מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות בגלל יחס שלילי: לפנינו תביעה לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה של התובעת בנתבעת ומסיומה. רקע עובדתי התובעת הועסקה בנתבעת למעלה מ-12 שנים, החל מיום 1.5.1998 ועד להתפטרותה ביום 26.9.2010 בתפקיד מנהלת חשבונות. הנתבעת הינה חברה המעניקה שירותי ראיית חשבון והנהלת חשבונות לגופים שונים ובהם רשויות מקומיות. משך תקופת עבודתה הוצבה התובעת על ידי הנתבעת בשירות לקוחות שונים מהמגזר הציבורי-מוניציפלי. הלקוחה האחרונה עבורה עבדה, היתה עיריית מעלות תרשיחא (להלן - העירייה), שם עבדה מחודש יולי 2009 ועד התפטרותה. לטענת התובעת, בתפקידה האחרון היתה כפופה לגזבר העירייה, אשר מירר את חייה, התנכל לה, צעק עליה, דיבר עימה בגסות רוח ולמעשה יצר עבורה סביבת עבודה שלא ניתן היה להמשיך בה. לטענתה, יחסו השלילי של הגזבר כלפיה גרם לה למיחושים נפשיים, שהשפיעו השפעה של ממש על בריאותה ועל איכות חייה, עד כדי קבלת החלטה לעזוב את עבודתה בנתבעת. על הפסקת עבודתה בנתבעת הודיעה התובעת בעל פה ובמכתב נושא תאריך 26.8.2009, בו כתבה כך (נ/2 לתצהירי הנתבעת. ההדגשה במקור): "1. ברצוני להודיעך באופן רשמי כי לאחר מספר חודשים בהם לא הצלחנו להגיע להבנות בינינו בנושא השכר, החלטתי לצערי להפסיק את עבודתי בחברת בר ניר. 2. את עבודתי אסיים בתאריך 26/9/2010 לאחר תקופת חפיפה של חודש. עד אז אמשיך אה עבודתי כרגיל במלוא המרץ המאפיין אותי מאז היותי בחברה, ותקופת החפיפה תהיה מסודרת, עניינית ומקצועית. 3. צר לי כי הדברים מסתיימים בצורה זו אך לא נותרו לי ברירות. אני מסכמת- כי אהבתי מאוד לעבוד בחברה וכי הרגשתי היא כי חברה ברניר היא חברה משפחתית שתישאר בליבי לעד. בחברה ישנם אנשים נפלאים, מקצועיים ונעימים לעבודה. ... 6. ברצוני להודות על תקופה נפלאה בה עבדתי ולמדתי רבות בה. ואסיים ואברך בהצלחה בהמשך." בין הצדדים מחלוקת באשר לנסיבות סיום עבודתה של התובעת ולהלן נרחיב ביחס לעובדות שהוכחו בפנינו, במסגרת הדיון בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים. לטענת התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה. כמו כן היא עותרת לתשלום מענק, גמול בגין עבודה בשעות נוספות והפרש פדיון חופשה שנתית. סעדים אלו כולם במחלוקת. בנוסף, קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר לזכותה של התובעת לשכר המפורט בתלוש חודש 9/2010, אשר כלל גם פדיון חופשה ודמי הבראה. לטענת הנתבעת, תשלומים אלו קוזזו בדין, כנגד חוב התובעת לנתבעת בגין מימון לימודים וחריגה בשימוש ברכב לצרכים פרטיים. ההליך שהתקיים בפנינו עם הגשת כתב התביעה, הגישה התובעת בקשה דחופה לצו זמני ולפיו תמנע הנתבעת ממשיכת כספי הפיצויים שהופקדו עבורה לקופה משך תקופת עבודתה. משהודיעה הנתבעת על הסכמתה למבוקש, התייתר הדיון בבקשה לסעד זמני (החלטה מיום 27.10.10). מטעם התביעה העידו התובעת ובעלה. לתצהירה צירפה התובעת תמלילי הקלטות של שיחותיה עם עובדות אחרות, אשר יש בהם לכאורה כדי לתמוך בטענתה ליחס בלתי נסבל שקיבלה מהגזבר. בהחלטה מיום 8.12.11 נקבע כי בהגשת התמלילים ללא זימון הדוברות לעדות, יש כדי לעקוף את הדרך הראויה לשמיעת עדויות, שכן בדרך זו לא ניתן לחקור את הדוברות ולתהות על תוכן הדברים. בנוסף, כך לפי ההחלטה, הדוברות שוחחו עם התובעת מבלי לדעת כי דבריהן יהוו עדות בפני בית הדין. לפיכך הוחלט כי התמלילים יוצגו