מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין חרישת מקרקעין שלא כדין: ביום 27.3.07 חרשה הנתבעת 1 בסיוע הנתבעת 2 חלקה של כ-350 דונם אותם זרעה התובעת באמצעות בנה, בטענה שמדובר בפלישה טרייה למקרקעין. לטענת התובעת, חרישת המקרקעין הייתה שלא כדין, ועל כן על הנתבעות לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מחרישת המקרקעין. כללי: בעלי הדין: 1. התובעת חברה ב"שתולים - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ" אגודה שיתופית מס' 57-001302-9 (להלן-"המושב"). 2. הנתבע הוא גוף שהוקם על פי דין לנהל את מקרקעי המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל (להלן-"המינהל"). 3. הנתבעת 2 הוקמה על פי פקודת המשטרה. המקרקעין: 4. אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין עליהם נסובה התביעה ידוע בשם "זמורות", שטחו כ-350 דונם בקרבת האזור היודע בשם "ג'וליס". כן אין מחלוקת שכיום הזיהוי של המקרקעין הוא גוש 2772 חלקה 30 ששיטחו 235,863 מ"ר והבעלות בו רשומה על שם רשות הפיתוח, וגוש 2272 חלקה 31 ששיטחו 96,236 ₪ והבעלות בו רשומה על שם קרן קיימת לישראל. האירועים שקדמו להגשת התביעה: 5. עד ליום 31.8.1991 השכיר המינהל את המקרקעין לסוכנות היהודית, אשר נתנה למושב רשות לעבדם. לאחר תום תקופת חוזה השכירות שנחתם בין המינהל לבין הסוכנות, המשיך המושב להחזיק במקרקעין, בלי שלפני כן חתם על חוזה שכירות עם הנתבע 1. ביום 24.2.1992 שלח המינהל למושב מכתב התראה, ובו דרש ממנו לפנות את המקרקעין. משלא נענה המושב לדרישת המינהל, הגיש המינהל תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המושב לבית משפט השלום באשקלון לפנות את המקרקעין, התביעה סומנה כתיק אז' 1477/92. ביום 30.8.1992 ניתן כנגד המושב פסק דין לפינוי המקרקעין. משלא פינה המושב את המקרקעין למרות פסק דין, הגיש המינהל את פסק הדין לפינוי לביצוע בהוצל"פ. ביום 31.10.1994 ערך המינהל סיור במקרקעין והתברר לו שהמקרקעין פנויים ואינם מעובדים. 6. בשנת 2005 פרסם המושב מכרז להשכרת שטחים לצורך עיבודם, אשר כללו את המקרקעין. התובעת באמצעות בנה שאול יפת (להלן-"הבן" או "מר יפת") הגישה הצעה למכרז, וזכתה בו. ביום 28.5.205 התקיימה ישיבת וועד המושב בעניין המכרז, והוועד החליט שהתובעת היא זו שזכתה במכרז. פרוטוקול ישיבת וועד המושב כולל 2 עמודים, אך מטעמים השמורים עימה צירפה התובעת לתיק בית המשפט אך ורק את העמוד הראשון של הפרוטוקול בו נרשם שהתובעת היא זו שזכתה במכרז. בעמוד השני של הפרוטוקול הנ"ל נכתב כדלקמן: "דגשים להסכם שכירות קרקע האגודה מטרת השכירות לגדולי פלחה בלבד. התקופה: שנתיים + 2 אופציות של שנתיים כל אחת. יובהר לשוכר 3 נקודות חשובות חלוקי דעות בין האגודה לבין מ.מ.י. בענין שטחי זמורות והאחריות עליו במקרה לדרישת מ.מ.י. לסילוק ידינו מהשטח הנ"ל. ידוע לו כי מתוכנן בקרוב הקמת מחלף גן יבנה עד הלום ענין השטחים בתחום שיפוט גן יבנה נמצא בהליכי בוררות/הליכים משפטיים מול זמורה ומועצת גן יבנה. כל התשלום דמי שכירות בעת חתימת ההסכם." (ההדגשה שלי - י.ז.) 7. ביום 9.11.05 נחתם חוזה בין המושב לבין התובעת לפיו השכיר המושב לתובעת 680 דונם לעיבוד חקלאי מסוג גידולי בעל, כאשר שטחים אלו כללו את המקרקעין (להלן-"חוזה השכירות"). תקופת השכירות הייתה מיום 1.11.05 ועד ליום 31.10.05 בתוספת שתי תקופות אופציה בנות שנתיים כל אחת. בסעיף 3.2.1 לחוזה השכירות הסכימו המושב והתובעת כדלקמן: "השטח הידוע בשם "זמורות" מצוי במחלוקת מול מינהל מקרקעי ישראל הדורש מאת האגודה לסלק ידה מהשטח. היה והאגודה תיאלץ לסלק ידה מהשטח מתחייב המשתמש לסלק ידו מהשטח בתוך 60 יום ממועד קבלתו מאת האגודה דרישה בכתב." בנה של התובעת, מר שאול יפת ומר חסן יששכר חתמו כערבים למילוי כל התחייבויות התובעת על פי חוזה השכירות. 