מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כריתת רגל בעקבות תאונת דרכים: רקע לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). התובע 1 (להלן: "התובע") הינו יליד 20.2.1952, נפגע בתאונת דרכים ביום 19.12.04. ביום התאונה נסע התובע במשאית לפינוי אשפה מ.ר. 57-495-15 (להלן: "המשאית"). התובעת 2 הינה אשת התובע, והתובע 3 הינו בנו של התובע. נתבע 1 היה הנהג במשאית במועד התאונה. נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את המשאית. על-פי הנטען בכתב התביעה ביום 19.12.04 בשעה שנסע התובע במשאית במסגרת עבודתו במחלקת התברואה של עיריית נצרת, ועמד על-גבי המדרגה במקום המיועד לכך בחלק האחורי של המשאית, נהג נתבע 1 במשאית לאחור ופגע בעמוד בחוזקה. עקב כך, פגע העמוד בתובע והמדרגה עליה עמד התקפלה בעוצמה על פלג גופו התחתון וגרמה לו לחבלה קשה ביותר (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה הובהל התובע לבית-החולים העמק בעפולה, שם אובחן כי הוא סובל מריסוק של שתי הרגליים ובפרט בכפות הרגליים. ביום 6.1.05 עבר התובע ניתוח שמהלכו נכרתה רגלו השמאלית עד מתחת לברך. רגלו הימנית נותרה פגועה. התאונה היא תאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל בדקה את התובע וקבעה את נכותו בשיעור של 50% לצמיתות, בתוספת תקנה 15, דהיינו 75%, עקב קטיעת רגל שמאל מתחת לברך. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה ובמסגרתו הכחישה את האמור בכתב התביעה. התובע הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל, בהתאם לסעיף 6ב' לחוק, ואולם בקשתו נדחתה (החלטת כב' השופטת א' נחליאלי חיאט מיום 10.8.09). אין מחלוקת בשאלת החבות. העדויות והראיות התובע הגיש תצהיר מטעמו. בתצהירו מסר התובע כי הינו יליד 1952 ועלה ארצה מברית המועצות בשנת 1992. טרם עלייתו לארץ עבד כחרט במפעל. משהגיע לארץ והתקשה למצוא עבודה במקצוע בו עסק בחו"ל, השתלב במחלקת התברואה של עיריית נצרת כעובד תברואה באיסוף אשפה. ביום התאונה עבד התובע באיסוף אשפה במשאית, ועובר לתאונה עמד על גבי מדרגה בחלקה האחורי של המשאית המיועדת לעמידת פועלי איסוף אשפה. נהג המשאית נסע לאחור במהירות ופגע בעמוד שהיה מאחורי המשאית, וכתוצאה מכך התקפלה המדרגה ורגליו נפגעו. ממקום התאונה הובהל לבית-חולים, שם אובחן כסובל מריסוק של שתי הרגליים. ביום 6.1.05 בוצע ניתוח במהלכו נכרת רגלו השמאלית עד מתחת לברך. רגלו הימנית הושמה בגבס וביום 17.2.05 שוחרר מבית-החולים. לדבריו, מאז התאונה ובמהלך השנים נזקק לשיקום ארוך, במהלכו למד להתהלך בעזרת תותבת לרגל שמאל, להתמודד עם הכאבים הקשים לאחר הכריתה, למד לחיות ללא רגל, לרבות ביצוע פעולות יומיומיות, כאשר אף רגלו הימנית פגועה, מוגבלת וכואבת. לדברי התובע בתצהירו, במהלך השיקום הארוך נזקק לסיוע רב מבני משפחתו ומקרוביו, אשר עד היום מסייעים לו ברחצה, בלבוש ובפעולות היומיום. אשתו של התובע אף היא נכה בשיעור של 49% ברגליה, והוא אב לארבעה ילדים, שניים מהם היו קטינים במועד התאונה. למרות מגבלותיה, רעייתו סייע לו, ועודנה מסייעת לו בביצוע פעולות היומיום, כגון רחצה משום שאין ידו משגת לרכוש תותבת רחצה, שאינה כלולה בסל הבריאות. בשל מגבלותיה של אשתו, התובע נזקק אף לעזרתו של בנו (התובע 3) שהינו בגיר, ונאלץ להגיע מדי יום לבית החולים בעפולה, ולאחר שחרורו סייע לו בתפקודו. לאחר השחרור נזקק להתאמות המבנה, שכן חדרי השירותים והאמבטיה בביתו הינם קטנים והמעברים בחדרים צרים. בנו אף נאלץ להסיע אותו לטיפולים הרבים להם נזקק. בנוסף, התובע מתקשה בעליה ובירידה במדרגות באוטובוס, ומאחר שאין ביכולתו לנסוע במוניות, הוא נזקק לבנו לשם נסיעות. בנו אף מסייע בתחזוקת הבית. התובע הצהיר כי עובר לתאונה עבד באורח מלא, ושכרו הממוצע עמד על 5,740 ₪ ברוטו לחודש. כמו-כן, נהנה מהפרשות סוציאליות. בעקבות התאונה נבצר ממנו לשוב לעבודה. במקביל לעבודתו באיסוף אשפה, עבד במהלך השנים שלפני התאונה בסדנה למנועים ובהמשך בסיעוד. בעבודות אלה השתכר שכר חודשי של כ- 400 עד 1,000 ₪ נוספים לחודש. בנוסף עבד במקביל אף בניקיון בתים ובגינון והשתכר כ- 500 ₪ נוספים לחודש. בגין עבודות הניקיון והגינון לא הוציא קבלות הואיל