מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עובד ניקיון: לפנינו תביעת התובע, עובד ניקיון, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה (פיצויי פיטורים, דמי חגים, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, תוספת ותק, דמי נסיעות, החזר ניכויים ופיצוי בגין אי קבלת הודעה על תנאי העבודה). ואלה העובדות הרלוונטיות לעניינו, עליהן אין חולק: חברת כפיר סיפקה שירותי ניקיון באתר חברת החשמל בתל אביב (להלן: האתר) ממועד לא ידוע ועד לחודש ינואר 2005. באותו חודש החלה הנתבעת לספק שירותי ניקיון באתר. התובע עבד באתר באמצעות חברת כפיר מחודש אוקטובר 2002 ועד לחודש ינואר 2005 ובאמצעות הנתבעת מיום 23.1.2005 ועד לחודש אוקטובר 2008. כלומר, התובע עבד באתר תקופה של שש שנים - כשנתיים וארבעה חודשים באמצעות חברת כפיר וכשלוש שנים ושמונה חודשים באמצעות הנתבעת. התובע השתכר שכר מינימום שעתי בתקופת עבודתו אצל הנתבעת ועבד בשנה האחרונה בהיקף של 98% משרה. על יחסי העבודה בין הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון והאחזקה מיום 15.1.1979 (להלן: ההסכם הקיבוצי), וזאת משהנתבעת לא הכחישה את טענות התובע בעניין תחולתו של ההסכם. התובע התפטר מהעבודה. יצוין כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לזכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים בגין נסיבות סיום יחסי העבודה, מחלוקת בה נכריע בהמשך. במועד סיום העבודה שילמה הנתבעת לתובע במסגרת "גמר חשבון" סכום של 6,000 ₪, וזאת מבלי שהוצא תלוש שכר ומבלי שהוכח אופן הדיווח על התשלום לרשויות השונות. הצדדים נחלקו בשאלה בעד אילו זכויות שולם הסכום, שאלה בה נדון בהמשך. התובע החל לעבוד ב"יד יצחק מכוני רישוי" בעיר מגוריו (ראש העין) באותו החודש שבו סיים את עבודתו אצל הנתבעת, קרי - אוקטובר 2008. בדיון ההוכחות העידו התובע ומר דאוד רפאת - מפקח הנתבעת (להלן: נציג הנתבעת). דיון והכרעה הצדדים הסכימו בתחילת דיון ההוכחות כי המחלוקת העיקרית ביניהם היא בשאלת זכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים בגין נסיבות סיום יחסי העבודה. התובע טען כי התפטר עקב אי תשלום זכויות שונות בתקופת עבודתו ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. מנגד הכחישה הנתבעת את טענות התובע והוסיפה כי הסיבה להתפטרותו הייתה מציאת מקום עבודה אחר בעיר מגוריו. נוכח טענת התובע בנוגע לסיבה שהובילה להתפטרותו נדון תחילה בזכאותו לזכויות הנתבעות ולסיום נבחן את שאלת הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים. דמי חגים התובע תבע תשלום עבור ימי החג שחלו בתקופת עבודתו למעט ימי החג שחלו בשבת ויום חג אחד שבגינו קיבל תשלום. התובע הצהיר כי הנתבעת היא זו ששיבצה אותו לעבודה וכי עבד בערבי חג. בכתב התביעה נתבע תשלום בעד 40 ימי חג שחלו לכאורה בתקופת העבודה (סעיף 24). אולם בתצהיר פירט התובע את ימי החג שחלו בתקופת עבודתו וצמצם תביעתו ל- 29 ימי חג (סעיף 19). התובע חישב את שווי יום החג על פי שכר מינימום שעתי לשמונה שעות עבודה והיקף המשרה. כמו כן, הפחית התובע את הסכום ששולם לו עבור יום חג בחודש מאי 2007 (159.6 ₪) ותבע סכום כולל של 4,567.4 ₪. מנגד הכחישה הנתבעת את זכאותו של התובע לתשלום עבור ימי חג. לטענת הנתבעת התובע אינו עומד בתנאים המפורטים בצו ההרחבה מכיוון שלא הועסק בסמוך לימי החג. לחלופין נטען כי אם התובע זכאי לתשלום בעד ימי חג אזי בתקופת העבודה חלו 25 ימי חג בלבד בעבורם שולם לתובע במסגרת "גמר החשבון" שבוצע עמו. סעיף י"ג (2) להסכם הקיבוצי שעניינו "ימי חג" קובע: "המעסיק ישלם לעובדים שכר בעד 10 ימי חג בשנה. הוראה זו תחול על עובדים שעבדו ביום הסמוך