מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חילוט טובין: בפניי תובענה להחזרת תפוס לפי סעיף 192 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: "פקודת המכס"), במסגרתה עותרת התובעת להורות על שחרור טובין אשר יובאו על ידה ונתפסו על ידי הנתבעת. רקע עובדתי 1. ביום 25/05/2009 הגישה התובעת לאגף המכס והמע"מ רשימון בגין ייבוא טובין לישראל שמספרו 980018550 (להלן: "הרשימון"). לפי האמור ברשימון, הטובין אותם ביקשה התובעת לייבא מירדן לישראל, דרך מעבר גשר נהר הירדן, היו מחרטה מדגם WXX-500C. ברשימון נרשם כי ערך המחרטה האמורה הינו 20,000 דולר ארה"ב. 2. עם הגעת הטובין לישראל נערכה ביקורת ע"י הנתבעת וביום 27/05/2009 נערכה חקירה למנהל התובעת, מר חוסאם (להלן: "חוסאם"), אשר בעקבותיה נתפסו הטובין ע"י הנתבעת. באותו יום ניתן לחוסאם אישור בדבר תפיסה מס' 343524 (להלן: "אב"ת 1") לפי סעיף 188 לפקודת המכס. 3. התובעת ביקשה לבטל את היבוא ולהחזיר את הטובין לירדן ולכן ביקשה את שחרור הטובין מתפיסה. 4. ביום 2/07/2009 נשלחה למנהל התובעת הודעה בדבר חילוט הטובין מכוח סעיפים 204(2) ו- 204(9) לפקודת המכס ("הודעת החילוט"). הודעת החילוט התייחסה לטובין המפורטים באישור בדבר תפיסה נוסף, מיום 31/5/09, מס' 343459 (להלן: "אב"ת 2"). ביום 3/09/2009 הגישה התובעת תובענה זו להשבת הטובין שחולטו. הטעמים לחילוט 5. כאמור, הודעת החילוט התבססה על סעיפים 204(2) ו- 204(9) לפקודת המכס. סעיף 204 לפקודת המכס קובע: "ואלה טובין שיחולטו למדינה: ... (2) טובין שיובאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר, ... . ... (9) "טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשמון, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אמרה, מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים". לשיטתה של הנתבעת, אפוא, החילוט מבוסס על שני טעמים מצטברים. הטעם הראשון לחילוט הינו כי לשיטת הנתבעת מדובר בטובין שעצם ייבואם אסור. הטעם השני לחילוט הינו כי לשיטת הנתבעת נמסרה ביחס לטובין הצהרה כוזבת. 6. ההצהרה הכוזבת נמסרה לשיטת הנתבעת בנוגע לשלושה פרטים שנכללו ברשימון: יעד הטובין, מחיר הטובין וטיב הטובין, כדלהלן: (1) היעד המוצהר של הטובין לפי הרשימון היה בתחומי ישראל, בעוד שבפועל יעדם היה בתחומי הרשות הפלשתינית (לטענת הנתבעת לנושא זה השלכה גם לגבי חוקיות יבוא הטובין, דהיינו לגבי הטעם הראשון דלעיל). (2) המחיר המוצהר של הטובין לפי הרשימון היה 20,000$, בעוד שבפועל מחיר הטובין היה 66,000$. (3) טיבם המוצהר של הטובין לפי הרשימון היה מחרטה, בעוד שבפועל טיב הטובין שנתפסו, ולאחר מכן חולטו, היה שתי מחרטות (וכן מחשב פיקוד וקופסת פיקוד וראשים למחרטה). 7. הנתבעת מציינת כי לשיטתה מנהל התובעת הודה למעשה בצורה ברורה ומפורשת בחקירתו ביום 27.5.09 בכך שההצהרה ברשימון לגבי שני הפרטים הראשונים - יעד הטובין ומחיר הטובין - היו כוזבים, ולפיכך לא יכולה להיות כל מחלוקת עובדתית בנוגע אליהם. רק בעניין הפרט השלישי, טיב הטובין, התובעת אינה מודה כי מסרה פרט כוזב ורק לעניין זה תיתכן מחלוקת עובדתית. טענות התובעת 8. לטענת התובעת, עומדת לה זכות תביעה להחזרת תפוס הגם שלטענתה הטובין אינו קניינה, לאור הגדרת "בעל" בפקודת המכס. לחילופין, אם ייקבע שהתובעת אינה זכאית לתבוע בתביעה זו, הרי שהנתבעת לא מסרה הודעת חילוט לבעל הטובין כדין, ומשכך עליה להחזיר את הטובין למי ששלחם, שכן אין לה זכות להחזיק בטובין ללא מסירת הודעת חילוט כדין. 9. התובעת טענה כי ייבאה מכונה אחת בלבד ולא שתי מכונות כטענת הנתבעת. התובעת הוסיפה וטענה כי מסמכים שנערכו ע"י הנתבעת הוסתרו ממנה, כגון דו"ח בדיקה, דו"ח חקירה ונוהל יבוא מירדן לישראל. לטענתה, משלא פורסם נוהל היבוא מירדן לישראל, אין לדרוש ממנה לפעול על פיו. 10. התובעת הוסיפה וטענה כי ניתנה לה הבטחה מינהלית ע"י חוקרים מטעם הנתבעת, כי במידה ותשלח בקשה בכתב להחזרת הטובין לירדן, תתקבל הבקשה והטובין יוחזרו, ועל כן על הנתבעת לקיים הבטחה מינהלית זו. 11. התובעת טענה כי לא הייתה מודעת למחיר האמיתי של הטובין וכי בכל מקרה אין משמעות לערך הטובין המוצהר, שכן בפועל לא נגרם נזק לאוצר המדינה כתוצאה מאי דיווח האמת על ערך הטובין. התובעת טענה כי ייבוא הטובין לישראל מותר וכי לא הוכחה טענת הנתבעת שהתובעת ביקשה לעקוף בדיקה בטחונית במעבר הטובין לתחומי רשות הפלשתינית ע"י הצהרה כוזבת ברשימון. 