מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוב חשמל של נכס מסחרי: הרקע וטענות הצדדים   תובע 1 (להלן: "התובע") היה במועדים הרלווטים לתביעה בעל זכויות ההחזקה והבעלות בנכס המצוי ברח' בר אילן 6 בירושלים (להלן: "הנכס"). נתבעת 2 הינה חברה העוסקת במתן שירותים לפיתוח עיצוב הגוף ונתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה בעלת השליטה ומנהלתהּ. ביום 1.1.98 נחתם בין התובע לבין נתבעת 2 הסכם לשכירת הנכס לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.1.98 ועד ליום 31.12.98 (להלן: "ההסכם"). הנתבעת חתמה על ההסכם בשם נתבעת 2 ואף חתמה עליו כערבה באופן אישי. הנתבעת הפקידה בידי התובע 12 שיקים המשוכים מחשבונה של נתבעת 2, ע"ס 5,000 ₪ כל אחד, עבור כל תקופת השכירות, כאשר זמן פרעונו של הראשון היה ב-25.1.98 והשאר היו רשומים ל-25 לחודש בכל אחד מהחודשים הבאים באותה שנה. השיקים נמשכו לפקודתה של תובעת 2 (אמו של תובע 1). התביעה במקור הוגשה על דרך הגשת כמה מהשיקים לביצוע בלשכת ההוצל"פ. למעשה, נוהלו כנגד הנתבעות שני תיקי הוצל"פ (כשבמקור תיק הוצל"פ אחד נוהל גם כנגד בעלה של הנתבעת) ובשני התיקים הוגשו התנגדויות אשר נתקבלו על דעתו של כב' רשם בית משפט זה. בסופו של יום, אוחדו כל תביעותיהם של התובעים כנגד הנתבעות לתיק אחד במסגרתו הוגש כתב תביעה מתוקן.   בכתב תביעתם טענו התובעים, כי הנתבעת לא עמדה בתשלום חשבון החשמל של הנכס, כפי שהתחייבה בהסכם, ומשהצטבר החוב לסך 9,310 ₪ ניתקה חברת החשמל את זרם החשמל לנכס. במסגרת זו נטען, כי הנתבעת התחייבה כלפי תובעת 3 איתה ניהלה שותפות בנכס עובר לחתימת ההסכם, לפרוע את החוב לחברת החשמל. לדברי התובעים, פנתה הנתבעת אל אביו של התובע וביקשה ממנו שישלם עבורה את חשבון החשמל בשיקים שנמסרו עבור דמי השכירות ושזמן פרעונם היה ב-25.6.98 וב-25.7.98 על מנת שזרם החשמל לנכס יחודש והיא תוכל להמשיך בפעילותה. הוא אכן נענה לה, מסר את השיקים לחברת החשמל, ושיכנע את פקיד חברת החשמל, שיחזיר את הזרם לנכס חרף מועד פרעונם הדחוי של השיקים, תוך מתן התחייבות אישית לפרעונם. בשלב זה, השיק שזמן פרעונו היה 25.5.98 ושיועד לתשלום שכר הדירה לא כובד על ידי הבנק, ומשכך ביקש התובע מהנתבעת להביא את ההסכם לקיצו. הנתבעת פנתה בשנית לאביו של התובע בבקשה לאפשר לה להמשיך להחזיק בנכס שלושה חודשים נוספים, והוא אכן נעתר לה, תוך כדי שהיא מפקידה בידיו שני שיקים אישיים עבור דמי השכירות לחודשים מאי, יוני ויולי - האחד, על סך 7,100 ₪ נדחה לתאריך 30.6.98 עבור שני חודשי שכירות (לאחר קיזוז תשלום חשבון טלפון בסך 2,900 ₪ אשר שילמה הנתבעת עבור התובע, בהסכמתו), והאחר על סך 5,000 ₪ נדחה לתאריך 30.7.98. ואולם, בסופו של דבר גם שיקים אלו לא כובדו וביום 2.7.98 אף נודע לתובע ממכתב התראה שקיבל מחברת החשמל, כי גם השיק שנמסר לה על ידו - לא כובד. לטענת התובעים, בשלב זה יצאה הנתבעת מהנכס ללא כל הודעה מוקדמת תוך שהיא מותירה מאחריה את הציוד שלה, שכלל בין השאר מכונות ומכשירים שונים. התובע פינה את הציוד לחנות סמוכה באותו בניין, אשר אף היא נמצאת בבעלותו (להלן: "החנות"), ובשלב מאוחר יותר, אחר שפנה אל הנתבעת פעמים רבות