וההכנסה הייתה פטורה ממס. בעקבות התאונה נבצר ממנו לעבוד בעבודות הנוספות, ויצא לפנסיית נכות (מוקדמת) בשיעור של 50%. לטענת התובע נפצע בגיל 51, כאשר פציעתו הקשה מונעת ממנו השתלבות מחדש במעגל העבודה. לדבריו, אגף השיקום במל"ל ניסה למצוא לו מסגרת אך ללא הועיל. בגילו ובמצבו הרפואי אינו יכול למצוא עבודה. לדברי התובע בתצהירו, מאז התאונה נאלץ להוציא הוצאות ניכרות, הכוללות השתתפות בעלויות אשפוזים, טיפולים רפואיים ושיקומיים רבים, וכן בעלות תרופות ומשככי כאבים, כדורי שינה, תרופות הרגעה, מכשירי עזר אורתופדיים, משחות, תחבושות אלסטיות, רטיות לגדם, תיקון תותבות, גרביים מיוחדים לגדם, רפידות לרגל ימין, והוצאות נסיעה. עוד טען שאף בעתיד יידרש להוצאות רבות. התובע מסר כי משרד הבריאות הכיר בו כנכה בשיעור של 40% בלבד לצורכי ניידות, ותביעתו לקבלת קצבת ניידות נדחתה שכן אינו מחזיק ברישיון נהיגה. התובע פנה לביטוח לאומי בבקשה שיאשרו לו קצבת שירותים מיוחדים, אולם באגף השיקום הציעו לו שעות מטפל מטעם ביטוח לאומי, כאשר מדובר באדם זר, והתובע התקשה לקבל אדם זר שייסע לו, ולכן סירב. התובע מתגורר בבניין משותף, בקומה ראשונה על עמודים, והגישה אל דירת המגורים הינה דרך 15 מדרגות, וללא מעלית. בעתיד, לאחר שיזדקן, יאלץ להחליף דירה, לדירה ללא מדרגות. כיום התובע מקבל מביטוח לאומי קצבת נכות בלבד בסך של 3,360 ₪ לחודש. התובע אף העיד בבית-המשפט ונחקר בחקירה נגדית. התובע מסר כי הוא הולך עם הפרוטזה, ולעתים אף מבלי להיעזר במקל (עמ' 25). לעתים הוא אף עולה במדרגות ללא מקל (עמ' 25, ש' 19-20). כאשר הוא מרגיש טוב, הוא אוסף פחיות ברחובות (עמ' 25, ש' 22). לדבריו, הוא אף סובל מסכרת (עמ' 26, ש' 3-4). התובע הסביר כי לעתים הוא יכול ללכת אף 2.5-3 ק"מ, ולעתים הוא מתקשה בהליכה (עמ' 26, ש' 27-28). לדבריו, הוא מקבל קצבת פנסיה מעירייה (עמ' 27, ש' 14-15). בנוסף, הוא מקבל מביטוח לאומי סך של כ- 5,400 ₪. לדבריו, נאמר לו בביטוח הלאומי שיוכל לקבל קצבה מיוחדת בסביבות 2,000 ₪ נוספים (עמ' 27, ש' 23). התובע הסביר כי לא חיפש עבודה, משום שאינו בטוח בעצמו (עמ' 28, ש' 10). לדבריו, לא פנה לסופרמרקט או לחניון כדי לשאול אם יוכל לעבוד שם (עמ' 28, ש' 17-25). לדבריו, לעתים הוא נוסע באוטובוס (עמ' 31, ש' 23-24). תובעת 2, רעייתו של התובע, גב' ראיסה לאונטייב (להלן: "ראיסה") מסרה תצהיר. בתצהירה מסרה כי היא נכה בשיעור של 49%, ודרגת אי-הכושר שנקבעה לה על-ידי מל"ל הינה של 75% לצמיתות. היא עובדת כמטפלת ומשתכרת כ- 1,200 ₪ בחודש. התובע היה משענת חייה עובר לתאונה ודאג לכל צורכי הבית. בעקבות פציעתו, נאלצה לסעוד אותו בבית החולים ולאחר מכן בתהליך ההחלמה. עד היום היא מסייעת לתובע. טרם בוצעו עבודות שיפוץ לצורך התאמת הדירה למגבלות התובע, כאשר אל דירתם מובילות 15 מדרגות. בנם מסיע אותם לטיפולים רפואיים וביקורות, ולעתים הם נאלצים להשתמש במונית. הילדים מסייעים בניקיון הבית. ראיסה מסרה שהתובע עבד עובר לתאונה בעבודות נוספות. ראיסה העידה בבית-המשפט. לדבריה, כאשר התובע יכול להתהלך בחוץ הוא עושה כן, אך לעתים הוא מתקשה בכך (עמ' 43). ראיסה הוסיפה כי השיפור במצבו של התובע היה הדרגתי ואיטי (עמ' 44, ש' 8-10). לדבריה התובע מקבל מהביטוח הלאומי סך של 3,600 ₪ וכן קצבה מיוחדת בסך של 2,271 ₪, וכן 2,340 ₪ פנסיה מהעבודה. בנוסף קיבלו תשלום רטרואקטיבי בסך 31,000 ₪ בגין קצבה מיוחדת שלא קיבלו בעבר (עמ' 45). תובע 3, בנו של התובע, אלכס לאונטייב (להלן: "אלכס") מסר אף הוא תצהיר. אלכס מסר כי התובע נזקק להשגחה מתמדת. אלכס שהה עם התובע כאשר אמו הייתה בעבודתה, וזאת בימים שלא עבד, משום שעבודתו הייתה במשמרות. הוא סעד את אביו התובע ביחד עם בני המשפחה. בשל מצבם הכלכלי הקשה של הוריו, נהג לסייע להם בכל חודש בסך של 1,000 ₪ במשך כ-4 שנים לאחר התאונה. בנוסף, מימן מכיסו נסיעות, השתתפות בטיפולים, עזרים רפואיים ושילם עבור חשבונות הטלפון והקניות לבית, בסך כולל ממוצע של כ- 1,500 ₪ לחודש במשך כ- 3 שנים. עד היום הוא נוהג לשלם עבור הקניות בבית. עד היום מסייע אלכס בהסעת התובע, הקניות השבועיות, ובביצוע סידורים שונים. לדבריו, כל הבירורים הטלפונים שערך בקשר לאביו, גרמו