12. התובעת טענה כי לא הייתה לנתבעת סמכות לתפוס ו/או לחלט את הטובין, ולכל הפחות סמכותה לעשות כן מוטלת בספק. כמו כן, חילוט הטובין לא היה סביר ולא היה מידתי, בייחוד כאשר ישנה סנקציה מתונה יותר של הטלת קנסות על התובעת. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת להשיב את הטובין עצמם לתובעת או לפחות להחזירה למשלח בירדן. הנטל 13. סעיף 229 לפקודת המכס, שכותרתו "חובת הראיה", קובע כי כאשר בהליך לפי סעיף 192, להחזרת טובין שנתפסו על ידי פקיד מכס, מתעוררת שאלה אם הטובין יובאו כדין, חובת הראיה תחול על התובע. בנוסף, הנטל בתובענה להחזרת תפוס מוטל על התובע מעצם היותו כזה. נטל זה אף עולה בקנה אחד עם חזקת תקינות המינהל, הגם שהוא אינו גורע מן החובות המוטלות על המדינה בהתאם לכללי המשפט המנהלי, מהן נובע כי עליה להיות מסוגלת להראות כי החלטותיה בדבר תפיסה וחילוט נעשו כדין. שאלת הבעלות ו"זכות העמידה" 14. בטרם אתייחס לטענות הצדדים, אסלק מן הדרך את הטענה ה"מקדמית" לעניין זכות התובעת לתבוע. הנתבעת טענה לראשונה בדיון מיום 8/07/2012, כי מאחר והתובעת טוענת שהיא כלל איננה הבעלים של הטובין, אין היא רשאית להגיש תובענה זו להחזרת תפוס. 15. בסעיף 1 לכתב התביעה נטען: "...יודגש כבר עתה כי בשום שלב הבעלות על המכונה לא עברה ולא הייתה אמורה לעבור אל התובעת". בסעיף 2 לכתב התביעה נטען: "התובעת תטען כי היא מעולם לא רכשה את המכונה ו/או את הזכויות הקנייניות בה, לא שילמה ולא התחייבה לשלם סכום כלשהו לחסונה ו/או למוחמד...". 16. לכאורה, הנתבעת צודקת בכך שהתובעת טענה כי היא איננה הבעלים של הטובין. אולם הנתבעת עצמה טענה בכתב ההגנה, ובצדק, כי התובעת עונה להגדרת המונח "בעל" כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת המכס, הגדרה רחבה הכוללת כל המחזיק בטובין וכל מי "שיש לו שליטה עליהם או כוח לעשות בהם". מן הטעם הזה לא היה ממש בטענת התובעת לפיה לא בוצעה מסירה כדין של הודעת החילוט וכי בשל כך אין בסיס חוקי להחזקת הנתבעת בטובין, טענה שהתובעת חזרה בה ממנה בשלב הסיכומים. אולם, מאותו הטעם עצמו, דין טענת הסף המאוחרת של הנתבעת להידחות. משראתה הנתבעת את התובעת כבעל הטובין לצרכי מסירת הודעת החילוט, ברור שהתובעת רשאית להגיש תובענה לקבוע כי החילוט נשוא ההודעה לא נעשה כדין ולתבוע את השבתם. דיון והכרעה 17. האם בקשר לטעם הראשון לחילוט, לפיו מדובר ב"טובין שיובאו בהפרת איסור", עלה בידי התובעת להראות "שהעשיה בטובין היתה כדין", כלשונו של סעיף 229 לפקודת המכס? האם בקשר לטעם השני לחילוט, עלה בידי התובעת להראות כי לא הציגה מצג עובדתי כוזב, דהיינו כי הפרטים שמסרה ברשימון ביחס לטובין תואמים את מצב הדברים לאשורו? התשובה לשתי השאלות הללו הינה בשלילה. לאחר בחינת הראיות ושמיעת עדויות הצדדים, אף ניתן לקבוע כי ההיפך הוא הנכון, דהיינו לקבוע כי עצם יבוא הטובין אכן נעשה שלא כדין וכי אכן הוצג מצג כוזב ע"י התובעת. יעד הטובין 18. התובעת הצהירה ברשימון כי היעד של הטובין הוא חיפה. בפועל התברר כי היעד האמיתי הינו בתחומי הרשות הפלשתינית. 19. ביום התפיסה, 27.5.09, נחקר חוסאם במכס תחת אזהרה. מהודעתו של חוסאם בחקירתו ("נ/1") עולה כי חוסאם התכוון "לעשות טובה" לחבר שלו, מר יעקוב חסונה, פלשתיני תושב העיר יריחו (להלן: "חסונה"). חוסאם מסר כי חסונה הינו בעל מפעלים ביריחו ובירדן וכי חסונה היה זקוק למחרטה למפעל ביריחו, ומשום כך ביקש ממנו לייבא את המחרטה עבורו כי הוא עצמו לא יכול לייבא את המחרטה לשטחים. 20. על הודאתו בדבר יעד הטובין חזר חוסאם בתצהיר עדותו הראשית בצורה המפורשת ביותר. 