מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ירידת ערך הקרקע בגלל חוטי חשמל: רקע לפניי מונחת בקשתה של הנתבעת, חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "המבקשת או חברת החשמל") לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, השתק, שיהוי, מניעות והעדר עילה. ברקע לבקשה עומדת תביעת המשיבים לחיוב המבקשת בתשלום פיצוי כספי בגין הפחתה בשיעור הפיצויים ששולמו להם עקב הפקעת חלקת המקרקעין שהייתה בבעלותם והידועה כגוש 17518 חלקה 21 מאדמות כפר ריינה (להלן: "הקרקע"), ע"י מע"צ בשנת 1995, לצורך הרחבת תוואי כביש 79 ע"פ פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)- 1943; כתוצאה מירידת ערך החלקה בשל הימצאותם של תיילי חשמל במגרש שבדנן, ואשר הוקמו ע"י המבקשת על פי היתר כדין בשנים 1975 ו- 1982. תמצית טענות המבקשת הבקשה לדחייה על הסף היא מחמת מספר טענות במצטבר: התיישנות; השתק; שיהוי; מניעות והעדר עילה. אסקור להלן את טענות המבקשת לפי סדר הופעתן בבקשה, כאשר טענת ההתיישנות מועלית ע"י המבקשת בראש ובראשונה. התיישנות המבקשת טוענת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן קווי החשמל שבדנן הוקמו בקרקע בשנים 1975 ו- 1982. לטענתה, המשיבים היו מודעים במהלך כל התקופה ממועד הקמת קווי החשמל, למעבר תיילי החשמל מעל הקרקע. נטען, כי הנזק הנטען והמוכחש, נגרם למשיבים במועד הצבת תיילי החשמל ולא במועד שבו, לכאורה, הופחת הפיצוי על ידי מע"צ בגין הפקעת החלקה מידי המשיבים. על המשיבים היה לתבוע את נזקיהם בגין ירידת הערך לחלקה, ככל שנגרמו, בעת שהוצבו תיילי החשמל, ומשנמנעו מלעשות כן במהלך תקופה של 27 שנים ממועד הנחתם מעל הקרקע, דין תביעתם להידחות מחמת התיישנות. לשיטת המבקשת, על התביעה שבדנן חל עקרון ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, כאשר לפי סעיף 6 לחוק חלה תקופת ההתיישנות "מהמועד שבו נולדת עילת התביעה". מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו התגבשו העובדות המהותיות העומדות בבסיס התביעה, קרי משעה שקיימת אפשרות ממשית להגשת תביעה ולזכות בסעד המבוקש- ובענייננו, נוצרו העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין במועד פרישתם של תיילי החשמל מעל המקרקעין, היינו בשנים 1975 ו- 1982. בפועל, פנייתם הראשונה של המשיבים אל המבקשת בעניין הנחת תיילי החשמל הייתה בשנת 2009, קרי בחלוף למעלה מ- 34 שנים ו- 28 שנים ממועד הקמת תיילי החשמל בשני המועדים המאוזכרים מעלה. עוד נטען, כי בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היום שבו נולדה עילת התובענה בתובענות שעילתן היא נזק, בכגון דא, הוא היום שבו אירע אותו נזק. המשיבים ידעו או לכל הפחות היה עליהם לדעת אודות הנזק, שכביכול, נגרם למקרקעין בעקבות פרישת התיילים מעליהם. ברם, אף אם המשיבים לא ידעו על הנזק, הרי לפי סעיף זה- אם הנזק לא התגלה במועד קרות הנזק, הרי שהתובענה תתיישן לאחר 10 שנים מיום אירוע הנזק- ובענייננו ברור הוא שחלפו להן 10 שנים מיום אירוע הנזק, ובכך אף לפי פקודת הנזיקין- התובענה התיישנה. נטען, כי אף אם נניח לטובת המשיבים כי במועד פרישת תיילי החשמל לא התגלה מלוא הנזק- ירידת ערך המקרקעין- הרי שלפי ההלכה הפסוקה מתחיל מרוץ ההתיישנות משנתגלה הנזק- גם אם הנזק לא התגלה במלואו. ובכך- די בראיה לסימני נזק, אף אם לאחר מכן התפתח נזק חמור יותר, כדי להביא לדחיית תובענה מחמת התיישנות. לגרסת המבקשת, טענת המשיבים ולפיה המועד הקובע להתגבשות הנזק הוא מועד העברת הבעלות בחלקה שהופקעה, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט שקבעו, כי אין לראות בגורם חיצוני כגון הפקעה, עסקת מכר, פסק דין או כל עסקה אחרת במקרקעין- את הגורם המגבש את הנזק לעניין ההתיישנות. המבקשת סבורה, כי אף אם נניח כי מועד הנזק התגבש במועד תפיסת החזקה במקרקעין ע"י מע"צ, כטענת המשיבים, הרי שאין כל סיבה שלא לראות במועד ההכרזה על ההפקעה בשנת 1995 כמועד שבו 'נתגלה' הנזק, שכן לפי ההלכה הפסוקה אין צורך בהתגבשותו של הנזק, אלא בגילויו בלבד. בענייננו, חלפו להן למעלה מ-10 שנים ממועד ההכרזה על ההפקעה ועד להגשת התובענה בשנת 2010, וגם מטעם זה התיישנה התובענה. המבקשת דוחה את טענת המשיבים, לפיה מדובר בעוולה מתמשכת וסבורה, כי מדובר במעשה עוולתי נקודתי, כאשר ההתיישנות חלה מהמועד בו אירע אותו מעשה- פרישת תיילי החשמל מעל שטח החלקה. המשיבים בעצמם טוענים, כי הנזק הנטען לא נגרם כתוצאה מהצבת התיילים, משום שאלה לא גרמו להם להפרעה כלשהי במהלך כל תקופת הצבתם