עילות הביטול של טעות גלויה על פני הפסק היתה קיימת בפקודת הבוררות המנדטורית אך לא נכללה בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 כעילה לביטול הפסק. כיום, לאחר תיקון מס' 2 לחוק הבוררות משנת תשנ"ט-2008, התווסף אליו סעיף 29ב' המאפשר לצדדים להסכים כי פסק בורר יהיה נתון לערעור לאחר קבלת רשות מבית המשפט, ואם תינתן הרשות ניתן יהיה לטעון במסגרת הערעור גם לכך שנפלה בפסק הבורר "טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טעות גלויה על פני הפסק: רקע אלו שלוש תובענות שהדיון בהן אוחד: ה"פ 15952-06-11 (להלן גם "תובענת האגודה"), ה"פ 15962-06-11 (להלן גם "תובענת החברים לביטול חלקי"), וה"פ 15924-06-11 (להלן גם "תובענת החברים לאישור חלקי"). שתי התובענות האחרונות דלעיל הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, והועברו לבית משפט זה בהחלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון, השופטת ביניש. מקור כל התובענות הוא סכסוך ממושך בין האגודה השיתופית סלעית כפר שיתופי בע"מ (להלן "האגודה") לבין שלושה זוגות של חברים באגודה (להן "החברים") שעסקו בתקופה הרלבנטית לסכסוך בגידול פרחים אשר שווקו על ידם, באמצעות האגודה, למועצה לייצור פרחים וצמחי נוי (להלן "מועצת הפרחים") לשם יצוא הפרחים לחו"ל. לפי ספרי החשבונות של האגודה, החברים חייבים לה כספים ולא פרעו את החוב. לחברים, מצדם, טענות כספיות כלפי האגודה בכמה נושאים. בשנת 1995 מונה לאגודה משקם לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992, המוכר בציבור בשם "חוק גל" (להלן "החוק"). המשקם שמונה בתחילה הוחלף בשנת 2002, והמלאכה הוטלה מאז על עו"ד אליהו בן ישראל (להלן "המשקם"). בפני המשקם הוגשו תביעה של האגודה כנגד החברים בגין חובם הנטען של החברים לאגודה, ותביעה-שכנגד של החברים כנגד האגודה. בתאריך 27/10/04 נתן המשקם פסק משקם חלקי (להלן "הפסק החלקי"), בו - בין היתר - דחה מחמת התיישנות את התביעה-שכנגד של החברים בנושא המע"מ. הפסק החלקי הובא בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ה"פ (מחוזי ת"א) 1641/04), אשר קבע ביום 13/4/05 (מפי כב' השופטת ר' אליעז) כי יש לאשר את הפסק החלקי, פרט לכך שמבוטלת הקביעה שנכללה בו בדבר התיישנות תביעת החברים בנושא המע"מ. בקשת רשות ערעור (שהגישו החברים) נדחתה על ידי בית המשפט העליון. לאחר מכן המשיך המשקם בדיון בתביעות ההדדיות שבין הצדדים, וביום 28/4/2011 נתן פסק משקם משלים (להלן "הפסק" או "פסק המשקם"), שהוגש כנספח 1 לתובענת האגודה. במסגרת תובענת האגודה ותובענת החברים לביטול חלקי, מבקשים שני הצדדים לתקוף חלקים בפסק המשקם, ובתובענת החברים לאישור חלקי מבוקש לאשר חלק מפסק המשקם. להלן אתייחס במרוכז לטענות הצדדים בכל שלוש התובענות דלעיל. טענות הצדדים האגודה טוענת, בתמצית, כי הפסק המשלים כולל חריגה מסמכות המשקם כפי שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שנזכר לעיל, משום שבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, בפסק דינו מיום 13/4/05 שנזכר לעיל, הסמיך את המשקם לדון בטענות החברים בקשר לנושא מע"מ עסקאות (כפי שתבוארנה להלן) רק במסגרת של קיזוז כנגד חובם לאגודה, ורק על מנת לקבוע כמה יש להפחית מחובם האמור, אך לא הסמיך אותו לקבוע שהסכום המגיע מהאגודה לחברים בגין טענותיהם בנושא האמור עולה על חובם לאגודה, וממילא גם לא הסמיך אותו לחייב את האגודה לשלם לחברים את ההפרש. בנוסף טוענת האגודה כי בפסק המשלים נפלו שלוש טעויות על פני הפסק המצדיקות התערבות שיפוטית בו, כמפורט להלן: בעניין בני הזוג רון טוענת האגודה כי תחילה תבעו בני הזוג רון, יחד עם מר אהרוני, כשותפים, את האגודה. לימים הושג הסדר בין האגודה לבין מר אהרוני שבגדרו ויתר מר אהרוני על כל זכות כלפי האגודה. על כן, לטענת האגודה, ויתור זה של אהרוני חל גם על הזוג רון ודינו להביא לדחיית טענותיהם נגד האגודה, ולחלופין הוא מחייב לראותם כמי שוויתרו על מחצית מטענותיהם נגד האגודה. המשקם דחה את הטענה בנימוק שטענה זו לא נטענה ולא הוכחה, והאגודה טוענת כי בכך יש טעות על פני הפסק. טעות שניה שנפלה, לטענת האגודה, על פני פסק המשקם עניינה ביישום חוות הדעת של רו"ח בצלאל על ידי המשקם. האגודה טוענת כי חוות דעת זו מלמדת ומוכיחה כי לחברים לא נגרם כל נזק כתוצאה מדרך התנהלות האגודה בנושא המע"מ וכי לאגודה לא נצמחה כל ריבית עקב אותה התנהלות, וכי העובדה שהמשקם פסק לזכות החברים את שפסק היא טעות גלויה על פני הפסק. הטענה האחרונה של האגודה היא כנגד קביעת המשקם שהאגודה הסכימה לסכומי הקרן שדרשו החברים, שלטענת האגודה היא בגדר טעות גלויה על פני פסק המשקם משום שלא היתה הסכמה של האגודה לסכומי קרן אלו. החברים טוענים בתובענות שהגישו, בתמצית, כי יש לאשר חלקית את הפסק, וכוונתם לאותו חלק של הפסק הקובע את חוב האגודה לחברים בגין נושא מע"מ עסקאות נכון לחודש דצמבר 2003, והם טוענים גם כי זהו חוב מוסכם. בשלושה נושאים אחרים הם