21. גישתה של התובעת, לפיה היא אינה רואה כל בעייתיות בסיכום שלה עם חסונה כי "התובעת תייבא את המכונה לישראל, ומיד העם הגעת המכונה לישראל תייצא אותה לתחום הרשות הפלשתינית, ליעדה הסופי" (ס' 5 לתצהירו של חוסאם) תזכה להתייחסות בהמשך הדיון. בשלב זה אציין כי די בעצם ההצהרה הכוזבת לגבי יעדם הסופי של הטובין - הרשות הפלשתינית ולא חיפה - על מנת לקבוע כי בדין חילטה הנתבעת את הטובין. מחיר הטובין 22. התובעת הצהירה ברשימון כי שווי הטובין הינו 20,000 דולר. בפועל התברר במהלך חקירתו של חוסאם כי השווי האמיתי של הטובין הינו 66,000 דולר. 23. מהודעתו של חוסאם בחקירתו ביום 27.5.09 עולה כי חוסאם טען בתחילה כי הוא מוציא לחסונה חשבונית בגין הטובין בסך של 20,000 דולר, וכי חסונה שילם על המחרטה בירדן 20,000 דולר. בסוף החקירה מסר חוסאם: "לא אמרתי את כל האמת. לאחר שיחת טלפון עם יעקוב חסונה הוא הצהיר לי שהמכונה עלתה 66,000$ אמריקאי". 24. חוסאם אף צירף לתצהירו חשבונית של חברה טייוואנית בשם ALLTECH, לביסוס הטענה לפיה המחרטה נרכשה ע"י חסונה ולא ע"י התובעת (הגם שהחשבונית הוצאה ע"ש אחד, מוחמד מחמוד אל-עטל, מירדן). לפי החשבונית, מיום 20.1.09, השווי האמיתי של המחרטה הינו 66,000 דולר ארה"ב. יוער כי חשבונית זו מתייחסת רק למחרטה שצויינה ברשימון. 25. חוסאם טען בתצהיר עדותו הראשית כי אין כל משמעות להצהרה הכוזבת בדבר מחירם האמיתי של הטובין, שכן על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975, היתה התובעת זכאית לקזז את מלוא המע"מ ששולם על ידה (סעיפים 9-10 לתצהירו של חוסאם). לטענתו, בהעדר חובת תשלום לבעל הטובין ולנוכח העובדה כי אין משמעות לדיווח שוויים האמיתי של הטובין, הוא רשם ברשימון סכום שרירותי של שווי הטובין, אשר נמוך משמעותית משוויים האמיתי. 26. במהלך חקירתו הנגדית שינה חוסאם את עמדתו וטען כי השווי האמיתי של הטובין הינו 20,000 דולר, שכן זהו שווי המחרטה כאשר היא כבר אינה חדשה. לטענתו, השווי של מחרטה חדשה הוא 66,000 דולר, אך בשעה שהמחרטה יצאה מירדן לישראל היא כבר לא היתה חדשה, ועל כן ירד מחירה ל - 20,000 דולר (עמ' 17 ש' 24-31). יצויין כי טענה זו, שהועלתה לראשונה בחקירתו, סותרת את האמור בתביעתו, בה הוערך שווי התפוס בסכום של 250,000 ₪, ובגין סכום זה שולמה אגרה מלאה. ואכן, בהמשך החקירה הנגדית, כאשר עומת חוסאם עם הטענה שמיום קניית המחרטה (20/01/2009) ועד להעברתה מירדן לישראל חלפו פחות מארבעה חודשים, שאינם זמן מספיק לירידה כה דרמטית בשווי, שינה שוב חוסאם את טעמו, חזר לעמדתו המקורית, דהיינו שב וטען כי שווי הטובין אינו 20,000$, אך אי הצהרתו על השווי האמיתי אינה רלבנטית, שכן ממילא הוא מקבל את המע"מ בחזרה (עמ' 18 ש' 9-27). חוסאם אף לא הצליח להסביר מדוע בכלל מצא לנכון להוציא חשבונית מס (לטענתו), שעה שלטענתו מעולם לא רכש את הטובין, וממילא לא מכר ולא יכול היה למכור אותה לחסונה, ולמעשה, לשיטתו שלו, לא עשה עסקה כלשהי שהצדיקה הוצאת חשבונית (עמ' 18 ש' 28 - עמ' 19 ש' 15). 27. למעשה, שוב אין מחלוקת על כך שהתובעת דיווחה דיווח שווא ברשימון לגבי שווי הטובין. טענתה היחידה הינה כי לדיווח כוזב זה אין משמעות כספית. ספק רב בעיניי אם נכון הדבר. והרי אם מטעם כלשהו (כגון בדיקה בטחונית במעבר לתחומי הרש"פ, שהתובעת טוענת לקיומה) היו הטובין נשארים בישראל, משמעות הדבר היתה כי התובעת שילמה למדינה מס בחסר. אך גם אם אלו היו פני הדברים, לא ניתן לקבל את טענת התובעת. סעיף 204(9) לפקודת המכס קובע כי די בכך שברשימון נכלל מידע כוזב בנוגע לטובין על מנת שהטובין יחולטו. סעיף 204(9) אינו דורש הוכחת קיומו של נזק בפועל לאוצר המדינה כתנאי לחילוט. 28. לפיכך, אני קובע כי התובעת הציגה מצג שווא בכל הנוגע למחיר הטובין - 66,000 דולר (למחרטה לבדה) ולא 20,000 דולר כפי שהצהירה ברשימון - ודי בהצהרה כוזבת זו על מנת לקבוע כי בדין חילטה הנתבעת את הטובין. טיב הטובין 29. התובעת הצהירה ברשימון כי מדובר במחרטה אחת בלבד מדגם WXX-500C (יוער כי ככל הנראה מדובר בטעות סופר שכן בכל המסמכים האחרים מדובר על דגם WXK-500C). יחד עם זאת, לטענת הנתבעת, לאחר שנערכה בדיקה פיזית בטובין נתגלה כי יובאה מחרטה נוספת שכלל לא דווח עליה, וכן נמצאו בבדיקה אביזרים נלווים. לכן הוציאה הנתבעת אב"ת עדכני, הוא אב"ת 2. 