כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687), וכן מצינו כי "...לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכאת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם...ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594 598). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התערבות ערכאת הערעור - פסיקה: בינואר 1996 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר על ידי המועצה המקומית זמר (להלן: "המשיבה") כנגד המערער. התביעה הייתה לתשלום חוב בגין ארנונה שהמערער לא סילק עד לשנת 1995. בהמשך, לאור העובדה שבסמוך לפני הגשת התביעה שילם המערער סכום מסוים על חשבון חובו, הועמדה התביעה על סך 8,072 ₪.        המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן הנתמכת בתצהיר, כאשר תצהירו מנוסח באופן כללי וסתמי, כגון: "לפי מיטב ידיעתי ביום 30.10.95 לא הייתי חייב למועצה סכום כלשהו בגין ארנונה שהוטלה, חושבה ונדרשה כחוק, פרט לארנונה בגין השנים 1994-1995" (ראה סע' 5 לתצהיר). לאחר שקיבל פרטים נוספים מאת המשיבה, הוסיף והגיש תצהיר משלים. בתצהיר המשלים ציין כי החל משנת 1989 התקיימה מחלוקת בינו לבין המשיבה לחישוב תשלום /הארנונה המגיע ממנו. בעיקרה המחלוקת הייתה לגבי ההנחות המגיעות לו בגין משפחה ובגין תשלום מראש. אי חוקיות הארנונות נסמכה על אי מתן ההנחות המפורטות (ראה סעיפים 2-5). בסעיף 8 לאותו תצהיר טען "לגבי שנת 1993, המועצה לא הטילה ארנונה וכן המועצה לא פרסמה בתחום היישוב הודעה כדין בדבר הטלת ארנונה לשנת 1993 ואף לא דרשה ממני כדין תשלום ארנונה". יש לציין גם כי במסגרת סעיף 4.3 לאותו תצהיר רשם המערער כי בתחום היישוב "לא התפרסמה הודעה בגין הטלת הארנונה לשנת 1991 וההנחות המגיעות, אם כי נשלחו דרישות תשלום...". לא נרשם והוצהר כך על שנת 1992. התקיים דיון בפני הרשמת הנכבדה ובחקירתו הנגדית שם אישר המערער כי קיבל הודעות על הארנונה בשנים 1991 ובשנת 1992 ואף שילם סכום שאינו שנוי על ידו במחלוקת. כן אישר "יש לי צו מיסים משנת 1989 שמפרט על מה מוטל מס הארנונה בכפר". בא כוח המשיבה בטיעוניו בפני בית המשפט שם פירט כי לעניין השגות על אופן חישוב הארנונה הדרך הנכונה היא לפעול על פי האמור בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 וכי אין בעצם מחלוקת על כך שהמערער ידע על הארנונות שהוטלו. כן סמך בא כוח המשיבה על האמור בסעיף 10 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות) תשנ"ג-1993 לפיה מוסמכת הרשות לגבות את הארנונה בסכומים ובמועדים שנקבעו בשנה הקודמת ואין היא חייבת בהטלת ארנונה חדשה לאותה שנה וכך נהגה המועצה המקומית בשנת 1993. בהחלטתה מיום 25.6.97, דחתה הרשמת את הבקשה לרשות להתגונן. בין היתר מצויין בהחלטה כי "נוסח התצהיר מסורבל ולא מפורט בצורה חשבונאית" (עמ' 8 להחלטה). "המבקש, הינו מנהל חשבונות במקצועו, ראש מועצה לשעבר ולמרות כישוריו, לא פירט הגנה כלשהי בפני התביעה" (עמ' 8 שם). ועוד, "הצדדים סיכמו בכתב והמבקש כלל טענות אשר לא הועלו בדיון ו/או בתצהירו". כב' הרשמת התכוונה לאותו פרק בסיכומיו בו העלה המערער טענות כנגד אופן חיובו בארנונה באשר לשימוש שנעשה במקרקעין, לעניין השטח המחויב בארנונה, שעל-פי דעתו הרישום שגוי וכן טענת קיזוז וסמכות עניינית של בית המשפט. כל אלה לא היה להם כל בסיס בתצהיר התומך את הבקשה לרשות להתגונן.   3.      