עותרים להשלמת ותיקון הפסק המשלים, ולחלופין להחזרתו למשקם לשם כך, כאשר לגבי נושא אחד הטענה היא לטעות גלויה על פני הפסק ולגבי שני הנושאים הנותרים הטענה היא כי המשקם לא דן ולא הכריע בהם. הנושא שלגביו נטען על ידי החברים לקיומה של טעות גלויה על פני פסק המשקם הוא יישומו של החוק על הסכום שנקבע בפסק כי הוא חוב של האגודה לחברים בגין מע"מ עסקאות נכון לדצמבר 2003. המשקם יישם את החוק על חוב זה, והחברים טוענים שלא היה מקום לכך ושהחוק אינו חל על חוב מסוג זה. ליישום החוק על חוב זה שני ביטויים מעשיים: קביעת שיעור הריבית על החוב (אשר לפי פסק המשקם, יהיה השיעור הקבוע בחוק), והפחתה של חלק מהחוב על פי סעיף 15(א) לחוק כפי שעשה המשקם. הנושאים שלטעת החברים לא נדונו ולא הוכרעו על ידי המשקם הם: טענות החברים כלפי האגודה בעניין מע"מ תשומות, וטענות החברים כלפי האגודה בעניין אשראי ספקים. נמצא, אם כן, שטענות הצדדים כנגד פסק המשקם מתחלקות לשלוש קבוצות: טענה של האגודה בדבר חריגה מסמכות כפי שזו נקבעה, כנטען, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 13/4/05; טענות של האגודה וטענות של החברים בדבר טעויות על פני הפסק; וטענות של החברים לפיהן המשקם לא דן ולא הכריע בחלק מהעניינים שנמסרן להכרעתו. המסגרת הנורמטיבית מכח סעיף 28 לחוק הבוררות (החל על עניינו, באשר הוא כלול באותו חלק של חוק הבוררות החל על פסק משקם לפי סעיף 27 לחוק), אין צורך בענייננו לדון כלל בעתירה לאישור חלקי של פסק המשקם. זאת משום שככל שהעתירות לביטול, תיקון או החזרה להשלמה של פסק המשקם לא תתקבלנה, על בית המשפט לאשר את הפסק (או אותם חלקים שלו שלגביהם לא תתקבלנה הטענות כי יש לבטלם, לתקנם או להחזירם להשלמה) גם אם הדבר לא התבקש על ידי מי מהצדדים. על כן יתמקד הדיון רק בעתירות לביטול הפסק, תיקונו או החזרתו להשלמה. סעיף 27 לחוק קובע כי על פסק משקם יחולו הוראות פרק ח' לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן "חוק הבוררות"), למעט סעיפים 24 ו-29א' לחוק הבוררות. סעיף 28 לחוק קובע כי בית משפט מחוזי רשאי, לבקשת מי שפסק משקם חל עליו, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה: המשקם חרג מסמכותו; או נתקיימה עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות; או שקיימת טעות גלויה על פני פסק המשקם. בענייננו, טענות הצדדים (למעט העתירה לאישורו החלקי של פסק המשקם לבקשת החברים) מתמקדות בהוראות סעיפים אלה: סעיף 28(א)(1) לחוק (חריגה מסמכות המשקם); סעיף 28(א)(3) לחוק (טעות גלויה על פני פסק המשקם); וסעיף 28(א)(2) לחוק יחד עם סעיף 24(5) לחוק הבוררות (המשקם לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו). כפי שראינו, החוק מאמץ את עיקרן של הוראות חוק הבוררות שעניינן ביטול (ואישור) של פסק בורר ומחיל אותן על פסק משקם בשינויים משני סוגים: חלק מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות לא הוחלו על פסקי משקם; מנגד, הוספה לעילות הביטול המוכרות שבחוק הבוררות גם העילה של טעות גלויה על פני הפסק. עילות הביטול של חריגה מסמכות והעילות שנשאבו מסעיף 24 לחוק הבוררות מוכרות, ודומה שאין צורך להרחיב בדיבור אודותיהן. לא כך באשר לעילה של טעות גלויה על פני פסק המשקם, הראויה להתייחסות קצרה שתבהיר את גבולותיה ותחומיה. עילה זו היתה קיימת בפקודת הבוררות המנדטורית אך לא נכללה בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 כעילה לביטול הפסק. כיום, לאחר תיקון מס' 2 לחוק הבוררות משנת תשנ"ט-2008, התווסף אליו סעיף 29ב' המאפשר לצדדים להסכים כי פסק בורר יהיה נתון לערעור לאחר קבלת רשות מבית המשפט, ואם תינתן הרשות ניתן יהיה לטעון במסגרת הערעור גם לכך שנפלה בפסק הבורר "טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין". הוראה זו אינה חלה על ענייננו. הפסיקה שניתנה בעניין עילת הביטול של "טעות גלויה על פני פסק המשקם" הקבועה בסעיף 28(א)(3) לחוק קבעה, כי בדונם בעילה זו יימנעו בתי המשפט מ"הרמת הפרגוד" אל תוך גופם של העניינים שנדונו בפני המשקם, ויפעילו את עילת הביטול הנ"ל רק כשאר נפלה "טעות ברורה ומהותית", משום שאין עסקינן בסמכות ערעורית אלא בסמכות "ביקורתית" בלבד של בית המשפט. עוד נקבע כי לא כל טעות, אפילו היא גלויה על פני פסק המשקם, תביא לביטולו וכי תוצאת הטעות תלויה בחומרת הטעות. פסק הדין המנחה שבו נקבעו כללים אלה הוא רע"א 9726/96 אבו ואח' נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד נה(5) 166, ובמיוחד הפיסקה האחרונה של ס' 18 לפסק הדין והפיסקה הראשונה של סעיף 25 לפסק הדין. הפסיקה שבאה לאחר מכן אמצה באופן עקבי את הכללים שנקבעו בו, וכך ייעשה גם בענייננו. דיון והכרעה טענת החריגה מסמכות טענה זו, שהעלתה האגודה, מבוססת כולה על שאלת פרשנותו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 13/4/05 שנזכר לעיל. לגישת האגודה, בית המשפט המחוזי הגביל במילים מפורשות וברורות את המשקם והתיר לו לדון