כראיה לעצם קיום השיחות אך לא כראיה לנכונות הדברים שנאמרו בהם. התובעת בסיכומיה מלינה על החלטה זו, אך ברי כי משניתנה ההחלטה במעמד הצדדים ולאחר שמיעתם, לא תשנה ערכאה זו החלטתה. מצאנו לנכון לציין, כי אף שהיה בידיה זמן לעשות כן לפני תחילת פרשת ההגנה, לא מצאה התובעת לנכון לזמן מי מהדוברות לעדות בעקבות ההחלטה האמורה. מטעם ההגנה העידו מנהלת ושותפה בנתבעת, גב' יהודית שוהם (להלן - שוהם) וכן רואה החשבון של הנתבעת, מר בלומשטיין (להלן - רואה החשבון). כל העדים מסרו עדויותיהם בדרך של תצהירים, עליהם נחקרו בחקירה נגדית. דיון והכרעה א. פיצויי פיטורים כאמור, לטענת התובעת התפטרותה מזכה אותה בפיצויי פיטורים. התובעת מסתמכת בעניין זה על סע' 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, הקובע כי מקום בו התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את התפטרותו כפיטורים לצורך החוק. לחלופין טוענת התובעת כי הינה זכאית בכל מקרה להפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים, וזאת בהסתמך על סעיפים 14 ו-26 לחוק פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לפיצויי הפיטורים, שכן לא עמדה בכללים שהותוו בפסיקה לקביעת הזכאות לפיצויי פיטורים לפי סע' 11 לחוק. בכלל זה טוענת הנתבעת כי לא הוכחה הטענה להרעה מוחשית או לנסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו ולא הוכח כי התובעת התריעה על כוונתה להתפטר בגין אותן נסיבות. הנתבעת טוענת כי התפטרותה של התובעת באה על רקע דרישתה להעלאת השכר ומשלא נענתה בחיוב, בזמן שהקציבה לנתבעת, החליטה על התפטרותה. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ושקלנו את הראיות שהוצגו בפנינו, הגענו לכדי מסקנה כי התובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצויי פיטורים מכוח סע' 11 לחוק פיצויי פיטורים. פרט לעדותה האישית של התובעת אודות יחסו של הגזבר כלפיה, לא מצאנו כל ראיה שתתמוך בתחושתה של התובעת ביחס לכך. נסיבות ביחסי עבודה המצדיקות התפטרות בדין מפוטר צריכות להיות אובייקטיביות, כך שמשמעותן תהא שכל עובד סביר לא יכול היה להמשיך לעבוד בהן (דבע נג/3-223 פלסטין פוסט - ג'ואנה יחיאל, פדע כז 436 (1994); עע 1271/00 אמ"י מתו"ם, אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ - חיים אברהם, מיום 10.2.2004). אנו מוכנים לקבל את גרסת התובעת כי העבודה בעירייה היתה קשה עבורה וכי היא היוותה את אחד השיקולים להחלטתה להתפטר, לאחר שהנתבעת לא העבירה אותה למקום עבודה אחר, אך אין בידינו לפסול את האפשרות כי הקושי נבע מלחץ עבודה או מתובענוּת ונוקשות של הממונים עליה ובכלל זה הגזבר. במקרה כזה, אין מדובר לטעמנו בנסיבות בהן עוסק סע' 11 לחוק פיצויי פיטורים, שכן ה"נסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך לעבוד במקום עבודתו" צריכות להיות נסיבות שיש בהן חוסר תקינות מסוים. לחץ ותובענוּת במקום עבודה, עשויים לגרום לעובד לקבל החלטה לגיטימית שאינו מוכן לעבוד באותו מקום עבודה, אך אינם בהכרח עולים כדי נסיבות המצדיקות התפטרות בדין מפוטר. נדגיש, כי התובעת לא השוותה בין תנאי עבודתה קודם לכן לתנאי העבודה בעירייה על מנת שנעמוד על החלופה של הרעת התנאים, הקבועה בסע' 11 לחוק פיצויי פיטורים, וממילא שלא נטען בפנינו שאירעה הרעה מסוימת בתנאי העבודה בסמוך לפני ההתפטרות, כי אם טענות התובעת התמקדו בנסיבות העבודה בעירייה שלטענתה לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך ולעבוד בהן. ממילא שהחלופה של הרעת תנאים לא היתה עומדת לתובעת נוכח העובדה כי טענה כנגד תנאי עבודתה בעירייה משך כל התקופה שם, שארכה למעלה משנה. תמלולי השיחות של התובעת עם חברותיה לעבודה מעלות מגוון אפשרויות חלופיות לקושי שחשה התובעת במקום עבודתה: כך, בשיחה עם "אביבה", עובדת העירייה, ניכר מדבריה שהיא סבורה שיש לייחס את יחסו של הגזבר אל התובעת לחוסר שביעות רצונו מאיכות עבודתה: "תראי הוא לא מסתדר עם הרבה...אבל מי שמקצוען...הוא מסתדר איתה...איתך זה לא היה כי נברת לו בנשמה" ועוד מוסיפה אביבה שבשיחה עם עובדת נוספת עלתה האפשרות שאולי כישלון היחסים בין השניים נעוץ גם בתובעת: "..היא לא צידדה בו...אבל...היא גם לא אמרה חד משמעית שאת לחלוטין בסדר". בניסיונה של התובעת לקבל שמות של עובדות נוספות שעזבו את עבודתן בעירייה בגלל הגזבר העלתה "אביבה" את שמה של "דיאנה". אלא שמתמלול השיחה עם "דיאנה" מכחישה דיאנה שהגזבר היה הסיבה לעזיבתה ומפנה את האצבע אל הלחץ העצום בעבודה. כאשר אומרת דיאנה: "לא, לא קשור לצעקות...כל ההתנהלות לא היתה מתאימה לי...של לחץ, של רגע אחרון, של כיבוי שריפות, של 1001 דברים שאתה גם לא מסוגל לעבודה, כי מטרטרים אותך כי אתה לא מסוגל (לעשות) את העבודה כמו שצריך כי העומס הוא לא סביר" משיבה התובעת: "נכון זה בדיוק מה שהיה לי". דיאנה עזבה את עבודתה בעירייה הרבה לפני התובעת, כך שלא היתה מניעה לזמן אותה לעדות. הימנעות התובעת מלעשות כן, תוך הסתפקות בשיחת טלפון שתוכנה עמום ונתון לפרשנויות, מלמדת כי התובעת חששה שעדותה של דיאנה היתה פועלת כנגד גרסת התביעה. בתמלול נוסף של שיחה עם "מאיה", עובדת הנתבעת שסייעה לתובעת בעבודתה מול העירייה, מאשרת מאיה לכאורה שהיה לתובעת קושי בעבודתה בעירייה. לשאלה למה לדעת מאיה היה לתובעת קשה לעבוד בעירייה, היא משיבה: "לא התאמת למקום לא התאמת לאנשים...היה לך קשה וזה הכניס אותך לחרדות...לא הסתדרת עם הסגנון שלו (הגזבר, מ.נ.ד)...". הסעיפים האחרונים ממחישים היטב את הצורך בשמיעת עדויות אותן דוברות, בכדי לתהות על הדברים שלכאורה אמרו באותן שיחות. מאיה, שהיתה עובדת הנתבעת בזמנים הרלוונטיים והכירה מקרוב את עבודת התובעת, לא זומנה אף היא לעדות וזאת למרות שבמועדי ההוכחות לא היתה עוד עובדת הנתבעת (סע' 10 לתצהיר שוהם). מהאמור עד כה עולה, כי נסיבות העבודה שתיארה התובעת היו סובייקטיביות בלבד. הקושי שלטענתה חשה בעבודה נבע מתגובתה האישית ללחץ העבודה ואולי אף ליחסו של הגזבר, אך לא מצאנו כל עיגון שיעיד על כך שמדובר בנסיבות סובייקטיביות בהן אין לדרוש מעובד סביר להמשיך בעבודתו. כאמור, אין בידינו לפסול האפשרות שהקושי של התובעת נבע דווקא מהקושי עם סוג העבודה שנדרשה לה בעירייה (עמ' 14, ש' 12) ולאו דווקא, או לא בעיקר, מקושי עם התנהגות הגזבר. אלא שהתובעת טענה כי התנהגות הגזבר היא לבדה שגרמה לה להתפטר ולכך לא מצאנו תימוכין בראיות. מהעדויות עלה עוד כי רוב עבודתה של התובעת בעירייה היה מול סגנית הגזבר ולא מול הגזבר (סע' 16, 18 לתצהיר שוהם וכן עדותה של התובעת אודות שתי ישיבות בחודש אצל הגזבר ושיחות טלפון עימו, עמ' 13, ש' 17; עמ' 15, ש' 7). העדויות אף העלו כי קיימת אפשרות, שהיו מספר אירועים בהן ננזפה התובעת על ידי הגזבר באופן קולני, אולם לא הוכחו בפנינו אלא אירועים ספורים (עמ' 15), שמועדיהם לא ידועים, והתובעת לא פרשה בפנינו מסכת יחסים בלתי