להוצאות טלפוניות בסך של כ- 1,000 ₪ לחודש במשך חודשיים שלאחר התאונה. אלכס העיד בבית-המשפט ונחקר בחקירה נגדית. אלכס היה במועד עדותו בן 31. אלכס העיד כי הוא עובד בטיפול באדם נכה, במשמרות (עמ' 12). העד אישר כי לא שילמו עבור הגדם (עמ' 14, ש' 4-5). העד מסר כי עבור תיקון תותבת שילמו 1,500 ₪, ומסרו את הקבלה לעו"ד, אך לא פנו לקופת חולים או לביטוח לאומי משום שנאמר להם שהתיקון אינו בסל הבריאות (עמ' 14, ש' 14-17). על טיפולים רפואיים נוספים ועבור פרוטזה לא שילמו (עמ' 14, ש' 32). אלכס מסר כי התובע עבד אף בעבודות נוספות, אם כי אין אישורים על כך (עמ' 15), והעבודות הסתיימו בשנת 1998 (עמ' 16, ש' 8-9). העד מסר שהתובע יכול "בתקופות טובות" לעלות ולרדת במדרגות ואף ללכת בלי מלווה, ואף לעלות לאוטובוס (עמ' 16, ש' 10-21). העד מסר שלא אישרו להם פרוטזה לרחצה, על אף שפנו בנושא (עמ' 17, ש' 14-23). העד הבהיר בחקירתו החוזרת כי בכל פעם שהתובע זקוק להחלפת פרוטזה או לפרוטזה חדשה, הם נתקלים בקשיים רבים (עמ' 19, ש' 7). בנו של התובע, מיכאל לאונטייב (להלן: "מיכאל"), מיכאל מסר בתצהירו כי עובר לתאונה התובע דאג לכל הדרוש בבית, וסייע לאחרים, כולל לאמו שהינה נכה בגפיים התחתונות. בעקבות פציעתו של התובע נאלץ מיכאל להגיע לבית-החולים ולסעוד אותו במשך שעות בכל יום. במהלך האשפוזים נאלץ להוציא הוצאות רבות לצורך נסיעות, חניה בבית-החולים ועוד. לאחר שחרורו של התובע מבית החולים, נדרש מיכאל לסייע לתובע בלבוש, רחצה וכו'. מיכאל אף מסייע לתובע כיום בהגעתו לטיפולים רפואיים, מעקבים וביקורות, ובהסעתו לכל צרכיו. מיכאל העיד בבית-המשפט ונחקר בחקירה נגדית. מיכאל היה במועד עדותו בן 36, נשוי ואב לילדים (עמ' 5). למיכאל הוצג סרט שצולם, שבו נראה התובע הולך, מבלי שנעזר בקביים לצורך הליכה, אלא מחזיק את הקב ביד, ומיכאל אישר את הדבר (עמ' 6, ש' 7-12). בסרט נראה התובע אף נושא תיק גדול על הכסף, שקית ומכשיר DVD (עמ' 6, ש' 13-17). מיכאל אישר כי סביר שהתובע צעד כ- 2.5-3 ק"מ ללא לווי ובלי קב הליכה (עמ' 18-20). לדבריו, כיום מצבו של התובע טוב יותר. התובע עוסק באיסוף בקבוקים למחייתו (עמ' 6, ש' 32). מיכאל נשאל האם התובע דיווח לעיריית נצרת שהוא עובד בעבודות נוספות, והשיב כי אינו יודע על עבודות נוספות (עמ' 11, ש' 2-4). עוד מסר תצהיר מר אולג קרואשנסקי (להלן: "אולג"), אחיה של ראיסה, גיסו של התובע. אולג מסר כי ראיסה (אשת התובע) הינה נכה בגפיה התחתונות ומוגבלת בתפקודה עוד טרם התאונה של התובע. התובע היה משענת חייה עד לתאונה, ודאג לכל צרכי הבית. בעקבות התאונה נאלצה ראיסה להגיע ולסעוד את התובע בבית-חולים. אולג עצמו סייע רבות לתובע בעת הסעתו לטיפולים, הרמתו בבית לצורך מעבר מהמיטה לכסא הגלגלים ועוד. אולג מסר כי עד היום הוא נדרש לעתים ללוות את התובע מחוץ לבית. כמו כן, אולג סיפר כי מימן מכיסו הפרטי את הנסיעות שהסיע את התובע. בעדותו מסר אולג כי הוא מלווה את התובע כשלוש פעמים בשבוע (עמ' 38, ש' 20). ראיות הנתבעת הנתבעת הגישה תיק מוצגים. כמו-כן, הוגש מסמך המפרט את שיעור הקצבה המיוחדת שמקבל התובע בסך של 2,271 ₪ (נ/1). הוגשה תעודת עובד ציבור, חתומה על-ידי מר אודי קורמן, אשר מסבירה כי העיכוב בתשלום הקצבה המיוחדת נבע מעיכוב של התובע במילוי הטפסים (נ/2). הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית עדכנית בנוגע לניכוי המל"ל. מומחה שיקומי לבקשת התובע מונה מומחה שיקומי, פרופ' אלי איסקוב, מנהל המכון הלאומי לשיקום ע"ש לואיס (בבית לוינשטיין). המומחה בדק את התובע. המומחה מתאר כי התובע מתהלך עם מקל ביד ימין, בצליעה קלה ביותר על רגל שמאל, מסוגל להלך גם ללא מקל וצליעתו אינה מתגברת. במעברים אינו מוגבל. לובש ומסיר את התותבת בכוחות עצמו. התובע גר בדירה בבית משותף, בקומה ב', עם 15 מדרגות בכניסה לבית. אין בידו רישיון נהיגה. בעבר סבל מקשיי ניידות ניכרים במשך כשנה-שנתיים, וכיום איכות הליכתו ורמת השימוש בתותבת תלויים במספר גורמים אשר חברו יחד ומגבילים מידי פעם את ניידותו ואת עצמאותו בחיי היומיום. בימים כתיקונם, בהם אינו סובל מכאב או מנזק לעור הגדם, מדווח כי מסוג להלך ברציפות במשך שעתיים עד שלוש שעות. המומחה אף קבע כי