לחג, לפניו ואחריו, או שלא עבדו כך מחמת סיבה מוצדקת ומוסכמת. ימי החג הם: 2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות, שמיני עצרת (שמחת תורה), 2 ימי פסח, חג השבועות, יום העצמאות וה-1 במאי". כלומר, בהתאם להסכם הקיבוצי התובע זכאי לתשלום עבור עשרה ימי חג כאשר הזכאות מותנית בעבודה בסמוך ליום החג (עבודה בערב החג ויום לאחריו), אלא אם ההיעדרות הייתה מסיבה מוצדקת או בהסכמת המעביד. במקרה שלפנינו העיד נציג הנתבעת כי הוא זה שהיה אחראי על שיבוץ העובדים למשמרות השונות. מכאן, שאם התובע לא עבד בסמוך לימי החג, הרי שבהיעדר הוכחה אחרת מצד הנתבעת, היעדרותו מהעבודה הייתה בהסכמתה וזאת מן הטעם שהנתבעת לא שיבצה אותו למשמרות באותם ימים. נוסיף, כי בענף השמירה קיימת הנחה לפיה "ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת". הנחה זו רלוונטית אף למקרה שלפנינו. בנסיבות אלה, מצאנו כי התובע זכאי התובע לתשלום עבור ימי החג שחלו בתקופת עבודתו ואשר לא שולם לו בעדם. התובע תבע תשלום עבור 9 ימי חג בשנה (ולא עשרה ימים כפי שהוא זכאי מכוח ההסכם הקיבוצי). לטענתו חלו בתקופת העבודה 29 ימי חג. עם זאת, מעיון בתצהיר התובע עולה כי התובע פירט רק 28 ימי חג שחלו בתקופת העבודה, כדלקמן: בשנת 2005 חלו שמונה ימי חג (יום אחד של פסח, יום העצמאות, שבועות, 2 ימי ראש השנה, יום כיפור, חג הסוכות ושמיני עצרת); בשנת 2006 חלו ששה ימי חג (2 ימי פסח, יום העצמאות, שבועות, יום אחד של ראש השנה, ויום כיפור); בשנת 2007 חלו שמונה ימי חג (2 ימי פסח, יום העצמאות, שבועות, 2 ימי ראש השנה, חג הסוכות ושמיני עצרת); בשנת 2008 חלו ששה ימי חג (יום העצמאות, שבועות, 2 ימי ראש השנה, יום כיפור ויום אחד של חג הסוכות). כאמור, בחודש מאי 2007 שולם לתובע עבור יום חג אחד אותו יש להפחית ממספר ימי החג בעדם זכאי התובע לתשלום. לכן התובע זכאי לתשלום בעד 27 ימי חג בלבד. בהתחשב בשכרו של התובע (שכר מינימום) ובהיקף משרתו הוא זכאי לסכום של 4,382 ₪ (27 ימים x 20.7 ₪ x 8 שעות x 98%). לעניין טענת הנתבעת בכתב ההגנה (סעיף 31) לפיה שילמה לתובע במסגרת "גמר החשבון" דמי חגים, נציין כי הנתבעת ויתרה על טענה זו בתצהיר מטעמה ובהודעה ששלחה לב"כ התובע שבה פורטו הזכויות בעדן שולם לתובע במסגרת "גמר החשבון", ולכן אין אנו נדרשות לה. בנסיבות אלה, זכאי התובע לתשלום עבור ימי חג בסכום של 4,382 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008. פדיון דמי הבראה התובע תבע פדיון דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו בקיזוז הסכומים ששולמו לו באותם שנים. בהתחשב בתקופת העבודה הרציפה באתר נטען כי הזכאות היא ל-14 ימים בשווי של 365 ₪ ליום, כאשר מסכום דמי ההבראה יש לקזז סכום כולל של 1,295 ₪. לפיכך נתבע סכום של 3,815 ₪. מנגד הכחישה הנתבעת את זכאותו של התובע לפדיון דמי הבראה. הנתבעת הסכימה כי התובע היה זכאי בסיום עבודתו ל-14 ימים. אולם נטען כי במסגרת החישוב יש להביא בחשבון את היקף המשרה של התובע, את שיעור יום ההבראה הרלוונטי לכל שנה ושנה ואת הסכומים ששולמו לו באותה תקופה. לסיכום נטען כי התובע היה זכאי לסכום של 3,219 ₪ בלבד, אשר שולם לו במסגרת "גמר החשבון". אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לזכאותו של התובע לפדיון דמי הבראה בעד 14 ימים בשל הוותק הנגזר מהעבודה הרצופה באתר. כמו כן, עיון בתלושי השכר מעלה כי הנתבעת לא שילמה לתובע באופן שוטף מידי שנה בשנה את מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי בגין אותה שנה ולכן בעת חישוב פדיון דמי ההבראה יש להביא בחשבון את שווי יום ההבראה במועד סיום יחסי העבודה ולא במועד סיום כל שנה ושנה כטענת הנתבעת. שיעור