגב' כוכבה משולם והן המורה למדעים שהצטרף עם כיתתו מר בשארי אבי. התנהלות המורים לא הוכחה כרשלנית. ה. צפיפות התלמידים ובחירת המגרש: 1. לחלופין, טוען ב"כ התובעת כי מספר התלמידים לא תאם את תנאי השטח והמשחק. גם בנקודה זו לצערי יש לדחות את טענת התביעה. על פי עדות המפקח על חנ"ג במשרד החינוך מר אברהם זוכמן, מותר עפ"י הנחיות משרד החינוך לכיתה להכיל 41 עד 42 תלמידים. במקרה זה, מנתה כל כיתה כ- 20 תלמידים, היינו שתי הכיתות יחד מנו ככיתה רגילה אחת בבי"ס יסודי. כך אף העיד הממונה הארצי על בטיחות במשרד החינוך מר רותם זהבי בעמ' 37 לפרו' מול ש' 27 כדלקמן: "ש. אם אגיד לך שפה במקרה הנוכחי, שיחקו את המשחק הזה לא כיתה אחת אלא שתי כיתות. תסכים איתי שהיה צריך פה לעבור עם הילדים באופן מיוחד כיון שזה לא מקרה רגיל, שכיתה אחת משחקת? ת. אני ממש לא מסכים איתך, אולי תמיד הם משחקים בשתי כיתות. צריך פה בעניין הזה צריך לשמוע את הדברים, אני לא יודע איך התנהלה שגרת המשחק. יכול להיות שתמיד היו משחקים שתי הכיתות את המשחק הזה, ויכול להיות ששיחקו את המשחק הזה גם בהפסקה. זה סוג משחק שילדים משחקים בהפסקות, ובוודאי בבתי ספר יסודיים. המשחק הוא פשוט, ואין בו הרבה סיכונים. למה? מאחר ובשונה למשל ממשחק כדורגל או כדורסל, שעשרה שחקנים רצים, כאן רץ שחקן אחד או שניים. ברגע שהרבה רצים אז יכול להיות התנגשויות, כאן המשחק הזה הוא פחות מסוכן. רק זה שזרק את הכדור רץ וזה שרוצה לתפוס אותו, וכאן היה באמת מקרה שהיה נדיר, שההוא רץ לתפוס את הכדור והשני רץ בהקפה והתנגשו. לא הובאה בפניי כל ראיה כי אין זה אחראי לתת לשתי כיתות לשחק יחדיו, בייחוד כאשר מס' התלמידים בשתי הכיתות גם יחד מונים כמספר התלמידים בכיתה אחת באופן רגיל. 2. גם לעניין הפרדת בנים ובנות, הצהיר מפקח על חנ"ג בתצהירו (סע' 10 לתצהיר), כי עפ"י חוזר מנכ"ל משרד החינוך התשס"ג - 1 (א) 3 7-9, הפרדה נעשית עפ"י הנוהל מכיתה ז' ואילך. בחינוך הממלכתי דתי החנ"ג הוא בקבוצות נפרדות החל מכיתה ה', בענייננו האירוע ארע בפעילות של תלמידי כיתות ד'. 3. עוד טוען ב"כ התובעת, כי נפל פגם בעובדה שהמורה בחרה לקיים את המשחק ברחבת ביה"ס המרוצפת באריחי "אקרשטיין" ולא על מגרש הספורט המחופה אספלט. לתמיכת טענתה, צרפה התובעת את חוות דעתו של מומחה מטעמה מר יורם אביתר. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ושמעתי עדות המומחה, לא שוכנעתי בנימוקי המומחה כי הבחירה במגרש "אקרשטיין" היתה בחירה רשלנית. 4. מומחה התביעה, טען בחוות דעתו כי מרצפות "אקרשטיין" מיועדות לריצוף ולא למגרש משחקים. מסקנתו, כי לו נערך המשחק במגרש הספורט, הייתה נמנעת הצפיפות וגם הייתה נמנעת הנפילה והפגיעה. המומחה לא ידע להסביר ולנמק מסקנה זו. ראשית, לא הוכח כי הייתה צפיפות. כאמור לעיל, נכחו כ-40 ילד, שהם כמספר כיתה אחת ממוצעת. שנית, לא הובאו נתונים של מספר מטרים ביחס למספר התלמידים, או הוראה אחרת של מ. החינוך המורה על מינימום גודל שטח. יתרה מכך, לא הובא בפניי כל נתון של גודל המגרש המדובר, מול מגרש