8. ביום 18.6.06 ערך מר זיו בירמן, מפקח של הסיירת הירוקה, ביקור במקרקעין והבחין שהמקרקעין נחרשו. לאחר שבירר מי המעבד, נפגש עם מר יפת ועם המעבד בפועל, מר אברהם ברמי, הבהיר להם שהמקרקעין שייכים למינהל, ולמושב אין כל זכות בהם, ודרש מהם לפנות את המקרקעין. מר יפת היפנה את מר בירמן ליו"ר וועד המושב, ומר בירמן מסר לו ביום 18.6.06 התראה לפינוי המקרקעין. בו ביום הציב מר בירמן בסיוע מר יניב צייגר, שגם הוא מפקח בסיירת הירוקה, במקרקעין שלטים בולטים וברורים בהם היה רשום שהמקרקעין שייכים למינהל, ואין לאיש רשות להיכנס אליהם. בכך תפס המינהל את החזקה במקרקעין. המושב או התובעת לא פנו לבית המשפט בתביעה או בטענה כנגד תפיסת המקרקעין. 9. בעקבות מכתב ההתראה שהשאיר מר בירמן ליו"ר וועד המושב, פנה ב"כ המושב, עו"ד יובל דמול, למינהל במכתב מיום 20.6.06 ובו טען כי המושב מחזיק במקרקעין כדין. המינהל השיב לעו"ד דמול במכתב מיום 10.7.06 והביא לידיעתו את פסק הדין לפינוי המקרקעין שניתן כנגד המושב, על פתיחת תיק ההוצל"פ ועל פינוי המקרקעין על ידי המושב. מעבר להתכתבות זו לא צירפו בעלי הדין כל התכתבות שהיא בין ב"כ המושב והמינהל. 10. ביום 7.12.06 וביום 14.12.06 סייר מר בירמן במקרקעין וראה את מר ברמי מעבד את המקרקעין. שוב היתרה מר בירמן במר ברמי, במר יפת וביו"ר הוועד לפנות את השטח, ושוב שילטו מר בירמן ומר צייגר את המקרקעין, ובכך תפסו שוב את הבעלות במקרקעין. 11. ביום 24.1.07 הגיע שוב מר בירמן למקרקעין וראה את מר ברמי מבצע עיבוד נוסף במקרקעין. שוב היפנה מר ברמי את מר בירמן למר יפת אשר היפנה אותו ליו"ר וועד המושב. ביום זה מסר מר בירמן התראה בכתב למר ברמי לפנות את המקרקעין, אשר חתם עליה בחתימת ידו. ביום 25.1.07 ביקר שוב מר בירמן במקרקעין, ונוכח לדעת שמר ברמי ממשיך בעיבוד המקרקעין. בביקור ביום 28.1.07 התברר למר בירמן שבמקרקעין נזרעה חימצה (חומוס). לפיכך שילט שוב את המקרקעין. ביום 28.1.07 התקשר מר ברמי למר בירמן ומסר לו כי בכוונת המושב ובא כוחה לפנות למינהל בנסיון להסדיר את החזקה במקרקעין, ואם העניין לא יבוא על פתרונו, הוא יפנה את המקרקעין. 12. בכל פעם ששילט מר בירמן את המקרקעין, שילט אותם בחמישה שלטים או יותר. השלטים הוצבו מסביב לחלקה כולה, כך שבכל מקום בו ניתן היה להיכנס למקרקעין מהדרך העוברת בסמוך אליהם, ניתן היה לראות את השלטים. במצב דברים זה, לא ייתכן שמישהו נכנס למקרקעין ועיבד אותם בלי שראה לפחות את אחד השלטים. 13. ביום 31.1.07 הגיש מר בירמן תלונה במשטרת קרית מלאכי על הפלישה. ביום 20.2.07 ביקר מר בירמן שוב במקרקעין וגילה שהחלה נביטה של החימצה, ולפיכך שב ופנה למשטרה, עדכן את תלונתו וביקש סיוע בהפיכת הקרקע במקרקעין. מתיק המשטרה עולה שהעדויות המצויות במשטרה הן: תלונתו של מר בירמן מיום 31.1.07; עדות מר אברהם ברמי מיום 6.2.07 בה נחקר כחשוד; תוספת של מר בירמן מיום 20.2.07 לתלונתו מיום 30.1.07; עדותו של מר שאול יפת מיום 7.3.07, בה נחקר כחשוד; תלונת מר שאול יפת מיום 28.3.07 כנגד מר בירמן בגין הפיכת הקרקע; עדות מר יוסף עזרק, מי שהיה יו"ר ועד המושב, והתפטר מראשות הוועד בסוף שנת 2006; המעניין הוא שהמשטרה לא מצאה לנכון לחקור את מר יוני מסוארי, מי שמוזכר בעדויות שהיה יו"ר הוועד בעת ההתרחשויות עצמן. מהעדויות שנשמעו בפני עולה שמר מסוארי לא היה יכול להוסיף כל מידע למשטרה על זכויות המושב או זכויות התובעת במקרקעין. 