דמי ההבראה בסיום תקופת עבודתו של התובע (2008) היה 331 ₪ ליום. אי לכך בהתחשב בהיקף המשרה היה התובע זכאי לפדיון דמי הבראה בסכום של 4,541 ₪ (14 ימים x 331 ₪ x 98%). כאמור, הצדדים מסכימים כי מסכום פדיון דמי ההבראה לו זכאי התובע יש להפחית סכום של 1,295 ₪, ששולם לו בשנתיים האחרונות. בנסיבות אלה זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בסכום של 3,246 ₪ (4,541 ₪ - 1,295 ₪). כאמור, טענה הנתבעת כי שילמה לתובע פדיון דמי הבראה בסכום של 3,000 ₪ מסגרת "גמר החשבון" שנערך עמו בסיום תקופת העבודה. בטענה זו נדון בפרק שעניינו "גמר החשבון". בנסיבות העניין, זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בסכום של 3,246 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 ועד התשלום בפועל. הפרשות לקרן פנסיה אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי זכאי התובע להפרשות לפנסיה בשיעור של 6% משכר היסוד. הצדדים אף מסכימים כי מהסכום לו זכאי התובע יש להפחית את הסכומים שהפרישה הנתבעת החל מחודש ינואר 2008 בסך כולל של 1,703 ₪. בהקשר לשכר היסוד נציין כי התובע טען שהשתכר סכום של 154,896.56 ₪ ואילו הנתבעת טענה כי השתכר סכום של 154,986.56. משהסכום שנתבע בכתב התביעה ברכיב זה גבוה מהסכום לו זכאי התובע על פי שכר היסוד בו הודתה הנתבעת, אנו מקבלים את גרסת האחרונה בעניין זה. התובע היה זכאי בתקופת העבודה להפרשות לפנסיה בסכום כולל של 9,299 ₪ (154,986.56 ₪ x 6%). מסכום זה, כאמור, יש לקזז סכום של 1,703 ₪ שהופרש על ידי הנתבעת החל מחודש ינואר 2008. לכן התובע זכאי להפרשות לפנסיה בסכום של 7,596 ₪ (9,299 - 1,703). הנתבעת טענה במכתב ששלחה לב"כ התובע שבמסגרת "גמר החשבון" שילמה לתובע סכום של 3,000 ₪ על חשבון הפרשות לפנסיה. לטענה זו נידרש בפרק שעניינו "גמר החשבון". בנסיבות העניין, זכאי התובע להפרשות לפנסיה בסכום של 7,596 ₪ (9,299 - 1,703), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 ועד התשלום בפועל. תוספת ותק התובע תבע "תוספת ותק" מכוח ההסכם הקיבוצי. בנוגע לשיעור תוספת הוותק הפנה התובע להודעה של החשב הכללי בדבר "עלות שכר למעביד לכל שעת עבודה" מס' ה.2 7.11.3 (להלן: הודעת החשב הכללי). התובע תבע סכום של 2,293 ₪ בגין רכיב זה. מנגד טענה הנתבעת כי תוספת הוותק היא רכיב חסר ערך כלכלי מכיוון שהיא נקובה בהסכם הקיבוצי בערכים של לירות. לכן לטענת הנתבעת גם אם התובע זכאי לתוספת זו הרי שמדובר בסכום פעוט. עוד נטען כי הוראת החשב הכללי רלוונטית להתקשרויות של משרדי הממשלה עם חברות שמירה וניקיון בלבד ולא למקרה שלפנינו. סעיף י' להסכם הקיבוצי קובע כי "החל מהשנה השניה לעבודתו אצל המעסיק, תשולם לעובד תוספת וותק, בשיעורים שנקבעו בתעריפי השכר". אין מחלוקת שתעריפי השכר שנקבעו בהסכם הקיבוצי נקובים בערכים של לירה ישראלית וכך אף שיעור תוספת הוותק לה זכאים העובדים. בהקשר זה נציין כי לא מצאנו את תעריפי השכר ותעריפי תוספת הוותק שנקבעו בהסכם הקיבוצי אולם ניתן ללמוד על תעריפים אלה מסעיף י' לצו ההרחבה בענף הניקיון אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי. בצו ההרחבה נקבע כי תוספת הוותק בחמש השנים הראשונות לעבודה היא בשיעור 57.2 לירות לחודש ובעשר השנים הנוספות - בשיעור 72.02 לירות. התובע לא הציג בכתב התביעה או בתצהירו תחשיב מתאים הנוגע לשערוך תוספת הוותק נכון למועד הגשת התביעה אלא ביסס את תביעתו על הודעת החשב הכללי לפיה "תוספת ותק משולמת החל מהשנה השנייה ואילך לעבודה 0.35 ₪ לכל שעת עבודה..." (להלן: ההודעה). עיון בהודעה שצורפה לתצהיר התובע מצביע על כך שתוקפה הוא החל מיום 10.5.2009, קרי - ממועד המאוחר לתקופת העבודה של