הספורט, והכיצד ניתן לדבר על מגרש "קטן" מבלי להביא נתונים מדויקים של רוחב ואורך כל מגרש, וכיצד ניתן לערוך השוואה בין שני המגרשים ללא נתונים בסיסיים? הייתי מצפה מהמומחה כמהנדס למדוד את שני המגרשים לצורך השוואה גם מול מגרשי ספורט בבתי ספר אחרים, עובדה שלא נעשתה. המומחה אף ביקר במקום כשהמקום לא היה פעיל (עמ' 6 ש' 29), הכיצד ניתן להתרשם באופן אכלוס המגרש בתלמידים מבלי שביה"ס פעיל? 5. זאת ועוד, המומחה מהנדס במקצועו קובע כי המרצפת "אקרשטיין" קשיחה יותר, גם זאת מבלי להביא בפני ביהמ"ש נתונים מדויקים, המומחה נחקר בנושא זה וכך העיד: "ש. אתה מסכים איתי שרכות זה עניין הנדסי? ת. נכון. ש. אתה יכול לומר את הערכים ההנדסיים שמצאת לגבי הבדיקה שעשית? ת. אין לי נתונים מכיון שזה דבר וידוע, ולכן הבאתי אבן אקרשטיין. עם האבן הזו אפשר לראות איך היא חורצת את האספלט בחוץ או אפילו את האבן של בימ"ש. אם היא מצליחה לחרוץ, זה אומר שהיא יותר קשה. ש. לא עשית את הבדיקה הזו אלא אתה מדבר מתוך ידע כללי שלך, לא עשית בדיקה יסודית? ת. לא הבאתי מומחה לכבישים ואספלט. (עמ' 9 לפרו' ש' 15-22) 6. מסקנת המומחה לעניין קשיות החומר וההשוואה בין אספלט למרצפות "אקרשטיין" היתה חובבנית ובלתי מקצועית בלשון המעטה. כך משנחקר על הקשר הסיבתי בין סוג החומר לפגיעה, ענה תוך כדי סתירה עצמית כדלקמן: "ש. ילד נופל על אספלט הוא לא שובר את שיניו? ת. קרוב לוודאי שהיא לא היתה שוברת שיניים. כשאני אומר אספלט אני מתכוון לכביש. ייתכן שהיא לא היתה שוברת שיניים, הרי אי אפשר להגיד בוודאות דבר כזה. הרי אספלט הוא חומר רך יותר מאבן אקרשטיין, וזה דבר ידוע. ש. המהנדס אומר לי שאתה לא אומר אמת, שגם אם יש אספלט הוא יכול לשבור שיניים. ת. בוודאי שאפשר לשבור שיניים באספלט, הכל תלוי בעוצמת הנפילה. (עמ' 10 לפרו' ש' 8-13) 7. המומחה אף לא דייק בנתוני הבסיס עליהם הסתמך. נהלי משרד החינוך אינם מורים, כאמור לעיל, על הפרדת בנים ובנות אלא החל מכיתה ה' בחינוך הדתי, ובמקרה דנן היו התלמידים בכיתה ד'. כמו כן, המומחה אף לא ידע כי מדובר במשחק "הקפות" (ראה עדותו שם בעמ' 11 לפרו' מול שורות 10 ואילך). לטעמי, להבין ולדעת באיזה משחק נפגעה התובעת ומהם כללי המשחק, הם הנחות בסיס לצורך כתיבת חוו"ד בעניין בטיחות, וקשה לי לקבל את תשובת המומחה כי נתון זה איננו רלבנטי (עמ' 11 לפרו' ש' 18). המומחה אף ציטט מתוך כללים המתייחסים למשחק "קט רגל" ולא "הקפות", ולא הבהיר מדוע יש להכיל כללים של "קט רגל" על משחק "הקפות", שהרי מדובר בהתנהלות שונה כפי שהסביר המפקח על הבטיחות. אין כל הקבוצה רצה ביחד כ"קט רגל", אלא כל פעם שחקן אחד מ"הבית" ושחקנים ספורים מ"השדה" המבקשים לתפוס את הכדור. המומחה כלל לא התייחס לאבחנה בין שני המשחקים. 8. עדי ההגנה נחקרו אף הם בעניין בחירת המגרש, גרסתם היתה אחידה וברורה. העד זהבי המומחה לבטיחות במשרד החינוך, העיד והצהיר מפורשות כי לא ראה כל בעיה בבחירת המגרש. העד הוסיף ואמר בעדותו, כי רחבות דומות קיימות בבתי ספר יסודיים, במאות רבות ואף אלפים, וביה"ס מעודד פעילות ספורטיבית ברחבות אלה ב"הפסקות פעילות" (ראה עדותו בעמ' 38 מול שורות 11-16). 