על דחיית הבקשה לרשות להתגונן הוגש ערעור בפני השופטת, סגן נשיא, רות לבהר-שרון. לגופו של עניין נדחה ערעורו של המערער להוציא תיקון סכום פסק הדין. באשר לטענותיו של המערער לאי חוקיות הארנונות הנדרשות ממנו, סברה השופטת הנכבדה שטענות אלה נטענו בעלמא ולא פורטו כלל. הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב שנתקבלה (ע"א 00462/92). במסגרת זו הוסכם על-פי הצעת בית המשפט כי יבוטלו החלטות הרשמת ופסק דינה והחלטת כב' סגן הנשיא השופטת לבהר-שרון, ניתנה למערער רשות להתגונן ושני התצהירים שהגיש לבית משפט השלום ישמשו ככתב הגנה. חזר העניין, איפוא לבית משפט השלום בנתניה.   4. הדיון לגופו התקיים בפני כב' השופט חאלד כבוב. בישיבה מיום 30.1.2000 הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:   "1. התובעת (המשיבה) מצהירה על הסכמתה לקבל את טענות הנתבע באשר לשינוי ההנחות בשנים 91-92 וזאת לצורך ייעול וקידום הדיון בתיק זה.   2. לצורך ההכרעה במחלוקת, התובעת מסכימה שלא לטעון כל טענה לגבי מועד פרסום שיעור הארנונה, וזאת מבלי להודות בכל טענה של הנתבע בנדון.   3. המחלוקת העובדתית בין הצדדים נותרה בשתי שאלות: האם הייתה דרישת ארנונה כדין בשנת 93. ב. האם הוגשו השגות על ידי הנתבע באשר לשנים 89-92 שלא קיבל בגינן כל תשובה ומשמעות עובדה זו". (ראה עמ' 4 לפרוטוקול).   בהתאם להסכמות החליט השופט הנכבד כי כל שנותר לבית המשפט לשמוע ראיות הוא בנקודה השלישית שהצדדים חלוקים עליה מבחינה עובדתית.   באשר לטענות המערער כי שיעור הארנונה שהוטל על ידי המועצה לגבי השנים 91-93 היה בלתי חוקי מכל הסיבות שפורטו על-ידו, נקבע כי הצדדים יסכמו בכתב באשר למשמעות נקודה זו מבחינה משפטית.   כב' השופט כבוב, לאחר שמיעת ראיות, נתן את פסק דינו ביום 20.6.2000. בפסק הדין התייחס אחת לאחת לטענות המערער. לעניין אי חוקיות הארנונה בשנים 1991-1992 בשל העדר הנחות, מצא כי לאור ההסכמות בין הצדדים ביום 30.10.2000 לפיה הסכימה המשיבה להעניק למערער את ההנחות המתבקשות. לא ראוי לחזור ולדון בשאלת חוקיות הארנונה באותן שנים מטעם של העדר הנחות.   לעניין ההשגות על גובה שומת הארנונה, טענה שהעלה המערער ולא נמצאה כלל בתצהיריו התומכים את הבקשה לרשות להגן, מצא השופט הנכבד את עדותו של מנהל מחלקת הגבייה מטעמה של המשיבה כעדות מהימנה. אותו עד ציין כי לא הוגשה כל השגה מטעם המערער בין השנים 1989-1992, מה גם שהמערער לא הוכיח מטעמו שאכן הגיש השגות כלשהן אודות הארנונה. "הנתבע לא הציג מסמך או עדות כלשהם התומכים בגירסתו" (עמ' 5 לפסק הדין).   לטענת המערער כי דרישת תשלום הארנונה לשנת 1993 איננה חוקית באשר לא נתקיים פרסום על אותה הטלה, פסק בית המשפט כי המשיבה הרימה את נטל ההוכחה לכשהציגה את מכתב ההתראה על חובו של המערער אשר סומן ת/4. כמו כן, כפי שעולה מת/5 ומת/6 הטילה המשיבה על המערער את החוב של שנת 1993 על פי חישוב הארנונה משנה קודמת. בעניין זה של הארנונה לשנת 1993 עשתה המשיבה שימוש בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת ייעדי התקציב), התשנ"ג-1992 וכן בתקנות על-פיו, לפיו "לא הטילה מועצה ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, תשולם הארנונה לאותה שנה בתחום הרשות המקומית בסכומים ובמועדים אשר נקבעו בשנה הקודמת...". מכאן שלא היה כל צורך בפרסום שהרי לא הוטלה באותה שנה ארנונה כללית, על פי החלטת המועצה. אך הודעה על כך פורסמה גם פורסמה נוכח המוצגים הנ"ל.   