תקינה שחורגת מיחסי מרות. מכתב ההתפטרות של התובעת אף הוא אינו מתייחס לנסיבות שביקשה מאיתנו לקבוע כי בעטיין עזבה את עבודתה. במכתבה מתייחסת התובעת למחלוקות בענייני שכר ואף אם נקבל את טענתה כי העדיפה להצניע את התנהגות הגזבר בשלב זה, עדיין יש במכתבה ללמד, כי לא התנהגות הגזבר לבדה או בעיקרה היא שעמדה בבסיס החלטתה להתפטר. על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את טענת התובעת להתפטרות בנסיבות המקימות לה זכות לפיצויי פיטורים. תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בהתאם לנספח נ/4 לתצהירו של רואה החשבון, ביום 23.12.1998 ניתנה הוראה להפרשת 8.33% משכרה החודשי של התובעת לטובת פיצויי פיטורים, החל מיום 1.8.1998. עוד הוצג שם מסמך עליו חתמה התובעת ובו אישרה כך: "תכנית הבטוח, הערכים הכספיים שלה, ערכי הפדיון והתנאים האחרים שבפוליסה נבדקו על ידי. מעבר להפרשת הסכומים לחברת הביטוח אין לכם מחוייבות כלפי בכפוף לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין" למרות שלא הוצג בפנינו הסכם מפורש בין הצדדים, מטענותיהם עולה כי אין ביניהם מחלוקת שעל כספי הפיצויים שהופרשו לטובת התובעת חל סע' 14 לחוק פיצויי פיטורים (סע' 71 לסיכומי התובעת, סע' 31.א לסיכומי הנתבעת), הקובע כי תשלום לקופת תגמולים יבוא במקום פיצויי פיטורים בכפוף לאישור בצו על ידי שר העבודה והרווחה. באישור כללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים, אשר ניתן מכוח סע' 14 לחוק פיצויי פיטורים (להלן - האישור הכללי), נקבע כי על מנת שתשלומי מעסיק יבואו במקום פיצויי פיטורים, עליהם לעמוד במספר כללים כפי שנקבעו באישור ובנוסף, בתוך 3 חודשים מתחילת ביצוע תשלומי המעביד, נערך הסכם בכתב בין המעביד לבין העובד ובו, בין היתר, "ויתר המעביד מראש על כל זכות שיכולה להיות לו להחזר כספים מתוך תשלומיו, אלא אם כן נשללה זכות העובד לפיצויי פיטורים בפסק דין מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק ובמידה שנשללה או שהעובד משך כספים מקרן הפנסיה או מקופת הביטוח שלא בשל אירוע מזכה...". בנסיבות שהוצגו בפנינו ואף על פי שלא הוצג ההסכם בין התובעת לנתבעת בדבר חלות סע' 14 ונוכח הסכמת הצדדים כאמור, וביחוד הסכמת הנתבעת, הרי שמכוחו של סעיף זה, בצירוף האישור הכללי, ויתרה הנתבעת על זכותה בפיצויי הפיטורים שהפרישה לטובת התובעת, ובלבד שהתובעת לא תמשוך את הכספים לפני קיומו של אירוע מזכה, כהגדרתו באישור הכללי. הוראת הנתבעת לקופת הגמל ולפיה "כספי הפיצויים ישוחררו לטובת העובדת רק באישור בכתב של המעסיק" (נ/4 לתצהיר רואה החשבון), אין בה כדי לגבור על התנאים שנקבעו באישור הכללי לצורך זה. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת זכאית לכל כספי הפיצויים, שהופרשו עבורה בתקופת עבודתה בנתבעת, כמצוין בסע' 1 לעיל. מענק לטענת התובעת הינה זכאית למענק בסך 8,700 ₪ וזאת מכוח נוהג ביחסי העבודה ועבור תקופת עבודתה בעירייה. התובעת לא הוכיחה את קיומו של הנוהג הנטען או את הבסיס לסכום הנתבע. כל שהוכח בפנינו הוא שהיו מקרים בהם בחרה הנתבעת לשלם לתובעת מענק עבור עבודתה אצל לקוח מסוים, אולם לא היה מדובר בהתחייבות, או בהתנהגות קבועה ושיטתית שעלתה כדי נוהג (עמ' 17, ש' 14 ואילך). לפיכך, התביעה למענק נדחית. גמול שעות נוספות לטענת התובעת עבדה מדי יום שעה נוספת בביתה וכן עבדה "בממוצע" 4 שעות נוספות בסופי שבוע. לטענתה מדי שבוע נטלה עימה