14. ביום 27.3.07 לאחר עיכוב קצר שנבע מאילוצי המשטרה שאבטחה את הפיכת הקרקע, עלו נציגי המינהל עם טרקטור על המקרקעין במטרה להפוך את המקרקעין. מאחר והשטח היה בוצי מאד, התקשה המינהל בהפיכת הקרקע, ובסופו של דבר הפך המינהל אך ורק שליש מהקרקע, ויתרת המקרקעין נותרה ללא פגע וללא שינוי. מספר ימים לאחר מכן ביקר מר בירמן במקרקעין ונוכח לדעת ששני שליש מצמחי החימצה לא נפגעו. אמנם קיימת מלוקת בין הצדדים מהו השטח שנחרש, אך אדון במחלוקת זו אם יהיה צורך בכך. 15. ביום 15.8.07 ביקר מר בירמן במקרקעין וגילה שהיבול שנותר במקרקעין נקצר, ושוב הציב שלטים במקרקעין שהם שייכים למינהל, ובכך שוב תפס חזקה במקרקעין. תיק אז' 4312/07: 16. ביום 22.8.07 הגישה התובעת תביעה לפיצויים כנגד המינהל, בה תבעה מאת המינהל את הסך 441,100 ₪ בטענה שמדובר בפלישה לא טרייה למקרקעין, ולכן היה על המינהל לקבל צו שיפוטי לפינויו מהמקרקעין. ראשי הנזק בהם נקבה התובעת בכתב התביעה היו כדלקמן: - אובדן הכנסה מיבול 331,000 ₪; - הוצאות נלוות 10,000 ₪ - עוגמת נפש 100,000 ₪ 17. ביום 26.1.11 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, בו הקטינה את סכום התביעה לסך 391,100 ₪, וצירפה גם את משטרת ישראל כנתבעת נוספת, בטענה שהמשטרה סייעה שלא כדין למינהל להפוך את הקרקע, והתרשלה במילוי תפקידה על פי דין. 18. המינהל טען שלמושב ולתובעת לא היו זכויות במקרקעין והימצאותה במקרקעין הייתה למעשה פלישה, הפלישה של התובעת הייתה פלישה טרייה ולכן היה המינהל לזכאי לפנות אותה מהמקרקעין גם ללא צו שיפוטי. 19. המשטרה אימצה את טענות המינהל, וטענה כי פעלה על פי הדין ועל פי הנוהל של המשטרה לסיוע בפינוי מקרקעין שפלשו אליהם פלישה טרייה. תביעת התובעת כנגד המושב: 20. ביום 29.7.09 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד המושב על הסך 391,000 ₪ בגין הפיכת הקרקע מיום 27.3.07, בטענה שהמושב לא הודיע לה על כך שהמינהל רואה במושב פולש, ועל סכנת הפינוי המיידי של המקרקעין שנודעה למושב בחודש יוני 2006. התביעה הוגשה לבית משפט השלום באשדוד וסומנה תיק אז/ 1158/09. 21. בכתב ההגנה טען המושב שהמחלוקת עם המינהל אודות המקרקעין הייתה ידועה לתובעת, וכי בסעיף 3.2.1 התחייבה התובעת להפסיק את השימוש במקרקעין בתוך 60 ימים מקבלת הדרישה מהמושב להפסיק השימוש. התובעת באמצעות בנה שפעל בשמה גם מול המושב הסתירה מהמושב את החקירה הפלילית שנפתחה כנגד בנה וכנגד מר ברמי. אם המושב היה יודע על פתיחת החקירה הפלילית, היה מודיע לה מיד שעליה לסלק ידה מהמקרקעין, ואז היה עליה לסלק את ידיה מהמקרקעין בתוך 60 יום לאחר מכן. משמעות הדבר הוא שהתובעת גם לא הייתה מגיעה למצב בו הייתה יכולה לקצור את היבול של החימצה. בנוסף, טען המושב, שבעקבות הסתרת החקירה הפלילית הפסיד המושב את המקרקעין, שכן בעקבות פעולות התובעת סירב המינהל להשכיר למושב את המקרקעין, והא השכיר אותם לאחרים. 22. התביעה הועברה מבימ"ש באשדוד לבימ"ש ברמלה, וסומנה תיק אז' 15647-04-10. 23. בישיבת יום 26.12.10 הודיעו ב"כ התובעת וב"כ המושב שהגיעו להסכמה שתביעת התובעת כנגד המושב תידחה ללא צו להוצאות, וביקשו ליתן תוקף של פסק דין להסכמה זו. בהתאם להסכמה זו נדחתה תביעת התובעת כנגד המושב ללא צו להוצאות. ב"כ התובעת וב"כ המושב לא נימקו בקשתם זו, אך נראה שהסכמה זו נבעה מטענת המושב שאם התובעת הייתה מודיעה למושב בזמן אמת על החקירה הפלילית, היה המושב מודיע לה על פינוי המקרקעין באופן מיידי, והיה עליה לפנות המקרקעין בתוך 60 יום, ולא הייתה יכולה לקצור את יבול החימצה. אם הייתה מתקבלת טענה זו, הייתה יכולה לשמוט את הבסיס לתביעת התובעת. הנמקה נוספת שיכולה להיות להסכמה הנ"ל של ב"כ התובעת וב"כ המושב היא הימנעות המושב מהגשת תביעת נזיקין כנגד התובעת בגין החמצת האפשרות להגיע להסכמות עם המינהל להסדרת השימוש של המושב במקרקעין. 