השופט הנכבד גם בדק את עניין שטח הנכס הראוי לחיוב בארנונה, ודחה את טענתו של המערער משום שלא הוכיחה כראוי. "הנתבע (המערער) לא הרים את נטל ההוכחה כי המסמך אשר סומן נ/1 ובו רשום כי סקיצה של נכס הנתבע הינו 301 מ"ר ומעודכן עד ליום 08/94 , אינו מעודכן כטענתו ולא הוכיח כי שטח הנכס שלו הינו 176 מ"ר, כנטען על ידו" (עמ' 6 לפסק הדין).   מהנימוקים המפורטים לעיל נדחתה הגנתו של המערער והוא חוייב בסכום התביעה המופחת.   5. בערעור לפנינו הוסיף המערער וטען טענות מטענות שונות תוך שהוא חורג מכתבי הטענות ומהדיון שהתקיים בפני הערכאה הדיונית. טענות כגון הפרת חובת תום הלב (סע' 3,5,6 לעקרי הטיעון), טענות בעניין אי מינוי כדין של מנהל ארנונה, וכן בעניין ההשגות על הארנונה לשנים 1989-1992 שלא נענו (וראה בפירוט גם את הודעת הערעור וגם את עקרי הטיעון). המערער חזר והעלה בפנינו באריכות את השגותיו לעניין בטלות הארנונה לשנת 1993 משום שלא פורסמה כדין, אליבא דעתו. הוא ערער על כך שהארנונה לא בוטלה לכל אחת מהשנים 91- ו-92 מהטעם שהמשיבה חרגה מסמכותה כי לא נתנה את ההנחות הנדרשות, וכן עמד על בטלות הארנונה לכל אחת מהשנים 91-92 ו-93, מהטעם שהמשיבה לא פרסמה כדין הודעה בדבר שיעורי הארנונה שהוטלה. הוא השיג על האמון שנתן בית המשפט בעדי המשיבה וכן על חריגת בית המשפט מסמכותו בכך שבחר לשנות את טענותיו של המערער (ראה סע' 14 לעקרי הטיעון). המערער טען גם כנגד דחיית השגותיו לעניין השטח בו חויב בארנונה.   כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר פ"ד נא(4) 687), וכן מצינו כי "...לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכאת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם...ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו-דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין..." (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(1) 594 598).   לא מצאנו להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית בכל העניינים שנפסקו על-פי מסכת הראיות שהייתה בפניה וזאת הן לעניין ההסתמכות על המסמכים ת/5 ות/6 באשר לפרסום הארנונה לשנת 1993, הן לעניין האמון שנתן בית המשפט בעדי המשיבה ושעל פיהם נפסק כי המערער לא הגיש השגות כנדרש. עוד נציין כי לא ראוי להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט באשר לשטח נכסיו של המערער ואופן החיוב בארנונה. נדגיש, כי עניין אחרון זה לא עלה כלל בתצהיריו של המערער התומכים את הבקשה לרשות להגן. היגררות הצדדים בהבאת הראיות לנושא זה ופסק הדין שניתן לא רק שהוא חורג ממסגרת כתבי הטענות אלא שהיה ראוי להידון בדרך שנפסקה על פי דין והיא הגשת השגה, ערר וכיוצא בכך הכל בהתאם לדרך הקבועה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 .   נוסיף ונאמר, כי את כל טענותיו ומענותיו של המערער שלא מצאו ביטויים בשני תצהיריו לעניין הרשות להתגונן, ראוי לדחות על הסף. טענות כגון אי מינוי מנהל ארנונה (סע' 2 להודעת הערעור), בטלות ארנונה לשנת 1993 מהטעם שלא הוטלה לפני 1.12.1992 וכיוצא באלה. לשיטתו של המערער, ככל שענייניו חוזרים ונדונים בבתי המשפט, מוסיף הוא טענות מטענות שונות ומן הדין לשים לכך קץ.   