מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עקב מצב בריאותי של בת הזוג: פתיח 1. לפנינו תביעתו של התובע (להלן: התובע), כנגד מי שהיתה מעבידתו בתקופה הרלוונטית לתביעה - הגורן אוהד בע"מ (להלן: הנתבעת) המפעילה בית-קפה וקונדיטוריה בפרדס-חנה, בית-קפה נוסף בחדרה ומספר נקודות לממכר מאפים בסביבה. 2. בבסיס התביעה עומדת דרישת התובע לתשלום פיצויי פיטורים, בתוספת פיצויי הלנה, להם הוא זכאי - לטענתו - בשל התפטרות "לרגל מצב בריאותי לקוי של אשתו ו/או בנסיבות שלא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" [ס' 4 לסיכומי התובע]. מנגד, הנתבעת טוענת - כי התובע התפטר משיקולים אישיים, כמצויין במכתב ההתפטרות שמסר לה [תצהיר הבעלים של הנתבעת ומנהלה, מר אוהד שגיב (להלן: שגיב) - נ/1, נספח א'], בנסיבות שאין בהן כדי לזכות את התובע בקבלת פיצויי פיטורים. 3. בנוסף, נכללה בכתב-התביעה דרישה לתשלום גמול שעות נוספות, שכר עבודה בלילות ודמי חגים, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף האפייה, מיום 18.2.71 (להלן: צו ההרחבה בענף האפייה). 4. להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות, כפי שהוכחו לפנינו מתוך מכלול העדויות והמסמכים, ואת טענות הצדדים. לאחר מכן, נפנה לדון במחלוקות שבין הצדדים, לרבות בטענת הנתבעת בדבר קיזוז הוצאות שימוש ברכב, אותן הוציא התובע, לטענתה, עת השתמש ברכבה, בזמנו הפרטי. תמצית העובדות וטענות הצדדים 5. בדיון המוקדם, ביום 28.8.10 [עמ' 3, ש' 16-9], הוסכמו העובדות הבאות: "מוסכם, כי התובע לא עבד בנתבעת בימי חגים. מוסכם, כי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת היתה מיום 1.2.2005 ועד ליום 15.5.2006 (להלן: תקופת העבודה -הוספה שלנו). מוסכם, כי התובע התפטר מעבודתו והודיע על כך לנתבעת ביום 10.4.2006. מוסכם, כי שכרו השעתי של התובע בתקופת העבודה האחרונה היה 30 ₪. מוסכם, כי ככל שיוכרע שצו ההרחבה בענף האפייה אינו חל על הנתבעת, אזי ימחקו רכיבי התביעה לתשלום שעות נוספות ושכר עבודה בלילה. כמו כן יצומצם רכיב התביעה לדמי חגים. מוסכם, כי התובע עבד מחודש 2/05 ועד 5/05 כנהג בנתבעת ומחודש 6/05 לטענת התובע הוא הועסק כאחראי מחלקת אפייה ולטענת הנתבעת התובע עבד בקונדיטוריה וגם אפה לחמים." 6. כמו כן, הסכימו הצדדים באותה ישיבה [עמ' 3, ש' 27-18], כי הפלוגתאות בתיק הן כדלקמן: "זכאות התובע לתשלום בעד דמי חגים. הנסיבות בעטיין התפטר התובע מעבודתו והאם כתוצאה מנסיבות אלה זכאי התובע לפיצויי פיטורים. חלות צו ההרחבה בענף האפייה על הנתבעת וכתוצאה מכך האם זכאי התובע לתשלום בגין הפרשים עבור שכר עבודה בלילה ושעות נוספות. זכאות הנתבעת לקיזוז בגין שימוש התובע ברכב הנתבעת בסופי שבוע וכן עלות דלק שבועית". 7. אשר לנסיבות ההתפטרות - לטענת התובע, כאמור, הוא התפטר לרגל מצב בריאות לקוי של אשתו, התפטרות שניתן לראות כפיטורים, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: החוק), ו/או בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו, התפטרות שגם דינה כפיטורים, לפי סעיף 11(א) לחוק. יאמר מייד, כי אין לקבל טענות עובדתיות חלופיות. לדברי התובע, הוא נאלץ, בהתאם להוראות רופא, להשגיח, לתמוך ולטפל באשתו, אשר החל מהחודש השני להריונה נאלצה לקבל טיפולים תכופים ולהיות תחת מעקב והשגחה של התובע; לכן בחודש 4/06 הודיע לנתבעת, כי אין באפשרותו להמשיך לעבוד אצלה וסיכם את הפסקת עבודתו ליום 15.5.06 [תצהיר התובע - ת/1, ס' 15-13]. 