התובע. אי לכך משהתובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת בחודש אוקטובר 2008, אין האמור בהודעה זו רלוונטי לעניינו. משלא ניתן לבסס את התביעה על הוראות החשב הכללי ומשהתובע לא הציג תחשיב מתאים בנוגע לשערוך תוספת הוותק, הרי שלא הונחה תשתית עובדתית לסכום הנתבע בגין רכיב זה. כמו כן, לאור השינויים בערך המטבע אנו סבורות כי הצדק עם הנתבעת לפיה מדובר בסכום מזערי. בנסיבות אלה התביעה לתוספת וותק - נדחית. ניכויים שלא כדין התובע טען כי הנתבעת ניכתה משכרו סכום של 10 ₪ בגין "קרן רווחה" או "ועד" מבלי שהתקבלה הסכמתו ומבלי שסופק טעם לניכוי. לכן לטענתו על הנתבעת להשיב לו סכום כולל של 460 ₪. במהלך עדותו חזר התובע על טענה זו והוסיף כי קיבל מהנתבעת בכל שנה מתנה לאחד החגים. הנתבעת הודתה כי אכן ניכתה סכום של 10 ₪ משכרו של התובע מידי חודש, כפי שאף עולה מתלושי השכר, אולם טענה כי הסכומים שנוכו נועדו להגדלת השי לחג אשר לטענתה היה בעלות גבוהה יותר מהסכומים שנוכו. אי לכך, נטען כי קבלת התביעה משמעותה השבת המתנות שקיבל התובע לחגים. כידוע, המעביד אינו רשאי לנכות תשלומים משכרו של העובד שלא בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הקובע רשימה סגורה של ניכויים. הסעיפים הרלוונטיים לעניינו הם סעיפים 25(א)(3) ו-25(א)(3ב) לחוק. בהתאם לסעיף 25(א)(3) ניתן לנכות מהשכר את "התשלומים הרגילים לוועד העובדים במפעל" ובהתאם לסעיף 25(א)(3ב) ניתן לנכות "דמי טיפול מקצועי ארגוני לטובת הארגון היציג.... שיש לנכותם לפי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה.... או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור" (ההדגשות אינן במקור). הנתבעת לא הביאה ראיות לכך שהיה קיים ועד עובדים באתר בתקופת עבודתו של התובע ואף לא הצביעה על הסכמה בכתב של התובע לניכוי הסכומים האמורים. אי לכך בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק לא הייתה הנתבעת רשאית לנכות את הסכומים שנוכו משכר התובע בתקופת העבודה. כמו כן, הנתבעת אף לא הוכיחה את הטענה לפיה הסכומים שנוכו שימשו בפועל לקניית מתנה לחגים לעובדים בכלל ולתובע בפרט. הנתבעת אף לא פירטה מהו שווי המתנה שניתנה לתובע מידי שנה ולא חקרה אותו בעניין זה. בנסיבות אלה, זכאי התובע להחזר הסכומים שנוכו משכרו בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. אי לכך, על הנתבעת להשיב לתובע סכום של 460 ₪ (10 ₪ x 46 חו') בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 ועד התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעות התובע טען כי הנתבעת שילמה רק חלק מהוצאות הנסיעה להן היה זכאי בתקופת העבודה. לטענתו הוא זכאי לעלות כרטיס "חופשי חודשי" מביתו בראש העין למקום עבודה בתל אביב באותם חודשים בהם לא שולם רכיב "נסיעות" בתלושי השכר. לפי חישוב התובע הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסכום כולל של 3,779 ₪. מנגד טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את מלוא הוצאות הנסיעה להן היה זכאי. הנתבעת הפנתה בעניין זה לרכיב ה"נסיעות" בתלושי השכר והוסיפה כי בחודשים בהם לא מופיע רכיב זה בתלושי השכר נתנה לתובע כרטיס "חופשי חודשי" בעין. בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 4.9.2012 הודה התובע כי הייתה תקופה בה קיבל מהנתבעת מידי חודש כרטיס "חופשי חודשי" בעין אולם לטענתו היה זה בתקופה הסמוכה למועד סיום העבודה. אי לכך במסגרת התצהיר נתבע החזר הוצאות נסיעה רק עבור התקופה שמחודש ינואר 2005 ועד לחודש ינואר 2006 בסכום כולל של 3,476 ₪. סעיף י"א להסכם הקיבוצי קובע כי "המעסיק ישלם החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה לפי התעריפים המקובלים בתחבורה הציבורית". הצדדים מסכימים כי התובע התגורר בראש העין וכי עלות כרטיס חופשי חודשי מביתו למקום העבודה היא בסכום של 311 ₪. עיון בתלושי השכר מעלה כי שולם לתובע סכום של 311 ₪ בגין "נסיעות" מרבית תקופת העבודה, פרט לחודשים ינואר 2005 עד ספטמבר 2005 ונובמבר 2005 עד ינואר 2006. בחודש ינואר 2005 שולם לתובע סכום של 60 ₪, בחודש פברואר 2005 שולם לתובע סכום של 196 ₪ ובחודשים מרץ 2005 עד ספטמבר 2005 ונובמבר 2005 עד ינואר 2006 לא שולם לתובע דבר. כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לזכאותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה עבור התקופה המתחילה בחודש ינואר 2005 והמסתיימת בחודש ינואר 2006. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי דין התביעה להתקבל רק בהתייחס לחודש פברואר 2005, מהטעמים שיפורטו להלן. ראשית, גרסתו של התובע בנוגע לזכאותו להחזר הוצאות נסיעה לא הייתה עקבית. בכתב התביעה נטען כי הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגין כל החודשים בהם לא מופיע רכיב זה בתלושי השכר (שנה ראשונה לעבודה) ולהפרשים בגין החודשים ינואר 2008 עד אוקטובר 2008. לעומת זאת, בדיון קדם המשפט אישר התובע את טענת הנתבעת לפיה ניתנו לו כרטיסי "חופשי חודשי" בתקופת עבודתו אולם טען כי הדבר נעשה בתקופה הסמוכה לסיום עבודתו ולכן תבע החזר הוצאות נסיעה עבור השנה הראשונה לעבודתו בלבד. שנית, הגרסה המאוחרת של התובע לפיה ניתן לו כרטיס "חופשי חודשי" רק בתקופה הסמוכה לסיום עבודתו אינה מתיישבת עם תלושי השכר. כאמור, עיון בתלושים מעלה שרק בחודשים מרץ 2005 עד ינואר 2006 (פרט לחודש אוקטובר 2005) לא שולם לתובע רכיב "נסיעות". מכאן, שגם הגרסה המאוחרת של התובע אינה יכולה לעמוד מכיוון שמחודש פברואר 2006 ועד לסיום עבודתו שולם לו מידי חודש רכיב "נסיעות" בתלושי השכר. שלישית, גרסת הנתבעת לפיה שולמו לתובע הוצאות נסיעה מידי חודש כאשר בתקופה בה לא מופיע רכיב ה"נסיעות" בתלושי השכר ניתן לתובע מידי חודש כרטיס "חופשי חודשי" בעין, הייתה עקבית ואף נתמכה בהודאת התובע. בנסיבות אלה אנו מקבלות את גרסת הנתבעת לפיה בחודשים בהם לא שולם לתובע רכיב "נסיעות" בתלושי השכר ניתן לו כרטיס "חופשי חודשי" בעין. לאחר שבחנו את תלושי השכר לתקופה שבמחלוקת (ינואר 2005 עד ינואר 2006) מצאנו כי רק בחודשים ינואר 2005 ופברואר 2005 לא שולם לתובע סכום של 311 ₪ עבור הוצאות נסיעה. כאמור, הגענו למסקנה כי התובע הוכיח תביעתו רק בנוגע לחודש פברואר 2006, ונסביר. לעניין חודש 1/2005: התובע תבע סכום של 251 ₪ בגין הפרשי הוצאות נסיעה וזאת לאחר שהפחית סכום של 60 ₪ ששולם לו באותו חודש. משהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 23.1.2005 בלבד, הרי שאינו זכאי להחזר מלא של עלות כרטיס "חופשי חודשי" (311 ₪) כפי שנתבע אלא להחזר עבור הנסיעות הבודדות באותו חודש. משהתובע לא הוכיח כי סכום של 60 ₪ נמוך מעלות הוצאות הנסיעה באותו חודש, דין תביעתו להחזר הוצאות נסיעה בגין חודש זה - להידחות. לעניין חודש 2/2005: עיון בתלוש השכר של התובע מעלה כי לא שולמו לו מלוא הוצאות הנסיעה עבור חודש זה אלא סכום של 196 ₪ בלבד. משאין חולק כי עלות כרטיס "חופשי חודשי" בחודש זה הייתה 311 ₪ הרי שהתובע זכאי להפרש הוצאות נסיעה בסכום של 115 ₪ (311 - 196). בנסיבות אלה, התובע זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה בגין חודש פברואר 2005 בסכום של 115 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.3.2005 ועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה סעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 