ועד למועד הפקעת הקרקע, ומשכך לא ניתן לומר כי מדובר בנזק מתמשך (ראו סעיף 18 לכתב התביעה). לשיטת המבקשת, השימוש בעוולת המטרד או הסגת גבול, כאמור בכתב התביעה, נועדו על מנת לרפא אחר פגם ההתיישנות שדבק בתביעה זו. המבקשת מציינת בתשובתה, כי ההפחתה בפיצוי שניתן למשיבים היא פועל יוצא של ירידת ערך המקרקעין ולא של ההפקעה. לשיטתה, ירידת הערך הנטענת של המקרקעין נתגבשה עם הנחת תיילי החשמל מעל המקרקעין. מועד גיבוש הנזק (ירידת הערך של המקרקעין או הפחתת הפיצוי שהינה פועל יוצא של ירידת הערך) איננו המועד שבו הועברו המקרקעין, אם בדרך של הפקעה, אם בדרך של מכירה או בכל דרך אחרת. המבקשת חולקת על החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות על ענייננו, כטענת המשיבים. לשיטתה, העובדות המהוות את עילת התובענה עמדו לנגד עיניהם של המשיבים כבר במועד הצבת תיילי החשמל במקרקעין, וכבר במועד זה הם החזיקו בזכות התביעה נגד חברת החשמל בגין ירידת ערך המקרקעין, הנטען והמוכחש. שיהוי ומניעות המבקשת סבורה, כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר, אף אם לא חלפה לה תקופת ההתיישנות, כטענת המשיבים. לדידה, השיהוי בהגשת התביעה דנן שינה את מצבה של המבקשת לרעה, שכן אין לצפות מהמבקשת לשמור על ראיות בכתב ועדים מטעמה למשך תקופה של עשרות שנים, דבר המקפח את זכויותיה להוכחת טענותיה. בענייננו- קיים מצד המשיבים מצג ברור אודות ויתור או מחילה מצידם על זכות התביעה נגד המבקשת עקב הצבת התיילים. הגשת התביעה כיום מהווה חוסר תום לב מטעם המשיבים, שכן למשך תקופה של 34 שנים ממועד הקמת תיילי החשמל לראשונה ועד למועד פנייתם הראשונה של המשיבים אל המבקשת במכתבם מיום 14.02.09- ולמעט הבקשה לצו מניעה שהוגשה בסמוך לתחילת העבודות בחלקה בשנת 1974- לא הועברה למבקשת כל פניה או טרוניה בנידון אף שהמשיבים ידעו או היה עליהם לדעת אודות קיומם של התיילים בשטחם. במצב דברים זה, יש לקבוע כי המשיבים ויתרו על זכותם לתבוע או לטעון נגד מעשיה של המבקשת בעניין הצבת תיילי החשמל דנן. משכך, יצרו המשיבים בהתנהלותם מצג ולפיו הם אינם מתנגדים לתיילי החשמל העוברים בחלקתם- וכיום הם מושתקים ומנועים מלטעון נגד תקינות פעילותה של המבקשת, שעה שמשך שנים רבות לא העלו כל טענה נגדה בעניין זה. העדר עילה בבסיס התביעה דנן עומדת הדרישה לקבלת פיצוי עבור נזקי העבר אשר אינם קשורים לעבודות של הקמת תיילי החשמל או לנזקים שחברת החשמל עשויה לחוב בגינם, על פי הדין בין היתר לנוכח הוראת סעיף 15 לפקודת זיכיונות החשמל (כיום- סעיף 50 לחוק משק החשמל) ולפיה, חברת החשמל מחויבת בתשלום בגין נזק ישיר בלבד שנגרם לבעל המקרקעין, אם וככל שנגרם כתוצאה מביצוע העבודות. הירידה בערך המקרקעין שנגרמה בעקבות הפקעת המקרקעין עשרות שנים לאחר הצבת תיילי החשמל, אינה נופלת בגדר קטגוריה זו של נזק ישיר. תמצית טענות המשיבים המשיבים הגישו תגובה במענה לבקשה וטענו לדחייתה. התיישנות לטענת המשיבים, לפי סעיפים 5-7 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו קיימת לתובעים 'אפשרות ממשית' להגיש תביעתם נגד הנתבעת ולהוכיח אותה. לטענתם, 'עילת התובענה' בעניינם נולדה ביום 23.02.2006, היום שבו העבירה המדינה את הבעלות בחלקת האדמה דנן לידיהם. רק באותו יום, ולא לפני כן, נוצרה לתובעים הזכות לפנות לבית המשפט הנכבד ולתבוע פיצויים מהנתבעת, בגין ירידת ערך החלקה ו/או הפחתת הפיצויים שנתקבלו עקב הפקעת החלקה, שכן באותו יום התגבשו עילת התביעה והנזק. נטען, כי לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תחל תקופת ההתיישנות במועד שבו נתגלו לתובעים כל העובדות החסרות. לטענתם, הנזק, שהוא רכיב מרכיבי התביעה דנן, לא התיישן, משום שהוא התממש ביום שבו החליטה מע"צ לתפוס חזקה בחלקה ולהפקיע אותה מידיהם בשלמות. גם הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם למשיבים, המתבטא בירידת ערך החלקה או בהפחתת הפיצויים שנתקבלו עקב ההפקעה, לבין המעשה או המחדל של המבקשת, התגבש במועד ההפקעה במועד האמור. במצב זה, במועד הגשת התביעה בשנת 2010 לא חלפו 7 שנים מהמועד שבו נולדה עילת התביעה- 23.02.06- ולא עברו 10 שנים מיום התממשות הנזק. עוד נטען, כי עסקינן בנזק מתמשך שנגרם מדי יום ביומו על ידי מעשה המבקשת, המתבטא בהעברת קו מתח גבוה בחלקה של המשיבים, מעשה שנמשך והולך עד עצם היום הזה. שיעור הנזק האמיתי נודע למשיבים רק במעמד החתימה על הסכם הפשרה עם מע"צ לקבלת פיצויי ההפקעה ביום 11.02.2008. עוד טוענים המשיבים, כי יש לתת עדיפות במקרה דנן, לזכות הגישה