8. הנתבעת טוענת, לעומת זאת - כי התובע מעולם לא הודיע שהסיבה להתפטרותו הינה מצבה הרפואי של אשתו, אשר מנע ממנו להמשיך ולעבוד, ולא הציג מסמך רפואי על כך. כמו כן, גם בפנייתו של התובע אל הנתבעת, במכתב מיום 16.11.07 - בו ביקש "לשלם לי את המגיע לי" אין כל אזכור לסיבה בגללה החליט להתפטר, וזאת כשנה וחצי לאחר ההתפטרות [כתב-התביעה, נספח ג']. בתשובה מטעם הנתבעת, מיום 27.11.07, ציין בא-כוחה, כי התובע הוא שהודיע על התפטרותו, ביום 10.4.06, העסקתו הסתיימה ביום 15.5.06 ובמועד זה קיבל התובע את כל שהגיע לו ואף אישר זאת בחתימתו [התשובה - כתב-התביעה, נספח ד'; אישור התובע - נ/1, נספח ב']. עוד טענה הנתבעת, כי התובע הגיש את תביעתו כ-3 שנים לאחר שהתפטר, כך שתמוה מדוע התעכב זמן כה רב בהגשת התביעה. 9. במהלך ישיבת ההוכחות, ביום 29.12.11, הודיע ב"כ התובע, כי: "אין מחלוקת שבפני בית הדין לא נמצא אישור רפואי כלשהו." [עמ' 10, ש' 3]. דיון והכרעה 10. נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי שני הצדדים וכל אחד מהעדים חטא באי דיוקים, בנקודה זו או אחרת. אולם, בסופו של יום, שוכנענו, כי התובע נאחז במצבה הרפואי של אשתו כתירוץ מאוחר להתפטרותו, על אף שלא הייתה מניעה אמיתית להמשך עבודתו ובדיעבד ניסה, ללא הצלחה, לקשור את התפטרותו לנסיבות אחרות בהן לא ניתן לדרוש ממנו שימשיך לעבוד. עצם השמעת טענות חלופיות - בנקודה עובדתית זו - דיבה כדי לשלול את אמינות גרסתו של התובע. עוד שוכנענו, כי צו ההרחבה אינו חל על יחסי הצדדים. נוכח זאת - נדחתה התביעה, במלואה; להלן יובאו נימוקינו. פיצויי פיטורים 11. ככלל, הזכאות לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 1 לחוק, מוקנית רק לעובד אשר פוטר מעבודתו, מטעמי המעסיק. 12. החוק קובע עוד מספר מקרים, בהם על אף שהעובד התפטר יראו בו - לעניין החוק - כמי שפוטר. במצבים אלה, כגון, התפטרות "לרגל מצב בריאותי לקוי" לפי סעיף 6 לחוק, הרלבנטי לאחת מטענות התובע, יהיה העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורים, וכלשון הסעיף: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים." 13. הנטל להוכיח, כי ההתפטרות הייתה בשל מצב בריאות, מוטל על העובד, וכדי להיכנס בגדר סעיף 6, הנ"ל, אין די להוכיח מצב רפואי לקוי, אלא, נדרש, שמצב זה יהא הסיבה שהביאה את העובד להתפטר, או אחת הסיבות העיקריות לכך. עוד על העובד להוכיח, כי - "לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות" [ע"ע 523/07 עמותת בית הורים "הדקל" - בורק (במאגר ממוחשב, 11.9.08); ע"ע 1214/02 שיטרית - סטופ אש בע"מ (במאגר ממוחשב, 27.1.03); דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ - לפידות, פד"ע ד 321 (1973)]. ישנם מקרים, בהם מצבו הבריאותי של העובד, לכשעצמו, יהווה סיבה מספקת, כאמור, ואילו במקרים אחרים - בהם ניתן למצוא עבודה חלופית, שתתאים למגבלה הרפואית של העובד, ועל כן יש לאפשר למעביד להציע זאת - לא יהא המצב הרפואי, לבדו, סיבה מספקת להתפטרות. [ע"ע 347/03 אופרשיאן - מונדי שירותי כח אדם בע"מ (במאגר ממוחשב, 8.9.05); דב"ע לו/13-3 אתא בע"מ - בן חדר (במאגר ממוחשב, 8.3.77); דב"ע לב/3-56 נוביצקי - ביאדר, פד"ע ד 259 (1973)]. 