24. לאור כל האמור לעיל, נותר לדון אך ורק בתביעת התובעת כנגד המינהל והמטרה. העדויות: 25. מטעם התובעת העיד אך ורק בנה, שאול יפת, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. על עדות מר יפת חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך. 26. התובעת הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה לעניין הנזק. מומחה זה לא נדרש להיחקר על חוות דעתו, ולכן חוות דעתו התקבלה כמות שהיא. 27. מתיק המשטרה, מדו"חות מר בירמן ומעדות מר יפת עולה שלמר ברמי הייתה מעורבות רבה ביותר בכל עיבוד המקרקעין. התובעת לא זימנה את מר ברמי לעדות. אי זימונו של מר ברמי תמוה ביותר ופועל לרעת התובעת, במיוחד לאור יפוי הכוח שנתן לו ב"כ התובעת לצלם את תיק המשטרה. מתן יפוי הכוח מעיד על מעורבות של מר ברמי לא רק בעיבוד המקרקעין אלא גם בהגשת התביעה ובניהולה. 28. התובעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית ולא התייצבה כלל לדיונים בבית המשפט, ולו רק כדי להעיד על עגמת הנפש שנגרמה לה. כן לא הזמינה התובעת לעדות את הצלם אותו הזמין מר יפת לצלם את אירוע הפיכת הקרקע, וגם מחדל זה פועל לרעתה. 29. מטעם המשטרה העידו סנ"צ עו"ד שירה דה פורטו ורב-פקד אורי שרון, מ"מ מפקד תחנת המשטרה בקרית מלאכי. שני עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד על תצהיריהם. 30. מטעם המינהל העידו השמאים עידו אהרונסון ואיתן שריאל, אשר הגישו חוות דעת לעניין הנזק. כן העידו מפקחי הסיירת הירוקה זיו בירמן וניב צייגר. כל העדים נחקרו חקירה שכנגד. 31. לאחר החקירות הנגדיות הגישו הצדדים את סיכומיהם. מהסיכומים עולה שהשאלות שבמחלוקת בין הצדדים ואליהן צריך להתייחס פסק-הדין הינן: האם היה מדובר בפלישה טרייה או לא. משמעות הדבר שאם לא היה מדובר בפלישה טרייה על המינהל לקבל צו לסילוק התובעת מהמקרקעין; האם הצבת השלטים ע"י מר בירמן מהווה תפיסת חזקה במקרקעין; חוקיות וסבירות פעולת המשטרה והמינהל; שאלת תום הלב, השתק ורשלנות הנתבעים; הוכחת הנזק. דיון ומסקנות: סילוק בכוח ועשיית דין עצמי - המישור הנורמטיבי: 32. כאשר המינהל מגלה פלישה טרייה למקרקעין שבבעלותו או למקרקעין שהוא מנהל, עומדות בפני שתי דרכי פעולה: האחת, לפי הוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן-"חוק המקרקעין"), והשנייה, לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א-1981 (להלן-"חוק סילוק פולשים"). 33. סעיף 18 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן: "(א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם." 34. ב-בג"ץ 477/81 עזריה בן-ישראל נ. המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד לו(4) 349 קבע ביהמ"ש העליון שכאשר קיימת פלישה טרייה למקרקעין רשאי המחזיק במקרקעין לפנות למשטרה בתוך 30 יום מיום הפלישה על מנת שהמשטרה תסייע לו לפנות את הפולש. ואם המשטרה לא סייעה בידו לפנות הפולש, והמחזיק פנה לבית המשפט בתוך 30 הימים, זכאי הוא לסיוע המשטרה גם אם החלטת בית המשפט ניתנה לאחר תקופת 30 הימים. ביהמ"ש העליון השאיר בצריך עיון את השאלה אם זכאי המחזיק לסיוע המשטרה אם פנה לבית המשפט בתוך זמן סביר לאחר שחלפה תקופת 30 הימים מיום הפלישה, לאחר שפנה לסיוע המשטרה בתוך תקופת 30 הימים. ראה בעניינים אלו את ספרו של פרופ' ויסמן, דיני קניין - החזקה והשימוש, המכון מחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ע הארי מיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים , האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ו-2005, עמ' 80 - 99, וכן ספרו של גדעון ויתקון, דיני מקרקעי ישראל, חושן למשפט, מהדורה רביעית, תש"ע-2009, עמ' 541 -543. 