לערכאות על פני מוסד ההתיישנות ולצמצם את היקף תחולתו על נסיבות המקרה שלפנינו. שיהוי נטען, כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות והמבקשת אף לא הוכיחה, כי התקיימו בענייננו יסודות טענת השיהוי והם: התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה או כי מדובר בשיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. יסודות אלה לא הוכחו ואין לראות באיחור בהגשת התביעה, כשלעצמו, משום ויתור המשיבים על זכות התביעה המוענקת להם. המבקשת אף לא שינתה את מעמדה לרעה, והמשיבים לא פעלו בחוסר תום לב, עת הגישו את תביעתם כאשר גילו שנגרם להם נזק ממעשי המבקשת ולא לפני שהסתיימה תביעתם נגד מע"צ, באופן שאפשר להם לאמוד ולכמת את נזקיהם לאישורם. הצדדים השלימו טיעונים בע"פ מעבר לבקשה ולתגובה בדיון שהתקיים בפניי, ועתה אני נדרשת להכריע במחלוקת שנטשה בין הצדדים. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בכתובים ובחנתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה, ולהלן אבאר את טעמי: העיקרון המנחה לדיוננו הוא, כי בירור המחלוקת שבין הצדדים לגופה עדיפה על מחיקה או דחיית התובענה לפני בירורה הענייני. בתי המשפט נוהגים בזהירות יתירה במתן החלטה הדוחה את התביעה על הסף ואשר מסיימת בכך את הבירור המשפטי כבר בשלב המקדמי. יחד עם זאת, תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") אינן תיאורטיות בלבד, אלא מקנות הן לבית המשפט סמכות לסלק הליכים אשר ניכר בהם, על פניו, כי אם יתבררו עד תום לא יזכו את מגישם בסעד המבוקש. בע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, בעמוד 584, התייחס כבוד השופט א' ריבלין לסוגיה הנ"ל וקבע כדלקמן: "אכן ההלכה הפסוקה הכירה בזכות לגישה חופשית ויעילה אל בתי-המשפט כזכות יסוד, אשר בית המשפט אמור להגן עליה, כמו על זכויות אחרות (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5), 433, ע"א לוין נ' לוין, פ"ד מח(2), 862)". תפקידם של בתי- המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע המבקש סעד אלא מטעמים כבדי משקל (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577). בית המשפט ידחה תביעה על הסף רק אם יגיע למסקנה, כי בהנחה שכל האמור בכתב התביעה יוכח, עדיין לא תקום לתובע עילת תביעה. הרציונל הטמון באמצעי הדיוני של דחיית תביעה על הסף נועד להקנות בידי השופט שיקול דעת רחב לברר מראש, ומלכתחילה, את אותה סוגיה שהכרעה בה עשויה להביא "מכת מוות" לתביעה, אף בלא שנדרש דיון כללי ומסועף בכל השאלות שבמחלוקת בין בעלי הדין. סוגיה כזו עשויה להיות בין ענין שבעובדה ובין ענין שבחוק (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.06.09)). המקרים בהם בית המשפט נוטה יותר לקבל בקשות לדחייה על הסף הם אלה שמוגשות בגין סיבה חיצונית לכתב התביעה עצמו, וכוונתי לסיבות כמו התיישנות או מעשה בית דין, כפי שנקבע בע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה ((אתר נבו- עמוד 14 לפסק הדין, פסקה 3) בו התייחסה כבוד השופטת פרוקצ'יה לסוגיה זו וקבעה: "התיישנות תביעה משמשת נימוק עיקרי לדחיית תביעה על הסף (זוסמן, שם, פסקה 337 עמ' 418; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבנלאומי הראשון, פ"ד מח(3) 455 (פסקה 4) (1994); ע"א 9737/05 טריגוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 23.08.07), פסקה 5 לפסק הדין; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 10, 2009), עמ' 178). בהתקיים התיישנות, אין עוד תוחלת לתביעה, ודינה להידחות על הסף תוך הצבת מחסום בפני הגשתה שוב". כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים הם שבאפקט הסינרגטי שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינת ההתיישנות: מצידו של הנתבע- היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע- השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל- טובת הציבור היא שבתי- המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח (ראו: ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה (16.02.2006), פסקה 7 וההפניות שם). בתביעה שאינה במקרקעין קובע סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") כי תקופת ההתיישנות הינה בת שבע שנים. מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התובענה (ראה סעיף 6 לחוק ההתיישנות- "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה"). בפסיקה נקבע, כי עילת התביעה הינו מונח מסגרת שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתו (ע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' נ.אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 858). לפיכך, הדיבור "עילת תביעה" אינו חד משמעי ויש לבחון הגדרתו בכל מקרה לגופו. ההגדרה המקובלת ל"עילת תביעה" לצורך התיישנות היא מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על-ידי התובע. היא נולדת בדרך-כלל במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו (רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66, 72). הפסיקה הבחינה בין זכות מופשטת לתביעה לבין גיבושה הקונקרטי כעילת תביעה. אין די בקיומה של זכות מושגית כדי להביא לתחילתו של מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה למימושה. רק כאשר הזכות הופכת לעילת תביעה קונקרטית ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל. על מנת לבחון האם קמה עילת תביעה קונקרטית יש לבחון את קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל (ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594). בתחום דיני הנזיקין, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), כי אם העילה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל- היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". סעיף 8 לחוק ההתיישנות מסדיר מקרה שבו ההתיישנות הייתה שלא מדעת ולפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, (ניתן ביום 26.05.1997), בעמ' 569). סעיף 8 הנ"ל קובע 'כלל גילוי': מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו. לעניין טענת השיהוי, נקבע כי היא מסוג הטענות המחייבות פירוט, בהיותה "חובקת.. בתוכה אלמנטים עובדתיים ומשפטיים כאחד..." (ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי נ' מימון, פד"י מ(2) 802, 810). הלכה היא, כי התנאים לקבלת טענת שיהוי במשפט האזרחי הינם מחמירים, "ונסיבות החלתה נדירות" (עניין תלמוד תורה הנ"ל). על הנתבע המעלה טענת שיהוי, להראות כי בהשתהות בפנייה לבית-המשפט יש משום פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, ושימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. על הנתבע להוכיח, כי התובע זנח את זכותו לתבוע, או כי במהלך ההשתהות שינה הנתבע את מצבו לרעה. נדרש, כי השינוי במצב הנתבע לרעה ינבע מן ההשתהות הבלתי ראויה של התובע, ולא מכוח שינוי נסיבות אובייקטיבי שאינו תלוי בתובע (ע"א (מחוזי יר') 3596/09 בית נקופה- מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מגידו מיזמים בע"מ, תק-מח 2010 (4), 15455, 15458 (2010)). ובחזרה לענייננו. אין מחלוקת שתיילי החשמל הונחו על ידי המבקשת מעל המגרש שהיה בבעלות המשיבים בשנת 1975 (2 קווי חשמל מתח עליון) ולאחר מכן בשנת 1982 (קו חשמל מתח גבוהה). כן אין מחלוקת, כי המבקשת קיבלה את הסכמתם של המשיבים להנחת אותם עמודי חשמל בקרקע דנן. התקנת תיילי החשמל הנ"ל בוצעו כנדרש על פי סעיף 15 לתוספת א לפקודת זיכיונות החשמל-1927 והצדדים אינם חלוקים כאמור בדבר מתן הסכמת הבעלים -המשיבים- להקמת תיילי החשמל הנ"ל אשר למשך כל התקופה מאז שנת 1975 ועד למועד ההפקעה של הקרקע לא הפריעו לשימוש שהמשיבים עשו במקרקעין. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לפרט בסוגיית ההסכמה לאור העילות להן עתרו המשיבים בכתב התביעה. כתב התביעה הוגש בשנת 2010. עפ"י האמור בו, הנזק שנגרם למשיבים, הוא בשל עילה שמקורה במעשה או במחדל, מטרד והסגת גבול במקרקעין (סעיפים 10-13 לכתב התביעה). בסעיף 1 לכתב התביעה, נכתב כי "עניינה של תביעה זו הוא תשלום פיצויים אשר הנתבעת חייבת לשלם אותם לתובעים, ולא שילמה אותם עד היום, בגין ירידת ערך הקרקע של התובעים שהתבטאה בכך שהתובעים קיבלו פיצויים מופחתים מחברה הלאומית לדרכים בישראל (...), עקב הפקעת הקרקע שלהם ע"י מע"צ לצורך הרחבת תוואי כביש מס' 79 בצפון הארץ והקמת כיכר באזור, ירידת ערך שנבעה כתוצאה מכך שהנתבעת העבירה בתוך הקרקע של התובעים קו מתח גבוה בחלק המערבי שלה, אשר חוצה אותה לשני חלקים וכולל 3 קווים ברוחב של 35 מטר, קו המתח הגבוה ממשיך דרומה וחולש על שטר של 5,530 מ"ר מתוך שטח החלקה של התובעים" (ההדגשות שלי- ש.