9. כך אף העיד מר זוכמן המפקח על חנ"ג במשרד החינוך בעמ' 41 לפרו' מול שורה 10, כדלקמן: "ש. אם שני המגרשים פנויים וזמינים ונמצאים במרחק קצר, האם ההנחיה לקיים את זה במגרש ספורט או בחצר ביה"ס? ת. אין הנחיה שבאה ואומרת היכן לקיים את השיעור. ההנחיות אומרות, שעל המורה לבחור מקום שהוא מתאים לאותה פעילות, זה יכול להיות מגרש חולי, זה יכול להיות מגרש מרוצף, או יכול להיות במגרש ספורט. אם ניתן לעשות את הפעילות הזאת במקום איקס, הוא רשאי לעשות זאת. 10. אף מנהל ביה"ס נחקר באשר לבחירת המגרש, והעיד ברורות כי מאז ומתמיד נהגו לשחק "הקפות" על מגרש זה, וכך העיד המנהל: "ש. לא היתה הנחיה לקיים את שיעורי הספורט אם מגרש הספורט פנוי, אלא איך שזה נראה באותו רגע או באותה שנייה? ת. לא, זה לא הולך ככה. למורים יש שיקול דעת, זאת לא הפקרות, ברגע שהוא רואה שיש לו שתי כיתות אז הוא מוביל אותם שהמקום יכול להכיל את כל התלמידים. מגרש הספורט לא היה יכול להכיל את כל התלמידים כולם, וגם החצר הזו ששיחקו בה באותו יום זו החצר ששיחקו בה מאז ומתמיד את המשחק הזה. ש. אם אגיד לך, שמגרש הספורט הוא בוודאי שלא יותר קטן מהרחבה אלא אפילו יותר גדול ממנה, אתה תופתע? ת. על סמך ידיעתי, הרחבה התאימה יותר למשחק בית שדה. אני לא יודע אם הגודל מה שקרה פה אלא שזה מקום פתוח. מגרש הספורט הוא מרושת מסביב והילדים לא יכולים להגיע עם הכדור למרחקים גדולים יותר. (עמ' 44 לפרו' שורות 2-16). 11. העד מר בשארי המורה למדעים נשאל אף הוא לגבי בחירת המגרש, בניגוד למורה לחנ"ג שלא נחקרה כלל לעניין בחירת המגרש, השיב העד: "תמיד שיחקו ברחבה את המשחק הזה, הרחבה הזו היתה גם מסומנת למשחק". (עמ' 55 לפרו' ש' 13) (הדגשה שלי א.מ.ג). 12.לא שוכנעתי מהעדויות כי מדובר בבחירה רשלנית של המגרש, אף לא הוכח כי האירוע והנזק היו נמנעים לו היה נבחר מגרש ספורט מאספלט, האלטרנטיבה שהייתה קיימת באותו מועד. לא אוכל לקבוע אם כן כי ביה"ס והמורים מטעמו פעלו ברשלנות בבחירת המגרש למשחק, או בניהול המשחק ובפיקוח על התלמידים. לא הובאו עדויות משכנעות כי במקום היה אי סדר או צפיפות יוצאת דופן, וההתנגשות המצערת של התובעת עם תלמיד אחר נבעה ממקריות חסרת מזל, ותו לא. 13. באי כח הצדדים הקדישו זמן ארוך לחקירות והן בסיכומיהם לעובדה כי הדו"ח שנרשם במזכירות בית הספר נחתם ע"י המנהל יום לאחר האירוע. אינני רואה בכך כל רבותא. עדותו של המנהל כי לא נכח ביום האירוע אלא למחרת, מספקת הסבר המניח את דעתי. גם העדות כי נרשמה פגיעה בכתף ובשן, ורק ביום למחרת משהתקבל מידע ספציפי מביה"ח, נרשם בסוגריים כי קיים שבר בעצם הבריח, הוא הסבר הגיוני. ב"כ התובעת מצא בעובדת היעדר שמו של המורה בשארי בדו"ח כעד ,עובדה המלמדת על היעדר מהימנות בדבר הוספת המורה כוכבה כעדה לאירוע .אינני סבורה כך ,והסבר המנהל על ציון העד המרכזי בלבד ,הינו הסבר המניח את הדעת בנסיבות הענין .המורה כוכבה היתה אחראית באותה עת על התובעת שהיתה מכיתתה ,והגיוני ששמה בלבד צורף כעדה .