14. אמנם, אין הכרח שעובד יציג אישור רפואי מרופא תעסוקתי, דווקא, ברם, עליו להציג מצב אובייקטיבי של "ממצאים רפואיים", המצדיק את הפסקת עבודה בגלל בעיות בריאות של העובד או של בן משפחתו. בענייננו, אנו סבורים, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הבריאותי של אשת התובע לבין התפטרותו מעבודתו בנתבעת. 15. התובע השיב בחקירה נגדית, כי אשתו לא היתה צריכה להיות בשמירת הריון [עמ' 10, ש' 7-6]. כמו כן, העיד, כי עבר עם אשתו להתגורר בגבעתיים, בבית הוריה, שכן, לאור נסיון העבר היא היתה צריכה לנוח והיה צורך לדאוג לה. יחד עם זאת, העיד שההורים של אשתו יכלו לעזור לה [שם, ש' 14-8]. 16. התובע העיד, כי לפני שהתפטר, הסביר לשגיב, בעל-פה שהסיבה להתפטרות היא הריונה של אשתו [עמ' 12, ש' 17], אולם, הוא לא המציא אישור רפואי על כך "בזמן אמת", ואף לא במהלך הדיון בבית הדין. לא זו אף זו, התובע התחמק בחקירתו ממתן תשובות לשאלות הנוגעות לסדר הזמנים, ובכך הותיר בנו רושם, כי הוא חושש לפרט ורוצה להסתיר דבר. כך, למשל, התובע נשאל באיזו שנה התגרש מאשתו הראשונה, והשיב כי אינו זוכר [עמ' 7, ש' 33-30] וגם כשנשאל מתי התחתן עם אשתו הנוכחית, השיב, כי אינו זוכר בדיוק [עמ' 9, ש' 17-14]. 17. לאור האמור לעיל, מאחר שהתובע לא המציא אישור רפואי על מצבה של אשתו, עובר להתפטרותו, ולא הציג לפנינו מצב אובייקטיבי לפיו היה צריך להיות בשעות העבודה עם אשתו, בגלל מצבה הבריאותי הלקוי - נהפוך הוא, התובע הודה שאשתו לא היתה בשמירת הריון - הרי, שלא הוכחה סיבה להתפטרות "בדין מפוטר", עקב מצב בריאות לקוי של בן משפחה. 18. לא זו אף זו - בנסיבות העניין, אף לו קיבלנו את גרסת התובע, כי מצבה הבריאותי של אשתו, במהלך הריונה, חייב השגחה צמודה של אדם אחר - ולא כך הוא - אזי, מאחר שהתובע הודה שהוריה של אשתו יכלו לטפל בה, לא היה מקום לקבל את טענתו, כי היתה "סיבה מספקת" להתפטרותו, כלשון סעיף 6 לחוק, על מנת לטפל באשתו. 19. כבר הזכרנו, כי התובע העלה סיבה חלופית להתפטרותו - קיום נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך לעבוד; טענה זו מכוונת לגרסת התובע, לפיה התלונן עשרות פעמים בפני שגיב, שאינו משלם לו את הזכויות המגיעות לו, ובכל פעם שגיב אמר לו שזה יסודר והוא האמין לו. בסופו של דבר, כשהתובע עזב את עבודתו בנתבעת, הרגיש מקופח [ת/1, ס' 12, 19-16; עמ' 11, ש' 27-8]. בשום הזדמנות לא ציין התובע, כי אמר לשגיב שאם לא ישלם לו רכיב כלשהו, שלדעתו משולם לו בחסר או לא משולם לו כלל, שלא כדין - יתפטר. 