נ). לכאורה, על פי כתב התביעה, העלו המשיבים טענה ולפיה הנחת תיילי החשמל בוצעה על ידי הסגת גבול, ללא קבלת הסכמת הבעלים בציינם, כי "התובעים יטענו כי במעשיהם ו/או במחדליהם של הנתבעים, יש משום הסגת גבול במקרקעין של התובעים שהתבטאה בכך שהנתבעים נכנסו למקרקעין של התובעים שלא כדין ו/או ללא הסכמת התובעים, ובכך הנתבעים גרמו לתובעים נזק ממון שהתבטא בקבלת פיצויים מופחתים ממע"צ בגין הפקעת החלקה, לאחר שנוכה משווי 1 מ"ר של החלקה, הירידה שנגרמה עקב מתיחת קו מתח גבוה מעל שטח החלקה ע"י הנתבעים" (סעיף 13 לכתב התביעה). עוד טענו המשיבים בתביעה לעוולת למטרד. דא עקא, בתשובה שהגישו המשיבים לבקשה לסילוק התביעה על הסף כתבו, כי "התובעים יטענו כי אינם מנועים ו/או מושתקים מלטעון בכל הקשור לקבלת פיצויים מהנתבעת בגין הנזק אשר נגרם להם כתוצאה מפרישת תילי החשמל מעל החלקה. ודוק: התובעים אינם טוענים נגד תקינות ו/או חוקיות פעילותה של הנתבעת ו/או להסרת תילי החשמל, כי אם תובעים פיצויים עבור הנזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מפעילות זו, נזקים אשר התגבשו בעת הפקעת החלקה, בדמות הפחתה בסכום הפיצויים אשר זכאים להם התובעים כתוצאה מהעובדה אשר לפיה מעל שטח החלקה קיימים תילי החשמל" (סעיף 21 לתגובה)- [ההדגשה במקור]. אמנם, כלל הוא כי לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות. בענייננו, עיון בכתב התביעה מעלה כי בפי המשיבים טענת הסגת גבול ומטרד, אולם בתגובה מטעמם ובמעמד הדיון שהתקיים בבקשה- לא חלקו המשיבים על תקינות וחוקיות מעשיה של חברת החשמל לעניין התקנת תיילי החשמל ואף טענו כי במהלך כל התקופה שבה הונחו תיילי החשמל מעל אדמתם- הם לא הפריעו לשימושם - אזי לא תישמע הטענה כי הם לא ידעו למשך כל התקופה על הימצאות תיילים אלה באדמה שבבעלותם. יוצא כי בחינת כתבי הטענות והאמור בבקשה ובתגובת המשיבים, ובהנחה כי האמור בהם הוא נכון, אזי המסקנה המתבקשת היא כי המשיבים לא חולקים אודות תקינות או חוקיות פעילותה של חברת החשמל בעת הנחת תיילי החשמל בקרקע, אלא בפיהם רק טענה נזיקית ולפיה הנחת תיילים אלה הסבה להם נזקים בדמות הפחתה בפיצויים להם היו זכאים עקב פעולת הפקעה קניינית שבוצעה שנים לאחר מכן על ידי מע"צ. אף אם היה ספק בכך, הרי שבדיון שהתקיים בפניי, הוסר הערפל, ככל שהיה קיים, כאשר טען ב"כ המשיבים אודות עילות התביעה, כדלקמן: "ב"כ התובעים: אנו לא טענו להסרת קווי החשמל אלא אנו טוענים לפיצוי בגין ההפסד שנגרם למרשי כתוצאה מפריסת תילי החשמל. אני מפנה לעמ' 2 לכתב ההגנה בסעיף 5, אנו טענו כי בשנת 75 עד 82 שפרסו את הקווים, כל עוד זה היה בקנייני, לא נגרם נזק אלא הנזק נגרם בעת מכירת השטח. התובעים הפסידו כתוצאה מהנחת אותם תילי החשמל והפסד זה נוצר בעת ביצוע מכירת השטח. לשיטתנו, מדובר בנזק מתמשך... אנו טוענים לפיצוי על נזק שנגרם לפני מספר שנים כתוצאה מהנחת התיל בקו" (ראו: עמוד 1 לפרוטוקול). המשיבים התייחסו כבר בכתב התביעה לטענת ההתיישנות (מאחר ובהתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים עוד בשנת 2009 טענה המבקשת להתיישנות זכות התביעה) והעלו, בהקשר זה, שני טיעונים מרכזיים אשר על יסודם סבורים הם, כי התביעה לא התיישנה : האחד - מדובר בעילת תובענה נמשכת כל עוד היו מתקני החשמל קיימים בקרקע שבבעלותם (קרי: נזק מתמשך); והשני - התרחשות הנזק הייתה במועד שבו הופקעה הקרקע והועברה מבעלותם של המשיבים לבעלות המדינה- קרי מע"צ. תפיסת החזקה על ידי מע"צ הייתה בתאריך 23.02.2006 וממועד זה ועד למועד הגשת התובענה לא חלפו 7 שנים ואף לא 10 שנים (סעיפים 14-19 לכתב התביעה). בהליך הקודם שהתנהל בין המשיבים לבין מע"צ בעניין פיצויי ההפקעה ואשר עליו מבססים המשיבים תביעתם המונחת בפניי [ה"פ 1011/04 (מחזו- נצ')], נקבע שיעור הפיצוי בשומה על פי הערכת שמאי שמונה על ידי בית המשפט בסכום של 37.5$ למ"ר, אך הופחת 20% מהשווי הנ"ל בגין צורת החלקה, מעבר קו המתח וגודל החלקה וזאת למועד ההפקעה ביום 25.04.1995. במסגרת שומה זו נקבע, כי בשיקולי קביעת השומה ואומדנה, נלקח בחשבון כי במקרקעין דנן נמצאו תיילי חשמל (קו מתח גבוה), כפרמטר בהערכת השווי, כאמור. המועד הקובע לעניין שומת פיצויי ההפקעה בגין המקרקעין נשוא תובענה זו הוא המועד שבו פורסמה ההודעה לגבי סעיף 5 לפקודת הקרקעות היינו- 25.04.1995. כאמור בסעיף 10.2 לחוות דעת השמאי שמונה ע"י בית המשפט בהליך הקודם- גדעון קרול- אחד הגורמים והשיקולים שנלקחו בחשבון בשומה היה, כי "החלקה בעלת צורה אי רגולרית כאשר בשטחה עובר תוואי של קו מתח גבוה". הליך זה הסתיים בפשרה שקיבלה תוקף של פס"ד. בתביעה דנן, עותרים המשיבים לפיצוי בגין נזק שנגרם להם, לטענתם, עקב ירידת ערך הקרקע בהתאם לשומה הנ"ל, כתוצאה מהימצאות תיילי החשמל בקרקע, ע"ס 110,600 $, לפי הנוסחה הבאה: 40$ כפול 5530 מ"ר כפול 50% - שהוא סכום