בטענות החברים בעניין המע"מ רק לצורך קביעת הסכום שיקוזז ויופחת מחובם לאגודה, אך לא הסמיך אותו לפסוק לזכות החברים סכום כלשהו אם ימצא המשקם כי הסכום המגיע לחברים מהאגודה עולה על חובם לאגודה. הטענה מבוססת על הלשון שננקטה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בפסק דינו האמור, אשר קבע בחלק האופרטיבי והמסכם של פסק דינו: "פסק המשקם החלקי יעמוד למעט הקביעה בדבר התיישנות תביעתם של המבקשים בנושא המע"מ. המבקשים יהיו רשאים להוכיח בישיבה הקרובה את טענתם בנוגע למע"מ. במידת הצורך תתבקש הגב' בצלאל לחשב את הסכומים שיש לנכות מחוב החברים בגין תשלומי מע"מ המופיעים בחשבונותיהם בספרי האגודה". כמו כן נאמר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו, מייד לפני הדברים שהובאו לעיל: "על כן תבוטל החלטת המשקם בעניין התיישנות אותו חלק של התביעה-שכנגד מתייחס למע"מ והמבקשים יהיו רשאים להוכיח טיעוניהם בנושא המע"מ ולהקטין על דרך הקיזוז את חובותיהם לאגודה" (כל ההדגשות הוספו). הטענה כולה מבוססת על החלקים שהודגשו בשני הציטוטים שלעיל. לטעמי, למרות הניסוח שננקט על ידי בית המשפט המחוזי בדברים שצוטטו לעיל, עיון בפסק הדין כולו מלמד כי בית המשפט המחוזי לא התיימר להגביל את סמכות המשקם לדון בתביעה-שכנגד של החברים רק עד גובה חובם של החברים לאגודה. כידוע, המילים אינן חזות הכל. המילים לעולם כפופות לכוונה ולא להיפך, ויש לפרשן תוך ראיית הנסיבות והתכלית הראויה שהן באו לשרת ולא רק באופן "מילוני" טכני גרידא. ה"מעגל החיצוני" של סמכות המשקם נקבע בחוק. החוק אינו מגביל את המשקם לקבלת תביעה-שכנגד של חברים באגודה רק עד גבול הסכום שיפסוק לזכות האגודה. ה"מעגל הפנימי" של הסמכות, אצל משקם כמו גם אצל בורר ובבית המשפט, מצוי בכתבי הטענות. הוא כולל את טענות הצדדים הצריכות הכרעה ואת הסעדים המבוקשים על ידם. גם שם לא נמצא בסיס לגישה הנטענת על ידי האגודה בענייננו, לפיה אין לפסוק לזכות החברים בתביעה-שכנגד שהגישו סכום העולה על הסכום שייקבע כחובם לאגודה. הכלל, בכפוף לחריגים נדירים שאינם רלבנטיים לענייננו, הוא שבעל תפקיד שיפוטי (ובענייננו - המשקם) צריך לדון ולהכריע במה שהצדדים הביאו בפניו ולפסוק רק בתוך מתחם הסעדים שהתבקשו על ידם: להעניק סעדים אלו, בשלמות או באופן חלקי, או לדחות את העתירות למתן הסעדים. מכאן כי בשני מעגלי הסמכות - החיצוני הקבוע בחוק, והפנימי העולה מכתבי הטענות, לא נמצא בסיס להגבלה הנטענת על ידי האגודה. כדי לברר האם בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו הגביל את סמכות המשקם כנטען על ידי האגודה, יש לברר תחילה מתי בכלל יכול בית משפט להתערב בשאלת תחום סמכותו של בורר או משקם. לגבי בורר, הדין הוא שרק היכן שבורר נקלע למצב שבו התעוררה מחלוקת בדבר היקף סמכותו, מוסמך בית המשפט להכריע בה אם תובא בפניו בדרך ובמועד הקבועים בדין (ודוק: אין בדברים אלה כדי להביע דעה בשאלה האם מוסמך בית המשפט להתערב בשאלת סמכותו של משקם במהלך הדיונים בפניו וטרם שניתן פסק משקם סופי או חלקי, משום ששאלה זו חורגת מענייננו). בהליך שהיה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו כלל לא עמדה לדיון שאלת סמכות המשקם (בכלל, ובקשר לתביעה-שכנגד שהגישו בפניו החברים בפרט), וממילא אין מקום לראות את פסק הדין שניתן באותו הליך כתוחם את גבולות הסמכות בתביעה-שכנגד האמורה. הדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו עסק, בהקשר הרלבנטי, רק בשאלת התיישנותה של התביעה-שכנגד של החברים נגד האגודה בעניין המע"מ, כפי שזו נקבעה בפסק החלקי. נקבע כי התביעה-שכנגד לא התיישנה. אין מקום לייחס לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו כוונה ותוצאה של הגבלת היקף סמכות המשקם לגבי התוצאה בתביעה-שכנגד, רק משום שקבע כי זו לא התיישנה. בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו כלל לא נטען כי גם אם התביעה-שכנגד לא התיישנה, עדיין יש להגביל את הדיון בה כך שבכל מקרה לא תיפסק יתרה כלשהי לזכות החברים. התביעה-שכנגד הוגשה למשקם ככזו, ולא רק כטענת הגנה של קיזוז. לא מצאתי שהיה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בסיס כלשהו המאפשר הגבלת סמכות המשקם באופן שיהפוך אותה מתביעה-שכנגד (שכידוע אינה מוגבלת לסכום התביעה העיקרית בלבד) לטענת הגנה גרידא של קיזוז, שכידוע גם כאשר היא מתקבלת אין בה כדי להביא לקיום יתרה לזכות הטוען אותה. התוצאה היא כי טענת האגודה לחריגה מסמכות המשקם נדחית. לא מצאתי לנכון, נוכח האמור לעיל, להידרש גם לטענות נוספות שהעלו הצדדים בעניין זה ואשר אין בהן כדי לשנות מהתוצאה. הטענות לטעויות גלויות על פני הפסק בני הזוג רון והוויתור של הזוג אהרוני על תביעות כלפי האגודה אין מחלוקת על העובדות הצריכות לעניין שבכותרת. במהלך ההליכים בפני המשקם, ביום 12/3/2000, הגיעו האגודה ואהרוני להסכמה שצורפה כנספח 4 לתובענת האגודה לבית משפט זה. אין חולק שמדובר בהסכמה שבתמורה, כלומר - כל צד