נדרשת התאמת דיור לתובע, כפי שיובהר להלן. דיון והכרעה הנכות הרפואית נכותו הרפואית של התובע הינה בהתאם לקביעת מל"ל, ולפי סעיף 6ב' לחוק, כדלקמן: נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 20.3.05 ועד ליום 31.12.05. נכות זמנית בשיעור של 70% מיום 1.1.06 ועד ליום 30.6.06. מיום 1.7.06 נקבעה נכותו הצמיתה בשיעור של 50% ובצירוף תקנה 15 במלואה, 75%. לא ניתן לקבל את טענות התובע בנוגע לנכות הנוגעת לרגלו הימנית, וזאת בשים לב לקביעת מל"ל, ולכך שלא ניתנה לתובע רשות להביא ראיות לסתור. כך גם אין בחוות דעת המומחה השיקומי כדי לשנות מן המסקנה הנוגעת לנכותו הרפואית של התובע. הנכות התפקודית נכותו התפקודית של התובע היא כשל נכותו הרפואית, ללא תקנה 15, קרי: 50% (ר' ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690 (1986). כפי שעולה מן העדויות, התובע היה פעיל עובר לתאונה ועבד בעבודת כפיים קשה כעובד תברואה בעירייה, ומאז התאונה הוא מתקשה מאוד בתפקוד ובמילוי מטלות יום יומיות. במהלך השנים מאז התאונה חל שיפור במצבו, וכפי שעלה מן הראיות וכן מחוות דעת המומחה השיקומי, התובע מתהלך בעזרת מקל בצליעה קלה, וביכולתו אף ללכת במשך מספר שעות ולמרחק של 2.5-3 ק"מ. ברם, נכות תפקודית זו רלוונטית למטלות יום יומיות שאותן יכול התובע לבצע באופן חלקי, ואולם לא ניתן להחילה לעניין הפסדי ההשתכרות לעבר ולעניין אובדן כושר הפסד ההשתכרות, וזאת כפי שיפורט להלן. הפיצויים כאב וסבל התובע היה מאושפז במשך 61 ימים, בהם נותח, רגלו השמאלית נכרתה מתחת לברך, ורגלו הימנית הושמה בגבס הליכה עקב שברים בכף הרגל. נכותו הרפואית של התובע (ללא תקנה 15) עומדת על שיעור של 50%. בהתאם לתקנות, יש לפסוק לתובע בגין כאב וסבל סך של 109,514 ₪. הפסד השתכרות לעבר שכרו של התובע בעיריית נצרת במועד התאונה היה לפי תלושי השכר כ - 6,042 ₪ ברוטו. הכנסתו נטו בניכוי מס הכנסה הייתה בסך של 5,584 ₪ לחודש. זאת בחישוב ממוצע לחודשים ינואר עד נובמבר 2004, כאשר בתקופה זו השתכר בסך הכל ב- 66,466 ₪ ברוטו, ונוכה מס הכנסה בסכום של 5,045 ₪ (מתוך תלוש חודש 11/04). מאז התאונה לא עלה בידי התובע לשוב לעבודה. בעניין זה, אני מקבל את עדות התובע לפיה לא היה ביכולתו לשוב לעבודה. על אף שנכותו הרפואית הינה בשיעור של 75% (כולל תקנה 15), הרי שלא היה ביכולתו של התובע לשוב לעבודה כלל. מדובר באדם יליד 1952, אשר היה בן למעלה מ- 50 במועד התאונה. כמו-כן, מדובר בעולה חדש מבית-המועצות לשעבר, אשר עלה לארץ בשנת 1992 בגיל ארבעים. התובע עד היום אינו דובר את השפה העברית כהלכה, והוא מתקשה מאוד בהבנת השפה ובדיבור. לא בכדי עדותו בבית-המשפט נעשתה בסיוע מתורגמנית (עמ' 22, ש' 13). כמו-כן, התובע חולה סכרת (עמ' 26, ש' 3-4), סובל מלחץ דם גבוה ומעודף כולסטרול (עמ' 33, ש' 5-6). בנסיבות אלה, כאשר מדובר באדם מבוגר, קטוע רגל, חסר הכשרה מקצועית או השכלה, אשר עבד בעבר כעובד תברואה, שאינו דובר השפה העברית, אינו בריא, ומתגורר בפריפריה, מובן הדבר שלא יעלה בידו למצוא עבודה, ואף לא בעבודות פשוטות ובישיבה. צפייה בסרט שהציגה הנתבעת, אשר צולם על-ידי חוקר פרטי, מוכיחה זאת. בסרט נראה התובע הולך מרחק רב, ככל יכולתו, כדי לאסוף פחיות ובקבוקים ריקים. ניסיונות של התובע לאסוף בקבוקים או פחיות כדי להשיג סכומים פעוטים עבור דמי הפיקדון, כדבריו: "15 פחיות זה שקית חלב" (עמ' 32, ש' 26) מוכיחים שהתובע מנסה למצוא לעצמו עיסוק, ואינו יושב בחוסר מעש, ואולם מובן כי מהאיסוף האמור אינו יכול להרוויח סכומים ממשיים. לכן, אף אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא פנה וניסה לחפש עבודה, וזאת משום שסיכויו לקבל עבודה כלשהי, במצבו, הינם אפסיים. אמנם, לדברי המומחה, פרופ' איסקוב, התובע יכול לבצע במצבו הפיזי עבודה בישיבה או הכרוכה בעמידה ובהליכה לפרקי זמן קצרים (עמ' 7 לחוות הדעת). ואכן, מבחינה פיזית גרידא, התובע יכול לבצע עבודה בישיבה. אולם איני סבור כי היה ביכולתו של התובע, במצבו, למצוא עבודה כלשהי כשומר, קופאי או בכל עבודה דומה. לאור נתונים האישיים האמורים לעיל של התובע, איני סבור כי יש ביכולתו למצוא עבודה כאמור, ואיני סבור כי היה ביכולתו בעבר למצוא מעסיק אשר יסכים