על מנת שזו תיטול את חפציה וזו לא עשתה כן, לא נותרה בידו ברירה והוא העבירם למחסן שבבעלות אביו, שם הם שוכנים עד היום. בנסיבות אלו, חברו שלושת התובעים יחדיו והגישו את תביעתם (המתוקנת) לבית המשפט, כל אחד על פי עילתו, בה תבעו את השלמת דמי השכירות החל מחודש מאי 1998 ועד סוף שנת 1998 בסך 40,000 ₪; תשלום חובות הארנונה בגין תקופה זו בסך 18,838 ₪; תשלום החוב לחברת החשמל בסך 9,310 ₪; ודמי שכירות ראויים בגין איכסון הציוד שהיה בנכס בתקופה שמתחילת שנת 1999 ועד סוף חודש מאי אותה שנה בחנות בסך 25,000 ₪, והם העמידו תביעתם המשותפת על סך 114,934 ₪.   מנגד טענו הנתבעות, כי התובע הוא זה שביטל בפועל את הסכם השכירות, בכך שניתק את זרם החשמל לנכס באופן פרטיזני על יד הוצאת הנתיכים, הרחיק את הלקוחות ואת העובדים של הנתבעות ומנע מהם להיכנס לנכס, ובסופו של דבר, ביום 25.5.98 הוא אף נעל את דלתות הנכס לחלוטין בפני הנתבעות ולקחותיהן על ידי החלפת המנעולים. בשלב זה, כך טענו, נעשה נסיון להגיע להסדר עם התובע, והנתבעת העבירה לו את שני השיקים האישיים עבור דמי שכירות לשלושה חודשי שכירות, כמפורט לעיל. משכך, חזרו הנתבעות אל הנכס אך זאת לתקופה קצרה ביותר, שכן ביום 29.6.98 שוב ניתק התובע את זרם החשמל לנכס באופן פרטיזני ואף נעל את הנכס בשנית כשהציוד שלהן בתוכו. לאור זאת, לא נותרה להן ברירה אלא לבטל את השיקים עבור התקופה בה נבצר מהן להשתמש בנכס. הנתבעות גם הכחישו את החוב לחברת החשמל שיוחס להן על ידי התובעים וטענו כי החוב שייך לדירה אחרת ולא לנכס המושכר. עוד טענו הנתבעות, כי בכל מקרה עומדת להן זכות קיזוז של החוב של התובע כלפיהן בגין כל הציוד שנשאר בנכס ונלקח על ידי התובע שלא כדין, חרף החלטתו של ראש ההוצל"פ באחד מתיקי ההוצל"פ, וחרף תלונותיהן במשטרת ישראל. שווי הציוד עלה לטענתן לכדי כ-400,000 ₪.   נדון בשאלות השנויות במחלוקת אחת לאחת. וראשית דבר, גורל החוב לחברת החשמל.   החוב לחברת החשמל   כאמור, המחלוקת בעניין זה הייתה, האם הנתבעת חייבת בתשלום החוב לחברת החשמל, כטענת התובעים - אשר טענו כי היא אף ביקשה בפועל מאביו של התובע שישלם חוב זה בשיקים שנמסרו על ידה עבור דמי השכירות לחודשים יוני ויולי 1998, או שמא, כטענת הנתבעות - שחוב זה הינו של דירה אחרת בבניין ולא של הנכס שהושכר להן ועל כן אין הן חייבות לשלמו. לשם הוכחת טענתו, התובע הצטייד בעדותו של אביו אשר העיד בבית המשפט, כי התובעת התחננה בפניו לשלם את חשבון החשמל בשיקים הדחויים שבידו, ואף ניסה ללמד כי הנתבעות הכירו בחובם זה, מכך שמסרו לו שיקים נוספים כדמי שכירות לשלושה חודשים (מאי, יוני ויולי) במקום השיקים שהיו ברשותו ונמסרו לחברת החשמל. בעניין זה, הנתבעת הודתה, כי אכן מסרה שיקים הנוספים עבור תשלום דמי השכירות, אך זאת לא תחת השיקים שנמסרו שלא בידיעתה, ובוודאי שלא על פי בקשתה, לחברת החשמל. הנתבעת הסבירה, כי במהלך חודש אפריל נודע לה כי התובע השתמש בשיקים שמסרה לו שלא כדין, בכך שפרע את השיק שנמסר לו תחילה עבור חודש מרץ למרות שהיא פרעה את דמי השכירות לחודש זה במזומן לפי בקשתו. לכן, ביום 27.4.98 ביטלה את כל השיקים שמסרה לתובע, ולאחר שהסכימו הצדדים שהנתבעות תשארנה במושכר למשך שלושה חודשים נוספים, היא מסרה לתובע את השיקים החילופיים.   