35. ב-בג"ץ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ. שר הבטחון (16.11.08) פסק ביהמ"ש העליון כי מקום בו המחזיק שנושל פונה למשטרה או לביהמ"ש בתוך 30 הימים מיום הפלישה לקבלת עזרה לעשיית דין עצמית, הוא פועל לסילוק "פולש טרי", ואין לראות בו כמי שנוהג בשיהוי, גם אם מסיבות שאינן תלויות בו, האכיפה בפועל של החזרת החזקה התעכבה. כאשר פניית המחזיק שנושל למשטרה נעשתה בתוך 30 הימים, החלטת המשטרה לפעול לאחר 30 הימים צריכה להיות במתחם הסבירות המנהלית בהתחשב בראיות המנהליות שבידיה. פס"ד זה ניתן לאחר פרסום ספרו של פרופ' ויסמן, ואינו מאוזכר בספרו של מר ויתקון. 36. חוק סילוק פולשים נתן בידי המדינה ובידי המינהל סמכות לסלק פולשים ממקרקעי ציבור גם ללא פנייה לבית המשפט. סעיף 4 לחוק קובע כי אם תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - "מועד הסילוק והפינוי"), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו. בצו יתוארו מקרקעי הציבור שעליהם הוא חל לפי גבולותיהם, נקודות הציון שלהם או כתובתם, או באמצעות מפה; היו מקרקעי הציבור רשומים במרשם המקרקעין, יצורף לצו גם נסח הרישום. סעיף 5 לחוק זה קובע כי אם חלף מועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, ולא קוימו הוראות הצו בידי התופס, יורה הממונה לפקח, באישור מנהל אגף הפיקוח ברשות מקרקעי ישראל, לגבי מקרקעי ישראל, ובאישור היועץ המשפטי של הרשות המקומית, לגבי מקרקעי אותה רשות, לבצע את הצו, ובלבד שלא חלפו יותר משישים ימים ממועד הסילוק והפינוי, ואם עוכב ביצוע הצו על ידי בית המשפט - ממועד ביטולה או פקיעתה של החלטה בדבר עיכוב הביצוע. סעיף 5ב לחוק זה קובע שהרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו. פניה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו, אלא אם כן החליט בית המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו. בשנת 2011 תוקן החוק ונתן לבית המשפט סמכות ליתן במעמד צד אחד צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, לתקופה שלא תעלה על שלושים ימים, ועד למועד קיום הדיון בבקשת העיכוב במעמד הצדדים. תיקון זה אינו חל על המקרה שבפנינו. לעניין חוק סילוק פולשים ראה גם ספרו של פרופ' ויסמן עמ' 99 - 101, וספרו של מר ויתקון עמ' 545 - 547. 37. כל המגבלות ואמצעי הבטיחות שנקט בהם המחוקק בחוק סילוק פולשים, מסרבלים את הליך סילוק הפולשים. לעומת זאת, הליך סילוק פולשים בפלישה טרייה לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין הוא הליך מהיר שתוצאותיו מיידיות. על כן בדרך כלל במקרה של פלישה טרייה יעדיף המינהל לפעול על פי חוק המקרקעין ולא על פי חוק סילוק פולשים. סוג הפלישה: 38. המושב השכיר את המקרקעין לתובעת למטרת גידולי בעל. משמעות הדבר היא שהתובעת לא תשקה את הגידולים בהשקייה מלאכותית אלא תסתפק בגשמים שירדו על המקרקעין. אין חולק כי בשטחי פלחה דוגמת המקרקעין, עולה החקלאי על הקרקע פעמים בודדות בכל עונה. תחילה בחריש ובהכנה לזריעה, לאחר מכן בזריעה ולבסוף בעת הקציר ואיסוף היבול. פעולות החריש והזריעה בשטח 350 דונם, פעולות שנעשו במקרה שלנו בעזרת טרקטורים, אורכות מספר שעות בודדות כל אחת, ובכל יתר הזמן עומד השטח כשהוא ריק לחלוטין. בפרק הזמן מהקציר ואיסוף היבול ועד לנביטת הזרעים בגידול הבא לא ניתן לבצע פינוי בשטח, הואיל ואין מה לפנות. כלומר, עד הנביטה כבולות ידי המינהל והוא אינו יכול לפנות את הפולש באופן אפקטיבי, אפילו רצה בכך. רק לאחר הנביטה יש טעם מעשי לעלות על השטח, להפוך אותו, ובכך לסכל את כוונת הפולש. 