התביעה שבדנן. על יסוד שיקול זה- עתרו המשיבים בתביעה המונחת בפניי לחיובה של חברת החשמל בהפסד בערך השומה אשר נגרם להם כתוצאה ממעבר תוואי קו המתח הגבוה בשטח החלקה. לגישתם, מועד תפיסת החזקה על ידי מע"צ בשטח הקרקע שלהם שהופקעה בשנת 1995, מהווה המועד הקובע לעניין מנין תקופת ההתיישנות לתביעה דנן. האומנם? נקבע בפסיקה לא אחת, כי תחילתה של התיישנות היא ביום ש- "בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע)". השאלה אם נולדה עילת תובענה, המשפט המהותי יכריע בה; לא משפט הפרוצדורה ולא דין ההתיישנות. דין ההתיישנות תלוי במשפט המהותי, ולא נדע אם החלה התיישנות במרוץ עד שלא נדע אם קנה התובע לעצמו זכות מהותית שזכאי הוא לשטוח לפני בית-המשפט ולבקש פסק דין לזכותו כנגד הנתבע. ומתוך שהמשפט המהותי הוא שיקבע את מועד הולדתה של עילת תביעה, שומה עלינו להיוועץ, בכל עניין ועניין, באותו ענף-משפט שלעניין, כדי לברר ולבחון אם מודיע הוא אותנו על לידתה של עילת תביעה (ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, (22.06.2008)). ומה קובע הדין המהותי בענף המשפטי בו עוסקת תביעה זו- קרי תביעה המוגשת נגד חברת החשמל כתוצאה מירידת ערך הקרקע של בעל קרקע פרטית כתוצאה מהצבת תיילי חשמל בקרקע זאת בשנים 1975 ו- 1982. סעיף 15 לתוספת לפקודות זיכיונות החשמל- 1927 (להלן: "פקודת הזיכיונות") קובע כלהלן: "15. סמכותה של החברה להקים עמודים ונסיס לקוי העברה ולמתוח כבלים תחתיים מותר לה לחברה לבנות ולסדר תחנות טרנספורמציה ולהקים עמודים ונסיס לשם קווי העברה של מתח גבוה, ממוצע ונמוך ממעל לדרכים ציבוריות ורחובות או לכל אדמה שהיא רשות היחיד ולכן למתוח מתחתם כבלים תחתיים כל מקום שיהא צורך בדבר: בתנאי שאם היתה האדמה רשות היחיד צריך לקבלת חלה הסכמתם של הבעלים או את אישורו של הנציב העליון, כשלא ניתנה ההסכמה: ובתנאי כי מיד אחרי שחלה איזו הפרעה בדרכים או ברחובות למטרות האמורות לעיל, תהא החברה חייבת להחזירם למצב הקודם על חשבונה, ועל החברה לשלם פיצויים הוגנים לבעלי נכסים פרטיים בעד כל נזק שנגרם מיד ובאופן ישיר ע"י הפרעה כזאת. החברה תוכל בכל עת לגשת לכל תחנת טרנספורמציה, עמוד, נס ולכל קווי העברה של מתח גבוה, ממוצע או נמוך, מעל האדמה או מתחת לאדמה לכל מטרה ממטרות הזיכיון בכל מקום שאלה נמצאים" (חא"י, כרך א', פרק נב ע' 604) [ההדגשה שלי- ש.נ.]. לאור האמור בסעיף 15 הנ"ל, במועד שבו ביקשה חברת החשמל להקים את תיילי החשמל בקרקע שבדנן, נדרשה היא לקבל את הסכמת הבעלים של הקרקע- המשיבים-, בהיותה קרקע פרטית. בע"א (מחוזי- ת"א) 3737/07 שיכון עובדים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ( 27.04.2011), נקבע בין היתר, כי הצבת עמודי חשמל הינה הסדר ייחודי הנשען על ההסדר הסטטוטורי שבפקודת הזיכיונות, וכי אין לפרש את סעיף 15 לתוספת לפקודת הזיכיונות באופן שגם בחלוף עשרות שנים לאחר שחברת החשמל נכנסה למקרקעין והציבה עמודיה, עליה לפנותם תוך פיצוי הבעלים/החוכר. הוראה זו עוסקת בתשלום עבור נזק ישיר ומיידי שנגרם עם כניסתה של המבקשת למקרקעין. בהתייחסות בית המשפט העליון לסעיף 15 לתוספת בע"א 202/72 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' החברה הארצישראלית לקירור ואספקה בע"מ (14.03.1973) נאמר, כי ברישא של הסעיף מופיעות המילים 'נכס פרטי' בתיאור הנכסים שמתחתם או עליהם מותר לחברת החשמל לבצע עבודות ולהקים מיתקנים. נכסים אלה הם 'דרכים ציבוריות, רחובות וכל נכס פרטי'. לפי המובן הפשוט וההגיוני של הדברים, מדובר כאן בנכסי דלא ניידי משני סוגים והם דרכים ציבוריות ורחובות ונכסי דלא ניידי בבעלות פרטית. אותה פרשנות יש ליתן לביטוי זה כשהוא מופיע בהמשכו של סעיף 15 הנ"ל בקשר עם קבלת הסכמת הבעלים ובקשר לזכות לפיצויים. עוד נקבע, כי מטרת ההוראה שבאותו הסעיף בדבר קבלת הסכמת בעל הנכס הפרטי - היא להגן על זכויות קניין במקרקעין שעלולות להיפגע על-ידי פעולות חברת החשמל. מטרה זו מובלטת על-ידי ההוראה שבסיפא לסעיף 15, לפיה מחובת חברת החשמל לשלם פיצוי הוגן לבעלים של הנכס הפרטי בעד הפגיעה בנכס (שם, פיסקה 5). לפי פסיקה זו, ההסדר הסטטוטורי קובע כי זכות הבעלים של קרקע פרטית שניתן לחברת החשמל זיכיון להציב בה מתקנים או תיליי חשמל כבענייננו- מעניקה לבעל הקרקע זכות פיצוי עבור הנזק "ועל החברה לשלם פיצויים הוגנים לבעלי נכסים פרטיים בעד כל נזק שנגרם מיד ובאופן ישיר ע"י הפרעה כזאת" (הדגשה לא במקור). הנה כי כן, מדובר בהסדר מיוחד המעניק לבעל קרקע פרטית קבל פיצוי- מיד ובאופן ישיר. עם חקיקתו של