20. הפסיקה קובעת, כי לצורך התגבשות הזכות לתשלום פיצויי פטורים, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק, נדרש העובד ליתן התראה למעביד סמוך למועד ההתפטרות ובכך לאפשר למעביד לשנות מדרכיו [ע"ע 1271/00 אמ"י מתו"ם-אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ - אברהם פד"ע לט 587]. התראה כזו לא ניתנה בענייננו ומשכך - נשמטת הקרקע תחת טענה זו, אף לו היינו מוכנים לשמוע מהתובע טענות עובדתיות חלופיות, באשר לסיבה להתפטרותו. ברם, אין לקבל שינויי גרסה עובדתיים ועצם העלאת שני תרחישים חלופיים, כסיבה להתפטרות, מכרסת באמון שניתן היה לתת לאחת מהן. 21. נראה, כי לא למותר להוסיף, שהתעלמות התובע מחתימתו על מסמך המאשר "גמר חשבון", אף היא אינה תורמת לאמינותו. כעולה ממסמך זה [נ/1, נספח ב'], אישר התובע עם סיום עבודתו בנתבעת את הדברים הבאים: "לפי סיכום מראש עם שגיב אוהד הבעלים של חברת הגורן אוהד בע"מ, מאשר בזאת שקיבלתי את כל המגיע לי מחברת הגורן אוהד בע"מ ואין לי כל דרישות נוספות. על החתום: גרונר דורון 22. מסמך זה צורף כבר לכתב-ההגנה, אך, התובע לא התייחס אליו בתצהירו ולא הסביר את נסיבות חתימתו עליו. שתיקתו זו גורמת לנו להעדיף את הנחזה מהמסמך על פני גרסתו של התובע, כי שגיב הבטיח לו לשלם לו פיצויי פיטורים ולא עמד בהבטחתו [ת/1, ס' 15]. אנו דוחים גם את נסיונו המאוחר, בתשובותיו בחקירה הנגדית, לייחס את החתימה לאמונה שיקבל תשלומים בעתיד [עמ' 11, ש' 30]. האישור כתוב בלשון עבר ובעדותו ניסה התובע לקשור בין מכתב המלצה חם שקיבל [נספח ב' לכתב-התביעה] לבין אמונתו שרואת החשבון מכינה לו "את החוב שנשאר", ולכן חתם. אנו סבורים, שהתובע עזבאת הנתבעת מטעמים השמורים עמו ושגיב כיבד את בחירתו, שילם לו את כל המגיע לא - שלא כלל פיצויי פיטורים - ואף צייד אותו במכתב המלצה חיובי, מהלך שספק אם היה נוקט בו מעסיק שהעובד בא אליו בטענות כאלה ואחרות על התנהגות שלא כדין. 23. לפיכך, אנו קובעים, כי - התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין התפטרותו מהנתבעת, באשר לא היתה לרגל בריאות לקויה של אשתו, או בנסיבות אחרות בהן לא ניתן לדרוש ממנו שיישאר לעבוד, אלא, משיקוליו הפרטיים. האם חל צו ההרחבה בענף האפייה 24. הצדדים חלוקים באשר לתחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה על יחסיהם. התובע טען לתחולתו של צו הרחבה זה, שכן, לטענתו - עיקר עבודתה של הנתבעת היה אספקת מוצרי אפייה לעסקים וייצור עצמי של דברי מאפה [סיכומי התובע, ס' 12]. 25. מנגד, טענה הנתבעת, כי - צו ההרחבה בענף האפייה לא חל על הצדדים, מאחר שהיא מפעילה בתי קפה וסיווגה לפי רישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא תחת הכותרת "מסעדות ושירותי אוכל", או "בתי קפה וקונדיטוריות", ומאחר שאינו בתוקף [ס' 26-13 לסיכומי הנתבעת; נ/1, ס' 33-27]. 26. כבר נפסק, כי תחולתו של צו הרחבה על מעביד היא שאלה שבעובדה, ונטל ההוכחה בדבר תחולת הצו מוטל על התובע, הטוען לכך [דב"ע שן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45]. וכן, כי המבחן המכריע, לצורך חלות צו הרחבה, הוא מהו עיקר עיסוקו של המעביד, ולא עיסוקו של העובד [ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל (במאגר ממוחשב, מיום 9.7.00)]. 27. פיכך, יש לבדוק מה היה עיקר עיסוקה של הנתבעת, בתקופת העבודה של התובע אצלה. בסעיף ה"תחולה", בצו ההרחבה הנ"ל, בנוסח שהוצג לנו [ת/2], נקבע שהוא יחול על: "כל העובדים והמעבידים במאפיות בישראל, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם ...". לא די בעובדה שהתובע אפה דברי מאפה עבור הנתבעת, כדי לקבוע שבמאפייה עסקינן. העיסוק באפייה נבלע בשירות ההאכלה שנתנה הנתבעת ללקוחותיה. 