לאותה הסכמה לא רק נתן משהו לצד השני, אלא גם קיבל ממנו משהו. כזכור, המשקם דחה את הטענה כי נוכח ויתורו של אהרוני על כל תביעה כלפי האגודה, בטל גם כל חיוב של האגודה כלפי בני הזוג רון שהיו שותפים של אהרוני, ולחלופין - כי יש להפחית כל חיוב של האגודה כלפי בני הזוג רון כדי מחצית משיעורו אלמלא אותו ויתור. הנימוקים שנתן המשקם בהחלטתו מיום 1/1/08 לדחיית טענה זו (על שתי החלופות המועלות בה) היו כי הטענה לא נטענה בפניו "כלל ועיקר", כי לא הובאה בפניו "תשתית עובדתית כלשהי" בעניינה, וכן - כי האגודה הגישה למשקם תביעה נגד בני הזוג רון ונגד אהרוני, ולאחר שהגיעה להסכמה עם אהרוני המשיכה בהתדיינות עם בני הזוג רון מבלי שציינה כי יש להפחית 50% מחובם של בני הזוג רון משום שהחוב משותף להם ולאהרוני. קביעות אלה נכללו, כאמור, בהחלטת המשקם מיום 1/1/08. בהחלטה זו נדונה, בין היתר, בקשה של האגודה שהוגשה סמוך לפני כן למשקם ובה ביקשה כי המשקם יקבע שאין בני הזוג רון יכולים לתבוע את חובה של האגודה לשותפות ובכל מקרה לא יותר מ- 50% ממנו, כשיעור חלקם בשותפות. האגודה טוענת כי ההחלטה מיום 1/1/08 היא החלטת ביניים שאין אפשרות להגיש בקשה לביטולה (להבדיל מפסק משקם חלקי שניתן לעתור לביטולו, כפי שניתן גם ביחס לפסק משקם "שלם"), ולכן המתינה בעניין זה עד לאחר מתן פסק המשקם. החברים טוענים בעניין זה כי ההחלטה מיום 1/1/08 אינה החלטת ביניים (שלא ניתן לעתור לביטולה), אלא היא בגדר פסק משקם חלקי, ועל כן משלא עתרה האגודה במועד הקבוע בחוק הבוררות לביטולה אין היא יכולה לעשות כן עתה. אין בידי לקבל את הטענה, למרות חריפותה. המשקם עצמו נתן להחלטתו מיום 1/1/08 את הכותרת "החלטה" ולא "פסק משקם חלקי". אכן, לא הכותרת קובעת אלא המהות, אולם כדי לקבוע מהי אותה מהות ניתן להיעזר, אף כי לא ככלי שיש לו משמעות מכרעת, גם בדרך שבה ראה הכותב (המשקם) עצמו את האקט מיום 1/1/08. יתרה מכך (וזה העיקר): האגודה לא ראתה את ההחלטה מיום 1/1/08 כפסק משקם חלקי כבר בזמן אמת, והראיה לכך היא שהגישה בעקבות החלטה זו בקשה נוספת באותו עניין למשקם, דבר שכמובן אינו אפשרי מקום בו עסקינן בפסק חלקי. לא ראיתי שהחברים טענו אז שלא ניתן להגיש בקשה כזו למשקם משום שכבר נתן פסק משקם חלקי בעניין זה. על כן אין לשמוע מפיהם טענה זו עתה. גם לגופה, הטענה אינה נכונה. המשקם עצמו היה בן חורין לשנות מהחלטתו האמורה עד הפסק המסכם ועד בכלל. העובדה שלא עשה כן אינה מעלה ואינה מורידה. מדובר, לכן, בהחלטת ביניים הנבלעת בפסק המשקם וניתנת לתקיפה כחלק ממנו. ניתן להשוות זאת לדוגמה הבאה: בתביעה בסדר דין מקוצר מבוקשת רשות להתגונן בכמה טעות הגנה. ניתנת רשות להגן כנגד התביעה כולה, אולם רק בחלק מטענות ההגנה שנטענו בבקשה, בעוד לגבי טענות הגנה אחרות נקבע כי אין להן יסוד כלשהו. בנסיבות כאלה, ההחלטה שלא לתת רשות להתגונן בחלק מהטענות שנטענו בבקשה היא "החלטה אחרת". לעומת זאת, כאשר הרשות להתגונן היא רק כלפי חלק מהסעדים שהתבקשו בתביעה, הרי שמדובר בפסק-דין חלקי לגבי אותם סעדים שלגביהם לא ניתנה רשות להגן. המסקנה היא כי יש לראות את ההחלטה מיום 1/1/08 כהחלטת ביניים של המשקם, שלא היתה לאגודה כל דרך לתקוף אותה כל עוד לא ניתן פסק משקם; וכמו כל החלטת ביניים - יש לראותה כאילו נבלעה בפסק המשקם וניתן לתקוף אותה במסגרת תקיפת פסק המשקם ובאותן עילות בהן ניתן לתקוף את פסק המשקם. עוד טוענים החברים בעניין זה כי לא רק שהטענה של האגודה בעניין השפעת ההסכמה בין האגודה לבין אהרוני על תביעת הזוג רון כנגדה לא נכללה בכתבי הטענות שהוגשו למשקם (ובכך הרי אין פלא; הטענה באה לעולם רק עם כריתת הסכם הפשרה בין האגודה לבין אהרוני בשנת 2000, כמה שנים לאחר שכתבי הטענות כבר הוגשו), אלא שהאגודה אף לא ביקשה לתקן את כתבי טענותיה בעקבות הסכם הפשרה שבינה לבין אהרוני. בנוסף מפנים החברים את תשומת הלב לטעם השלישי שנתן המשקם להחלטתו שלא לדון בטענת האגודה שלעיל, והוא כי האגודה טענה להשפעה של הסכם הפשרה שבינה לבין אהרוני על תביעת בני הזוג רון מהאגודה, אך לא טענה להשפעה זהה גם על תביעתה שלה מהזוג רון, לא מחקה אותה ולא הקטינה אותה לכדי מחצית. האגודה, בסיכומיה, נמנעת מכל התייחסות לשני הנימוקים הראשונים מבין שלוש הנימוקים שנתן המשקם להחלטתו שלא לדון כלל בטענת האגודה בעניין שבכותרת. די בכך כדי להביא לדחיית הטענה כי המשקם טעה טעות גלויה על פני הפסק (או - כפי שנטען בלקוניות וללא כל הנמקה בסיכומי האגודה - כי גם חרג מסמכותו) כאשר החליט שלא לדון בטענה זו של האגודה. כפי שכבר נאמר לעיל בהקשר לטענה אחרת של האגודה, "המעגל הפנימי" של סמכות המשקם מצוי בכתבי הטענות שבפניו אשר קובעים את גדרי המחלוקות שבין הצדדים ואת טענותיהם, וכן את הסעדים שניתן לפסוק לזכות מי מהם. אכן (ובדומה למצב בבתי המשפט), יש ובמהלך ההליכים מורחבת או משתנה חזית המחלוקת ביחס לחזית העולה מכתבי הטענות, אולם מצב זה אפשרי רק כאשר אחד הצדדים מעלה טענות ומביא ראיות החורגות מכתבי טענותיו