חוק משק החשמל, תשנ"ו-1996 נקבע הסדר דומה במהותו לזה שהיה לפי פקודת הזיכיונות, המעוגן בהוראות פרק ה' לחוק הנ"ל והעוסק ב"סמכות להיכנס למקרקעין לביצוע עבודות", ולפיו הוסמכה חברת החשמל לפי סעיף 46 לחוק להיכנס למקרקעין, בהסכמת בעליו, על מנת לבצע פעולות הדרושות לחברה, לרבות הקמת עמודים, בהתאם להרשאה מאת מנהל החשמל (או בהעדר הסכמה כאמור בסעיף 46(ב)). בסעיף 48 ו- 50 לחוק הוסדרה זכות הפיצויים בעד נזק שנגרם לבעל קרקע כתוצאה ממתן ההרשאה או בגין נזק ישיר כתוצאה מביצוע העבודות, לפי דרישת הניזוק. תחולתו של חוק זה הינה מיום 04.03.1996. הנה כי כן, לפי סעיף 15 לתוספת א' לפקודת הזיכיונות חויבה חברת החשמל לפצות בעל מקרקעין בפיצוי הוגן בגין נזק שנגרם עקב ביצוע העבודות או הצבת המתקנים על ידה, וזאת על פי דרישה מיד לאחר ביצוע העבודות או הנחת המתקנים של החברה. אפשרות זו נותרה קיימת גם לאחר חקיקת חוק משק החשמל, התשנ"ו-1996 אשר חוקק לאחר חקיקת חוקי היסוד, ובכך נערך האיזון בין צורכי הציבור מכוחם פועלת חברת החשמל והפגיעה האפשרית בקניין הפרטי, בדרך של מתן פיצוי בגין נזק ישיר שנגרם לבעל מקרקעין כתוצאה מביצוע העבודות, כאמור בסעיף 50(ב) לחוק משק החשמל. זכות פיצוי זו ניתנה בנוסף לזכותו של בעל המקרקעין לערער בפני הערכאות על עצם מתן ההרשאה לחברת החשמל להיכנס למקרקעין, כאמור. השאלה הניצבת להכרעה בענייננו היא, ממה נובע הנזק מושא התובענה דנן. אם הנזק נגרם כתוצאה מהצבת תיילי החשמל על הקרקע או שמא מהפקעת הקרקע על ידי מע"צ. כבר עמדנו על כך שטענת המשיבים היא, כי רק עם תפיסת החזקה בקרקע על ידי מע"צ גילו המשיבים כי נגרם להם נזק בדמות ירידת ערך לקרקע כתוצאה מהצבת תיילי החשמל, ושביחס להפקעה זו הגישו המשיבים תביעה שעניינה תשלום פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות כנגד מע"צ. בנקודה זו אני מבכרת את עמדת המבקשת על פני עמדתם של המשיבים, ואבהיר. סבורה אני, כי מקור הנזק הנטען, קרי ירידת ערך הקרקע, ככל שהייתה ירידה שכזו, הוא הצבת תיילי החשמל אשר כאמור הונחו בשנים 1975 ו- 1982, ולא כתוצאה מההפקעה של הקרקע ע"י מע"צ ותפיסת החזקה בה, אשר התרחשה בשנת 1995, שנים לאחר הנחת תיילי החשמל, בגינה קיבלו המשיבים פיצויי הפקעה ממע"צ. מדובר באירוע נקודתי שהתרחש בשנים 1975 ו-1982, כאשר הנזק, קרי ירידת ערך הקרקע, התרחש באותן שנים. בגין פגיעה זו נקבע הסדר מיוחד המאפשר לבעל קרקע שנפגע לקבל פיצוי מחברת החשמל מיד לאחר הצבת המתקנים או ביצוע העבודות באדמתו. אין בידי לשעות לגרסת המשיבים, לפיה הם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין במועד קבלת הפיצויים כתוצאה מהפקעת המקרקעין מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ותפיסת החזקה בהם בפועל, בעקבות הימצאותם של תיילי החשמל בשטחם, שהוקמו עשרות שנים לפני כן, זאת לנוכח המתווה הספציפי המוסדר כאמור בפקודת זיכיונות החשמל כאמור לעיל, הקובע הסדר סטטוטורי אשר מזכה את המשיבים, לפי דרישה, בקבלת פיצויים בגין פגיעה שכזו, כאשר זכות זו התיישנה זה מכבר. התביעה המונחת בפניי הינה תביעה למתן פיצוי בגין הנזק הנטען, כי נגרם למשיבים בעקבות הצבת תיילי החשמל בשנים 1975 ו- 1982. משכך, אין תביעה זו יכולה להיכנס בגדרם של סעיפים 48 ו- 50 לחוק משק החשמל, ובשים לב לכך שמדובר בהצבת תיילי חשמל שנעשתה באותם מועדים בהסכמת הבעלים של הקרקע, כאשר אין הם חולקים באשר לתקינות או חוקיות הצבת התיילים דנן, הרי שהזכות העומדת להם לתבוע את חברת החשמל בגין נזק זה נולדה באותם שנים והגשת תביעה בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה מהנחת תיילי החשמל דנן בשנת 2010, קרי עשרות שנים לאחר הצבתם, דינה להידחות מחמת התיישנות (ראו והשוו: ת"א (של'-קר') 4040/02 ירון ישעיהו בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (19.12.2004); ת"א (ש'-נצ') 1177/00 מועצה אזורית נוף הגליל נ' חברת החשמל בע"מ (04.04.02)). על יסוד האמור לעיל, אני סבורה כי עילת התובענה, לעניין מרוץ ההתיישנות, נולדה בסמוך להתקנת תיילי החשמל בשנים 1975 ו- 1982, דהיינו כ- 35 שנים לפני הגשת תובענה זו, כאמור בסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות. כתב התביעה, על המסכת העובדתית המפורטת בו, הוא שקובע את עילות התביעה לעניין בחינת טענת ההתיישנות, עילות הנזיקין שפורטו מקורן בתשתית העובדתית של מועד הנחת תיילי החשמל מעל הקרקע דנן, כאשר במועדים אלה נגרמה לקרקע, ככל שנגרמה, ירידת ערך, וניסיון המשיבים להסב את מועד עילת התביעה למועד