להעסיקו. איני סבור כי העובדה שהתובע לא פעל באופן נמרץ יותר למציאת מקום עבודה, עולה כדי אי עמידה בנטל הקטנת הנזק. לעומת זאת, לא שוכנעתי כי התובע עבד בעבודות נוספות, ללא תלושי משכורת, במקביל לעבודתו בעירייה. בנו של התובע, מיכאל, נשאל על כך בחקירה נגדית, והשיב כי אינו יודע על עבודות נוספות (עמ' 11, ש' 2-4). בחקירתו החוזרת, השיב מיכאל לשאלת ב"כ התובע, כי התובע לא עבד בעבודות נוספות (עמ' 11, ש' 20). בנו הנוסף של התובע, אלכס, העיד כי העבודות הסתיימו בשנת 1998 (עמ' 16, ש' 8-9) אם כי בחקירתו החוזרת תיקן את תשובתו ומסר שאביו עבד עד 2003 (עמ' 20, ש' 3). התובע עצמו העיד שעבד בעבודה נוספת מעבר לעבודה בעירייה, כאשר זו הייתה עד שנת 1998 (עמ' 29, ש' 9-10). בנוגע לעדותו של התובע שעבד בגינון עד שנת 2003 (עמ' 29, ש' 22), הרי שלא הובאה לכך שום ראיה או עדות חיצונית, לתמיכה בגרסת התובע ובני משפחתו, ולכן לא ניתן לקבל את הדברים. גם אם עבד התובע מספר שנים לפני התאונה בעבודות נוספות, אין בכך כדי להשליך על המקרה דנן, וזאת בשים לב שלא הוכח שעבד בעבודה נוספת בסמוך לפני התאונה. לפיכך, המסקנה היא כי התובע לא הוכיח שעבד בעבודות נוספות עובר לתאונה. בנוסף, לו שוכנעתי בטיעוני התובע בדבר השבחת שכרו. שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 5,584 ₪ נטו. סכום זה לאחר שערוך להיום, ממחצית התקופה, הינו בסך של 6,549 ₪ נטו. מאז התאונה (12/04) חלפו 93 חודשים, ולפיכך, נזקו של התובע בגין הפסד השתכרות לעבר עומד על סך של 609,057 ₪. לסכום האמור יש להוסיף אובדן קצבת פנסיה, בגין השכר שלא שולם לתובע. סכום זה הינו בסך של 12.5% (הפרשת מעביד בעיריית נצרת לפנסיה וקופת גמל) מהסכום האמור, קרי: 76,132 ₪. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין הפסד השתכרות לעבר סך של 685,189 ₪. אובדן כושר השתכרות אובדן כושר ההשתכרות של התובע הינו בשיעור של 100% משכרו, וזאת בשים לב לכך שאין ביכולתו של התובע לשוב למעגל העבודה כלל ועיקר, וזאת בשים לב לקטיעת רגלו, לגילו המתקדם (60 שנה), להעדר ידיעת השפה העברית באופן סביר, להעדר ההכשרה המקצועית של התובע, ועוד, כמפורט לעיל. בנסיבות אלה, קיים פער בין הנכות התפקודית לאובדן כושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 797 (1995)). כיום סיכויי השתלבותו מחדש במעגל העבודה אפסו. אמנם, הלכה היא כי אף במצבים קשים מזה של התובע, אין מקום להימנע מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, למעט מקרים בהם אין מנוס מכך. כך למשל, נפסק על-ידי כב' השופט רובינשטיין בע"א 1249/04 אדהם נ' רביע (מיום 8.11.06) קבע בית-המשפט העליון כדלקמן: "אוסיף, כי כעניין שבעיקרון סבורני, שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט - כאמור - למקרים שבהם אין כל מנוס מכך; ראו גם ת"א (ירושלים) 653/94 ארבל נ' שערי צדק (לא פורסם). בית המשפט לא החמיר עם המערער בעניין זה, ואדרבה, אך גם איני סבור שטעה באורח המצדיק התערבות שמנגד.  יחד עם זאת בפרשת אדהם לעיל דובר על תובע שנפגע בתאונת דרכים בהיותו בן 27. כך נקבע אף בע"א 5745/09 ב.א. נ' א.י, הכשרת הישבו חברת לביטוח בע"מ ואח' (מיום 14.7.11), כאשר באותו מקרה דובר בצעירה בת 24. באופן דומה בת"א (מח' ת"א) 1177/02 רביב נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מיום 19.8.05), שאליו הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, דובר באדם שנפגע בתאונת דרכים בהיותו בן 18. קיים קושי להחיל את הפסיקה האמורה שנקבעה בעניינים של צעירים, הגם שנפגעו באופן קשה באופן משמעותי מהתובע, לעניינו של התובע. בעניינו של התובע, לאור גילו המתקדם (כיום בן 60), ולנוכח האמור לעיל, לא קיימת אפשרות מעשית שישוב למעגל העבודה. לפיכך, אובדן כושר ההשתכרות של התובע הינו בשיעור של 100% ממשכורתו. שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 5,584 ₪ נטו. סכום זה לאחר שערוך להיום, הינו בסך של 8,344 ₪ נטו. לפיכך, יש לחשב את הפסד ההשתכרות לפי משכורתו המשוערכת להיום וזאת עד לגיל הפרישה (67), תוך היוון להיום. סך הכל: 584,471 ₪. לסכום זה יש להוסיף אובדן זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5% (הפרשות מעביד בעיריית נצרת בגין פנסיה וקופת גמל), סה"כ: 73,058 ₪. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין אובדן כושר השתכרות סך של 657,529 ₪. עזרת צד ג' בנוגע לעבר, עזרת צד ג' של התובע ניתנת על-ידי בני המשפחה. התובע לא קיבל בעבר עזרה מעוזרת בית או מטפלת (עמ' 30, ש' 22-25), ואף לא היה מעוניין בעזרה כאמור. יחד עם זאת, בני הבית האחרים, סייעו לתובע עצמו, וכן סייעו בכל עבודות הבית (קניות, ניקיון הבית וכו'). כפי שעולה מן העדויות, עזרת בני המשפחה במקרה דנן עולה על העזרה המקובלת בין בני משפחה, ובמקרה דנן בני המשפחה השונים התגייסו כולם כדי לסייע לתובע בשעת המשבר. לפיכך, יש לפצות בגין עזרת בני הבית אשר ניתנה בשל נכותו של התובע. יפים לעניין זה דבר כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (4.8.05): "אם כן, השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה (ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (לא פורסם)). הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (לא פורסם), פסקה 9; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 791-792). כך אף נקבע על-ידי כב' השופט רובינשטיין בע"פ 2320/09 פלוני נ' פלוני (14.4.11): "העובדה שהטיפול ניתן (למשך תקופה מוגבלת ועד להכרעה במשפט) ללא תמורה על ידי בן משפחה אינה שוללת כשלעצמה את הזכאות בפיצוי". באופן דומה קבע כב' השופט רובינשטיין בע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.09): "אם זוהי אכן עלות הטיפול לו זכאית המערערת, אין בעובדה שעד למועד מסוים הוא ניתן לה על ידי בני משפחה, כשלעצמה, כדי לשלול את הזכאות". בעניין זה יש להבחין בין הפיצוי שייפסק לתובע לבין הפיצוי שיפסק לבני המשפחה התובעים בעצמם, וזאת כדי למנוע כפל פיצוי. לפיכך, בגין עזרת צד ג' לעבר אני פוסק לתובע בחישוב גלובאלי סך של 90,000 ₪. בנוגע לעתיד, המומחה, השיקומי, פרופ' איסקוב, קבע כי התובע אמנם הגיע לרמת עצמאות משביעת רצון, אך קיימים עדיין מצבים שונים בהם זקוק להשגחה או לעזרה חלקית לפחות. התובע זקוק להשגחה ולעזרה קלה כאשר רוחץ את גופו. בכל הנוגע לתחזוקת בית ועזרה בסידורים ובעריכת קניות, התובע מוגבל בביצוע מאמצים, נשיאת משאות כבדים, רכינה והגעה למקומות נמוכים וכיוצא בזה. לכן, לפי המומחה, התובע זקוק לעזרה יומית למשך שעה, בממוצע שבועי, 6 ימים בשבוע. בעניין זה סבורני כי אין מקום להגביל את הפיצוי עד לגיל 67, וזאת משום שלא שוכנעתי שאלמלא התאונה היה התובע זקוק לעזרה כאמור מגיל 67. העזרה נדרשת לפי חוות דעת המומחה בשל מומו של התובע, ומכאן שיש לפסוק לתובע את עזרת צד ג' עד תום תוחלת חייו. בחישוב של שעת עזרה, במשך שישה ימים בשבוע, בעלות של 45 ₪ לשעה, התוצאה היא עלות חודשית של 1,170 ₪. בהיוון מלוא התקופה עד סוף תוחלת חייו של התובע, יש לפסוק לתובע בגין עזרת צד ג' לעתיד סך של 213,011 ₪. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, סך של 303,011₪. הוצאות רפואיות וציוד שיקומי התובע העיד כי עבור תיקון התותבת שילם בסך הכול 2,000 ₪ (עמ' 34, ש' 17-18). תרופות הוא מקבל מקופת חולים (עמ' 34-35). בנוגע לעתיד, מסר המומחה השיקומי, פרופ' איסקוב, כי התובע עשוי להזדקק מדי פעם לטיפולי פיזיותרפיה עקב כאבי גב תחתון או בברך ובכף רגל ימין. מדובר ב- 2 סדרות טיפולי פיזיותרפיה בשנה (10 טיפולים לסדרה) בעלות של כ- 5,000 ₪. כן מסר המומחה כי התובע יזדקק לתובת הליכה בעלות של 20,000 ₪ שיש להחליף כל שלוש שנים. במהלך 3 שנים, יש להחליף את בית הגדם פעם אחת בממוצע בעלות של 5,000 ₪. החלפת בית גדם סיליקון בעלות של 2,000 ₪. עלות שנתית לתחזוקת התותבת בסך 1,500 ₪. תותבת רחבה בעלות של 12,000 ₪. ציוד שיקומי הכולל כסא גלגלים אשר נדרש לעתים בסך של 10,000 ₪, שיש להחליף כל 5 שנים עקב בלאי. עלות הליכון 300 ₪, להחלפה כל שנתיים. עלות קביים 100 ₪. ניתן להעריך כי חלק משמעותי מהאמור לעיל משולם על-ידי קופת חולים, ואולם כפי שעלה אף מן העדויות, לעתים נתקל התובע בסירוב של הקופה לממן פריטים כאלה ואחרים או בעיכוב במימון. ההוצאות שאינן משולמות על-ידי קופת החולים אינן בשיעור גבוה, ויש להעריכן באופן גלובאלי. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין הוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד סך של 20,000 ₪. ניידות/נסיעות מכלל התצהירים והעדויות עולה כי במקרים רבים נזקק התובע להסעה על-ידי בני משפחתו (בניו, מיכאל ואלכס או גיסו אולג). נסיעות אלה היו לצרכי טיפולים רפואיים, ולעתים לסידורים אחרים, בפרט בתקופות שלאחר התאונה, בטרם חל שיפור במצבו של התובע. כיום, כפי שעולה מן העדויות, הזדקקותו של התובע להסעת בני משפחתו הינה פחותה, הואיל ומצבו השתפר. בעתיד, ובפרט ככל שגילו של התובע יתקדם, יש להניח שהתובע יזדקק יותר לנסיעות במוניות, כאשר יתקשה ללכת למרחקים ממשיים או לעלות ולרדת מאוטובוס. בהעדר קבלות בנושא, יש להעריך את סכום ההוצאות באופן גלובאלי, תוך מניעת כפל פיצוי בין ראש נזק זה לבין הפיצוי שייפסק לתובע 3, אלכס, בנו של התובע. הפיצוי בגין ההוצאות שהוציא אלכס ייזקף אך ורק בתביעתו של אלכס (התובע 3). בכל הנוגע לניידות שוכנעתי כי התובע אינו זכאי לקצבה מהמל"ל משום שאין בידו רישיון נהיגה, ולפיכך אין מקום לביצוע ניכוי רעיוני. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין נסיעות, לעבר ולעתיד, סך של 20,000 ₪. התאמת דיור המומחה השיקומי, פרופ' איסקוב, ציין כי התובע הינו קטוע גף תחתון וזקוק לדיור בבית ללא מדרגות בכניסה. כיוון שבתקופות מסוימות אינו יכול להשתמש בתותבת יש להתאים את הדירה לשימוש בכסא גלגלים או הליכון. לצורך כך יש להרחיב את משקופי הדלתות בהתאם. בנוסף, כאמצעי בטחון למניעת החלקה ונפילה, יש להתקין בחדרי השירותים ידיות אחיזה במקומות מתאימים. בהתאם לחוות דעת המומחה, המסקנה היא שעל התובע להחליף את דירתו בדירה אחרת, בקומת קרקע, ולבצע בדירה שירכוש התאמות במשקופי הדלתות וכן להוסיף ידיות אחיזה. התובעת הגיש את חוות דעתו של דן ברלינר, מהנדס אזרחי, מודד מוסמך ושמאי מקרקעין. לפי חוות הדעת הדירה צריכה להיות בקומת קרקע ובמפלס אחד. כמו-כן, עליה להיות גדולה יותר ב- 10 מ"ר. בנוסף, ידרשו שיפורים פנימיים. המומחה העריך את עלות התאמת הדיור בסך של 150,000 ₪. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של אינג' מיכאל קרבצ'יק, מהנדס ושמאי מקרקעין, בנוגע לעלויות התאמת הדיור. לפי חוות הדעת מטעם הנתבעת, אין הפרש בין עלות הדירה של התובע, לבין עלות דירה אשר תתאים לצרכיו באותו אזור. עלויות ההתאמה הינן בסך של 20,000 ₪. בין שתי חוות הדעת, סבורני כי יש להעדיף ככלל את חוות דעתו של דן ברלינר. חוות הדעת של אינג' קרבצ'יק מניחה כי אין שום עלויות למעבר דירה, ואף לא שכר טרחת עו"ד, מתווך וכו'. כמו-כן, לדירתו של התובע מובילות 15 מדרגות. איני סבור כי מחירה של דירה בקומת קרקע ללא מדרגות זהה לדירה דומה שלא מובילות אליה מדרגות. לפיכך, אני מעדיף את חוות דעתו של דן ברלינר. סבורני כי התובע נזקק להחלפת דירה, וזאת הואיל וקיימות 15 מדרגות בדרך לדירה. למעבר הדירה עצמו קיימות הוצאות נלוות, כגון תיווך, שכר טרחת עו"ד ושכירות לתקופת ביניים. כמו-כן, יש להניח שהדירה החלופית תהיה יקרה במעט מהדירה הנוכחית. לעומת זאת, עלות השיפורים והעבודות הפנימיות בדירה החדשה אינן רבות, כפי שמתאר המומחה מטעם התובעים. בנוגע להפרש בין מחירי הדירות, סבורני כי יש להפחית מעט מהאמור בחוות הדעת של דן ברלינר. לפיכך, אני פסק לתובע בגין התאמת דיור סך של 125,000 ₪. ניכוי מל"ל התובע מקבל מהמל"ל סך של 3,600 ₪ לחודש, וכן קצבה מיוחדת בסך של 2,271 ₪ (נ/1). סך הכול 5,871 ₪ לחודש. כמו-כן, מקבל התובע תגמולי פנסיה החל משנת 2005 בסך של 979 ₪, ובשערוך להיום 1,253 ₪. לפי חוות דעת אקטוארית מאת ד"ר רמי יוסף, יש לנכות לתובע את הסכומים הבאים ששולמו לו על-ידי מל"ל בגין קצבאות נכות מעבודה: סכום המהוון של קצבת נכות מעבודה (בניכוי קצבת זקנה): 465,564 ₪. קצבאות נכות מעבודה כולל פיצוי הלנה ששולמו: 293,939 ₪. שיערוך לתשלומי עבר: 28,430 ₪. סה"כ ניכויי מל"ל: 787,933 ₪. לפי חוות דעת אקטוארית נוספת מאת ד"ר רמי יוסף, יש לנכות לתובע אף את הסכומים הבאים ששולמו על-ידי מל"ל בגין קצבה מיוחדת: סכום המהוות בגין הקצבה המיוחדת: 378,252 ₪. קצבה מיוחדת כולל פיצוי הלכה: 66,012 ₪. שערוך: 988 ₪. סה"כ ניכוי