39. מקרה דומה נדון בתיק אז' (קרית גת) 1275/94 עווד סלאם פרג' אלחורטי נ. מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בתקדין, 4.8.96). בו תבעו בני משפחת אלחורטי מאת המינהל פיצויים בגין הפיכת קרקע על גידולים שגידלו אלחורטי בקרקע של המינהל אליה פלשו. בסעיף 9 לפסה"ד כותבת כב' השופטת ברקאי כדלקמן: "בנסיבות העניין עלו התובעים על הקרקע וחרשו אותה בסמוך ליום כיפור בספטמבר 2993. לטענת המינהל כפי שהיא מובאת בעדותו של מר ששון, הפלישה נמדדת מיום החריש ... ועל כן המתין המינהל עד פברואר 94 עד אשר נזרעה הקרקע, כדי לחרוש אותה. מאידך טוענים התובעים כי "יום התפיסה" לענין מנין הימים לפי סעיף 18(ב) לחוק, משמע מרגע כניסת הפולש למקרקעין ללא אבחנה בין מועד החריש למועד הזריעה. הואיל ובמקרה זה הפלישה של התובעים לא הייתה קבועה ונמשכת, אלא זמנית וחולפת ונמשכה כאמור בעדותם, פרק זמן של כיום אחד לצורך חרישת הקרקע, הרי שעם סיום חרישת הקרקע הם עצמם הפסיקו את מעשה הפלישה ובפועל לא היה למינהל את מי לסלק בזמן זה, או איך לסלק. אולם, מיד לאחר שזרעו התובעים את הקרקע, כאשר החיטה נבטה, שלהערכת המינהל הוא פרק זמן של שבוע מיום הזריעה, נכנסו הם לקרקע והפכו את הקרקע. עדות זו כאמור לא נסתרה ואין מחלוקת שמיום הזריעה נקט המינהל בפעולה לסילוק הפולש בתוך פרק זמן של 30 יום. פעולתו של המינהל הייתה כדין והפעולה בה נקט הייתה בנסיבות העניין סבירה לחלוטין. המינהל אף הגדיל ופעל לפי סעיף 18(א) לחוק המקרקעין הקובע כי: "המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שליטתו בהם שלא כדין". כאמור, מיד לאחר שהבחין מר שושן כי מסיג גבול פלש למקרקעין ועיבד אותה בתוך פרק זמן של שבוע מיום הפלישה הציב מר ששון שלט במקום הקובע כי השטח שייך למינהל וכל זאת כדי למנוע את הסגת הגבול החוזרת. התובעים לא התייחסו לשלט זה, ועל כן נדרשה פעולת המינהל מיד לאחר הפלישה החוזרת , כאשר זרעו התובעים את המקרקעין." (ההדגשות שלי - י.ז.) לאור האמור לעיל, דחתה כב' השופטת ברקאי את תביעת אלחורטי כנגד המינהל. אלחורטי ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה, וערעורם נדחה. ראה ע"א 2194/96 עווד סלאם פרג' אלחורטי נ. מינהל מקרקעי ישראל ( 8.7.1997) 40. לאור האמור לעיל, בגידולי בעל, כאשר נכנס הפולש למקרקעין וחורש אותם ולאחר מכן יוצא מהשטח, ביציאתו מהשטח הפסיק את הפלישה. ושוב, כאשר זורע את השטח ויוצא מהשטח, גם אז הפסיק את הפלישה. תחילת החזקה מתחילה בנביטת הזרעים, שאז ניתן לראות באופן ממשי את הפלישה. גם מדיניות משפטית נכונה מחייבת גישה זו. על מנת לאפשר למינהל לסלק פולשים במספר רב יותר של הזדמנויות, לאור העובדה שמפקחי הסיירת הירוקה לא יכולים להיות בכל זמן נתון בכל שטח מקרקעין, ואין המדינה צריכה ויכולה להציב שומרים על מ"ר של מקרקעין על מנת שלא יפלשו אליה. גישה זו גם תמנע מפולשים נקיטת כל מיני תרגילי השהייה "ומשחקי מחבואים" עם המינהל. 