אין במילוי הדו"ח כדי להצביע על "טיוח" או "הסתרה" או "פברוק" כפי שניסה ב"כ התובעת לטעון בסיכומיו. חבל שבאי כח הצדדים נגררו לוויכוח משני, צדדי וחסר ערך. 14. "באותה נשימה" יש אף להצטער כי עדת ההגנה הגב' כוכבה בחרה להצהיר כי התובעת נפגעה עקב ביצוע מרושל של התובעת למשחק ספורטיבי (סע' 14 לתצהיר עדות ראשית), מדובר בניסוח קלוקל ופוגע בתובעת. נהפוך הוא, הגב' כוכבה העידה כי התובעת ספורטאית ושאפה לנצח. לא הובהר באיזה ביצוע כושל ומרושל מדובר, אלא גם על פי עדות המורה מדובר באירוע שהתרחש כתוצאה מביש מזל בלבד. 15. לסיום ולא פחות חשוב, היה מקום לדחות את התביעה כבר בתחילה כנגד נתבעת 2, היא עיריית יהוד. סעיף 3 לכתב התביעה לא פרט מהו חלקה של נתבעת זו באירוע, וניתן היה להבין כי מדובר במגרש שאיננו מתוחזק כראוי. ואולם, טענה זו לא נטענה לא בעדויות ולא בכתבי הטענות. בסעיף 21 לסיכומי התביעה, הועלתה טענה יחידה כנגד עיריית יהוד, והיא כי מוטל על העירייה לפקח כבעלת המקרקעין כי שיעורי החנ"ג ותחרויות ספורט יתקיימו אך ורק במגרש הספורט המיועד לכך. על כך העידה הגב' חוה ביאלקוביץ מנהלת אגף החינוך בעיריית יהוד, כי אסור לעירייה על פי חוק להתערב בפדגוגיה במהלך השיעורים ובתוכן הלימודים (עמ' 58 לפרו' ש' 15). עדות זו לא נסתרה ולא קרסה, ולא הוכח ההיפך. זאת ועוד, על אף שלא נטענה כל טענה בכתבי הטענות לעניין תקינות המרצפות במגרש, נושא זה עלה בחקירה הנגדית, וכל העדים שנחקרו על כך העידו כי המגרש היה תקין ללא מפגעים בטיחותיים או ליקויים. ראה לעניין זה עדות מר זהבי רותם בעמ' 38 לפרו' מול ש' 11 וש' 28, וכן עדותה של המורה כוכבה בעמ' 53 לפרו' ש' 17. סוף דבר: האירוע המצער נשוא התביעה בו נפגעה התובעת עת היתה תלמידת כיתה ד' במהלך משחק כיתתי בחצר ביה"ס, הוא אירוע פתאומי חריג שלא ניתן היה לצפותו או למונעו. מדובר בהתנגשות של שני ילדים קטינים שרצו זה בסמוך לזה במהלך משחק "הקפות" שגרתי ורגיל. אירועים מסוג אלה קרו בעבר ולצערנו יקרו בעתיד, ולא ניתן להימנע מהם. יש תמיד לשקול על כף המאזניים את הסיכון הנדיר לפציעה מסוג זה מול יתרון של ערכי הספורט, ערכי החברות והרעות וגיבוש התלמידים בביה"ס. לא תמיד נמצא אשם לאירוע נזק. במקרה זה, לא מצאתי כל פגם בהתנהלות המורה לחנ"ג. לא שוכנעתי עובדתית כי היא עזבה את המקום או כי שררו צפיפות ואי סדר במהלך המשחק, אף לא מצאתי כל קשר סיבתי בין בחירת המגרש לאירוע הפגיעה. האירוע היה קורה בכל מגרש ובכל מצב, עם נוכחות המורה ובלעדיה, ולפיכך לצערי יש מקום לדחות את התביעה. לפנים משורת הדין ולאור העובדה כי התובעת נפגעה לצמיתות, אינני פוסקת הוצאות לטובת נתבעת 1 (משרד החינוך) ואני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות לטובת נתבעת 2 (עיריית יהוד) שנגררה לכל אורך הדיונים על לא עוול בכפה, באופן מיותר לחלוטין. התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט של נתבעת 2 בסכום כולל של 6,000 ₪. קטיניםדיני חינוךפיצוייםהתנגשותבית ספר