לביתה מספר ארגזים של חשבוניות, על מנת לעבוד עליהם מביתה. התובעת טוענת שעשתה כן לא מרצונה, אלא על מנת להספיק לעמוד במטלותיה ונוכח לחץ העבודה העצום. התובעת מוסיפה וטוענת שאף קיבלה גישה למחשב העיריה מביתה, על מנת שתוכל לעבוד משם. על מנת שעובד יהיה זכאי לגמול בגין שעות עבודה נוספות עליו לקבל אישור ממעבידו לעבוד אותן (עע 508/08 מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט -אשרת ארפי ו- 14 אח', מיום 30.6.10). מעסיק מכלכל את תקציבו, בהתאם לצרכיו והוא זכאי לקבוע שעבודתו של עובד תוגבל לשעות מסוימות ולא מעבר לכך, מתוך שיקול של מסגרת ההוצאה שהוא מבקש להקצות לצורך אותה משימה. לפיכך, מקום בו מעסיק מגדיר לעובד במפורש את שעות עבודתו והעובד, אף אם מתוך מסירות לתפקיד, חורג מהן בלא קבלת אישור, לא יהא העובד זכאי לתשלום בגין אותן שעות, באופן שיכפה על המעסיק בדיעבד הוצאה שביקש במפורש וכדין להימנע ממנה. במקרה הנדון, התובעת מאשרת שהובהר לה על ידי הנתבעת, שלא יאושר לה תשלום עבור שעות נוספות מהבית, לרבות בסופי שבוע (סע' 82 לתצהירה). בנסיבות אלו, משהובהר לתובעת שלא מאושרת לה עבודה בשעות נוספות ובכל זאת עשתה כן על דעת עצמה, אין בידינו לקבל את התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. מעבר לצריך נציין, כי התובעת אף לא הוכיחה את השעות הנוספות בהן עבדה, שכן ביססה את תביעתה על "ממוצע" ערטילאי ולא על שעות שהוכח שעבדה בהן בפועל. פדיון חופשה שנתית אין חולק כי התובעת זכאית לפדיון ימי החופשה שלא ניצלה החל משנת 2007 (היינו, 3 שנים אחרונות + השנה השוטפת, בה סיימה עבודתה). לטענת התובעת, היא זכאית ל-71 ימי חופשה נטו, עבור תקופה זו, בהתחשב בעובדה שעבדה 5 ימים בשבוע, ולאחר הפחתת ימי החופשה שניצלה בפועל, היא זכאית לפדיון 22.78 ימי חופשה בשווי 6,310 ₪. לטענת הנתבעת, פדיון החופשה לו זכאית התובעת, עמד על כ-16 ימים (125.75 שעות) בלבד, והוא שולם לה במלואו בתלוש השכר האחרון ואולם הוא קוזז מחוב התובעת לנתבעת, אודותיו נעמוד בהמשך דברינו. מעדותו של רואה החשבון עלה כי נכון לתחילת שנת 2007 נטלה התובעת חופשה ביתר ובהתאם בפנקס החופשות נרשמה לה יתרה שלילית של 132.75 שעות (סע' 33.א לתצהירו), שהן כ-15.5 ימים. רואה החשבון הפנה לדו"ח חופשותיה של התובעת, המפרט את חופשותיה מתחילת עבודתה (נ/11 אשר צורף לתצהירו). רואה החשבון לא נחקר אודות עובדה זו שהציג והתובעת לא הציגה ראיה לסתור. על כן, משמדובר בפער העולה על הפער שבמחלוקת בין הצדדים (שעומד על כ-7 ימים בלבד), לא מצאנו יסוד לתביעה לפדיון חופשה נוסף על זה ששולם בתלוש שכרה האחרון של התובעת. באשר לטענת התובעת כי אסור היה לנתבעת להחשיב שעות שהחסירה בעבודתה כניצול חופשה (לפי שעות), הרי שמרגע שדו"חות החופשה מעידים על חופשות של מספר ימים בכל שנה, בנוסף לשעות חופשה בודדות שנוצלו מעת לעת, לא מצאנו בכך פגם. התובעת אף אישרה שמהלך תקופת עבודה בשנים האחרונות, שהיתה ברשויות מקומיות, היתה היא יוצאת לחופשות המרוכזות של עובדי העירייה בסוכות ובפסח (עמ' 20, ש' 21-22) ומכאן שזכותה לחופשה נוצלה כדבעי. לבסוף נציין, כי התובעת אמנם טענה בחקירתה הנגדית שניצלה "יומיים שלושה" של חופשה בשנה, אך מיד לאחר מכן אישרה שעד יולי 2009 ניצלה יותר מכך ורק בתקופת עבודתה בעירייה המעיטה בניצול החופשה (עמ' 20, ש' 3 אילך). מכאן, שלא מצאנו יסוד לתביעת התובעת לתשלום פדיון ימי חופשה בסכום העולה