41. המינהל שילט את המקרקעין שוב ושוב ובכך תפס את החזקה במקרקעין פעם אחר פעם. מר בירמן היה עורך סיור בשטח מידי 30 יום. בחודש יוני 2006 גילה שמעבדים את השטח, ולאחר שגילה מי המעבדים, שילט את השטח, ובכך תפס בו חזקה. ביום 7.12.06 גילה שוב מר בירמן שמר ברמי מעבד את השטח, היתרה בו ושילט את השטח ותפס בו חזקה. ביום 24.1.07 שוב הגיע מר בירמן למקרקעין וראה את מר ברמי מבצע עיבוד של השטח, שוב היתרה בו ושוב שילט את המקרקעין ותפס בהם חזקה. ביום 25.1.07 שב המפקח למקרקעין וראה שמר ברמי אינו שועה לאזהרותיו והמשיך בעיבוד המקרקעין. ביום 28.1.08 התברר למר בירמן שהמקרקעין נזרעו. ביום 31.1.07 הגיש מר בירמן תלונתו כנגד מר יפת וכנגד מר ברמי. ביום 20.2.07, כשנוכח מר בירמן לדעת שהחלה נביטת הזרעים, פנה שוב למשטרה, עדכן את תלונתו, וביקש את עזרת המשטרה בהפיכת הקרקע. עקב סיבות התלויות במשטרה, לא יכלה המשטרה לסייע בהפיכת המקרקעין, ויכלה לעשות זאת רק ביום 27.3.07. ואכן ביום 27.3.07 נהפכו המקרקעין או חלקם. התעלמות בוטה זו של מר יפת ומר ברמי מהתראות המינהל ופלישה חוזרת ונשנית למקרקעין חייבו פעולה דרסטית של המינהל במקרקעין. 42. טוענת התובעת שעל המינהל היה להמתין עד לקציר של היבול, וכך למנוע את הנזק. סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: אם המינהל היה ממתין עד לקציר של היבול, הייתה הופכת הפלישה הטרייה לפלישה לא טרייה, והמינהל היה מפסיד את הזכות לפעול בסעד עצמי; אם היה המינהל ממתין לקציר, היה הדבר מעודד פולשים אחרים לפלוש למקרקעין אחרים של המינהל; לאפשר לתובעת לקצור את היבול משמעו מתן פרס לפולשים, דבר שאינו סביר מבחינת מדיניות משפטית נכונה. 43. לאור כל האמור לעיל סבור אני שהפלישה של התובעת הייתה פלישה טרייה, התובעת פנתה למשטרה בתוך 30 הימים על מנת לסייע לה להפוך את הקרקע במקרקעין, ופעלה בהתאם לסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. סיוע המשטרה: 44. המינהל פנה למשטרה לקבלת סיוע כאשר החימצה נבטה. בהתאם להלכת אלחורטי, מועד הנביטה הוא המועד שבו ניתן לסלק הפולש, וממנו מתחילה תקופת 30 הימים. בהתאם לעדות מר בירמן הנביטה הייתה ביום 20.2.07, ומיום זה מתחיל מניין 30 הימים. גם אם נאמר שהנביטה הייתה כשבוע לאחר הזריעה, דהיינו בשבוע הראשון של חודש פברואר 2007, עדיין הפנייה למשטרה לסיוע בהפיכת המקרקעין הייתה בתוך תקופת 30 הימים. 45. בבג"ץ 447/81 הנ"ל קבע ביהמ"ש העליון כי חובתה של המשטרה לחוש לעזרתו של אדם שפלשו למקרקעין שלו פלישה טרייה ולסייע לו להוציא את הנכס מיד התופס מותנית בשני תנאים מצטברים, והם: הפנייה לעזרת המשטרה נעשתה בזמן שהפלישה הייתה עדיין "טרייה"; למשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה, ללא רשות, איננו מוטל בספק ואין לפקפק בו. ב-בג"ץ 11109/07 נוריאל שמונוב נ. השר לבטחון פנים ( 2.1.08) חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 441/81 והוסיף כדלקמן: "... החוק מתיר לאדם להשתמש במידה סבירה של כוח על מנת לפנות אחר שפלש למקרקעין שבחזקתו, תוך שלושים יום מיום התפיסה. ... בעולם של "כל דאלים גבר" יש לעודד את המשטרה לסייע לפינוי פלישות, כמובן לאחר בדיקה עובדתית כמיטב יכולתה. ... בתי המשפט הביעו הסתייגות מעשיית דין עצמית, המסכנת את שלום הציבור והסדר הציבורי ... לכן עדיפה במצבים כאלה פניה לסיועה של המשטרה. חובתה של המשטרה לסייע לבעל החזקה במקרה של פלישה מותנית בשני תנאים: טריות הפלישה, ווידוא כי מעשה הפלישה אינו מוטל בספק. ... נחה דעתי למקרא החומר כולו, כי בטרם קיבלה המשטרה החלטה לפנות בכוח את העותר מן הנכס נערכה חקירה ראויה בעניין, ואף התקבל אישור היועצת המשפטית במחוז תל אביב של המשטרה. הפניה למשטרה נעשתה בטרם חלפו שלושים יום, והחלטת המשטרה לפנות את העותר בכוח מהנכס התקבלה לאחר שהגורמים הרלבנטיים במשטרה שוכנעו כי כניסתו של העותר לנכס נעשתה שלא כדין. משום כך, איני מוצא לנכון להתערב בהחלטה זו, מבלי להידרש לסכסוך האזרחי עצמו." (ההדגשה שלי - י.