30. התובעת בחרה לטעון בהקשר זה כי המסמך היחיד שמפרט את קיומה של מחרטה נוספת הינו אב"ת 2, אשר אינו קריא ולא ניתן להבין מתוכנו מהי המכונה הנוספת. אכן העותק של אב"ת 2 אינו לגמרי ברור. אך ניתן להבין ממנו כי מדובר על "מחרטה קטנה בצבע ירוק", הרשומה בשורה נפרדת מזו בה נרשמה המחרטה מדגם WXK-500C, וגם אם לא ניתן להבין מהו מספר הדגם שנרשם בצד המחרטה הנוספת, ברור כי מדובר במספר דגם אחר. מאב"ת 2 עולה כי הטובין כללו, בנוסף לשתי המחרטות הללו, גם: מחשב פיקוד, קופסת פיקוד דיגיטלית, ארגז כלים וראשים למחרטה. 31. התובעת הוסיפה וטענה כי אב"ת 2 לא הוגש על ידי עורכו ועל כן הוא אינו קביל. אכן, אב"ת 2 לא הוגש ע"י מר אבי דרג'י ומר ניר אזרד, שני מעריכי המכס שלכאורה חתומים עליו, אלא צורף לתצהירו של העד מטעם הנתבעת, מר יגאל מלכה (להלן: "יגאל"). אינני רואה צורך להכריע בשאלת קבילותו של המסמך אב"ת 2. אף שאציין בהקשר זה כי זהו האב"ת אליו מתייחסת הודעת החילוט, שכשלעצמה הוגשה כדין (ואשר מדברת במפורש על מחרטות, ולא על מחרטה); כי יגאל העיד שהוא אישית ישב בועדת התפיסות אשר דנה באב"ת 2 וקיבלה את ההחלטה בדבר החילוט, החלטה שבעקבותיה יצאה הודעת החילוט; כי מר דרג'י ומר אזרד הם החתומים גם על הודעתו של חוסאם בחקירתו, הודעה אשר כשלעצמה הוגשה כדין; וכי יגאל שימש בעת הרלבנטית ממונה על צוות מעריכים בבית המכס נהר הירדן והתייחס לאורך כל עדותו אל מר דרג'י ומר אזרד כאל "אנשים שלי" והעיד כי הם מדווחים אליו. בנסיבות אלה, ונוכח המגמה בפסיקה של מעבר משאלות של קבילות לשאלות של משקל, לא מן הנמנע כי ניתן היה לקבל את המסמך אילו היה צורך להכריע בכך. אלא שכאמור, אין צורך לקבל את אב"ת 2, או לייחס לו משקל כלשהו, שכן יגאל העיד בחקירתו הנגדית כי ראה במו עיניו שקיימות שתי מחרטות (עמ' 25 ש' 20-21; ש' 24). בעניין זה אין המדובר בעדות מפי השמועה, שהרי יגאל העיד על מה שקלט בחושיו שלו והוא יכול להישבע על אמיתותם כ"עדות מקור" [י' קדמי על הראיות חלק שני (2009) עמ' 559]. יגאל אמנם העיד כי מאחר ולאנשיו היה ידע טכני, אנשיו ווידאו כי אכן מדובר בשתי מחרטות שונות, כאשר המחרטה הקטנה אינה קשורה לגדולה אלא היא מחרטה בפני עצמה. אך, כאמור, גם הוא בעצמו בחן את הטובין וראה כי מדובר בשתי מחרטות שונות הנפרדות זו מזו. 32. כאשר לצורך הכרעה בעניין מספר המחרטות עומדת בפניי מחד עדותו של חוסאם, שכפי שהודגם לעיל בנוגע לסוגיית מחיר הטובין לא התאפיינה בעקביות או במהימנות, אל מול עדותו של יגאל, אשר היתה עניינית והותירה רושם חיובי, אני מבכר בבירור את עדותו של יגאל ואני מאמין לו כי ראה שתי מכונות ולא מכונה אחת בלבד. 33. עוד אציין, כי לתובעת ניתנו הזדמנויות לבחון את הטובין התפוסים ע"י שמאי מטעמה. בדרך זו יכולה היתה התובעת על נקלה להוכיח את טענתה כי הטובין התפוסים כוללים מחרטה אחת ותו לא. ישנן גם דרכים נוספות, כמו תצלום הטובין, אפילו בסרטון, והצגתו בפני בית המשפט. התובעת נמנעה מלעשות זאת. הדבר פועל כנגדה מבחינה ראייתית, ולפיכך עולה בקנה אחד עם העדפת עדותו של יגאל ותומך במסקנה לפיה הטובין כוללים שתי מחרטות. 34. לפיכך, אני קובע כי התובעת הציגה מצג שווא בכל הנוגע לטיב הטובין - שתי מחרטות ולא אחת כפי שהצהירה ברשימון - ודי בהצהרה כוזבת זו על מנת לקבוע כי בדין חילטה הנתבעת את הטובין. סיכום ביניים 35. התובעת הצהירה ברשימון כי היא מייבאת לישראל מחרטה, ששוויה 20,000 דולר. התובעת הציגה מצג שווא בכל אחד מרכיבים אלה. התובעת הביאה לישראל על מנת להעביר לרשות הפלשתינית, שתי מחרטות, ששוויין לכל הפחות 66,000 דולר. הטובין חולטו אפוא כדין. 36. התובעת טענה כי לא היתה לה כוונה להטעות את הנתבעת במזיד וכי היא שיתפה פעולה עם חוקרי הנתבעת באופן מלא, "ללא כל נסיון להסתיר מידע, בתום לב הגובל בתמימות ממש" (ס' 37 לסיכומי