על זה ששולם לה. קיזוז שכרה האחרון של התובעת באשר לשאר הסעדים הנתבעים: שכר חודש 9/2010, פדיון חופשה ודמי הבראה לפי אותו תלוש, אין מחלוקת כי התובעת זכאית להם, אלא שלטענת הנתבעת היא היתה רשאית לקזזם כנגד חובה של התובעת כלפיה בגין שכר לימוד ששילמה עבורה ושימוש חורג ברכב לצרכים פרטיים, ולפיכך אין להתערב בהחלטתה לקזז זכויות אלו בהתאם. לפי תלוש 9/2010 (נספח נ/5 לתצהיר רואה החשבון) קיזזה הנתבעת את מלוא הסכומים להם היתה התובעת זכאית באותו התלוש, כנגד 7,580 ₪ בגין קורס חשבונאי בכיר מדופלם וכן 3,303 ₪ בגין חריגה ממכסת הקילומטרים המותרת לצרכים פרטיים. באשר לשכר הלימוד - לפי נספח נ/7 לתצהיר שוהם, נושא תאריך 29.6.2009, הודיעה הנתבעת לתובעת על אישור מימון לימודיה בקורס מנהלי חשבונות מדופלמים במכללה למנהל, כנגד חתימה על כתב התחייבות. בכתב ההתחייבות שצורף לאותו מסמך, עליו חתמה התובעת ביום 12.7.09, נרשם, בין היתר כך (המספור השגוי, במקור): "1. ידוע לי כי התפקיד שבו הנני משמש/ת בחברתכם מחייב הכשרה מקצועית מיוחדת, בעיקר בתחום הפעלת תוכנות מיחשוב, הנהלת חשבונות, חשבות שכר וכו'. 2. ברצוני להירשם לקורס חשבונאי בכיר מדופלם בעלות 7,580 ₪...בגין שנת הלימודים הראשונה. 4. במידה וההשתלמות תאושר מוסכם עלי כי הסכמתכם לממן את ההשתלמות... ניתנת כנגד התחייבות שלי לעבוד בחברתכם לפחות לתקופה של 24 חודשים מיום גמר ההשתלמות. ... 6. הריני מביע/ה בזה הסכמתי ומאשר/ת בזאת כי בכל מקרה בו יסתיימו יחסי העבודה שלי עמכם, מכל סיבה התלויה בי לפני תום תקופת ההתחייבות, אחזיר לכם את מלוא הוצאותיכם בגין ההשתלמות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך ההשתלמות ועד התשלום בפועל (להלן = "סכום החוב"). 7. למרות האמור לעיל יוקטן סכום החוב בשיעור 5% לכל חודש עבודה וזאת החל מתום 12 חודש מסיום ההשתלמות. 8. ניתנת לכם במכתבי זה התחייבות והרשאה בלתי חוזרת לקזז את סכום החוב, בנסיבות דלעיל, מכל סכום לו אהיה זכאי בגין סיום העסקתי אצלכם וזאת מבלי לגרוע מזכותכם לגבות החוב בכל דרך אחרת." לטענת התובעת, מדובר בקורס בו נדרשה להשתתף לצורך הצבתה בעירייה ועקב התחייבות הנתבעת לספק לעירייה מנהל חשבונות סוג 1-3, בעוד שלתובעת היתה תעודה סוג 2 בלבד (סעיף 40 ואילך לתצהיר התובעת). התובעת מאשרת שחתמה על ההתחייבות האמורה, אולם לטענתה מדובר בהתחייבות שאין לכבדה, בהיותה בלתי חוקית ובלתי סבירה, הן מכיוון שנשלחה ללימודים לצורכי הנתבעת והן מכיוון שמשך ההתחייבות לעבוד בנתבעת (24 חודשי עבודה מסיום ההשתלמות) אינו סביר. לחלופין טוענת התובעת כי נסיבות סיום העבודה לא היו תלויות בה ולכן אין לחייבה להחזיר את עלות הקורס. לחלופי חילופין טוענת התובעת, כי יש למנות את תקופת ההתחייבות מיום תחילת הקורס ולא מיום סיומו. לטענת הנתבעת, תפקיד התובעת בעיריה לא חייב הסמכה של מנהל חשבונות מדופלם (סוג 4) ובהחלט ניתן למלאו על ידי מנהל חשבונות סוג 2 או 3 (סע' 54 לתצהיר שוהם). הנתבעת מפנה לכך שמהראיות עלה שהתובעת החלה לעבוד בעירייה רק ביום 19.7.09 (סע' 7 לתצהיר שוהם), כאשר היא עצמה אישרה שהתפקיד הוצע לה כשבועיים קודם לכן. משמע, בשלב בו אושרו לימודיה, אליהם נרשמה ביום 9.6.2009, טרם עמד על הפרק התפקיד בעירייה. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי מדובר בהכשרה כללית, אשר אינה מוגבלת לעיסוקה של התובעת אצל הנתבעת. אין בידינו לקבל את טענת התובעת שהקורס נועד מלכתחילה לצורך ביצוע תפקידה בעירייה. התובעת נרשמה ללימודים הנדונים כבר ביום 9.6.2009 (עמ' 16, ש' 19), ואין בפנינו כל עדות לכך שבמועד זה ידע מאן דהוא על הכוונה לשבץ התובעת בעירייה. ממילא, שהתובעת החלה לעבוד בעירייה כשהיא אינה בעלת ההסמכה הניתנת באותם לימודים ולמעשה עד שסיימה לעבוד שם לא קיבלה את ההסמכה. מדברים אלו עולה, שאין יסוד לטענת התובעת לפיה ההסמכה התחייבה לצורך ביצוע תפקידה בעירייה. אף אם היה ממש בטענת התובעת לפיה נתבקשה לספר לעירייה שכבר סיימה את לימודיה, אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו דלעיל. מה עוד שמדובר בטענה שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית של התובעת ואנו מטילים לפיכך ספק באמינותה. התובעת נהנתה אפוא מלימודי הנהלת חשבונות סוג 4, על חשבון הנתבעת וכנגד כך התחייבה לעבוד בנתבעת 24 חודשים. לא מצאנו כל בסיס לטענת התובעת כי אין לכבד את ההתחייבות שלקחה על עצמה לצורך קבלת מימון הנתבעת ללימודים אלו. ככלל, מעסיק רשאי להתנות את השתתפות העובד בקורס או בהכשרה מקצועית בהתחייבות לתקופת עבודה ולחלופין בהתחייבות להשבת עלות הקורס, זאת בכפוף למבחנים של סבירות ומידתיות (עע 292/99 עדי עמיחי ואח' נ' חברת יוסי גולדהמר בע"מ ואח', ניתן ביום 17.7.00). בהקשר זה נבקש להדגיש את הנושאים הבאים: א. קיימת התחייבות כתובה ומפורשת של התובעת להחזר עלות הקורס לנתבעת מקום בו לא תעבוד בה מיוזמתה משך 24 חודשים לאחר סיום הקורס. מכאן, שעל התובעת הנטל להוכיח כי קמה הצדקה להפר את התחייבותה או לבטלה מסיבה שבדין. ב. לימודי התובעת הנדונים, אשר בעלותם נשאה הנתבעת, הינם לימודים אשר ישרתו התובעת כל עוד תבחר לעסוק בתחום הנהלת החשבונות. לפי שהוכח בפנינו, התובעת נרשמה ללימודיה עוד קודם לקבלת אישור על מימונם על ידי הנתבעת. ללמדך, שהתובעת בחרה בלימודים אלו מרצונה ולצרכיה. ג. לא זו בלבד שאין חולק שמדובר בהכשרה כללית אשר תועיל לתובעת בתפקידה כמנהלת חשבונות כל עוד תבחר לעבוד במקצועה זה, אלא שלא הוכח שהנתבעת היתה זקוקה באופן ייחודי להכשרה זו, וזאת מעבר להשבחה הכללית של יכולות וידע התובעת בעקבותיה. ד. אף שהנתבעת נשאה במלוא עלות הלימודים, הרי שבפועל היא לא נהנתה מהם כלל, שכן התובעת התפטרה עוד בטרם סיימה את לימודיה. טענת התובעת כי יש לספור את התחייבותה לעבוד בנתבעת מיום תחילת הלימודים אינה סבירה, שכן ההתחייבות נועדה לאפשר למעסיק ליהנות מפרות השקעתו. אף אם נניח שניתן לחזות בפירות ההשקעה האמורה עוד קודם לסיום הלימודים, עדיין אין בכך הצדקה למנות את תקופת ההתחייבות ממועד תחילת הלימודים. ה. אין מדובר בלימודים אשר חפפו לשעות העבודה של התובעת (לפחות בעיקרם) ובהתאם, סכום הקיזוז הינו עלות הלימודים בלבד. ו. כפי שעמדנו לעיל בהרחבה, מצאנו כי אף התנאי בכתב ההתחייבות ולפיו סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה תלוי בתובעת, התקיים במקרה הנדון. ז. שיקולי מדיניות ראויה מובילים למסקנה כי יש לאכוף את התחייבות התובעת כלשונה - יש לעודד מעסיקים להקנות לעובדיהם מצע לצמיחה והתפתחות מקצועית שתוכל לסייע בידם הן במקום העבודה הנוכחי והן מחוצה לו, על מנת שלא יקפאו על השמרים, גם כאשר הינם מועסקים שנים ארוכות באותו מקום עבודה. יש ליתן משקל שווה לרצון העובד להתפתח ולהתמקצע ולרצון המעסיק ליהנות מעובד משכיל ומתקדם בתחומו המקצועי. יש לכבד אפוא את אינטרס המעסיק להפיק תועלת מלימודיו