והצד השני משיב להן לגופן מבלי להתנגד לשינוי או הרחבת החזית. לא כך קרה בענייננו. הטענה שהאגודה מלינה על סירובו של המשקם לדון בה באה לעולם בשנת 2000. עד שלהי 2007 לא עשתה האגודה את הדבר הפשוט שהיה עליה לעשות כדי שהטענה תעלה על שולחנו של המשקם: לעתור לתיקון כתבי הטענות הרלבנטיים. העלאת הטענה לראשונה בעיתוי שבו נעשה הדבר, וגם אז מבלי לבקש לתקן את כתבי הטענות הרלבנטיים, היא צעד של האגודה שניתן להגדירו כבעייתי בלשון המעטה. לכל הפחות לא ניתן לומר שהמשקם טעה טעות גלויה על פני הדברים כאשר סירב, בנסיבות אלה, לדון בטענה זו. גם הימנעות האגודה במשך כל השנים הללו, לרבות במועד בו העלתה לראשונה את הנושא בפני המשקם, מלפתוח לדיון את השאלה האם יש בהסכם שבינה לבין אהרוני כדי להשפיע גם על חובם של בני הזוג רון כלפיה מחזקת את המסקנה כי לא יצאה מלפני המשקם טעות, ומקל וחומר שלא יצאה מלפניו טעות גלויה על פני הדברים. בהקשר להערה האחרונה דלעיל נזכיר כי הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובעת כי כאשר עסקינן בחייבים יחד ולחוד "הפטיר הנושה אחד החייבים מחיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". הוראה זו כלל אינה חלה על ענייננו. בעניין ובהקשר הנדונים כאן החייבת היא האגודה, והיא החייבת היחידה. בענייננו מדובר בסיטואציה של ריבוי נושים, ולא של ריבוי חייבים. סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הוא הדן בריבוי נושים, והוא אינו כולל הוראה לפיה אם הפטיר אחד הנושים את החייב, חל ההפטר גם על חבות החייב כלפי הנושה האחר. האגודה, בסיכומיה, מתייחסת להבדל שבין ריבוי נושים לריבוי חייבים, אולם היא אינה נותנת דעתה לכך שלפחות לפי פשוטן של מילות החוק, ההבדל הזה פועל דווקא לרעתה מפני שכפי שראינו לעיל, במקרה של ריבוי חייבים קובע החוק כי הכלל הוא שהפטר הניתן לחייב אחד יחול גם על החייב האחר, והחריג הוא שהפטר כזה לא יחול על החייב האחר; בעוד שלגבי ריבוי נושים, החוק אינו קובע כלל לפיו החייב מופטר גם כלפי הנושה שלא הפטיר אותו. מכל מקום, הטענה איננה כי טעותו של המשקם היא טעות לגופו של עניין, ולו משום שהמשקם כלל לא דן בטענה לגופה וממילא לא הכריע בה: לא הכרעה נכונה, ולא הכרעה שגויה (ויוזכר כי נדרש שההכרעה תהיה שגויה "על פני הפסק"). הטענה היא כי המשקם טעה, טעות גלויה על פני הפסק, בכך שקבע שהטענה לא נטענה כראוי ולא הוכחה ובכך שנמנע מלדון בה לגופה. טענה זו יש לדחות מהטעמים שפורטו לעיל. יישום חוות הדעת של רו"ח בצלאל בפסק המשקם כזכור, האגודה טוענת כי מאמירה מסוימת הכלולה בחוות הדעת של רו"ח בצלאל (שהוגשה על פי מינוי של המשקם עצמו) עולה המסקנה כי לחברים לא נגרם כל נזק כספי בנושא המע"מ וכי לאגודה לא נצמחה כל ריבית בגין נושא זה, אולם למרות זאת הטיל המשקם על האגודה חבות כספית בגין הנושא האמור. האגודה טוענת כי הטעות על פני פסק המשקם בעניין זה נעוצה בכך שהמשקם קיבל את תביעת החברים בנושא פערי הריבית הנובעים ממע"מ עסקאות, אף כי לטענת האגודה מוכיחה האמירה שהוזכרה לעיל בחוות הדעת של רואת החשבון בצלאל כי מע"מ עסקאות נבלע כולו, בכל חודש, בדרך של קיזוז כנגד מס התשומות הגבוה ממנו. הטענה נטענה כמעט ללא כל פירוט שהוא. בסיכומיה אין האגודה טורחת להפנות לסעיפים מסוימים בחוות הדעת של רואת החשבון גב' בצלאל, או לדברים שאמרה בעדותה בפני המשקם (לרבות בחקירתה על ידי ב"כ האגודה) שעליהם היא מבקשת לסמוך את הטענה. לא ניתן שלא להעיר כי לא כך מגישים סיכומים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לנבור במסמכים הרבים עד מאד שהוגשו לו (בעיקר על ידי החברים, ובצורה לא מסודרת) על מנת לחפש את התימוכין לעובדות הנטענות על ידי מי מהצדדים. זהו בדיוק תפקידם של הצדדים בכתיבת סיכומים. בסיכומי האגודה בפני המשקם, כפי שהוצגו בפסק המשקם עצמו, מפנה האגודה לעמ' 8 לחוות הדעת של הגב' בצלאל (נספח 6 לתובענת האגודה), סעיף ד(3); אלא שלטעמי, לא נאמרה שם המסקנה שהאגודה טוענת לה. כל שנאמר שם על ידי רואת החשבון בצלאל הוא, שמועד החישוב של החזרי מע"מ תשומות כפי שחושב על ידי האגודה הוא שגוי משום ש-47% מסכומי מע"מ התשומות התקבלו במועד הגשת הדו"חות בדרך של קיזוז מסכומי מע"מ העסקאות. מכאן ועד למסקנה שהאגודה מייחסת לרואת-החשבון בצלאל לפיה, כביכול, לא נגרם לחברים כל נזק בנושא המע"מ ולא נצמחה לאגודה כל ריבית בגינו, ארוכה הדרך. עיינתי גם בפרוטוקול הדיון בפני המשקם מיום 27/10/10. אם אכן - כטענת האגודה - עולה מהדברים שהובאו לעיל בחוות הדעת המסקנה כי לחברים לא נגרם כל נזק בנושא מע"מ עסקאות, היה מקום לצפות שבא-כוחה של האגודה יפנה למומחית שאלה ישירה בנדון ויקבל ממנה תשובה ישירה. לא מצאתי שהגב' בצלאל אישרה בעדותה את אשר האגודה טוענת ומייחסת לה. הפרוטוקול של הדיון מיום 27/10/10 בפני המשקם מלמד שבא-כוחה של האגודה ניסה להביא את המומחית למסקנה שהוא טוען לה כעת (וגם זאת לא בדרך של שאלה ישירה ומפורשת), אולם נענה כי דבריה בחוות הדעת לגבי קיזוזם של אותם 47% נאמרו "זה באופן כללי לצורת החישוב שהגישה האגודה ולא באופן ספציפי לפרחנים (החברים - ש.