התובעת) ועל כן אין לחלט את הטובין. טענה זו אין בה כדי לשכנע. המועד הרלבנטי לבחינת תום הלב של יבואן הוא מועד עריכת הרשימון. העובדה שלאחר שהתובעת נתפסה בקלקלתה, משנחקר חוסאם תחת אזהרה, שיתף פעולה עם חוקריו ומסר גרסה אמיתית, אין בה כדי לשנות את העובדה כי ברשימון מסרה התובעת נתונים כוזבים. "טובין שיובאו בהפרת איסור" 37. הנתבעת טענה כי קיים איסור לייבא מחרטות שנועדו להעברה לשטחי יהודה ושומרון וכי התובעת הודתה למעשה כי ביקשה לעבור על איסור זה. לטענת התובעת לא נפל כל פסול ביבוא הטובין באופן בו יובאו, לצורך אחסנתם תחילה אצל התובעת ולאחר מכן העברתם אל מעבר הגבול עם הרשות הפלשתינית. זאת, שכן מותר לייבא את הטובין לישראל ואין איסור על העברת הטובין ממקום למקום בתחומי מדינת ישראל. בנוסף, כך טענה התובעת, ממילא סביר שהטובין היו מועברים בדיקה בטחונית בעת המעבר לשטחי הרשות הפלשתינית, ולכן לא הוכח שנעשה ניסיון "לעקוף בדיקה בטחונית" בהעברת הטובין לרשות הפלשתינית. לטענת הנתבעת, אין כל נפקות לטענת התובעת כי ייבוא הטובין אילו נועדו לצריכה ולשימוש בישראל הינו מותר, שכן הם לא נועדו לצריכה ושימוש בישראל וברור כי ישראל שימשה רק כתחנת מעבר של הטובין בדרכם ליעדם ברשות הפלשתינית. הנתבעת טענה כי התובעת הביאה את הטובין בכוונת מכוון דרך מעבר גשר נהר הירדן, המשמש לפי הנטען למעבר טובין מירדן לישראל בלבד, ולא למעבר גשר אלנבי המשמש כמעבר ליבוא סחורות לרשות הפלשתינית, אף שמעבר אלנבי קרוב יותר למפעלו של חסונה ביריחו, מתוך נסיון להטעות את הנתבעת ועל מנת לחמוק מהאיסור על העברת מחרטות לרשות הפלשתינית. 38. הדין עם הנתבעת. קיים איסור על פי דין לייבא לישראל טובין מן הסוג שייבאה התובעת לצורך העברתם לרשות הפלשתינית, ללא קבלת היתרים מיוחדים לכך. הקונסטרוקציה המשפטית המבססת איסור זה אמנם מסורבלת במקצת, ומקצת מאבני הבניין המרכיבות אותה הינן ארכאיות. אולם התוצאה המתקבלת ממנה הינה איסור ברור וחד משמעי, אשר יש להצר על כך שהתובעת לא השכילה להכיר בקיומו גם אחרי שפורט כדבעי בכתב ההגנה ע"י הנתבעת. האיסור מהווה דין מחייב לכל דבר ועניין, וככזה, חזקה על כל העוסק בתחום המכס כי הוא מודע לו, ולמצער מודע לחובתו לברר מהו הדין טרם נקיטת פעולה בניגוד אליו. לאור קיומו של איסור על פי דין מחווירות כל טענות התובעת לעניין קיומם או אי-קיומם של "נוהלים" בנוגע ליבוא טובין מירדן לישראל, או בנוגע להעברת טובין לרשות הפלשתינית, וכיו"ב. התובעת ערכה והגישה את הרשימון באמצעות סוכן מכס. חזקה על סוכן המכס - עיסוק הטעון רישום, לאחר תקופת התמחות ובחינות, כפי המוסדר בחוק סוכני המכס, תשכ"ה-1964 - כי דיני המכס מוכרים לו, וכי היה מעמיד את התובעת על קיומו של איסור לפעול בדרך בו התכוונה לפעול, אילו ידע על כוונתה זו. 39. סעיף 2 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979 נותן בידי שר התעשיה, כמשמעותו בסעיף, סמכות להורות על איסור של יבוא טובין מסויימים. יוער כי נוסח חדש זה של הפקודה בא במקום פקודת הסמכויות בענין היבוא, היצוא והמכס (הגנה) 1939. בהתאם לסמכות שניתנה מכוח פקודה זו, נקבעה בסעיף 2 של צו מתן רישיונות יבוא, 1939 (להלן: "צו מתן רשיונות יבוא") הוראה האוסרת באופן גורף יבוא טובין לישראל, כדלהלן: "בכפוף להוראות צו זה, אסור לייבא כל סחורה לישראל". עם זאת, סעיף 3(1) של צו מתן רשיונות יבוא מתיר יבוא טובין, בכפוף לקבלת רשיון: "שום דבר האמור בהוראות דלעיל אין לראותו כאילו הוא בא לאסור - (א) את יבואה של כל סחורה עפ"י רשיון שניתן ע"י מנהל המכס והבלו, או כל רשות מוסמכת, ובלבד שימלאו אחר כל התנאים המצורפים לאותו רשיון; " כלומר, צו מתן רשיונות יבוא קובע מנגנון של פיקוח הדוק על כל פעולה של יבוא, בדרך של איסור יבוא כלשהו של טובין אלא אם ניתן לו רשיון ובכפוף לתנאיו. 