ז.) 46. המשטרה היא רשות מנהלית, ולכן בדיקת המשטרה את שני התנאים הנ"ל היא בדיקה של רשות מנהלית, ובית המשפט בודק את סבירות ההחלטה ולא שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של המשטרה. ראה לעניין זה בג"ץ 6083/12 שושנה פולבר נ. המחלקה לחקירות שוטרים ( 18.11.12) לכך יש להוסיף את ההלכה שקבע ביהמ"ש העליון ב-בג"ץ 10302/07 הנ"ל שכאשר פנה בעל המקרקעין שפלשו למקרקעין שלו למשטרה בתוך 30 הימים לפלישה, ומסיבות התלויות לא ניתן לא היה ניתן לקבל סיוע המשטרה לביצוע הפינוי בתוך 30 הימים, ניתן לבצע הפינוי בתוך זמן סביר לאחר 30 הימים. 47. לאור האמור לעיל, יש לבחון את שיקול דעתה והתנהגותה של המשטרה במקרה שבפנינו. 48. מר בירמן הגיש תלונה כנגד מר יפת וכנגד מר ברמי בגין הפלישה למקרקעין. ביום 6.2.07 התייצב מר ברמי בתחנת המשטרה ונחקר אודות התלונה. בחקירתו במשטרה התחמק מר ברמי מליתן תשובה אמתית מדוע הוא מעבד את המקרקעין על אף ההתראות שקיבל. המשטרה לא הסתפקה בכך וזימנה לחקירה גם את מר יפת. בחקירתו התחמק גם מר יפת מליתן תשובות לשאלות שנשאל בחקירה והיפנה את המשטרה לעורכי הדין של המושב. 49. פיקוד המשטרה הכין נוהל סיוע המשטרה בפינוי מקרקעין וסילוק פלישות, שידוע במשטרה כנוהל מס' 02.220.165. בנוהל זה מתייחסת המשטרה לאפשרויות שונות של פינוי מקרקעין, ובין היתר לסיוע לסילוק פולש טרי. לגבי סילוק פלישה טרייה קובע הנוהל שיש להפנות הבקשה לקצין החקירות של התחנה, אשר יבצע חקירה בנושא מוקדם ככל שניתן, על מנת שהפינוי יתבצע במסגרת 30 הימים. לאחר מכן יעביר מפקד היחידה את חומר החקירה ללא דיחוי ליועץ המשפטי של המחוז למתן חוות דעת ואם ניתן להגיש סיוע לפינוי. במקביל יעביר מפקד היחידה את התיק לקצין הסיור של היחידה או לקצין המבצעים אשר יבצע פעולות מסויימות, לרבות קבלת מידע מיחידת המודיעין. 50. תחנת קרית מלאכי ביצעה את כל הפעולות על פי הנוהל הנ"ל.נציג הסיירת הירוקה הציג נסח רישום מתאים בפני נציג המשטרה, הוצג פסק הדין לפינוי שניתן בשנת 1992, הוצגה תכתובת ענפה המצביעה על כך שהמינהל מנהל המקרקעין על פי דין, מר בירמן שילט וחזר ושילט את המקרקעין ובכך החזיר את המקרקעין לחזקת המינהל, איתר פלישה טרייה ומסר התראות לפולשים, מר ברמי ומר יפת זומנו לחקירה במשטרה במסגרתה יכלו לשטוח את טענותיהם אולם בחרו שלא לעשות כן, כל ההערכות המודיעיניות התקבלו. רק אז אישר היועץ המשפטי של התובעת את פעולת הסיוע לפינוי שביקש המינהל. מאחר ולא הייתה אפשרות בידי משטרת קרית מלאכי ליתן את הסיוע להפיכת המקרקעין בתוך טווח 30 הימים בשל אילוצים מבצעיים, אישר היועץ המשפטי של מנהלת תיאום והאכיפה במשטרה להאריך את המועד למתן הסיוע עד ליום 28.3.07, וזאת בהתאם לנוהל 02.220.165 הנ"ל. מאחר והנביטה הייתה ביום 20.2.07, מדובר בארכה של 7 ימים בלבד, שהיא ארכה סבירה ביותר. 51. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שלא נפל כל דופי בהתנהגות המשטרה. המשטרה פעלה בהתאם לחובותיה וסמכויותיה על פי דין, קיימה את הוראות הנוהל שקבעה לעצמה ולא חרגה מהן, ושיקול דעתה בנסיבות העניין היה ללא דופי. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבעות. אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מקרקעין