השופט הנכבד בפסק דינו מצא לנכון לקבוע כי לאור הסכמות הצדדים המפורטות לעיל מיום 10.1.00 באשר לאי חוקיות הארנונה לשנים 1991-1992 בשל ביטול ההנחות, (משפחה ותשלום במזומן) הגיע נושא זה על תיקונו באותו הסכם וכי לא ראוי כי לאחר שהגיעו הצדדים להסכמה, ישוב ויטען המערער לה. אנו סבורים כי אכן ההסכמה הנ"ל באה לייתר את הדיון במחלוקת זו ומסקנת ביהמ"ש מקובלת עלינו. נוסיף, כי עצם העובדה שהמשיבה לא הכירה בהנחות המתבקשות באותן שנים איננה מביאה בהכרח לבטלות הארנונה. בנסיבות אלה, יכול היה המערער לטעון כי אין לחייבו במלוא תשלום הארנונה וכי יש לזכותו באותם שיעורי ההנחות, וכך נעשה בפועל. אשר על כן, דינה של הטענה בעניין אי חוקיות הארנונה בהעדר הנחות להדחות גם לגופה.   משמעות רבה תולה המערער בנושא פרסום ההודעות על הטלות הארנונה. נקדים ונציין כי מעבר לטענות הכלליות בדבר "העדר פרסום כדין", כפי שנוקט המערער בלשונו, לא טרח הוא לפרט לאיזה פרסום הוא מתכוון. על-פי הדין הפרסום יהא בתחומי המועצה (ראה סעיף 157 לצו המועצות המקומיות א' וכן הדבר קיים גם בצו המועצות המקומיות ב'). ניתן לטעון כי "בתחומי המועצה" - משמע על לוחות המודעות ויכול אף על ידי הודעות המדוורות לתושבים. אין אנו נדרשים להכריע בכך, שכן כך או כך לא הביא המערער טענה עובדתית ראויה במסגרת תצהיריו לאופן הפרסום שלא נעשה כדי שהמשיבה תוכל להתייחס אליה. טענה משפטית חייבת למצוא ביטויה ראשית לכל בתשתית עובדתית וזו לא הונחה כראוי לפני הערכאה הדיונית. המסקנה כי העדר הפרסום משמעו בטלות הארנונה ואי חוקיותה, היא טענה כוללנית ואיננה מתבקשת בהכרח. מטרתו של הפרסום הוא להביא לידיעת התושבים את החלטות המועצה על הארנונה ושיעורה. המערער חזר וטען כי הגיש השגות או היה במחלוקת עם הרשות על אותן שנים. באשר לגובה הארנונה הוא גם שילם חלק מהארנונה לאותן שנים סכומים שלגירסתו אינם במחלוקת. עובדות אלה מלמדות באופן מובהק כי המערער ידע על הארנונה ונקט בהליכים לשינוייה. בנסיבות אלה גם אם היינו מניחים כי נפל פגם בהליך, לא היינו רואים להכריז על בטלותו בתקופת עקיפין. (ראה רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 637).   הארנונה לשנת 1993 הוטלה כדין על סמך הראיות שהיו לפני בית המשפט בערכאה הדיונית. באותה שנה נסמכה הארנונה על זו הקודמת לה תוך שימוש בהוראת סעיף 10 לחוק ההסדרים במשק המדינה, תיקוני חקיקה (להשגת יעדי התקציב התשנ"ג-1992). לא הוטלה ארנונה חדשה לאותה שנה. הפרסום איננו נדרש במקרה כזה מכוח הוראת חוק ההסדרים במשק והתקנות על פיו. כמו כן קבעה הערכאה הדיונית כי נעשה פרסום מתאים ועל כך ראה ת/5 ות/6. לא ראינו כאמור להתערב בקביעה זו.   בהתייחס להשגותיו של המערער לשטח הנכס ואופן חישוב הארנונה נבהיר כי, כפי שציינו לעיל ערכאת הערעור לא תתערב בעניינים שבעובדה ופסיקת בית משפט קמא עומדת על כנה, מעבר לכך ושכאמור עניין זה לא היה ראוי להידון במסגרת הנתונה.   באשר לטענותיו של המערער לעניין מינוי מנהל הארנונה, כנדרש על פי החוק טענה זו לא עלתה בתצהיריו ולא בפני הערכאה הדיונית ולא היה מקום להעלותה בפנינו.   אשר על כן ולאור כל האמור לעיל ראינו לדחות את הערעור.   על המשיבה להמציא פסיקתא לבית המשפט השלום לעניין גובה החוב הקיים בהתייחס להנחות שנטען כי המשיבה זיכתה את המערער בהן על פי הסכמה מיום 10.1.2000.   המערער ישא בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד המשיבה בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.   הערבון ימסר לב"כ המשיבה על חשבון ההוצאות.   ערעור