קובע כי על מעביד ליתן לעובד בתוך 30 יום ממועד תחילת העבודה הודעה שבה יפורטו תנאי עבודתו בעניינים המפורטים בסעיף 2 לחוק. בהקשר זה נציין כי סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד הקובע כי בית הדין רשאי לפסוק פיצויים לעובד אף אם לא נגרם לו נזק של ממון, נכנס לתוקף רק ביום 11.8.2011, היינו לאחר סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת. אין חולק כי הנתבעת לא נתנה לתובע הודעה על תנאי עבודתו עם תחילת עבודתו אצלה או בסמוך לאחריה. עם זאת, בנסיבותיו של המקרה דנן בו לא הייתה מחלוקת ממשית בנוגע לתנאי העבודה, בין בזמן אמת ובין במהלך ההתדיינות, ובהתחשב בעובדה שלא מצאנו כי נגרם לתובע נזק כתוצאה מאי מתן ההודעה, אין מקום לפסוק לזכותו פיצוי כלשהו בגין אי קבלת הודעה על תנאי עבודתו. פיצויי פיטורים התובע הצהיר כי החליט להתפטר מעבודתו מכיוון שלא שולמו לו מלוא הזכויות הסוציאליות ע"י הנתבעת. התובע טען כי פנה פעמים רבות אל הממונים עליו בנתבעת לרבות לגב' שרה ומר לאון מנהלי המשק מטעם חברת החשמל בבקשה לתשלום הזכויות להן הוא זכאי, אולם ההפרות לא תוקנו. עוד הצהיר התובע כי הוא וחבריו נאלצו לפתוח בשביתה בשל אי תשלום זכויותיהם, אשר אף היא לא נשאה פרי. לטענתו, לאחר שראה שהנתבעת אינה משפרת את דרכיה החליט לסיים את עבודתו וזאת לאחר מתן התראה כדין. התובע טען כי יש לראות בהתפטרותו בגין אי תשלום זכויות כהתפטרות בדין מפוטר ולחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו באתר. מנגד הכחישה הנתבעת את טענות התובע. נציג הנתבעת הצהיר שהתובע לא פנה אליו בתקופת העבודה בנוגע לאי תשלום זכויותיו וכי העובדים לא שבתו בתקופת העבודה. נציג הנתבעת אף הצהיר כי התובע הודיע לו שהוא מפסיק לעבוד מכיוון שמצא עבודה אחרת וכי למיטב זכרונו מדובר בעבודה ביד יצחק. נציג הנתבעת הוסיף כי למיטב זכרונו התובע כתב מכתב התפטרות אלא שהמכתב לא נמצא לאחר חיפוש שבוצע. בנסיבות אלה, נטען כי התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. נציג הנתבעת הוסיף והצהיר כי התובע קיבל את מלוא הזכויות בגין תקופת עבודתו בחברת כפיר ולכן אף אם יקבע כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים אין לחייב את הנתבעת בתשלום בגין התקופה בה עבד התובע באתר קודם לתחילת עבודתו אצל הנתבעת. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כך: "התפטר עובד מחמת הרעת המוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". הלכה היא כי על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק להוכיח שלושה תנאים: האחד, כי הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או שהיו "נסיבות אחרות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; השני, כי קיים קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות; השלישי, כי נתן למעביד התראה סבירה על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה, ככל שניתן לתקנה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהסיבה להתפטרותו היא אי תשלום זכויות, מהנימוקים שיפורטו להלן. עדותו של התובע לא שכנעה. אמנם כשהתובע נשאל בנוגע לסיבות להתפטרותו הוא ענה כי התפטר בגין אי תשלום זכויות אולם הוא לא ידע לפרט מהן הזכויות שלא שולמו לו ושהובילו להתפטרותו. וכך העיד התובע: "ש. למה התפטרת מהעבודה? ת. לא שילמו לי תנאים סוציאליות, נסיעות. ש. כשהתפטרת כבר היתה הפרשה לפנסיה? ת. היתה לי כמעט שנה הפרשה לפנסיה. ש. התפטרת בגלל החסר בשנת 2006? ת. יום העצמאות לא שילמו, לא שילמו כמו שצריך, את החופשים לא שילמו כל מיני דברים. ש. תבעת חופש? ת. עשינו שביתה בגלל זה. ש. בתביעה שלך תבעת חופש? ת. כן. בשביל