מ.) עצמם." כפי שנאמר לעיל, "טעות גלויה על פני פסק המשקם" היא טעות ברורה ומהותית, שאינה מצריכה את "הרמת הפרגוד" על ידי בית המשפט לגופם של העניינים שנדונו בפני המשקם. טענת האגודה לעניין יישום חוות הדעת של המומחית אינה מגלה, לטעמי, קיומה של טעות כלשהי בידי המשקם, ובוודאי שאין היא מלמדת על טעות ברורה ומהותית שניתן לקבוע את קיומה מבלי "להרים את הפרגוד" ולהיכנס לגוף העניינים שנדונו בפני המשקם. לו, למשל, היתה המומחית מאשרת בעדותה כי אכן מסקנתה היא שלחברים לא נגרם כל נזק של פערי ריבית בנושא מע"מ עסקאות והמשקם היה פוסק בכל זאת סכום כלשהו לזכותם בגין עילה זו, יתכן שהיתה בכך "טעות גלויה על פני פסק המשקם" שהיתה מצדיקה ואף מחייבת התערבות שיפוטית. זה אינו המצב, ועל כן הטענה נדחית. האם הסכימה האגודה לנכונות סכומי הקרן שתבעו החברים בגין מע"מ עסקאות המשקם קבע שסכומי קרן מע"מ העסקאות (שעליהם חושבה הריבית אשר המשקם פסק לזכות החברים) היו סכומים שהוסכמו על שני הצדדים, קרי גם על האגודה. האגודה טענה, גם בפני המשקם וגם בהליך שבפניי, כי לא כך הוא וכי מעולם לא הסכימה לסכומים אלה. המשקם דן בטענה זו של האגודה בסעיף 21 (ב) לפסק המשקם, ובמיוחד בס"ק (3) ו-(4) שלו. שם מבחין המשקם בין המחלוקת לעניין שיעור הריבית מ-12/03, וליתר דיוק מ-1/1/04, ואילך (ומאשר כי אכן בנושא זה יש מחלוקת בין הצדדים), לבין סכום קרן המע"מ לצורך חישוב הריבית. באותם סעיפים של פסק המשקם מפנה המשקם לחוות הדעת של רואת החשבון בצלאל מיום 10/6/09 כפי שהובאו בסעיף 9(ג)(1) לפסק המשקם, שם נאמר: "סכומי קרן מע"מ העסקאות ששימשו בחישובי הריבית של שני הצדדים זהים, למעט סכום בסך 187 מיום 24/4/81 שלטענת האגודה נרשם כפול". עוד מפנה המשקם לדבריה של רואת החשבון בצלאל בדיון מיום 18/11/09, אשר נשאלה במפורש "אנו יודעים שיש הסכמה לגבי מס העסקאות" והשיבה "לגבי הסכומים. בין שני הצדדים". מקובל עלי, כפי שגם הציג את הדברים המשקם בפסק, כי דבריו לעיל של ב"כ האגודה היו בגדר שאלה ולא בגדר הודעה או הודאה מצדו; אולם מה שחשוב הוא תשובת המומחית כפי שהובאה לעיל, תשובה שלא נסתרה. עוד מזכיר המשקם כי כבר בהחלטתו מיום 17/12/08 קבע כי לפי דיווח של המומחית אשר התבקשה לחזור ולבדוק את עצמה, "הצדדים (קרי החברים והאגודה) הגיעו ביניהם להסכמה לגבי הקרן של ריבית על מע"מ עסקאות שהחברים זכאים לה ...." (ההדגשה הוספה - ש.מ.). עיינתי היטב בסיכומי האגודה (שהוגשו בשתי "פעימות", נוכח כפל ההליכים). לא מצאתי בהם כל ראיה לכך שיש בפסק המשקם טעות בנושא זה בכלל, וטעות "גלויה על פני הפסק" במיוחד. גם בסעיף 13(2) לחוות הדעת של רואת החשבון בצלאל נאמר, כי "בחישובי הריבית על מע"מ עסקאות הציגו הצדדים אותם נתונים. ההבדל בין שני הצדדים היה בחישובים". "אותם נתונים" אין פירושו בלשון בני אדם אלא סכומי (ותאריכי) קרן זהים. זאת ועוד: למרות שפע המלל של האגודה בנושא זה, לא ראיתי שהיא מפנה ולו למסמך אחד שבו הציגה עמדה מפורטת לגבי סכומי הקרן של מע"מ עסקאות, אשר אינה תואמת את הנתונים שהביאו בעניין זה החברים. האגודה, בסיכומי התשובה שלה, מפנה אמנם לסעיף ז' לתגובת האגודה להחלטת המשקם מיום 18/7/07, אך לא ראיתי שמסמך זה הוגש לבית המשפט ואף לא ראיתי שהאגודה הפנתה אליו בסיכומיה בפני המשקם. עיינתי גם בפרוטוקול הדיון בפני המשקם מיום 18/10/09, בעמוד הראשון, שם אומרת המומחית: "...האגודה כתבה שהיא מסכימה למע"מ עסקאות אך היא רוצה שנקזז את המע"מ תשומות". אוסיף כי עיינתי גם במכתבו של מזכיר האגודה למשקם, למומחית ולב"כ החברים מיום 7/1/10 (שצורף בשולי נספחי סיכומי החברים). המסמך, המפורט מאד, אינו מתייחס כלל למחלוקת - כנטען - בין הצדדים לעניין סכומי קרן מע"מ עסקאות, ואינו מזכיר כלל את קיומה של מחלוקת כזו. המסקנה היא כי היה בפני המשקם בסיס איתן למסקנתו כי הצדדים הסכימו על סכומי קרן מע"מ העסקאות לחישוב הריבית, וממילא אין לומר כי נפלה בעניין זה "טעות גלויה על פני" פסק המשקם. שאלת תחולת החוק על חוב האגודה לחברים בגין ריבית על מע"מ עסקאות לשאלה שבכותרת שתי נפקויות שהחברים טוענים להן: הראשונה היא הפחתת החוב לפי סעיף 15(א) לחוק; והשניה היא החלת ריבית לפי החוק, ולא לפי הדין הכללי, על החוב. החוק מגדיר, בסעיף 1 שלו, "חוב" כך: "חיוב כספי בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, לרבות קרן, הפרשי הצמדה, ריבית, ריבית דריבית, עמלה והוצאות ולמעט חוב מס". המונח "חוב בסיסי" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך: "חוב שנוצר בתקופה שנסתיימה ביום הקובע, או חוב שנוצר לאחר היום הקובע לשם פירעון חוב כאמור, לרבות עקב הסדר או מיחזור החוב, או חוב כאמור שנקבע בפסק דין גם אם ניתן לאחר היום הקובע, והוא אחד מאלה: חוב של אגודה חקלאית; חוב של ארגון חקלאי; חוב של גורם חקלאי, למעט אגודה