28. מחקירתו של התובע עולה, כי הוא היה האופה היחיד בנתבעת, והכין את הלחמים באופן ידני, תוך שהוא שקל את הבצק במאזניים ידניות, אחד, אחד [עמ' 13, ש' 32-27]. אין זו פעילות עסקית של "מאפייה", גם אם המוצרים שאפה התובע סופקו על ידי הנתבעת להנאתם של באי שני בתי-קפה שהפעילה ובנוסף גם לממכר במספר נקודות נוספות בסביבה, מעבר להם, והיא סיפקה עוד 20 חצאי ג'בטה ביום לבית-קפה "בונו", כפי שאישר שגיב בחקירתו [עמ' 19, ש' 14 ואילך], ולעוד לקוחות, שנזכרו בסיכומי הנתבעת. 29. אמת, גם בגרסת הנתבעת, מצאנו קושי. כך, למשל, שגיב אישר בחקירתו הנגדית, כי חוץ מבתי הקפה יש לנתבעת מקום ייצור שגודלו 300 מ"ר [עמ' 18, ש' 24-8], וכשנשאל בחקירה נגדית עם אילו מקומות אחרים עוד התקשרה הנתבעת באותה תקופה, השיב שאינו זוכר [עמ' 19, ש' 6]; תוספת עובדתית הגיעה בסיכומים, עת נטען [בסעיף 23 - ההדגשה שלנו], בזו הלשון: "התובע עבד תקופה ממושכת בבית הקפה בפרדס חנה, מקום בו המטבח אשר שימש לאפייה ולהכנת לחם השתרע על שטח של כ-40 מ"ר ורק במהלך עבודתו עבר לעבוד בשטח שהוכשר באיזור התעשיה בקיסריה, וזאת לאחר הרחבת בית הקפה בפרדס חנה וכניסה לממכר בעמדות מכירה של התובעת (צריך להיות "נתבעת"), ובמקומות כגון משרדי "סלקום" וחברות אחרות, שם נמכרו בעיקר עוגות ודברי מאפה ומקצת הלחמים". 30. אין לקבל השלמה כזו רק בשלב הסיכומים, במיוחד כאשר שגיב נטה להתחמק ממתן תשובה עניינית, כשנחקר בחקירה נגדית לעניין הכמויות של מוצרי המאפה שייצרה הנתבעת [עמ' 19, ש' 25-10]. עם זאת, אנו מאמינים לדברי שגיב, את השיב לשאלתנו - בנושא הכמויות - והעיד, כי רוב דברי המאפה שנאפו בבית העסק שלו נמכרו בבית-הקפה בפרדס-חנה, ומעט נמכר למקומות אחרים [עמ' 18, ש' 32-30]. 31. הודאת התובע, שהיה אופה יחיד בנתבעת, אף היא אינה עולה בקנה אחד עם טענתו, שהאפייה הייתה עיסוקה העיקרי של הנתבעת, אשר הפעילה בתי קפה, וככל הנראה העסיקה גם טבחים, מלצרים, שוטפי כלים ועובדים נוספים. 32. לא זו אף זו - בתצהירו לא הרחיב התובע בדבר תיאור הנתבעת כמאפייה, דווקא, אלא, הצהיר, כי: "הנתבעת הינה חברה מאוגדת ורשומה כדין, המפעילה חנות/בית מאפה למוצרי מאפה וקונדיטוריה בעיר כרכור" [ת/1, ס' 6]. תיאור זה רחוק מלהיות תיאור של בית-עסק שעיקר עיסוקו בתחום האפייה, כפי שנטען בסיכומי התובע, והוא תואם יותר את גרסת הנתבעת, בדבר היותה עסק בתחום שירותי האוכל, הסעדה בתי-קפה וקונדיטוריות. 33. רק בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי בנתבעת היו 3 תנורים (תנור עם שלושה תאים של אפייה ועוד שני תנורי טורבו), כאשר הלחם נאפה בתנורי טורבו, ואישר, כי - לפי דבריו - ב-7 שעות של עבודה, הוא אפה כ- 1000- 1200 לחמים, והוסיף, כי בזמן שעבד היה אופה מלבד לחמים, גם עוגות, קרואסונים ועוד דברי מאפה [עמ' 14, ש' 33-2]. מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע שונה לחלוטין מהמציאות ובפועל, כל עבודת האפייה בה נעשית באופן ידני על-ידי אופה יחיד, כאשר קיים רק תנור אחד ובו קיימים 3 מדפים, כך שבמשמרת של 10-7 שעות, ניתן לאפות לכל היותר 200-170 ככרות לחם [סיכומי הנתבעת, ס' 18]. 