40. חלף הצורך בקבלת רשיון פרטני לכל פעולת יבוא, ניתנת מעת לעת רשות לייבא טובין מסויימים באופן חופשי, בכפוף לסייגים. צו יבוא חופשי, התשס"ט-2008, הוא אשר עמד בתוקפו במועדים ליבוא נשוא התובענה ולכן הוא הרלבנטי לענייננו (להלן יכונה: "צו יבוא חופשי"). סעיף 2(א) לצו יבוא חופשי נותן רשות ליבוא חופשי כדלקמן: "על אף האמור בצו מתן רישיונות יבוא, 1939, מותרים ביבוא כל הטובין המסווגים בפרקים 1 עד 97 ובפרטים 201, 207, 201, 212, 414, 611, 614, 616, 622, 628, 807, 816 ו- 825 שבתוספת הראשונה לתעריף המכס, למעט אלה אשר יבואם אסור לפי צו המכס ואלה המפורטים בתוספת הראשונה, שלגביהם חלה חובת הצגתו של רישיון יבוא". עם זאת, סעיף 5 לצו יבוא חופשי מבהיר כי: "טובין שאין לייבאם לפי הוראות צו זה, או שהוראות צו זה אינן חלות על יבואם כמפורט בסעיף 6, יחולו עליהם הוראות צו מתן רישיונות יבוא, 1939". סעיף 6(2) לצו יבוא חופשי קובע: "הוראות צו זה לא יחולו על יבוא טובין - (1) ... (2) שיעדם הוא האזור, כשאין היתר באזור להעברתם מישראל או כאשר אין רישיון העברה לשטחי האחריות הפלסטינית, לפי חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007; " כלומר, טובין הבאים בגדר סעיף 6(2) לצו יבוא חופשי הם טובין שצו יבוא חופשי אינו חל עליהם, ומשכך הרי שבהתאם לצו מתן רשיונות יבוא אסור לייבאם אלא אם כן ניתן רשיון ליבוא. 41. סעיף 6(2) לצו יבוא חופשי קובע שני תנאים מצטברים, כאשר לצורך קיומו של השני די באחת מבין שתי אפשרויות: (א) התנאי הראשון - שיעדם של הטובין יהא האזור, שהוגדר בצו יבוא חופשי ככולל את יהודה ושומרון. (ב) התנאי השני - אין היתר באזור להעברת הטובין מישראל או אין רישיון העברה לשטחי האחריות הפלסטינית, לפי חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007 (להלן: "חוק הפיקוח על יצוא בטחוני"). האם תנאים אלה מתקיימים בענייננו? 42. לעניין התנאי הראשון, הרי שהתובעת הודתה למעשה כי יעדם של הטובין הוא האזור. חוסאם הצהיר במפורש בחקירתו כאשר נשאל בנוגע ליעדה של המחרטה: "המחרטה מיועדת למפעל שלו ביריחו". 43. לעניין האפשרות הראשונה המקיימת את התנאי השני - הנתבעת טענה לקיומה של תחיקת בטחון המבססת את טענתה כי טובין מסוג זה אסורים ביבוא לאזור, והציגה את הצווים הרלבנטיים. התובעת טענה בסיכומיה כי להוראותיהם של קציני צה"ל וראש המינהל האזרחי אין תחולה מחוץ לאזור וכי לא הוכחה תחולתן של הוראות צה"ל אשר הובאו ע"י הנתבעת. במבט ראשון ניתן לסבור כי לכאורה יש ממש בטענה. תחיקת הבטחון אשר צורפה ע"י הנתבעת לכתב ההגנה, אכן אינה בגדר "דין" ככל שהדברים אמורים בבית משפט זה, כלומר אינה "דין" כמשמעותו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. מאידך היא לא הוכחה בראיות כנדרש. חלק ממנה אמנם צורף לתצהירו של יגאל, אולם יגאל העיד כי אינו עוסק בנושא בדיקת טובין הנכנסים לתחומי הרשות הפלשתינית ואין לו ידיעה על כך. בוודאי שאין לו מומחיות לדין באזור. אך בחינה נוספת מעלה כי דין הטענה להידחות. ראשית, אפילו היתה תחיקת הבטחון, ככלל, עניין הטעון הוכחה, בענייננו כלל לא ברור כי נוצרה פלוגתא אשר הצריכה הוכחתה. לאורך ההליך ניתן היה לקבל את הרושם כי התובעת אינה חולקת למעשה על טענת הנתבעת בכתב ההגנה לפיה הטובין אסורים להעברה לתחומי הרשות הפלשתינית, אלא כי התובעת מוכנה להניח שזהו אכן מצב הדברים וממקדת טענותיה בשאלת איסור יבוא הטובין לישראל דווקא (לדוגמא: סעיף 7 לכתב התשובה, סעיף 23 לתצהירו של חוסאם). שנית, אף אם רואים בכך פלוגתא הטעונה הוכחה, כלל לא ברור כי הנטל בהקשר זה מוטל על הנתבעת. כאמור בפתח הדברים, הנטל בתובענה כולה מוטל על התובעת. נטל הבאת הראיות בנוגע לשאלות ספציפיות יכול כמובן שיעבור לנתבעת, והטענה בדבר איסור יבוא לאזור אמנם הועלתה ע"י הנתבעת. עם זאת, סעיף 229 לפקודת המכס קובע כי בתובענה להחזרת תפוס, מקום שמתעוררת שאלה האם טובין יובאו כדין, חובת הראיה על התובע. מסעיף 6(2) של צו יבוא חופשי - אשר אין ספק כי הוא "דין" - עולה כי יבוא לאזור טעון היתר כלשהו. משהצביעה הנתבעת על קיומו של דין המצריך היתר להעברת הטובין לאזור כתנאי ליבוא הטובין לישראל, ניתן לומר כי הנטל על התובע להראות קיומו של היתר להעברת הטובין לאזור, כחלק מן הנטל להראות כי הטובין