ואכן, מעיון בחשבונות החשמל השונים עולה, כי הנתבעות שילמו עבור החשמל לנכס על פי מונה מס' 1060215800612003 הרשום על שם בייבי סנטר בע"מ, בהוראת קבע, ואילו החוב לחברת החשמל בסך 9310 ₪ נשוא תביעה זו, הינו למונה מס' 1060215800611005 הרשום על שם בייבי סנטר. למרות זאת, טענת התובעים הייתה, כי הנכס שהושכר מורכב היה למעשה משתי יחידות נפרדות שצורפו ושימשו כנכס אחד, ועל כן על הנתבעות לשאת בתשלום שני החשבונות יחדיו. מנגד, טענת הנתבעות הייתה, כי הן השתמשו אך במונה חשמל אחד אותו שילמו, כאמור, בהוראת קבע.   יש רגליים לסברתה של הנתבעת, כי לוּ היה גם המונה השני שייך לנכס ששכרה, הייתה משלמת גם אותו בהוראת קבע. יתר על כן, מהודעת חברת החשמל עולה, כי למעשה רובו של החוב (7,398 ₪) אינו מתייחס כלל לתקופת השכירות כי אם לשנת 1997. בעניין זה ייאמר, כי התובעים לא הכחישו עובדה זו, אולם הם טענו שלמרות שחוב זה לא נובע מהסכם השכירות, אלא הוא עבור התקופה בה ניהלו הנתבעת ותובעת 3 עסק משותף במושכר, על הנתבעת לשלמו כחלק מהסכם פירוק השותפות בו נקבע, כי הנתבעת תשא בחובות החשמל. ברם, הם לא הציגו, ושמא אף לא יכלו להציג, הסכם זה בפני בית המשפט. יתר על כן, מר שמעון אסייג מטעם חברת החשמל, העיד בית המשפט על ניתוקי זרם החשמל לנכס עקב אי תשלום החובות לחברת החשמל. לדבריו, בפעם הראשונה נותק הזרם ב-27.5.98 והוא חוּדש ב-18.6.98. בפעם השנייה הוא נותק ב- 7.7.98 עד ל- 14.12.98. לאמור, זרם החשמל שסופק למונה על שם בייבי סנטר נותק בתקופה בה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהנתבעות החזיקו בנכס, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עדויות שני הצדדים. נהפוך הוא, טענותיה של הנתבעת כלפי התובע היו, שהוא זה אשר ניתק את זרם החשמל באופן פרטיזני לעיתים קרובות, אולם במשך כל שהותה בנכס, מעולם לא נותק זרם החשמל באופן יזום על ידי חברת החשמל. מכאן יוצא, שלאור העובדה שלא יכולה להיות מחלוקת שזרם החשמל שסופק באמצעות המונה על שם בייבי סנטר נותק, שמונה זה לא סיפק חשמל למושכר. מכאן, יש יותר מרגליים לסברה, שחוב זה אינו נחלתן של הנתבעות. יתר על כן, משלא הוגשה ראייה כלשהי, לוודאי לא מטעם תובעת 3, שהנתבעת התחייבה לשלם חוב זה דווקא לחברת החשמל, אין לשעות לטענותיהם של התובעים בעניין זה - לוודאי לא לטענתה של תובעת 3 כאילו הנתבעת התחייבה לפרוע את החוב לחברת החשמל בהסכם פירוק השותפות שהיה ביניהן. שתיקת תובעת 3 בעניין זה אשר לא עמדה לימין בעלה בבית המשפט, רועמת. בסופו של יום, נדמה אפוא, כי אין כל יסוד לסברת התובעים כי יש לייחס את חוב החשמל לנתבעות.   הפרת הסכם השכירות   כזכור, טענת התובעים בעניין זה הייתה, כי הנתבעות עזבו את הנכס מרצונם, עקב הקשיים בתשלום דמי השכירות והחובות לחברת החשמל והן אלו שהפרו את ההסכם בכך שהפסיקו לשלם את דמי השכירות החל מחודש מאי 1998. לגבי החוב לחברת החשמל ניתנה הדעת לעיל. באשר להפרות הנוספות, לדברי התובעים, ההפרה החלה כבר עם אי כיבוד השיק עבור חודש מאי ועל כן הנתבעות נתבקשו לפנות את הנכס. עם זאת, בסופו של דבר הם הסכימו, שהנתבעות