34. אף אם נתעלם מעבדות אלה, שנטענו רק בסיכומי הנתבעת, אנו סבורים, כי התובע הפריז בתיאוריו ומאמינים לשגיב, בתארו את היקף העבודה בעסק [עמ' 20-19 לפרוטוקול]. מאחר שהנטל, להוכחת תחולת צו ההרחבה בענף האפייה על יחסי הצדדים, מונח על שכמו של התובע, והוא לא הרים אותו - אנו קובעים, כי צו ההרחבה בענף האפייה לא חל בעניינו של התובע. 34. לאור הסכמת הצדדים - כאמור בפלוגתאות לעיל - משקבענו, כי צו ההרחבה בענף האפייה אינו חל, מתייתר הדיון ברכיבי התביעה לתשלום שכר עבודה בלילה וגמול שעות נוספות, והתביעות בגין רכיבים אלה - דינן להידחות. דמי חגים 35. הצדדים הסכימו, כי התובע לא עבד בימי חג, כך שנותר לנו לבחון, האם הוא זכאי לתשלום עבור "חגים", כמקובל במשק. 36. התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום בגין 17 ימי חג בשנה, בהתאם לצו ההרחבה בענף האפייה, ובסה"כ ל-26 ימי חג במהלך כל תקופת העבודה. מאחר שקבענו, כי צו ההרחבה בענף האפייה אינו חל על התובע, הרי שיש לבחון את זכאות התובע לתשלום ברכיב זה, בהתאם לצו ההרחבה הכללי להסכם מסגרת, העוסק, בין השאר, בנושא "דמי חגים" (להלן: צו ההרחבה). 37. בניגוד לטענת התובע, הנתבעת טענה, כי התובע קיבל את מלוא התמורה עבור ימי חג, על פי רישומיה [נ/1, ס' 74]. 38. בצו ההרחבה הוחלה חובת תשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות) על "כל העובדים והמעבידים בישראל", בסייגים המפורטים בפתיח לצו האמור, שאינם נוגעים לענייננו. ההסכם הקיבוצי, שהורחב בצו ההרחבה, כאחרים לפניו, בא לתקן מצב בו עובד יומי - המקבל תמורה רק עבור ימים בהם ביצע עבודה בפועל - אינו נקרא לעבוד בימי חג, ולכן, אינו מקבל תמורה על החג בשכרו השוטף, ולהבטיח, כי יזכה במנוחה מבלי ששכרו יגרע בשל כך [ע"ע 300360/98 צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון, ס' 6 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 30.4.02)]. ביצירת הזכות ל"דמי חגים" הושווה, ולו במקצת, מצבו של העובד היומי למצב חברו, העובד החודשי, ששכרו השוטף אינו נפגע עקב יציאתו לחופשת חג והוא מקבל שכר על ימי "אי עבודה" בחגים, ימים שאף אינם מנוכים, בדרך כלל, ממכסת חופשתו השנתית. 39. לפיכך, שאלה בסיסית לעניין זכות זו היא אופן עבודתו של העובד, האם מדובר בעובד המקבל שכר על בסיס חודש או על בסיס אחר. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו כי התובע השתכר לפי שכר של 30 ₪ לשעה, וכך גם עולה מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה [נספחי א' לכתב-התביעה]. מכאן, שמדובר בעובד שעתי, ולא בעובד חודשי, ולפיכך, התובע היה זכאי לקבל תשלום "דמי חג". 40. לתצהירו של שגיב צורפו דו"חות חודשיים ובהם ישנו תיעוד על שעות העבודה הרגילות והנוספות של התובע, שעות חג, שעות/ימי חופש, הערות על שימוש ברכב בסופי שבוע, וגובה השכר לשעה [נ/1, נספח ג']. בסיכומיה, התייחסה הנתבעת לנושא זה, והצביעה על תשלום שקיבל התובע, בגין שעות חג, כלהלן: אפריל 2005 - 8 שעות; מאי 2005 - 16 שעות; יוני 2005 - 8 שעות; אוקטובר 2005- 40 שעות, מרץ 2008- 8 שעות. שגיב העיד, כי נהג לכתוב את הדו"חות החודשיים בסוף כל חודש, בהתאם לנתונים שהיה מקבל מהנהלת חשבונות [עמ' 16, ש' 3]. 