יובאו כדין. אלא שאין צורך להכריע בשתי הנקודות הקודמות, שכן הנחת היסוד עליה מבוססת טענת התובעת אינה מדוייקת. הפסיקה קבעה כי אין דין הוכחת הדין החל באזור כדינה של הוכחת "דין זר". בע"פ 8019/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 459, 477 (1999) נקבע: "... לעניין הוכחתה דין תחיקת הביטחון באזור, כדין חקיקה ישראלית שאינה צריכה ראיה. ה'מחוקק' באזור הינו זרוע של הרשות המבצעת הישראלית ... . בהתחשב במעמדו כפול הפנים של המחוקק באזור - ישראלי מצד אחד ומקומי מצד אחר - רשאים בתי-המשפט שלנו להתייחס אל תחיקת הביטחון כאילו הייתה חקיקת משנה פנימית - המחייבת באזור בלבד - ככל שמדובר בהוכחתה". דברים אלה צוטטו בהסכמה בע"א 6860/01 חמאדה נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד נד(3) 8 (2003), שם עמד בית המשפט העליון בהרחבה על מעמדן המשפטי הייחודי של הוראות הדין החל באזור, ובסופו של דבר פסק, ולא רק לעניין דרכי ההוכחה, כי: "... אף שמזווית הראייה הבינלאומית סמכויות המושל מעוגנות בכללי המשפט הבינלאומי המנהגי, הרי כאשר פעולות החקיקה שלו - צווי המושל - מתבררות בפני בית-משפט ישראלי, ניתן לראות בהן, לצורך העניין, דין ישראלי". (עמ' 24) נמצא; הנתבעת אינה חייבת להוכיח את הדין באזור אלא רשאית להפנות לתחיקת הבטחון, אשר זמינה כיום גם במאגרים המשפטיים הממוחשבים, כאל חקיקת משנה, הגם שזו מחייבת באזור בלבד. 44. תחיקת הבטחון באזור קבעה מנגנון דומה לזה הקיים בישראל, דהיינו איסור הבאת טובין באופן גורף, למעט אם ניתן היתר לכך, ולאחר מכן קביעת היתר כללי בדבר הבאת טובין מכל הסוגים, למעט סוגי טובין מסויימים, אשר מכיוון שההיתר הכללי אינו חל עליהם, שב ומוחל עליהם האיסור הכולל. בסעיף 2(א) של צו בדבר העברת טובין (יהודה והשומרון) (מס' 1252), התשמ"ח-1988, קבע מפקד כוחות צה"ל באזור כי: "הבאת טובין לאזור והוצאת טובין מהאזור טעונות היתר מאת הממונה". בסעיף 2 של הצו שכינויו: היתר כללי להבאת טובין (יהודה והשומרון), התשס"ה-2005 (להלן: "ההיתר הכללי"), נתן ראש המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון היתר כללי להבאת טובין, אשר חל על כל סוגי הטובין למעט סוגים מסויימים, בקובעו כי: "מותר לכל אדם להביא לאזור טובין, למעט טובין כמפורט להלן: (א) ... (ב) טובין המנויים בתוספת הראשונה, שיעדם באזור אינו יישוב או מתקן צבאי". מחרטות, חלקי חילוף למחרטות, ציוד נלווה למחרטות, וכן מכונות המשמשות לכרסום, הברגה, הברזה או ערגול, נכללים בתוספת הראשונה להיתר הכללי. למעשה, הם מופיעים בה פעמיים. טובין אלו נכללו כסעיפים 17-19 של התוספת הראשונה להיתר הכללי עוד בצו המקורי משנת 2005. טובין אלה הוספו כסעיפים 31-33 לתוספת הראשונה בהיתר הכללי - פעם נוספת למעשה - בצו שכינויו היתר כללי להבאת טובין (יהודה והשומרון) (תיקון מס' 4), התשס"ח-2007. המסקנה הינה כי הטובין נשוא התובענה אינם נכללים בהיתר הכללי ואסור להביאם לאזור, אלא אם נתקבל לכך היתר מאת הממונה. התובעת לא טענה, בוודאי לא הוכיחה, כי היה בידה (או בידי חסונה) היתר מאת הממונה באזור להבאת הטובין נשוא התובענה, טרם יבוא הטובין לישראל, או בכלל. משכך, הרי שמתקיימת האפשרות הראשונה המקיימת את התנאי השני שבסעיף 6(2) לצו יבוא חופשי. 45. לעניין האפשרות השניה המקיימת את התנאי השני - סעיף 20(א) לחוק הפיקוח על יצוא בטחוני קובע: "לא יעביר אדם לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ציוד דו-שימושי מפוקח הכלול בצו לפי פסקה (2) להגדרה "ציוד דו-שימושי מפוקח", אלא אם כן קיבל רישיון לכך מאת הרשות המוסמכת או מאת מי שהיא הסמיכה לעניין זה (בחוק זה - רישיון העברה לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית), ובהתאם לתנאי הרישיון". כלומר, לפי חוק הפיקוח על יצוא בטחוני, חל איסור להעביר לשטחי האחריות הפלסטינית, טובין המהווים ציוד דו שימושי מפוקח, אלא אם ניתן לכך רשיון מהרשות המוסמכת, כהגדרתם של כל המושגים הללו בחוק הפיקוח על יצוא בטחוני. בהתאם לסעיפים 30-32 של התוספת לצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), התשס"ט-2008, מחרטות, חלקי חילוף למחרטות, ציוד נלווה למחרטות, וכן מכונות המשמשות לכרסום הברגה או ערגול, באים בגדר "ציוד דו-שימושי מפוקח". התובעת לא טענה, בוודאי לא הוכיחה, כי היה בידה (או בידי חסונה) "רישיון העברה לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית", שנתקבל מאת הרשות המוסמכת, בנוגע לטובין נשוא התובענה, טרם יבוא הטובין לישראל, או בכלל. משכך, הרי שמתקיימת גם האפשרות השניה המקיימת את התנאי השני שבסעיף 6(2) לצו יבוא חופשי. 