ישארו בנכס שלושה ירחים נוספים. רק לאחר שגם השיק עבור חודש יוני לא כובד, עזבו הנתבעות את הנכס באופן חד צדדי מאחר ולא יכלו לעמוד בנטל הכלכלי של השכירות. מנגד, הנתבעות הכחישו את טענות התובעים וטענו כי אדרבה, התובעים הם אלו שהפרו את הסכם השכירות בכך שהפריעו לפעילות בנכס ועשו כל אשר לאל ידם לסלק את הנתבעות ממנו, על ידי ניתוקים חוזרים ונשנים של זרם החשמל, עקירת שלטי הפרסום של העסק, הרחקת הלקוחות, ובסופו של דבר אף מנעו מהנתבעות ועובדיהן את הכניסה בפועל אליו. לטענתן, הן אלו שהסכימו בסופו של דבר (לאחר הבטחות של התובע), לשוב לנכס לתקופה של שלושה חודשים אך לא עברו ימים אחדים מחזרתן אליו, והתובעים חזרו על מעלליהם, וביום 29.6.98 ניתק התובע את זרם החשמל לנכס באופן פרטיזני, הוציא ממנו את הלקוחות והעובדים שהיו בו וסגר את הנכס. לאישוש טענותיהן הצטיידו הנתבעות בעדותה של גב' שרה אלטמן, אשר עבדה כמדריכה אצל נתבעת 2 מיום 1.3.98 ועד ליום 25.5.98. זו סיפרה בתצהירה, על הפרעות מתמשכות וקבועות מצד התובעים 1 ו-3 לקיום הפעילות הסדירה בנכס, החל מניתוקים חוזרים ונישנים של זרם החשמל ועד מניעת כניסה מוחלטת לנכס של הלקוחות והעובדים על ידי סגירת הנכס והחלפת המנעולים, לאחר חג הפסח 1998. גב' אלטמן נחקרה על תצהירה בבית המשפט, אולם לא נשאלה ולוּ מילה אחת באופן ענייני על טענותיה אלו. אכן, לא זו בלבד שהגב' אלטמן הותירה בעיני בית המשפט רושם מהימן, אלא שהטענה בדבר ניתוק זרם החשמל לנכס באופן יזום על ידי התובע ולא על ידי חברת החשמל, קיבלה חיזוק נוסף ממסמך של חברת החשמל, אשר הוצג בפני בית המשפט, בו היא מאשרת כי ביום 24.5.98 התקבלה במשרדיה הודעת הנתבעת בדבר תקלה באספקת החשמל ברח' בר אילן מס' 6, ועובד מטעמה שנשלח למקום מצא כי נתיכי החשמל הוצאו ממקומם ונגנבו. מידע זה אף אומת בבית המשפט על ידי עדותו של מר שמעון אסייג, עובד חברת החשמל, כאמור. יתר על כן, גם עדותו של התובע בעניין זה לא הייתה נטולת סתירות. תחילה טען, כי הנתבעות עזבו את הנכס בין חודש יולי לאוגוסט, אולם לאחר מכן טען כי זרם החשמל נותק בסוף חודש יוני והנתבעות עזבו את הנכס סמוך לתחילת חודש יולי. כך גם דרישתו של התובע בכתב התביעה לדמי שכירות עבור איחסון הציוד בחנות החל מחודש מאי מעוררת תמיהה לנוכח עדותו, כי הנתבעות השתמשו בנכס עד סוף חודש יוני או יולי באותה שנה (כך!). כך גם טענתו של התובע כי הנתבעות עזבו את הנכס עקב הפסקת זרם החשמל והקשיים הכלכליים שמנעו מהן את פרעון החוב לחברת החשמל ודמי השכירות, אינה מתיישבת עם העובדה שלא הייתה שנוייה במחלוקת, כי לאחר שעזבו הנתבעות את המושכר, הן פתחו את העסק במקום אחר. לוּ היה ממש בטענה זו, לא היה כל הגיון בפתיחת העסק במקום חדש, לוודאי ללא הציוד אשר נותר לטענת התובע בחצריו.   מהמקובץ עולה, כי התובע הוא אשר הפר את ההסכם ואף נטל את החוק לידיו ופעל לסילוקן של הנתבעות מהמושכר שלא כדין. על כן אין הוא זכאי לדמי שכירות, לכל הפחות, החל ממועד נעילת הנכס על ידו לקראת סוף חודש מאי. משכך, כל השיקים שמועד פרעונם הינו לאחר חודש מאי הינם נעדרי תמורה והתובעים אינם זכאים לפורעם, ותביעתו בעניין זה נדחית. כפועל יוצא מכך, אין התובעים זכאים לתשלומי הארנונה בגין אותה תקופה.   