41. ב"כ התובע ניסה לערער את אמינות הדו"חות, כשחקר את שגיב והפנה אותו לתלוש חודש 3/06, בו נרשמו 192.5 שעות עבודה, בעוד שבדו"חות הנוכחות של אותו החודש, נרשמו 184.5 שעות. שגיב התקשה להסביר את הפער בזמן חקירתו, אבל, בסיכומי הנתבעת, הוסבר שבאותו החודש עבד התובע בפועל 184.5 שעות, והוא קיבל תשלום עבור עוד 8 שעות, בגין "חג", מבלי שהדבר פורט בתלוש השכר, בו נכתב רק 192.5 (184.5+8). מקובל עלינו הסברה זה של הנתבעת, ואנו קובעים, כי - הנתונים המופיעים בדו"חות החודשיים מהימנים עלינו. 42. נציין, כי לא הוצגו לנו כל תלושי השכר והנתבעת הסתפקה בדוח"ותה נ"ל ווהפנתה לשלושה תלושי שכר, שצירף התובע. בסיכומיה, הנתבעת הודתה, כאמור, שלא נרשמה בתלושי השכר התמורה עבור החג בנפרד מהשעות הרגילות. משמע, גם לו היו לפנינו תלושי השכר של התובע, לא היו רואים בו תשלום נפרד עבור "חגים", והיה צורך להסיקו בעריכת חישוב פרטני, כמוסבר. 43. לאור קביעתנו דלעיל, לעניין מהימנותם של הדו"חות החודשיים - עלינו לבחון אם נותרה לתובע יתרת זכות לתשלום בגין ימי חג, פרט לימי החג עבורם שולם לו, בהתאם לדו"חות. זכאותו של עובד לדמי חגים, לפי צו ההרחבה, מתחילה לאחר שעבד 3 חודשים וצו ההרחבה מתנה אותה בעבודה בפועל בימים הסמוכים לחג, אלא, אם המעביד נתן את הסכמתו להיעדרות בימים אלה. בהקשר זה, קבע בית-הדין הארצי, כי - "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג." [דב"ע מג/3-91 מולה נוהד - חברת אל וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163, בעמ' 168]. בפסק דין אחר של בית-הדין הארצי, בו הוכיח העובד, כי עבד תקופה ארוכה באופן סדיר, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, להוכיח שהעובד לא עבד סמוך ליום החג [ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ס' 12-10 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 28.5.07)]. 44. בענייננו - התובע עבד בהיקף משרה מלא, כפי שניתן לראות בדו"חות שהזכרנו. על כן, הנטל על הנתבעת, להוכיח, שהתובע לא עבד בסמוך לחג. הנתבעת, כלל לא טענה לנקודה זו, לכן, רואים בה כמי שהסכימה להיעדרותו - ככל שנעדר בסמוך לחגים. 45. התובע לא נקב בתאריכים מדוייקים של ימי החג, בגינם הוא תובע תשלום, ורק טען לזכאותו ל-17 ימי חג בשנת עבודתו הראשונה ו-9 "ימי פסח" ויום העצמאות בשנת עבודתו השנייה [ת/1, ס' 31]. הצהרתו באה "בהתאם לייעוץ משפטי ..", מן הסתם, כיוונה העצה לצו ההרחבה בענף האפייה, שעמד בבסיס התביעה; ברם -נוכח פסיקתנו דלעיל, צו זה לא רלבנטי עוד. 46. מבדיקה שערכנו, עולה, כי התובע קיבל תשלום עבור 9 ימי חג בשנת עבודתו הראשונה, וזאת על אף שהיה זכאי רק ל-7 ימים, שכן, לא היה זכאי לתשלום עבור חג הפסח, מאחר שחל טרם שמלאו 3 חודשים לעבודתו בנתבעת. כמו כן, התובע קיבל תשלום בגין יום חג 1 בשנת עבודתו השנייה, וזאת מתוך 3 ימי החג להם היה זכאי באותה תקופה. היינו - התובע קיבל, בפועל, תשלום עבור 10 ימי חג (כאשר מקזזים 2 ימי חג, ששולמו ביתר בשנת העבודה הראשונה, עם 2 ימי חג שלא שולמו בשנת העבודה השנייה), קרי - את מלוא המכסה שהגיע לו, ברכיב זה, בתקופת עבודתו. לפיכך - התובע אינו זכאי לתשלום "דמי