זה עשינו שביתה כי לא שילמו כמו שצריך" (ההדגשות אינן במקור). פרט לעובדה שלא השתכנענו מעדותו של התובע נציין כי כאמור בפרק "דמי הנסיעות" שולמו לתובע הוצאות נסיעה במלואן עובר לסיום עבודתו וכן כי לא קיימת כל תביעה לתשלום פדיון חופשה. אי לכך, מעדות זו כלל לא ניתן ללמוד כי הסיבה להתפטרות הייתה אי תשלום זכויות. כמו כן, התובע לא הניח תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת על הרעת תנאים או על נסיבות אחרות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו בתקופה הסמוכה להתפטרותו. כפי שניתן לראות מפסק הדין אכן לא שולמו לתובע מלוא הזכויות הסוציאליות. עם זאת, אם נבחן את הזכויות שלא שולמו נמצא כי ברובן חויבה הנתבעת בתשלום בגין תקופת העבר ולא בגין התקופה הסמוכה לסיום העבודה של התובע, וזאת פרט לרכיבים ימי חג והחזר ניכויים. שכן הוצאות נסיעה שולמו לתובע במלואן פרט לחודש פברואר 2005 וההפרשות לפנסיה שולמו לתובע החל מחודש ינואר 2008. בנוסף דמי הבראה שולמו לתובע בשנתיים האחרונות לעבודתו (ינואר 2007 ומאי 2008) הגם שמדובר בתשלום חלקי. לטעמנו, העובדה שהנתבעת שילמה לתובע את מרבית הזכויות (פרט לימי חג) במהלך השנה האחרונה לעבודתו מחלישה את הטענה לפיה חלה הרעת תנאים או נוצרו נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו בסמוך למועד סיום יחסי העבודה. זאת ועוד. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין התפטרות לבין הנסיבות של אי תשלום זכויות. שכן מול גרסת התובע לפיה התפטר מחמת הרעת תנאים ניצבת גרסת הנתבעת לפיה הסיבה להתפטרות הייתה מציאת עבודה ב"יד יצחק" בעיר מגוריו, עובדה שהתבררה כנכונה בסופו של יום. כך שלכל היותר יש לנו גרסה מול גרסה. עוד נציין כי העובדה שהתובע החל לעבוד ביד יצחק, בעיר מגוריו, באותו החודש בו התפטר מעבודתו אצל הנתבעת בצירוף העובדה שבמהלך התקופה עובר להתפטרותו שולמו לו מרבית הזכויות להן היה זכאי מחלישות אף הן את גרסת התובע. לא זו בלבד. התובע לא הוכיח שנתן לנתבעת התראה אמיתית וכנה בנוגע לכוונתו להתפטר וכן הזדמנות נאותה לתקן את ההפרה. נציין כי פרט לעדותו של התובע לא קיימות ראיות אובייקטיביות אחרות או אסמכתאות בכתב לכך שנעשתה פנייה אל הנתבעת לתיקון ההפרות. לטעמנו לא די בעדותו של התובע כדי להרים את הנטל הנדרש, מכמה סיבות: האחת, התובע הצהיר כי פנה אל שרה וליאון עובדי חברת החשמל בטענה לאי תשלום שכרו ע"י הנתבעת. אולם משאין חולק כי שרה וליאון אינם עובדי הנתבעת, הרי שלא ניתן לראות בפנייה אליהם כפנייה אל הנתבעת. השנייה, עדותו של התובע לפיה פנה לשולה, הממונה מטעם הנתבעת, הועלתה לראשונה בעדותו לפנינו ולא נטענה בכתב התביעה או בתצהיר ומשכך מדובר ב"גרסה כבושה" שמשקלה אפסי. השלישית, גרסת התובע לפיה שבת בגין אי תשלום זכויות יחד עם עובדים אחרים, לא הוכחה ואף נסתרה בחקירתו הנגדית. שכן בתצהיר לא נקב התובע במועד שבו התרחשה השביתה הנטענת ובחקירתו הנגדית אף לא ידע לנקוב בשמו של עובד אחד ששבת יחד עמו. בנסיבות אלה לא עלה בידי התובע לשכנע כי אכן התרחשה שביתה בתקופת העבודה בגין אי תשלום זכויות. נוסיף כי כאמור, אין מחלוקת שבמועד סיום העבודה שולם לתובע סכום של 6,000 ₪ במסגרת "גמר חשבון" וזאת מבלי שהוצא תלוש שכר ומבלי שהוכח אופן הדיווח על התשלום לרשויות. לטענת התובע מדובר בסכום ששולם בגין פיצויי פיטורים בעוד הנתבעת טענה כי מדובר בסכום ששולם לתובע בגין דמי הבראה והפרשות לפנסיה. לטעמנו העובדה ששולם לתובע סכום של 6,000 ₪ בסיום עבודתו מחזקת את גרסת הנתבעת לפיה התובע הודיע על התפטרותו בגין מציאת מקום עבודה אחר ולכן נערך עמו "גמר חשבון" במסגרתו שולם לו הסכום האמור. שכן אם היה התובע מודיע לנתבעת על התפטרותו מחמת אי תשלום זכויות סביר להניח שלא היה נערך בין הצדדים "גמר חשבון" ושהתביעה הייתה מוגשת בסמוך למועד סיום העבודה ולא בחלוף שלוש שנים וארבעה חודשים. בנסיבות העניין, לא עלה בידי התובע להוכיח את זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. נוכח האמור לעיל, דין תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים - להידחות. גמר החשבון - קיזוז סכום של 6,000 ₪ כאמור, אין חולק כי במועד סיום העבודה שולם לתובע במסגרת "גמר חשבון" סכום של 6,000 ₪ וכי יש לקזז סכום זה. הצדדים נחלקו בשאלה מאילו זכויות יש לקזז את הסכום האמור. התובע טען כי הסכום שולם עבור פיצויי פיטורים ולכן אין לקזזו מהזכויות להן הוא זכאי. להוכחת הטענה הצביע התובע על העובדה שהסכום הנקוב בטופס 106 לשנת 2008 בגין "משכורות ותשלומים החייבים בשיעורי מס רגילים" זהה לסכום המצטבר הנקוב ברכיב ה"תשלומים" שבתלוש השכר לחודש אוקטובר 2008 (38,319 ₪). לטענתו, עובדה זו מלמדת כי הנתבעת לא שילמה מיסים בגין סכום זה ולכן מדובר בתשלום על חשבון פיצויי פיטורים. מנגד טענה הנתבעת כי הסכום שולם לתובע בגין דמי הבראה והפרשות לפנסיה, מכיוון שהתובע לא היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסיום עבודתו ולכן יש לקזזו מאותן זכויות. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי יש להעדיף את גרסת הנתבעת לפיה הסכום שולם לתובע עבור זכויות על פני גרסת התובע וזאת מן הטעם שלא עלה בידי התובע להוכיח את זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים. בהיעדר הוכחה שכזו גרסת הנתבעת משכנעת יותר. לטעמנו אין בעובדה שלא שולמו מיסים בגין הסכום ששולם לתובע לבדה כדי להצביע על כך שהנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים, מקום בו לא הוכחה הזכאות לפיצויי פיטורים ולחלופין לא הובאו ראיות להחלטה של הנתבעת לשלם פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין. עוד נציין כי משאין מחלוקת שהסכום שולם לתובע, הרי שלא מצאנו שיש רלוונטיות לשאלה בגין אילו זכויות בדיוק שולם הסכום ולטעמנו יש להפחיתו מהסכומים שנפסקו לזכותו של התובע על פי פסק דין זה. בנסיבות אלה, יש להפחית סכום של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 מהסכומים בהם חויבה הנתבעת בפסק דין זה. סוף דבר התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ותוספת וותק - נדחית. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: ימי חג בסכום של 4,382 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008. פדיון דמי הבראה בסכום של 3,246 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 ועד התשלום בפועל. הפרשות לפנסיה בסכום של 7,596 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 ועד התשלום בפועל. ניכויים בגין ועד/קרן רווחה בסכום של 460 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 ועד התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה בגין חודש 2/2005 בסכום של 115 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.3.2005 ועד התשלום בפועל. הנתבעת רשאית לקזז סכום של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.11.2008 מהסכומים הנ"ל. כמו כן, תוסיף הנתבעת ותשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 750 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,300 ₪. יצוין כי בקביעת סכומים אלו הובאה בחשבון העובדה שעיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב רכיב פיצויי הפיטורים, כאשר התביעה ברכיב זה נדחתה. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. עובדי ניקיוןהתפטרות