של עובד, אשר מומנו מכספי המעסיק והכל בכפוף למגבלות של סבירות ומידתיות. במקרה דנן, התחייבות התובעת לעבוד 24 חודשים מתום לימודיה, אינה עומדת כלל למבחן הסבירות והמידתיות, שכן עבודתה בנתבעת הסתיימה לפני שסיימה לימודיה ולכן, בין אם 24 חודשי עבודה הינם דרישה מידתית ובין אם מופרזת - אין לנו צורך להכריע בכך בנסיבות המקרה שבפנינו (השווה: סע' 52.142 לתקשי"ר, הקובע תקופת התחייבות של שנת עבודה אחת בלבד לאחר השתלמות שעלותה עד 12,600 ₪). על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי בדין קיזזה הנתבעת משכרה האחרון של התובעת את עלות הקורס הנדון במלואו (7,580 ₪). באשר לקיזוז בגין שימוש חורג ברכב - אין חולק כי על פי ההסכם בין הצדדים (נ/8 לתצהיר רואה החשבון), הוגבל השימוש של התובעת ברכב הנתבעת ל-15,000 ק"מ בשנה לצורכי נסיעות פרטיות. לטענת הנתבעת, מכיוון שבמועד התפטרותה עבדה התובעת רק 9 חודשים משנת 2010, הרי שבאופן יחסי היתה זכאית לנסוע 11,200 ק"מ עד אותו מועד. מכיוון שנסעה בפועל נכון למועד התפטרותה 14,807 ק"מ (לצרכים פרטיים), הרי שחרגה מהמכסה המוסכמת ולכן, בהתאם להסכם עליה לשלם 1 ₪ עבור כל ק"מ של חריגה ובסה"כ 3,557 ₪. לטענת התובעת, שלא חלקה על הנתונים המספריים, ההסכם מורה על מכסה שנתית אותה לא עברה ולכן אין לחייבה בגין חריגה מהמכסה. ההסכם בין הצדדים קובע כי בסוף כל שנה תערוך החברה התחשבנות וככל שהתובעת תעבור את המכסה המותרת לצרכים פרטיים, תשלם התובע 1 ₪ עבור כל ק"מ של חריגה. אף כי יש היגיון בטענת הנתבעת, בדבר יישום ההוראה דלעיל באופן יחסי כאשר יחסי העבודה נפסקו באמצע שנת עבודה, הרי שאין לה עיגון מפורש בהסכם בין הצדדים. הנתבעת למעשה מבקשת מאתנו להשלים את הוראות ההסכם, אך איננו מוצאים לנכון לעשות כן, בנסיבות דנן ובמיוחד נוכח העובדה שמדובר בהוראת קיזוז משכרה וזכויותיה על פי דין של התובעת. יתרה מכך, ככל שהיו יחסי העבודה נמשכים עד סוף השנה, ייתכן שלא היתה לתובעת חריגה כלל או שהחריגה היתה קטנה מ-3,557 ק"מ. לפיכך, אין בידינו להיעתר לדרישת הקיזוז בסכום האמור. לא למותר לציין בהקשר זה את הוראת סע' 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, הקובעת שכאשר חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו. הפסיקה הורתה לנו כי ניכוי מכוחו של סעיף זה הינו אך ורק ניכוי שאין לגביו מחלוקת או שיש לגביו הסכמה בכתב. במקרה הנדון, לא היתה רשאית הנתבעת לבצע הקיזוז האמור, בהעדר הסכמה ביחס לניכוי ובהעדר מקור הסכמי מפורש לביצוע הקיזוז, מה גם שכאמור אין כל ודאות כי אכן יש בקיזוז האמור כדי לבטא את החריגה של התובעת בנסיעותיה הפרטיות, בהתאם להסכם בין הצדדים. אשר על כן, אנו מורים לנתבעת להשיב לתובעת סך 3,303 ₪, אשר ניכתה משכרה האחרון בגין חריגה בשימוש ברכב. סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מורים כדלקמן: א. התובעת זכאית למלוא הפרשות מעסיק בגין פיצויי פיטורים, כל עוד תפעל ביחס אליהן בהתאם לכללים שנקבעו באישור הכללי. על הנתבעת להודיע לקופת הגמל על העברת הפרשות הפיצויים לתובעת, בכפוף לאמור. ב. הנתבעת תשלם לתובעת 3,303 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1.10.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל. אנו דוחים את התביעה לשאר הסעדים שפורטו בכתב התביעה. נוכח תוצאת פסק הדין, ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מהיום. התפטרות