חגים". טענת קיזוז 47. כזכור, הפלוגתא האחרונה עניינה - האם זכאית הנתבעת לקיזוז בגין שימוש התובע ברכבה בסופי שבוע וכן עלות דלק שבועית. זאת, נוכח טענתה, כי במהלך תקופת עבודתו של התובע, ניתן לו מידי סוף שבוע רכב שלה, והוא נהג לנסוע בו לצפון הארץ. לטענתה, מרישומיה עולה, כי התובע עשה שימוש ברכבה 62 פעמים [נ/1, נספחי ג'], ויהיה זה "אך הוגן וצודק" - לדעתה - לחייב את התובע לשלם לה דמי שימוש ברכב ואת הוצאות הדלק [ס' 81 לסיכומיה]. 48. לא הוגשה תביעה שכנגד, אלא, הועלתה רק טענת "קיזוז"; משכך - הואיל ולא פסקנו לזכות התובע תשלום כלשהו, ניתן היה לסיים כאן את דיוננו. על מנת לסבר את העין נוסיף, למעלה מן הצורך, כי לא מקובלות עלינו טענות הנתבעת, בנקודה זו. 49. במהלך חקירתו הנגדית של שגיב, הוא אישר, כי בתקופת העבודה, התובע לא נדרש לשלם בגין השימוש ברכב [עמ' 17, ש'; עמ' 18, ש' 2-1]. כשנשאל, מדוע עכשיו הוא דורש מהתובע תשלום עקב נסיעות אלה, השיב - "כי בשעתו לא חשבתי שהוא יתבע אותי" [עמ' 18, ש' 4]. כמו כן, הודה שגיב בחקירתו, כי את דו"חות הנסיעות ברכב לא הראה לתובע [שם, ש' 6-5]. 50. לאור דברים אלה, אף אם נקבל את גרסת הנתבעת, לפיה - התובע עשה שימוש פרטי ברכבה, הרי שלא הוכח על ידה, כי היא מחתה בפניו, על כך שהשתמש ברכב בתקופת העבודה. לאור שתיקת הנתבעת במשך תקופה ארוכה (כ-15 חודשים) יש לראות במצב בשטח משום קיום חוזה עבודה בדרך של התנהגות. 51. אין זה ראוי, שמעביד יתן לעובד הטבה או ישלם לו סכום כסף במשך תקופה ארוכה, מחד, ומבלי שתיאם זאת מראש יבקש, מאידך, לקבל חזרה חלק מהתשלומים האמורים, בשלב מאוחר יותר. קל וחומר, שאין להצדיק דרישה כזו לאחר ניתוק יחסי העבודה ורק בשל הגשת תביעה של העובד כנגד המעביד. אלא, אם הודע לעובד, במפורש, בעת מתן ההטבה או התשלום, שהמעביד שומר לעצמו זכות כזו. בהעדר הודעה מסוג זה, יש לראות את המעביד כמי שוויתר על זכות הקיזוז, בקשר לאותם תשלומים מוסכמים. 52. לפיכך - הנתבעת אינה זכאית לקבל החזר של תשלום, כלשהו, מהתובע ולו היינו פוסקים שעליה לשלם לו סכום מסויים, היינו דוחים את דרישתה, להתיר לה לקזז מהסכום שהיה נפסק סכום כלשהו בגין השימוש שעשה התובע ברכבה, ברשות, במהלך עבודתו אצלה. סיכום 53. תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים - נדחתה, הואיל ואין לראות את התפטרותו כפיטורים, שכן, לא הוכח מצב בריאות לקוי של זוגתו, שהצדיק את ההתפטרות ואף לא התקיימו נסיבות אחרות ביחסי עבודה, בהם לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך לעבוד . 54. רכיבי התביעה שעניינם זכויות מכוח צו ההרחבה בענף האפייה (שעות נוספות ושעות עבודת לילה) - נדחו אף הם, מאחר שקבענו כי צו הרחבה זה איננו חל ביחסי הצדדים. 55. תביעת התובע לדמי חג - נדחתה, משראינו, כי התובע קיבל תשלום עבור מלוא מכסת ימי החג לה היה זכאי בתקופת העבודה, לפי צו ההרחבה הכללי במשק. 66. נוכח התוצאה - מתייתרת תביעת הנתבעת לקיזוז בגין הוצאות שימוש ברכב. 67. התובע ישתתף בהוצאות הנתבעת, בתשלום שכר-טרחת עורך-דין בסך 6,000 ₪; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 68. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-דין זה. רפואההתפטרות