חקלאית וארגון חקלאי, הנובע מעיסוקו כחקלאי;" אין חולק שהאגודה היא בגדר "אגודה חקלאית" כהגדרתה בחוק. מונח נוסף הרלבנטי לענייננו הוא "החוב הכולל", המוגדר בסעיף 1 לחוק כך: "החוב של גורם חקלאי ליום כ"ד בטבת תשנ"ב (31 בדצמבר 1991), ולגבי חקלאי וחבר באגודה חקלאית - כל חוב כאמור ובלבד שהוא נובע מעיסוקו כחקלאי, ואולם לגבי חוב של חבר באגודה חקלאית לאגודה החקלאית שבה הוא חבר - כל חוב כאמור אלא אם כן תוכיח האגודה החקלאית כי חוב מסוים אינו נובע מעיסוקו כחקלאי;" סעיף 15(א) לחוק קובע, כי משקם שקבע את גובה החוב הבסיסי של גורם חקלאי יפחית ממנו 20 אחוזים. מההגדרות שהובאו לעיל עולה כי כל "חוב" (שאינו חוב מס) של אגודה חקלאית הוא בגדר "חוב בסיסי" לעניין החוק כל עוד נוצר בתקופה שהסתיימה ביום הקובע, או נוצר לאחר מכן לשם פרעון חוב שנוצר בתקופה שעד ליום הקובע. היום הקובע לעניין החוק הוא 31/12/1987. על כן, לעניין ההפחתה האמורה בסעיף 15 לחוק וכאשר החוב הוא חובה של אגודה חקלאית, די בכך שמדובר ב"חוב" שנוצר לפני 31/12/1987, ואין כל חשיבות לשאלה ממה נובע החוב וכיצד בדיוק נוצר (ובלבד שאינו "חוב מס" כהגדרתו בחוק). סעיף 17 לחוק, הקובע את אופן השערוך של חובות, מורה כי יש לחשב את "החוב להסדר" נכון ליום 31/12/1991 על פי "החוב הכולל" בניכוי ההפחתות (ומורה כיצד יש לשערך את ההפחתות), וכן קובע (בסעיף 17(ג)) כי ה"חוב להסדר" ישא הפרשי הצמדה בתוספת ריבית צמודה של 5% לשנה. מההגדרות שהובאו לעיל עולה כי כדי שתחול הוראת סעיף 17(ג) על חוב, עליו להיות חלק מ"החוב להסדר", שבפני עצמו צריך להיות בגדר "החוב הכולל". הדרישה שהחוב יהיה "חוב הנובע מעיסוקו (של החייב - ש.מ.) כחקלאי" חלה רק על חוב של "חקלאי" או של "חבר באגודה חקלאית". "חקלאי", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, הוא "יחיד" שהתקיימו בו התנאים הקבועים בהגדרה האמורה. אגודה חקלאית אינה בגדר "חקלאי" לעניין החוק, אף שהחוק חל עליה כאגודה חקלאית. מכאן שהדרישה שהחוב ינבע מ"עיסוק כחקלאי" על מנת שייחשב לחלק מהחוב הכולל, ולכן יהיה גם חלק מהחוב להסדר שהוראות סעיף 17(ג) לחוק חלות עליו, אינה חלה על חוב של האגודה. החברים טוענים בסיכומיהם כי "אין כל קשר בין הוראות חוק גל לחובה של האגודה נשוא ההליכים כאן", משום שחובה של האגודה לחברים "מקורו בעובדה כי חמסה את כספם ואין לאותו החוב כל קשר לעיסוק בחקלאות אשר על החוב הנגזר ממנו {עיסוק בחקלאות} יחולו הוראות חוק גל. חובה של האגודה לחברים אינו בבחינת חוב של גורם חקלאי כלשונו והגדרתו של חוק גל". לכן - כך לטענת החברים בסיכומיהם - אין האגודה זכאית "להגנתו של החוק בדמות הריבית ששיעורה נמוך וההפחתה בסעיף 15(א) לחוק". דין טענות אלה של החברים להידחות. לא נכון שהחוק חל רק על חוב הנגזר מעיסוק בחקלאות. כפי שראינו לעיל, ההפחתה לפי סעיף 15(א) לחוק חלה על כל "חוב בסיסי" שהוא - בין היתר - חוב של אגודה חקלאית. רק לגבי "גורם חקלאי" שאינו אגודה חקלאית או ארגון חקלאי, דורשת הגדרת "חוב בסיסי" (שממנו מפחיתים לפי סעיף 15(א) לחוק) שהחוב יהיה "נובע מעיסוקו כחקלאי". הוא הדין בתחולת הוראות סעיף 17 לחוק (הדן בקביעת שיעור הריבית) על חוב: גם כאן וכפי שכבר נאמר לעיל, הדרישה לקיומו של קשר סיבתי בין החוב שעליו יחול הסעיף לבין העיסוק בחקלאות חלה רק על "חקלאי" שהוא - לפי ההגדרה של המונח בחוק - יחיד, להבדיל מתאגיד. מעל לצורך אוסיף כי במקרים רבים אגודה לכשעצמה כלל אינה עוסקת בחקלאות באופן ישיר (כלומר אינה מגדלת גידולים חקלאים שלה ועבור עצמה, אינה נושאת בעלויות הגידול בעצמה ועבור עצמה, ואינה מקבלת עבור עצמה תמורה משיווק התוצרת). במקרים רבים תפקידה הכלכלי העיקרי (בהתעלם מנושא מעמדה בקרקע) הוא לרכז את פעילותם החקלאית של חבריה, לרכוש עבורם במרוכז ובמשותף את התשומות הנחוצות, לגבות עבורם במרוכז את התקבולים משיווק התוצרת, לנהל את ההתחשבנות המתחייבת מכל אלה, ולחלק במסגרתה את העלויות והתקבולים בין החברים באופן נכון. במקרה שבפנינו, גם רישומם של האגודה והחברים כ"עוסק משותף" במע"מ היה חלק מאותו תפקיד, וכך גם ניהול ההתחשבנות של החברים מול מע"מ בגין פעילותם בתחום גידול הפרחים. פעולות כאלה הן, בעיניי, בגדר עיסוק בחקלאות לכל דבר מצד האגודה. ככל שנפלו בפעולות אלה פגמים וליקויים המקימים חבות של האגודה כלפי החברים, וכך קבע המשקם בענייננו, הרי שחבות זו נובעת מעיסוקה החקלאי של האגודה (להבדיל מחבות שמקורה בהתחשבנות שניהלה האגודה עם החברים בגין פעילות כלכלית שאין לה ולא כלום עם חקלאות). מכל מקום, משנמצא שהחוק - בניגוד גמור לטענות החברים (שבחרו פשוט לא להידרש ללשון החוק ולהגדרות שנקבעו בו טרם שהעלו את הטענה כי הוא אינו חל על חובה של האגודה כלפיהם בגין הריבית על מע"מ עסקאות) - כלל אינו דורש שחוב של אגודה ינבע מעיסוק בחקלאות כדי שיחולו עליו סעיפים 15(א) ו-17 שלו, אין כל בסיס לטענת החברים בעניין זה על שני חלקיה (ההפחתה והריבית), והיא נדחית. הטענות