משכך אין גם צורך לדון בטענות הקיזוז של הנתבעות באשר לשווי הציוד שנגזל מהן לטענתן, וזאת חרף העובדה שחלק נכבד מכתבי הטענות, התצהירים והחקירות שכנגד התייחסו לעניין זה. האכסניה המתאימה לדון בטענות אלו הינה בתביעה נפרדת, עם זאת פטור ללא כלום אי אפשר ואציין כי התובע הודה כי בנובמבר 98 כאשר מצא שוכר לנכס זרק את הציוד שהיה בו לרחוב. רק לאחר שהופנה ע"י ב"כ הנתבעות לכתב התביעה שלו בו טען כי מגיעים לו דמי שכירות עבור איחסון הציוד בחנות סמוכה מחודש מאי 98 ועד סיום שנה זו, הודה, כי למעשה רק חלק מהציוד העביר לחנות סמוכה ואילו את שאר הציוד שהיה לדבריו, ישן ורקוב זרק לרחוב. גם בעניין זה אפוא, גירסתו ועדותו של התובע לא הרשימו במיוחד את בית המשפט.   למרות האמור ולמרות דחיית התובענה אציין בשולי הדברים מספר הערות סיכום.   הערות סיכום ופסיקתא   כבר בתחילת חקירתו בבית המשפט טען התובע כי רק שני שיקים מהשיקים שנמסרו לו על ידי הנתבעת, כובדו על ידי הבנק. יחד עם זאת, הוא לא יכל להסביר מדוע כל שאר עשרת השיקים אינם נמצאים בידו, ולמעשה, הוצגו על ידו בפני בית המשפט רק צילום של שלושה שיקים (מתוך העשרה) שנמסרו לביצוע בהוצל"פ והשיק המקורי שנמסר לחברת החשמל. כך למשל, הוא לא יכל להסביר מדוע השיק של חודש מאי אינו נמצא בידו, כשלטענתו שיק זה לא כובד והוא היה העילה לביטול הסכם השכירות. יתרה מזאת. מעיון בשיקים עולה אף בעין בלתי מזויינת ותוך השוואת עותקים שונים של אותם שיקים עם תאריכים שונים שהוגשו לבית המשפט ותוך עיון בסדר הרץ של השיקים, כי ידיו של התובע קלות עליו והוא לא התקשה כלל בשינוי מועד פרעונם של השיקים ללא נטילת הסכמתה של הנתבעת.   וליתר פירוט עלה כדלקמן:   א. השיקים לחודשים ינואר, פברואר ומרץ - נפרעו. ב. השיק לחודש אפריל זוייף ומועד פרעונו שונה מ- 25.4.98 ל- 25.7.98 (על ידי הפיכת המספר 4 למספר 7). ג. השיק לחודש מאי - לא ידוע מה עלה בגורלו. ד. השיקים לחודשים יוני ויולי - הועברו לחברת החשמל. ה. השיק לחודש אוגוסט גם כן לא ידוע מה עלה בגורלו. ו. השיק לחודש ספטמבר הוגש להוצל"פ על ידי התובע לאחר שבוטל על ידי הנתבעת. ז. השיק לחודש אוקטובר זוייף גם כן ומועד פרעונו שונה מ- 25.10.98 ל- 25.6.98 (על ידי הפיכת המספר 10 למספר 6). ח. באופן דומה זוייף גם השיק לחודש נובמבר ומועד פרעונו שונה מ-25.11.98 ל-25.4.98 (על ידי הפיכת המספר 11 למספר 4). ט. השיק לחודש דצמבר הוגש להוצל"פ על ידי התובע, לאחר שבוטל על ידי הנתבעת.   נדמה אפוא, כי כל אימת שמועד פרעונו של שיק זה או אחר לא היה נוח לתובע, הוא שינה את מועד פרעונו. כך באשר לשיק שמועד פרעונו באפריל ולטענת הנתבעת שולמו דמי השכירות בגין אותו חודש במזומן - שינה התובע את מועד פרעונו לחודש יולי. וכך, ביחס לשיקים המאוחרים, אשר מועד פרעונם היה בשעה שהנתבעות כבר לא החזיקו בנכס (אוקטובר ונובמבר) - הקדים התובע את מועד פרעונם (לאפריל ויוני).   סופו של יום, אני דוחה את התביעה ובשים לב לסכום התביעה ולשאר הנסיבות שפורטו, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעות את הוצאותיהן בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. חובחשמל