מל"ל בגין קצבה מיוחדת: 445,252 ₪. סוגיה נוספת נוגעת לשאלת הניכוי הרעיוני בגין האיחור של התובע בהגשת הבקשה לקצבה מיוחדת. המבחן לניכוי הרעיוני הינו האם התובע פעל בסבירות ובתום לב בפניותיו למל"ל (ע"א 9099/08 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חמדה רפעת (מיום 11.5.06). במקרה דנן, התובע לא הגיש את הבקשה לקצבה מיוחדת, אלא לאחר תחילת דיוני ההוכחות, ולאחר הפצרות של ב"כ הנתבעת. לפי תעודות עובד הציבור מטעם מר אודי קורמן מהמל"ל, הוסבר לתובע מבעוד מועד כי הוא זכאי לקצבה מיוחדת בכסף, ולא בעין. מכאן, שלא ניתן לקבל את גרסת התובע לפיה לא ידע על קיומה של הקצבה המיוחדת, וסבר בטעות כי הוא זכאי לעזרה פיזית, אך לא לקצבה. זאת ועוד, החל ממועד הגשת התביעה היה התובע מיוצג על-ידי עו"ד מטעמו, ובוודאי שממועד זה ידע התובע שהוא זכאי לקצבה מיוחדת. בנסיבות אלה סבורני כי אי הגשת הבקשה לקצבה מיוחדת עולה כי פעולה בחוסר סבירות ובחוסר תום לב, ולפיכך יש לבצע ניכוי רעיוני של הקצבה המיוחדת שלא קיבל התובע בשל העיכוב בהגשת הבקשה. לפי חוות הדעת האקטוארית של פרופ' רמי יוסף, מיום 1.4.12 (עמ' 2, הערה 1) שווי הקצבה המיוחדת שהתובע היה זכאי לקבל אם היה מגיש את הבקשה במועד, לאחר שערוך, הינו בסך של 137,956 ₪. לפיכך, יש לבצע ניכוי רעיוני של סכום זה. לפיכך, בגין העיכוב בהגשת הקצבה המיוחדת, אני מורה על ניכוי רעיוני חלקי בסך של 137,956 ₪. לכך יש להוסיף את ניכויי הפנסיה. מאז חודש מאי 2005 מקבל התובע פנסיית נכות. תשלומי הפנסיה לעבר ולעתיד הינם בסך של 373,072 ₪. סכום ניכויי המל"ל המלאים שיש לנכות, לאחר שערוך, הינו בסך של 1,744,213 ₪. תשלומים תכופיםלתובע שולמו תשלומים תכופים כדלקמן: סך של 12,000 ₪ שולם ביום 13.7.05, משוערך להיום בסך של 17,498 ₪. סך של 12,000 ₪ שולם ביום 5.1.06, משוערך להיום בסך של 16,876 ₪. מסכומים אלה יש לנכות את הסכומים ששולמו לבאת כוחו בשיעור של 8% בצירוף מע"מ, דהיינו 2,808 ₪. לפיכך, יש לנכות תשלומים תכופים בסך של 31,566 ₪. לתובעת 2 לתובעת 2 נגרמו הוצאות הנוגעות להפסדי עזרת בעל, כאשר עד התאונה עיקר מטלות הבית היו מוטלות על שכמו של התובע, וזאת לאור נכותה של התובעת 2. כמו-כן, נגרמו לתובעת 2 הוצאות בעת שטיפלה בו, אשר לא נכללו בסכומים שנפסקו לתובע. יחד עם זאת, הפיצוי בגין עזרתה של התובעת 2 נכלל כבר בחישוב עזרת צד ג' ולפיכך יש להימנע מכפל פיצוי, לכן, לא ייפסק פיצוי נוסף ונפרד לנתבעת 2. לתובע 3 בנוגע להוצאותיו של התובע 2, אלכס, בנו של התובע, ניכר כי אלכס סייע רבות לתובע, והוציא לשם כך הוצאות, לרבות הוצאות נסיעה, קניות, טלפונים וכיוב'. תביעתו של תובע 3 הינה כמיטיב. ברם, קבלות בנושא לא הוצגו. כמו-כן, יש להימנע מכפל פיצוי בין הוצאות הנסיעה שהוציא לבין סכום הפיצוי שנפסק לתובע בגין עזרת צד ג'. לפיכך, אני מעריך את הוצאותיו של תובע 3, אלכס, כמיטיב, בגין הטיפול בתובע, בסך כולל של 15,000 ₪. סיכום ביניים לאור האמור לעיל, יש לפסוק לתובע את הפיצויים בסכומים הבאים: כאב וסבל.......................... 109,514 ₪. הפסד השתכרות לעבר......... 685,189 ₪. הפסד השתכרות לעתיד....... 657,529 ₪. עזרת צד ג'........................ 303,011 ₪. הוצאות רפואיות................ 20,000 ₪. נסיעות/ניידות................... 20,000 ₪. התאמת דיור.................... 125,000 ₪. סכום ביניים:........................ 1,920,243₪. ניכויי מל"ל..................... (1,744,213₪) הפחתת תשלומים תכופים.. (31,566 ₪) סה"כ............................ 144,464 ₪. כן יש לפסוק לתובע 3 סך של: 15,000 ₪. סוף דבר אשר על-כן, אני מורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע סך של 144,464 ₪. הנתבעת תשלם לתובע 3 סך של 15,000 ₪. כמו-כן, תשא הנתבעת בשכר טרחת ב"כ התובע בסך של 13% מהסכומים האמורים (כולל מע"מ), וכן בהוצאות משפט. במסגרת הוצאות המשפט הנתבעת תישא בעלות אגרה, מתורגמן, שכר עדים ושכר מומחים אשר כולל מחצית שכ"ט מומחה שיקומי ושכ"ט מומחה שמאי מקרקעין. לעומת זאת, הנתבעת לא תישא בשכ"ט מומחה כף הרגל פרופ' ניסקה. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. כריתת רגלתאונת דרכים