שבו הופקעה הקרקע ונתפסה החזקה בה - דינה להיכשל. המשיבים לא הוכיחו, כי נתמלאו התנאים להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מפני שלא שוכנעתי, כי "העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מהתובעים בנסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוען...", כדרישת הוראת סעיף 8 לחוק. בנוסף, גם אם היו מוכחים התנאים הללו, עדיין לא היה מקום להחיל הוראה זו, שכן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע, כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל, תקופת ההתיישנות היא ביום שבו ארע הנזק או ביום שבו נתגלה הנזק, ובלבד שלא חלפה תקופה של 10 שנים מיום קרות האירוע. אף אם נבחר בגישה זו, הרי שבענייננו התיישנה התביעה בחלוף 10 שנים מהמועד שבו הונחו תיילי החשמל, וזאת אף ללא קשר למועד התגלות הנזק. ועוד, סעיף 16 לפקודת הנזיקין קובע- "בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה או המחדל שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן". הצבת תיילי החשמל נעשתה לפי פקודת הזיכיונות אשר מסדירה מתווה לקבלת פיצוי של בעל קרקע פרטית כתוצאה מהצבת מתקנים של חברת החשמל. אמנם, הכלל הוא כי משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך", ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה, מתחיל מרוץ ההתיישנות. בעובדות שהתגלו למשיבים בסמוך להצבת תיילי החשמל בקרקע שבבעלותם, היה כדי להעמיד כל אדם סביר, כי עומדת לו עילת תביעה מוצדקת להגשת תובענה לפיצויים, כאמור בפקודות זיכיונות החשמל- 1927 וחוק משק החשמל- 1996, ולא היה צורך בפעולת ההפקעה על מנת ללמוד שהצבת תיילי החשמל גורמת נזק לשטח הקרקע שבבעלותם של המשיבים, זאת במיוחד שנקבע מתווה לאופן ומועדי הגשת דרישת תשלום עבור הנזק שנגרם כתוצאה ממתן רישיון לחברת החשמל להצבת תיילי החשמל. אין בידי לקבל את טענת המשיבים, כי מדובר בנזק מתמשך, ואבהיר. עיינתי בפסק הדין אליו היפנה ב"כ המשיבים (ע"א (חי') 4602/07 שגיב מקל נ' עירית חיפה, ולדידי אין המשל דומה לנמשל. בעניין שגיב הנ"ל דובר על נזק בדמות חדירת מים כתוצאה מביצוע עבודות ריבוד של המדרכה מעל הנכס הניזוק, כאשר חדירת המים חזרה מדי חורף בחורפו. הסגת הגבול והמטרד שנטענו שם, אשר היוו בסיס לקביעה כי מדובר בעלווה נמשכת, אינם דומים לנסיבות המקרה דנן בו לא חולקים המשיבים על חוקיות או תקינות הצבת תיילי החשמל בשטח הקרקע ולא מתכחשים למתן הסכמה להצבת אותם תיילי חשמל, כאמור. כמו כן, אין זה המצב בענייננו שבו בעל הקרקע "לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה וכי מסיבות שלא היו תלויות בו הוא לא היה יכול למנוע אותן", שכן המשיבים ידעו והסכימו להצבת תיילי החשמל, וכל אדם סביר היה יודע כי הם גורמים לירידה בערך הקרקע. אי-לכך, אין באמור בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות כדי לסייע למשיבים בענייננו כאן. נכון הוא, כי במקרה של עוולת הסגת גבול, מעשה ההסגה נחשב למעשה נמשך ועליו יחול סעיף 89 לפקודת הנזיקין, לפיו כל עוד ממשיכה הסגת הגבול, לא חולפת תקופת ההתיישנות, כאשר תקופת ההתיישנות בת 7 שנים מחושבת אחורנית מיום הגשת התובענה. אלא שבענייננו, המשיבים הודיעו כי הם אינם חולקים על הצבת תיילי החשמל באדמתם, על חוקיות הפעולה או תקינותה, ומשכך נשמט הבסיס מטענת הסגת הגבול או המטרד, שכן בבסיס טענה זו עומד הטיעון כי המעשה שעליו מתלוננים היה שלא כדין, ואין כך המצב בענייננו. לסיכום- השאלה מתי נולדה עילת התביעה, היא שאלה שבעובדה והדבר תלוי בנסיבות העניין. במקרה דנא, קמה למשיבים עילת תביעה עם הצבת תיילי החשמל בשנות ה-70 וה- 80 . אילו באו המשיבים בתביעה אל המבקשת בסמוך למועד הצבת התיילים, הרי שגם באותה תקופה נגרם להם נזק בגין ירידת הערך לקרקע, ללא קשר לפעולות משפטיות מאוחרות, כגון הפקעה או מכר הקרקע שבבעלותם, שאירעו שנים לאחר מכן, זאת בהינתן עמדתם של המשיבים כי הם אינם מלינים על תקינות או חוקיות הצבת התיילים וטענתם המפורשת כי תיילי החשמל באדמתם לא הפריעו לשימוש שעשו בקרקע, בייעודה החקלאי. כוח התביעה, בנסיבות העניין דנן, בשים לב לעמדת המשיבים כמפורט לעיל ולהסדר הסטטוטורי שנקבע לפי פקודות זיכיונות החשמל, עמד למשיבים בסמוך למועד הצבת תיילי החשמל. אי-לכך יש לקבוע כי בשנת 2010 התיישנה התביעה. לאור המסקנה אליה הגעתי, התייתר הצורך לדון בשאר טענות המבקשת. סוף דבר לשיטה אחרונה, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 5,000 ₪ ומע"מ כחוק. ירידת ערךחשמל