46. התוצאה הינה כי על פי כל אחת מהאפשרויות שבסעיף 6(2) לצו יבוא חופשי, צו יבוא חופשי אינו חל לגבי הטובין, וכתוצאה מכך שב ומוחל עליהם צו מתן רשיונות יבוא, הקובע כי ככלל יבוא של טובין לישראל הינו אסור, למעט אם ניתן לו רשיון ספציפי. ומאחר ולתובעת לא היו הרשיונות הנדרשים ליבוא הטובין, הרי שמדובר ב"טובין שיובאו בהפרת איסור", כאמור בסעיף 204(2) לפקודת המכס ובדין חילטה הנתבעת את הטובין. 47. ודוק; כפי שהיטיבה לחדד ב"כ הנתבעת, ובניגוד לטענת התובעת, היבוא לישראל הוא היבוא שנאסר. אמנם תכלית האיסור היא למנוע העברת מחרטות לאזור, ולא לישראל עצמה, אולם מכיוון שהיבוא לאזור אמור לעבור דרך ישראל, אחת הדרכים שמצא הדין לנכון לנקוט לצורך השגת תכלית זו, הינה איסור היבוא לישראל מלכתחילה, במקרים בהם יעדה של המחרטה הוא האזור. הדין מבקש לבחון, כבר בשלב היבוא לישראל, את היעד הסופי בו ייעשה שימוש בטובין, ודי בכך שהתובעת התעתדה להעביר את הטובין לאזור, כדי לחייב אותה להשיג את הרשיונות לכך מבעוד מועד, עוד בטרם היבוא לישראל. בשולי פסק הדין אתייחס לשתי נקודות נוספות שהתובעת הרחיבה לגביהן: הבטחה מינהלית 48. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי ניתנה לה הבטחה מינהלית, כי אם יישלח מכתב למכס יחזירו את הטובין לירדן. כל שהציגה התובעת הוא שני מכתבים מטעמה, כאשר במכתב מיום 27/05/2009 נרשם כי התובעת מבקשת לבטל את יבוא המכונה ומבקשת את אישור הנתבעת להשיבה לירדן. הא ותו לא. עדותו של חוסאם בהקשר זה הינה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך. כמפורט לעיל, לא נתתי בעדותו אמון. גם בחינת המכתבים ששלחה התובעת אינה תומכת בטענתה, שכן הם אינם מתייחסים להבטחה כלשהי או נוקטים בלשון המזכירה אותה ולו במרומז (כדוגמת: "בהמשך לסיכום בינינו", וכיו"ב). אין בעצם פנייתה של התובעת אל הנתבעת בבקשה להחזיר את הטובין לירדן כדי להוכיח כי ניתנה הבטחה כלשהי ע"י מאן דהוא, ומשלא הוכחה הטענה ממילא מתייתר הצורך לדון בנפקותה של הבטחה מעין זו, אילו היתה ניתנת. הסתרת מסמכים 49. אין בדעתי להתייחס לטענת התובעת בנוגע להסתרת מסמכים, לא רק מן הטעם שבתיק נוהלו הליכים מקדמיים ארכניים, לרבות בנושא מסמכים, אלא בעיקר בשל כך שמסמכים אלה אינם יכולים להועיל לתובעת, שכן אין בינם ובין ההצהרות הכוזבות של התובעת ברשימון, ובינם לבין עצם האיסור בדין על יבוא הטובין, ולא כלום. סיכום 50. מכל האמור לעיל עולה כי בנסיבות העניין מתקיימים הן התנאים הקבועים בסעיף 204(2) לפקודת המכס והן התנאים הקבועים בסעיף 204(9) לפקודת המכס, ומשכך חילוט הטובין על ידי הנתבעת נעשה כדין. אייל דורון לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת לעניין סבירות או מידתיות. חילוט הטובין הינו אקט עונשי-מנהלי, שתכליתו במידה רבה הרתעתית, והפגיעה האינהרנטית בזכויותיו של היבואן במקרה בו קמה סמכות חילוט, הינה פגיעה על פי דין. כדברי כב' השופט א' רובינשטיין, "אין נחת בחילוט רכושו של אדם" ,אך כאשר אדם מביא לישראל טובין בעבירה הוא נוטל על עצמו סיכון, וגם את תוצאות הסיכון. "על בית המשפט, כמוקד נורמטיבי, לדבוק בנורמות המחייבות, כדי שלא יהא מרחם על העבריינים ואכזר כלפי החברה והאינטרס הציבורי" [רע"א 3887/09 חיחינאשווילי נ' מדינת ישראל (6.7.2009)]. 51. התובענה להחזרת תפוס - נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. סכום זה ישולם לנתבעת תוך 30 ימים מהיום. חילוטמכס