שלגביהן נטען כי לא נדונו ולא הוכרעו על ידי הבורר תביעת החברים נגד האגודה בנושא מע"מ תשומות בסיכומיהם, טוענים החברים לא רק כי המשקם לא דן בתביעתם לעניין מע"מ תשומות, אלא הם מוסיפים גם כי בעניין זה נפלו בפסק המשקם הפגמים המנויים בסעיפים 28(א)(1) ו(3) לחוק, וגם אלה המנויים בסעיפים 24(3), (5) ו-(10) לחוק הבוררות. יחד עם זאת, הם אינם מפרטים בגוף טיעוניהם בסיכומים בנושא זה מדוע חל על העניין איזה מהסעיפים הנ"ל, פרט לטענה שהמשקם לא דן ולא פסק בעילה זו (כלומר - הם מתבססים רק על ההוראה הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, החל על ענייננו מכח סעיף 28(א)(2) לחוק). החברים אינם טוענים כי המשקם חרג מסמכותו בנושא תביעתם בגין מע"מ תשומות, או כי נפלה טעות גלויה על פני הפסק בנושא זה. הם גם אינם טוענים כי המשקם לא נתן להם הזדמנות נאותה לטעון או להביא ראיות בנושא זה, שתוכן הפסק בנושא זה מנוגד לתקנת הציבור, או שקיימת בידם בנושא זה עילה שהיתה מביאה לביטולו של פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. מכאן, שלמרות הניסיון של החברים להציג תמונה כאילו בידם לטעון בנושא זה כמעט כל טענה שהחוק מאפשר לטעון, הטענה הקונקרטית היחידה שבפיהם היא כי המשקם כלל לא דן ולא הכריע בנושא זה. עיון מהיר בפסק המשקם מלמד שהעובדות הפוכות לטענה זו. המשקם מתייחס במפורש ובמופרד לטענות החברים בנושא מע"מ תשומות, וכן לטענות האגודה באותו נושא, באותם חלקים של פסק המשקם שבהם הוא מפרט את טענות הצדדים כפי שבאו לביטוי בסיכומיהם בפניו. גם בחלק של פסק המשקם שבו דן בטענות והכריע בהן, לא נעלם נושא זה מפסק המשקם, אלא להיפך. בסעיף 18(א) לפסק מנמק המשקם, אמנם בקיצור, מדוע הגיע למסקנה שיש לדחות את תביעת החברים בנושא זה. החברים לא הראו שנפלה בנימוקי המשקם, כפי שנכתבו שם, טעות גלויה על פני פסק המשקם. לא די בהפניה לסעיף 28(א)(3) לחוק כדי להעלות טענה כזו: יש לפרט מהי ה"טעות הגלויה", ולהראות מדוע היא בגדר "טעות" ומדוע היא "גלויה על פני הפסק". החברים לא הצביעו על כל טעות שנפלה בנימוקי המשקם בסעיף 18(א) לפסק המשקם, פרט לשני אלה: הפניה לפרוטוקול שממנו עולה, לטענתם, שיעור הריבית המגיע להם; והפניה לחוות דעתו של מומחה מטעמם. המשקם לא אימץ את חוות הדעת של המומחה מטעם החברים, והתבסס לכל אורך הפסק על חוות הדעת של רואת החשבון הגב' בצלאל שהצדדים עצמם הסכימו בשעתו למינויה של כמומחית (והמשקם מציין כי החברים לא הגישו לה אסמכתאות שיאפשרו לה לחשב את דרישת החברים בנושא מע"מ תשומות, וכי היא אף הגיעה למסקנה כי "יש לבחון באם הם זכאים להפרשי מימון על תשלום שלא נדרשו לשאת בו"). על כן, דין טענת החברים בעניין זה להידחות. תביעת החברים נגד האגודה בנושא אשראי ספקים גם בעניין זה, כבקודמו, פותחים החברים בסיכומיהם את טיעונם תוך התבססות על כל סעיפי החוק וחוק הבוררות שבהם ניתן לתקוף פסק משקם, אולם לאחר אזכורם הגורף של כל הסעיפים הללו הם טוענים באופן קונקרטי אך ורק כי המשקם "כלל לא דן ולא פסק" בעילה זו של תביעתם נגד האגודה. כמו בעניין הקודם, גם כאן הדברים עומדים בניגוד ישיר לתוכנו של פסק המשקם. המשקם מאזכר במסגרת הפסק את טענות הצדדים בנושא זה כפי שהועלו בסיכומים שהוגשו לו על ידי כל אחד מהם. בסעיף 18(ב) לפסק דן המשקם בקיצור נמרץ בחלק זה של תביעת החברים, וקובע שהם לא הביאו בפני רואת החשבון בצלאל או בפני המשקם עצמו אסמכתאות לאימות טענותיהם בנושא זה, ועל כן מסקנתו היתה כי דין חלק זה של תביעתם להידחות. גם כאן, ההתייחסות העניינית היחידה של החברים לשאלה כיצד הוכיחו את תביעתם בנושא שבכותרת היא בדרך של הפנייה לחוות דעת מומחה מטעמם, אולם חוות דעת זו אינה יכולה להחליף את החובה להגיש אסמכתאות ולהוכיח את התשתית העובדתית שעליה היא מתבססת. מכאן כי המשקם דן בתביעה זו, אלא שהדיון האמור הביא אותו למסקנה כי יש לדחותה מחמת העדר ראיות. לא מצאתי גם דבר בפי החברים אשר יש בו כדי להראות שקביעת המשקם, לפיה לא הביאו ראיות להוכחת טענותיהם בנושא שבנדון, היא בגדר טעות גלויה על פני פסק המשקם. על כן גם טענה זו דינה להידחות. התוצאה כאמור לעיל, נדחו כל הטענות של שני הצדדים כנגד כל אחד מאותם חלקים של פסק המשקם שכלפיו הועלו טענות על ידי מי מהצדדים. על כן, ובהתאם להוראות סעיף 28 לחוק הבוררות, אשר נכללות באותו חלק של חוק הבוררות שהוחל על פסק משקם לפי סעיף 27 לחוק, אני מאשר בזה את פסק המשקם כולו (אף שאישור כזה התבקש רק לגבי חלק אחד שלו). היות וטענות שני הצדדים בכל הליך אותו יזם מי מהם נדחו, לא ראיתי מקום לחייב מי מהם בהוצאות שבהן נשא יריבו. נוכח דרך הטיעון של שני הצדדים כפי שהובאה לעיל, שקלתי האם יש מקום לחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. החלטתי להימנע מכך משום ששני הצדדים מצויים, ככל הנראה, במצב כלכלי שאינו איתן, אף כי דרך הטיעון בה נקטו היה בה להביא לחיוב כזה אלמלא כן. יישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות