מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא לידה שהסתבכה - כריתת רחם: תביעת שעילתה רשלנות רפואית. לטענת התובעת, גרמו הנתבעים לנזק רפואי צמית, בכריתת רחמה ונזקים חמורים נוספים, בהם מות בנה שנפטר 40 דקות לאחר לידתו. רקע 1. התובעת, בת 23, בהריון שני, לאחר היריון ראשון תקין. בשבוע 39+3 להריונה, חשה בצירים, כאבים קשים ולחץ בבתן תחתונה. לפיכך, ביום 26.12.01, בשעה 04:00, פנתה לחדר מיון בית החולים סורוקה. זמן קצר לאחר מכן נבדקה ושוחררה לביתה, לאחר שנמצאה כי אינה בלידה פעילה. באותו יום, לפנות ערב, חזרה ופנתה לחדר המיון. סמוך לשעה 18:00 אושפזה, לאחר שבמהלך ניטור עוברי, נצפתה האטה אקראית חד פעמית בדופק העובר. להלן יפורטו הפעולות שבוצעו מהאשפוז, ובהמשך, ההחלטה על ביצוע השראת לידה ועד לתוצאה המצערת והטרגית ולפיה בנה הילוד נפטר 40 דקות לאחר לידתו, כטענת התובעת, (במוות קליני בלידתו כטענת הנתבעים) והאילוץ ולפיו להצלת חיי התובעת, נכרת רחמה, לאחר שהיה בו קרע ולאור דימום רב. 2. כאמור, בסמוך לאחר השעה 18:00, לאחר שנצפתה האטה אקראית חד פעמית בדופק העובר, (מ - 160 פעימות לדקה, ירד הדופק ל - 90 פעימות לדקה, למשך כ - 2.5 דקות), אושפזה התובעת להשגחה וניטור דופק העובר. עד לשעה 21:30, נצפו צירים לא סדירים, דופק עוברי תקין ופתיחת הצוואר נותרה ללא שינוי, 1 ס"מ. בשעה 21:30, ניתנה ההוראה להשראת לידה, אשר ביצועה החל בהוראה להכנסת קטטר אמברי לתוך צוואר הרחם, (מדובר בבלון שמטרתו יצירת גירוי מקומי והגברת הפעילות הרחמית לפתיחת הצוואר וכחלק מהשראת הלידה). הקטטר הוחדר בשעה 22:05. לאחר חצות, כלומר ביום 27.12.01, בשעה 01:20, הועברה התובעת לחדר לידה עקב כאבים. במוניטור נצפתה התפתחות צירים סדירים. כשעתיים לאחר מכן, בשעה 03:45 הוחלט להגביר את קצב הצירים ע"י מתן פיטוצין לתוך הוריד. בשעה 04:40 קיבלה התובעת זריקה להקלת כאבים. בשעה 05:30, נצפתה פתיחה של 2.5 ס"מ. בשעה 6:30, נצפו צירים לא סדירים. ניתור עוברי, תקין. בשעה 08:50 הוגבר קצב הפיטוצין מ- 12 טיפות לדקה, ל - 16 טיפות. הפתיחה בשלב זה הייתה של 2.5 ס"מ. בשעה 10:10 המינון עלה ל - 20 טיפות בדקה. בשעה 11:30 צוין שהצירים כואבים מאוד. בשעה 11:40, פקיעת מי שפיר. בשעה 11:45, נרשם שיש ריבוי צירים, (פוליסיסטולה), שהפכו ממושכים. בשלב זה, מינון הפיטוצין הופחת ל-10 טיפות בדקה. בשעה 12:00 פתיחה גמורה, לפיכך, הופסקה הזלפת פיטוצין. בשעה 12:20 החל דימום מהנרתיק. בשעה 12:52 נולד ילוד זכר. 40 דקות לאחר מכן, הופסקו מאמצי החייאת הילוד. מעט לאחר מכן, הובהלה התובעת לחדר ניתוח, ורחמה נכרת להצלת חייה. 3. כאן המקום לחדד מספר מושגים רפואיים רלבנטיים. השראת לידה הינו מצב שבו היולדת אינה בלידה, ויש צורך רפואי לילד את העובר, להשפיע על הגוף ולגרום לו לפתח צירים. זירוז לידה הינו מצב שבו תהליך הלידה כבר החל ויש צורך רפואי בהאצת התהליך לאחר תחילתו. הגורם לצירים באופן טבעי בגוף הינו הורמון האוקסיטוצין. הפיטוצין הינו חומר המחקה את פעילות הורמון האוקסיטוצין. הפיטוצין מוזלף לגוף דרך הוריד ומטרתו הגברה והאצת התכווצויות הרחם. הזלפת הפיטוצין עלולה להביא לגירוי יתר של הרחם כמו גם עודף צירים, כלומר זירוז הלידה באופן שאינו מסונכרן עם מצב גוף היולדת. מומחי ועדי הצדדים 4. כתמיכה בטענות התובעת הוגשה חוו"ד הגניקולוג, פרופ' יוסף שנקר. מטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד הגניקולוג פרופ' גונן אוהל. התובעת תמכה טענותיה בתצהיר. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של ד"ר לאוניד זולוטניק, שהיה הרופא שהורה על השראת הלידה וכן תצהירו של פרופ' אלי מימון, שהיה בעת האירוע רופא בכיר במחלקת נשים ויולדות. במחלוקת שנפלה בין הצדדים, האם העובר היה בן 40 דקות במותו, כלומר נולד חי כטענת התובעים, או נולד במצב של מוות קליני כטענת הנתבעים, הוגשה מטעם התובעים חוו"ד של הנוירולוג פרופ' א. להט. מנגד ומטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד הנוירולוג ד"ר אלי היימן. בשאלת הנכות הרפואית הנפשית, תמכה התובעת תביעתה בחוו"ד המומחה ד"ר רוברט אומנסקי. מנגד, הנתבעים צירפו את חוו"ד המומחית ד"ר נעה קרת. ביהמ"ש מינה מומחה מטעמו, ד"ר יעקב שוורצמן. דיון 5. אקדים את המאוחר, מצאתי כי הנתבעים חרגו מסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר, וגרמו בשל כך וברשלנות, לכריתת רחם התובעת ולכך שנולד ילוד במצב של מוות קליני. בהתאם, נפסקו נזקי התובעת, כפי שיפורט להלן. טענות התובעת לרשלנות 6. לתובעת טענות ולפיהן ננקטו מהלכים רשלניים רבים, אותם ממקדת היא בנקודות המרכזיות וכטענתה: ההחלטה בדבר השראת הלידה - לא הייתה אינדיקציה לכך וההחלטה לא הייתה סבירה, שכן לא היה די בהאטת הדופק החד פעמית. ככול שהיה מקום לבצע השראת לידה, כיוון שהינה פרוצדורה מסוכנת, יש צורך בהוראה ברורה לכך. השימוש בקטטר אמברי להשראת לידה - אינו מקובל, ועלול לגרום לנזק לצוואר הרחם ולקרע ברחם. מתן פיטוצין - עצם השימוש, המינון המוגבר ומשך השימוש. מהלך בלתי תקין של הלידה - תוך זמן קצר לקראת השעה 12:00 פתיחה מלאה, מפתיחה של 2.5 ס"מ, דבר המדבר בעד עצמו למהלך לא תקין של הלידה. הדימום והקרע ברחם - מרגע שנצפה דימום, היה מקום לביצוע ניתוח דחוף, בשל חשש לקרע ברחם. טענות הנתבעים לרשלנות 7. הנתבעים הכחישו טענות התובעת, כפי שיפורט להלן. הנתבעים משתתפים בצערה של התובעת על התוצאה הקשה, יחד עם זאת מייחסים את הדברים, לסיטואציה נדירה של "לידה חטופה", אשר בעטיה ישנה התרחשות שלא ניתנת לצפייה מראש, עקב מצב שבו תהליך הלידה מתקדם לפתע בתוך זמן קצר, מצב נדיר אשר במסגרתו לא ניתן להיערך ולתת מענה רפואי. הסוגיות שבמחלוקת 8. הסוגיות המרכזיות, שיש להכריע בהן בתיק זה: א. האם הייתה אינדיקציה לביצוע השראת הלידה? ב. כיצד נוהלה השראת הלידה והקשר הסיבתי לתוצאה. ג. האם התרשלו הנתבעים במניעת התוצאה הקשה? ד. האם העובר נולד במצב של מוות קליני, או נפטר 40 דקות לאחר הלידה? ה. נזקי התובעת. ו. נזקי העיזבון. ז. עילת התקיפה והפגיעה באוטונומיה. האם הייתה אינדיקציה לביצוע השראת לידה? 9. פרופ' שנקר מומחה התובעים, סבור שההחלטה על זירוז הלידה, מהווה סטייה והתערבות רפואית מיותרת, אשר גרמה לנזקים הנטענים. פרופ' אוהל סבור מנגד כי ננקט הצעד הרפואי הנכון וההולם תוך התחשבות בנתונים הרפואיים. 10. התובעת בעת הלידה, בת 23, בעברה לידה וגינלית תקינה, ללא גורמי סיכון ובמהלך היריון תקין, התקבלה במיון בפעם השנייה באותו יום, לאור כאבים ולחץ בבטן התחתונה. בסביבות השעה 18:00, נצפתה האטת דופק עוברי אקראית. פרופ' אוהל סבור כי האטה שכזו, מעוררת דאגה, שכן ייתכן ומדובר בתחילת מצב מצוקה עוברית. מנגד, סבור פרופ' שנקר כי תנוחת היולדת היא שהביאה להאטת הדופק. פרופ' אוהל הבהיר כי המהלכים ננקטו לאחר שנצפתה ההאטה בדופק העובר ולא ניתן היה לשלול מצוקה עוברית. אין מחלוקת כי החל משעה 18:00 ועד להחלטה בשעה 21:30, לא הייתה כל האטה עוברית נוספת. לא הייתה מחלוקת כי אין לבצע השראת לידה ללא הצדקה רפואית. לא הייתה מחלוקת על כי בשעה 21:30 הורה ד"ר זולוטניק על ביצוע השראת לידה, בכך שהורה על הכנסת קטטר אמברי לתובעת. 11. הצדדים לא חלקו על נוהל המחלקה, היום ובעת האירוע. נוהל הקובע כדרישה מהותית ובטרם החלטה על השראת לידה, אישור או הנחיית רופא בכיר שהינו מומחה למיילדות וגניקולוגיה. פרופ' אלי מימון שהיה בעת האירוע רופא בכיר במחלקת יולדות, אישר כי הדרישה למעורבות רופא בכיר בהחלטה על השראת לידה, נובעת מהצורך באינדיקציה רפואית ברורה לקבלת החלטה שכזו. בתצהירו של ד"ר זולוטניק, שבעת האירוע לא היה רופא בכיר, אישר הוא כי ההחלטה על השראת הלידה, הייתה שלו בלבד. לא נטען כי הדבר בוצע לאחר התייעצות עם רופא בכיר, ואין מחלוקת שאין רישום שכזה. הרישום היחיד, הינו בשעה 21:30, שם ד"ר סופיה קרסיק רושמת בגליון התובעת כי בביקור עם ד"ר זולוטניק, הורה הוא על הכנסת קטטר אמברי. 12. האם הייתה אינדיקציה רפואית והצדקה להחלטת ד"ר זולוטניק על השראת הלידה? פרופ' אוהל טען כי לא היה מנוס מביצוע השראת הלידה, בשל אותה מצוקה עוברית אקראית, בעטיה אושפזה התובעת בשעה 18:00. פרופ' שנקר מנגד סבור כי כאשר אין תנאים מילדותיים לבשלות צוואר הרחם ויכולת תגובה של הגוף לזירוז, אין כל מקום לביצוע השראת הלידה. ב"כ התובעת טענו שפרופ' אוהל "בנה" בדיעבד תיאוריה שתצדיק את ההחלטה על השראת הלידה, בכך שקשר בינה לאותה האטה יחידה ואקראית בדופק העובר. 13. פרופ' אוהל קושר בין ההחלטה משעה 21:30, להשראת הלידה, עם אותה האטה יחידה ואקראית בדופק העובר, האטה שלא חזרה על עצמה מאז השעה 18:00. ד"ר זולוטניק אישר כי בעת הכנת תצהירו לא עיין ברישום המוניטור ונסמך על פרופ' אוהל. מכאן שהנימוק שהעלה פרופ' אוהל כמצדיק את ההחלטה הרפואית על השראת הלידה, אינו אלא השערה, שאין לה אחיזה בראיות, השערה אשר כפי שיפורט להלן, יש בה קשיים רבים. לדוגמא, אם הייתה הצדקה להשראת הלידה בשל מצוקה עוברית, היה מקום להבהיל את התובעת לחדר לידה, מיד לאחר שהתבררה האטת דופק. כך ובנוסף, אם ישנו פרוטוקול רפואי ולפיו יש להמתין במקרים של האטת דופק מספר שעות ואז להתחיל בהשראת הלידה, ההחלטה על השראת הלידה הייתה צריכה להינתן כבר בשעה 18:00. הנתבעים אינם טוענים כי היה מקום להמתין מספר שעות, ואז להתחיל בזירוז. מכאן שלא שוכנעתי כי אותה האטה חד פעמית בשעה 18:00, הצדיקה החלטה על השראת לידה בשעה 21:30, ומדובר בלא יותר מהשערה בדיעבד להצדקת השראת הלידה. 14. בהתאם לרישום הרפואי, מצבה של התובעת בשעה 21:30 לא היה מצב לידה, הצירים לא היו סדירים, לא היה כל סימן למצוקה עוברית. ד"ר זולוטניק אישר כי צוואר הרחם בשלב זה היה ארוך ואחורי (פרוטוקול 4.7.12 עמ' 9 ש' 23). יש להוסיף כי הריונה של התובעת היה בסיכון נמוך. לפיכך, ההחלטה על השראת הלידה, הייתה נקודת ציון מהותית בסטייה וחריגה מהסטנדרט הרפואי התקין, ללא אינדיקציה רפואית, בניגוד לנוהל המחלקה המחייב התייעצות עם רופא בכיר, נוהל שנועד למנוע החלטות הרות גורל של השראת לידה, מהלך רפואי בעל סיכונים רבים, כאשר אין הצדקה לכך. 15. כאן המקום להוסיף כי פרופ' אוהל בחוות דעתו ניסה להסב את שאלת הרשלנות שבהוראה על השראת הלידה, לשאלה האם חלה קונטרה אינדיקציה להשראת הלידה, תוך מתן דוגמאות מתי אין להורות על השראת הלידה. לא מצאתי שניתן ללמוד משאלת הקונטרה אינדיקציה לענייננו ונראית בעיני סברת פרופ' שנקר, אשר השתמש בדוגמא, לגבי ביצוע ניתוח רפואי, לגביו השאלה אינה מתי לא יבוצע הניתוח, אלא מתי יש צורך בניתוח, והכלל הרפואי הבסיסי הינו לא לבצע פעולה רפואית כנגד מהלך הלידה הרגיל והטבעי, אלא אם יש הצדקה רפואית לכך. מכאן, שלא מצאתי ממש בסברתו של פרופ' אוהל, המצדיק את השראת הלידה, בהעדר אינדיקציה הפוכה. 16. לפיכך, מצאתי כי הנתבעים התרשלו בכול הנוגע להחלטה בדבר השראת הלידה ללא כל אינדיקציה רפואית כמו מצוקת עובר, ללא אישור או התייעצות עם רופא בכיר בניגוד לנוהל המחלקה וללא שהתובעת הייתה במצב הגופני המתאים. כיצד נוהלה השראת הלידה והקשר הסיבתי לתוצאה. 17. סוגיה זו מתמקדת בשני נושאים. הראשון, ההחלטה על השימוש בקטטר אמברי (בלון) ואח"כ השימוש בפיטוצין. השני, הקשר הסיבתי שבין השראת הלידה לתוצאה. פרופ' שנקר אינו טוען כי הקרע ברחם התובעת, נבע מהשימוש בקטטר ישירות, אלא שמדובר בשיטה שאינה מקובלת להשראת לידה, שיטה שעלולה לגרום לסיבוכים. לא ברור על מה מתבסס פרופ' שנקר. הקטטר הוחדר בסביבות השעה 22:00 (26.12.01) והדימום נצפה למחרת (27.12.01) בשעה 12:20, זמן רב וממושך, לאחר שכבר בשעה 01:20 הקטטר לא היה במקומו. לא נמצאה כל אינדיקציה לסברה ולפיה השימוש בקטטר האמברי כשלעצמו גרם והביא לנזק, כמו גם שלא הייתה כל תמיכה של ממש לסברתו של פרופ' שנקר בדבר חוסר המקובלות שבשימוש בקטטר אמברי. לפיכך, נדחית סברתו של פרופ' שנקר כי השימוש בקטטר האמברי, מהווה סטייה מסטנדרט רפואי. 18. באשר לשימוש בפיטוצין. כפי שפורט, בשעה 03:45 הוחל השימוש בפיטוצין, בהזלפה של 4 טיפות לדקה, שימוש שהלך וגבר עד שהופסק בשעה 12:00, כאשר בשיא הגיע קצב הזלפת הפיטוצין ל - 20 טיפות בדקה. פרופ' אוהל העיד כי השימוש בפיטוצין נפוץ ב - 22% מהלידות הווגינליות. פרופ' שנקר אישר כי מדובר בשימוש גבוה העומד בשיעור של 20%-25% מהלידות הווגינליות. אין מחלוקת כי לא הייתה אינדיקציה שלילית לפיטוצין, כמו בנסיבות של קרעים ברחם בשל ניתוחים קודמים או אי התאמה בין גודל העובר לאגן היולדת. הזלפת הפיטוצין נעשתה כהמשך להחלטה על השראת הלידה. לטענת פרופ' שנקר, גירוי יתר של שריר הרחם, הינו אחת הסיבות לקרע הרחם כאשר ההשגחה לקויה. פרופ' אוהל הסביר כי גירוי יתר של הרחם מתרחש כאשר נצפים מעל 5 צירים ב - 10 דקות, דבר שלא התרחש בכול מהלך הלידה. פרופ' אוהל הפנה לספרות הרפואית לגביה המינון המקסימלי הינו 30-42 מיני יחידות בדקה, כאשר בענייננו, מקסימום ההזלפה היה 20 טיפות בדקה. את הדברים אישר גם פרופ' שנקר. 19. הקושי בעמדת הנתבעים עלה בשאלת משך הזלפת הפיטוצין. כפי שפורט, בענייננו השימוש בפיטוצין היה למשך 8 שעות ו15 דקות. הקשו ב"כ התובעת על פרופ' אוהל והפנו אותו לספרו של המלומד וויליאמס, שם המחבר קבע כי אין לטפל בפיטוצין מעל מספר שעות, ובמקור: "FEW HOURS". פרופ' אוהל בחקירתו טען כי 8 שעות אינם משך זמן החורג מאותן שעות ספורות או מעטות כפי שנקבע במקור. פרופ' אוהל טען כי הוא משוכנע שהמחבר היה מסכים לכך שמדובר במשך זמן סביר. פרופ' שנקר בחוות דעתו לא התייחס לנושא זה, שכן סבר כי לא היה מקום כלל ומלכתחילה להשתמש בפיטוצין. יש קושי בכך שלנקודה מהותית זו של הפער שבין שעות ספורות לאותן 8 שעות, לא ניתנה התייחסות פרופ' שנקר. יחד עם האמור, דומה כי מדובר במשך זמן אשר לכל הפחות נמצא בגבול העליון של הזמן הסביר לשימוש בחומר זה, דבר המגביר את הנטל המוטל על הנתבעים להוכחת העדר הקשר בין השראת הלידה לתוצאה. 20. ההוראה על השראת הלידה ניתנה שלא כדין, ללא אינדיקציה רפואית, בניגוד לנוהל המחלקה, ובלי שהתובעת הייתה במצב הגופני לצורך הלידה. הקטטר האמברי הוחדר בסביבות השעה 22:00 והפיטוצין הופסק בשעה 12:00 למחרת, לאור פוליסטולה, כלומר לאור גירוי יתר של שריר הרחם כעולה מהרישום בגיליון התובעת במחלקה. גירוי שריר הרחם נמשך 14 שעות, משך זמן הזלפת הפיטוצין עמד לכל הפחות בגבול העליון מבחינת משך הזמן הסביר לכך. במצב דברים זה, הנטל עובר לנתבעים ולפיהם, לא פעולתם היא שהביאה לתוצאה הקשה, אלא כהשערתו של פרופ' אוהל, "לידה חטופה", כלומר מקרה נדיר שלא ניתן היה לחזותו מראש. בנטל זה לא עמדו הנתבעים ומכאן שלא נשלל הקשר שבין ההחלטה השגויה על השראת הלידה, לתוצאה. 21. פרופ' אוהל סבור כי האפשרות לקרע ברחם, ללא שהיה ניתוח קודם ברחם, הינה אפשרות של 1:16,849 מקרים בהתאם למחקר אליו הפנה. בחקירתו טען פרופ' אוהל כי ניתוח המחקר מעלה כי האפשרות לקרע ברחם בנסיבותיה של התובעת נמוכה אף מנתון זה. פרופ' אוהל לא פירט האם המחקר מתייחס לזירוז לידה באמצעות פיטוצין במקרים בהם מצבה הגופני של היולדת לא היה מצב לידה, הבחנה קריטית לענייננו בו מתברר כי השראת הלידה לא הייתה כאשר בשלו התנאים הגופניים לכך. מכאן שהמחקר אליו הפנה פרופ' אוהל אינו רלבנטי לענייננו. חזקה על פרופ' אוהל שאם היה מחקר אודות השראת לידה ביולדות שלא היה לגביהם כל אינדיקציה ללידה, שהיה מביא מחקר זה. 22. גם אם הייתי קובע שאין להפוך את נטל הראייה, מסקנתי הינה שהתובעת הוכיחה את הקשר הסיבתי שבין ההחלטה על השראת הלידה לבין התוצאה. שריר הרחם גורה במשך שעות ארוכות, ללא שהגוף היה מוכן לכך, בהזלפת פיטוצין, לכל הפחות, על הגבול העליון של משך הזמן המקובל, דבר שהביא לכך שבתום 14 שעות ו - 20 דקות רחמה של התובעת קרס, ונוצר בו קרע, תוך דימום רב שנצפה בחדר הלידה. התובעת הוכיחה קשר סיבתי משפטי ועובדתי, ברמה הנדרשת מבחינת נטל השכנוע במשפט אזרחי, כי התוצאה לא באה באופן אקראי שלא ניתן היה לצפות. במשך זמן זה של למעלה מ -14 שעות, שריר הרחם התכווץ פעם אחר פעם בניסיונו לדחוף את העובר, אולם הצוואר הנוקשה לא אפשר לוולד להיכנס לתעלת הלידה, עד לקריעת השריר, דבר שהיה נמנע, אילולא ההוראה להשראת הלידה. האם התרשלו הנתבעים במניעת התוצאה הקשה? 23. התובעת טענה לקשר ברור בין התנהלות הנתבעים לנזק. במשך שעות הלידה הרבות, לא היה שינוי במצב פתיחת צוואר הרחם. השינוי החל סמוך לשעה 12:00, החל מפקיעת מי השפיר בשעה 11:40 ועד לפתיחה המלאה, 20 דקות לאחר מכן. נטען כי החל מהלחיצה הראשונה של התובעת, בשעה 12:20, כאשר נראה דם, ניתן היה לערוך ניתוח ולמנוע את התוצאה הקשה. לא שוכנעתי כי לדברים יש אחיזה בראיות. פרופ' אוהל, סבר כי דימום בלידה אינו מהלך נדיר, בפרט ובדגש ברקע של היפרדות שלייה, מהלך שאינו מסוכן ליולדת או לעובר. פרופ' שנקר סבר כי הצוות הרפואי היה צריך לחשוד כי מקור הדימום הינו בקרע ברחם. פרופ' שנקר אישר בחקירתו (עמ' 38 ש' 11) כי לא ניתן להיות בטוחים כי מקור הדימום מעיד דווקא על קרע ברחם. לא הוכח לפיכך כי היה ניתן לדעת באופן מידי כי זהו מקור הדימום. דם במהלך לידה אינו עניין נדיר, ואיני סבור כי אי זיהוי מידי, תוך שניות או דקות, תוך כדי הלידה הפעילה, מהווה רשלנות. גם אם באופן מידי הייתה מזוהה הפגיעה ברחם, תוך כדי הלידה הפעילה, ספק אם ניתן בהתארגנות לניתוח קיסרי, ומשך זמן כפי שהעידו המומחים והעדים, קרוב לחצי שעה, ניתן היה למנוע את התוצאה המצערת. לפיכך, לא שוכנעתי כי אם היה ננקט מהלך רפואי מידי של ניתוח קיסרי בשעה 12:20, ניתן היה להביא לשינוי התוצאה הקשה. האם העובר נולד במצב של מוות קליני, או נפטר 40 דקות לאחר הלידה? 24. לטענת התובעת, העובר נפטר 40 דקות לאחר הלידה. לטענת הנתבעים, העובר נולד במצב של מוות קליני ומיד לאחר שנולד בוצעו פעולות החייאה, אולם מותו נקבע לאחר 40 דקות. התובעים תמכו טענתם בחוו"ד של פרופ' אלי להט, נוירולוג ילדים. הנתבעים תמכו טענותיהם בחוו"ד של ד"ר אלי היימן, נוירולוג ילדים. דקה לאחר שהעובר נולד, בוצעה בדיקת אפגר, והציון שניתן היה 2 מתוך 10. ציון האפגר מחולק ל - 5 פרמטרים: דופק, נשימה, צבע, תגובה לגירוי, וטונוס השרירים. בכול פרמטר ניתן ליתן אחד משלושה ציונים: 0 - לא קיים, 1 - חלקי, 2 - תקין. בענייננו, דקה אחת לאחר הלידה, ניתן ציון 1 לגבי דופק ו 1 לגבי צבע. אין מחלוקת כי ציון 2 מתוך 10 מעיד על מצוקה קשה ביותר. לאחר 5 דקות מהלידה, תוך מאמצי ההחייאה, מדדי הצבע והדופק עלו ל-2 כל אחד, ובסה"כ 4 מתוך 10. 25. פרופ' להט סבר שעצם מהלך ההחייאה, עד 40 דקות מהלידה, מעיד כי רופאי הנתבעים לא סברו כי מדובר במצב של מוות מוחי. פרופ' להט מפנה להנחיות לקביעת הפסקת חיות שהינם הפסקת פעולת הלב והנשימה והמוח, אולם טוען כי יש להוכיח כי מדובר במדדים שהופסקו באופן טוטלי ובלתי הפיך. לפיכך, טוען פרופ' להט כי לא ניתן היה לקבוע מוות מוחי, ומכאן שהעובר נולד חי במצב קשה ביותר ונזקק להחייאה שהופסקה לאחר 40 דקות. ד"ר היימן הפנה בחקירתו לחומצה מטבולית קשה בדם, PH6.8 כעדות לתשניק הקשה בו היה הילוד, והעדר מטבוליות לפי מדד BE20.1. ד"ר היימן הביא בחשבון שהרופאים בחדר הלידה לא עסקו עם לידת העובר בשאלת קביעת מותו, אלא במאמצי החייאה. לשיטת ד"ר היימן, המדד הנמוך באפגר פירושו דופק מלאכותי, דבר שכיח במצב של מוות מוחי קליני. מוסיף ד"ר היימן כי עצם הימשכות מאמצי ההחייאה 40 דקות, אינה מעידה אלא על מסירות הצוות הרפואי. מצאתי להעדיף את חוו"ד מומחה הנתבעים ולפיה העובר נולד במצב של מוות קליני. 26. ביום 27.12.01 בשעה 12:20. בשעה זו, נגרם נזק חמור לתובעת, עת קרס רחמה, נוכח הפעילות ארוכת השעות וההתכווצויות הרבות, ובשעה זו נצפה דימום. משעה זו ואילך החלה בחדר הלידה פעילות בהולה. בניטור העוברי הופיעו האטות בדופק העובר עד שהניטור הופסק. העובר נולד בשעה 12:52. התובעת איבדה דם רב, כתוצאה מהקרע ברחמה. חל שיבוש חמור בהספקת הדם לעובר. מיד לאחר לידתו, בוצעו פעולות החייאה נמרצות, אולם אלו פסקו, כאשר לא חל שינוי במצב הקליני. סימני החיות בעובר היו חלקיים ביותר, הן לגבי הצבע והן לגבי הדופק. השיפור שחל במצבו של העובר, לאחר 5 דקות בהן בוצעו פעולות החייאה נמרצות, היה שינוי מלאכותי, שאם לא כן, פעולות ההחייאה היו נמשכות זמן רב יותר, והמדדים היו משתפרים. 27. אין מחלוקת בין המומחים כי ליבו של אדם המצוי במוות קליני ממשיך לפעום, שכן המוות המוחי מתייחס לפעולות המוח ולא לפעולות הלב. מקבל אני את עמדתו של ד"ר היימן ולפיה ציון האפגר אינו רלבנטי, בשל כך שיכולים להיות מדדי חיות, גם כאשר הילוד מצוי במוות מוחי. החוזר של משרד הבריאות אליו הפנה פרופ' להט מתייחס לחולים המאושפזים במצב של מוות קליני, וקשה להסיק ממנו לגבי ילוד. מצאתי ממש בטענות הנתבעים ולפיהם ההחייאה הופסקה לאחר שלא הייתה כל תגובה מגזע המוח ולאור אי השיפור למרות מאמצי ההחייאה. 28. לטענות הנתבעים עלה חיזוק מחוות דעת פרופ' שנקר, מומחה התובעים מיום 10.7.05 ולפיה בעמ' 8, שואל פרופ' שנקר את השאלה: "באיזה מצב היה הילוד". התשובה שהוא נותן הינה: "העובר נולד בתמונה של מוות קליני. בהתאם לפרמטרים הקליניים שתוארו ע"י רופא ילודים (PH 6.849). ניסיונות להחיות את הילוד במשך 40 דקות נכשלו והילוד נפטר. הנתונים הקליניים של רופאי הילודים המטפלים וכן הבדיקה הפתולוגית של הגווייה, מצביעים על כך שהנזק לעובר נגרם באופן חד משמעי ללא שום ספק תוך תהליך הלידה כתוצאה מקרע של הרחם". סבור אני שתיאור הדברים בידי פרופ' שנקר, משקף באופן נכון את מצב הילוד. הקשר הדברים מהותי להכרעה בשאלת המוות הקליני בו היה העובר, ומסקנתי הינה שהילוד נולד במצב מוות קליני כטענת הנתבעים. סיכום ביניים 29. כפי שפורט, התובעת הוכיחה כי הנתבעים פעלו בסטייה מהסטנדרט הרפואי, ופעולה זו הביא לנזק של כריתת רחמה. באשר למצב הילוד, מצאתי להעדיף את מסקנת מומחה הנתבעים ולפיה העובר נולד כשהוא במצב של מוות קליני, הגם שבמשך 40 דקות נערכו מאמצי החייאה, ולמרות סימני החיים, היכולים להתרחש במצב של פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח. נזקי התובעת הנכות הרפואית 30. התובעת תמכה תביעתה בחוו"ד המומחה ד"ר רוברט אומנסקי, שקבע כי נפגעה בנכות צמיתה של 20% בתחום הנפשי. מנגד, הנתבעים צירפו את חוו"ד של המומחית ד"ר נעה קרת, אשר קבעה כי לא נותרה נכות צמיתה. בית המשפט מינה מומחה מטעמו, ד"ר יעקב שוורצמן אשר קבע נכות צמיתה בשיעור 10%. הצדדים לא ביקשו לחקור המומחים בתחום זה, ולמעשה, הסכימו למסקנת מומחה בית המשפט, אשר מסקנותיו מקובלות עלי, תוך שיש להפנות להלכה הפסוקה ולפיה דרך כלל, יאמץ בית המשפט את מסקנות המומחה הרפואי שמינה. לנכות הרפואית יש להוסיף את כריתת רחם התובעת, ובהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956, לאשה עד גיל 50 הדבר מהווה נכות צמיתה בשיעור 40% בהתאם לתקנה 25. נזק לא ממוני 31. רכיב התביעה המהותי הינו עבור כאב וסבל. התובעת נשאה ברחמה עובר כמעט מלוא תקופת ההיריון. התובעת איבדה את מי שהיה צפוי להיות בנה. באירוע, איבדה התובעת את רחמה, ונותרה ללא אפשרות ללדת או לחוות חווית לידה מתקנת. האירוע טלטל את חיי התובעת. בעלה, נישא מספר חודשים לאחר האירוע לאישה שנייה, והתובעת לאחר מכן, התגרשה ממנו. התובעת חייה כיום עם ביתה ולמטרה זו, מתגוררת ביישוב בו מתגורר גרושה, תוך חשש כי ככול שתעבור למקום יישוב אחר, תילקח ממנה משמורת הבת. כמו כן האירוע גרם לנכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור 10%. כאמור, הנזק הממשי והמשמעותי הינו אובדן הרחם שנכרת כחלק מהצלת חיי התובעת. לא מצאתי להתייחס בנפרד לנזק הלא ממוני בשל הנכות הנפשית, אשר נמצאה בהיקף של 10%. הבאתי בחשבון את הטלטלה שחלה בחיי התובעת, את היותה צעירה בת 23 בעת האירוע. בשקלול הדברים, מצאתי לפסוק פיצוי בסך 650,000 ₪ בערכי יום פסק הדין, בשל הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת, סכום המשקף את הטלטלה שחלה בחיי התובעת וכן את נכותה הנפשית אובדן השתכרות, עזרה, הוצאות 32. התובעת, מורה במקצוע. הנכות הנפשית שנגרמה לה, בשיעור 10% הינה נכות קלה יחסית, ומבלי להקל בה ראש. הפגיעה בתפקוד ובכושר ההשתכרות כתוצאה ממנה אינה רבה יחסית, ובכל אופן, לא הוכחה. התובעת חזרה לעבודתה שלושה חודשים לאחר האירוע. יחד עם זאת, לא ניתן שלא קיימת כל פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות. חלפו שנים מאז האירוע. סביר כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת, כמו גם שהיו לה הוצאות מיוחדות בשל האירוע. הוצאות אלו לא הוכחו והמבוקש הינו לפסוק נזקים אלו לפי אומדן בית המשפט, אשר סבור אני כי לעבר ולעתיק, נאמדים הם בשיעור 100,000 ₪ בערכי יום פסק הדין, סכום המשקף את כל ראשי הנזק השונים למעט הנזק הלא ממוני. סיכום הנזקים שנגרמו לתובעת 33. נזקי התובעת בערכי יום פסק הדין, כפי שקבעתי, עומדים על סך של 650,000 ₪ נזק לא ממוני וכן סך של 100,000 ₪ עבור שאר הנזקים (הפסדי השתכרות, עזרת הזולת, הוצאות וכיו"ב). סה"כ נזקי התובעת ליום פסק הדין נאמדים בשיעור של 750,000 ₪, אשר מצאתי כי מהווים פיצוי סביר והוגן. הנזק לעזבון 34. כאמור, מסקנתי הינה שהעובר נולד כשהוא במצב של מוות קליני, ובנסיבות אלו, אין עזבונו זכאי לפיצוי, שכן הוראת סע' 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962 הינה שאדם כשר לזכויות מגמר לידתו ועד מותו, ומכאן שאם העובר נולד כשאינו בן החיים, אין זכאי הוא לפיצוי, (ראו: ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (5.6.07)). לחילופין, אם הייתי קובע אחרת, היה מקום לפסוק אובדן שכר בשנים האבודות, תוך הבאה בחשבון של שנות העבודה במכפלת השכר הממוצע במשק, והפסד של 30% (בהתאם להלכת ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל (11.4.06)) וכן לקבוע את הנזק הלא ממוני על ראשיו השונים לעובר שחייו נגדעו, כשאין מחלוקת כי החל מלידתו לא היה בהכרה. תקיפה ופגיעה באוטונומיה 35. כפי שפורט, מסקנתי הינה שהשראת הלידה בוצעה בניגוד לנוהל המחלקה, ללא אינדיקציה רפואית, החלטה רפואית שהביאה לתוצאה הקשה. טוענת התובעת כי לא נתנה הסכמתה להשראת הלידה, ולא קיבלה כל הסבר אודות הסיכונים הטמונים בכך. ד"ר זולוטניק שהחליט על השראת הלידה אינו זוכר כי שוחח עם התובעת בעניין זה. בתצהירו, ד"ר זולוטניק לא התייחס לנקודה זו. אין כל רישום כי ניתן הסבר כלשהו. מומחי הצדדים ואף עדי הנתבעים אישרו כי ישנן יולדות רבות שאינן מעוניינות בהשראת לידה. אין מחלוקת בסיכונים שבהשראת לידה ולא הייתה כל סיבה שלא להעביר המידע לתובעת, ולשתף אותה בהחלטה זו, כמו גם שהיה לה זמן לשקול את הדברים. לא ניתן לומר כי חזקה על יולדת סבירה שהייתה מסכימה לקבל המלצה על השראת לידה בנתוני התובעת, כאשר האלטרנטיבה הינה כנראה, המשך המתנה וקבלת משככי כאבים. 36. טוענת התובעת לתקיפתה. ההלכה הפסוקה מיעטה להשתמש בעוולה זו, בכול הנוגע לקבלת טיפול רפואי, (ראו: ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל פ"ד נג(4)526, (29.8.99), ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, (5.3.12)), לא מצאתי כי נסיבות תיק זה הינן חריגות ומצדיקות סטייה מהלכה זו, כשאין ספק כי התובעת ידעה שמטרת הטיפול קשורה בלידה, ולפיכך אני דוחה טענותיה לתקיפתה. 37. אשר לטענת הפגיעה באוטונומיה. בהתאם להלכת מרגלית קדוש שלעיל, נקבע כי יש לראות את הפגיעה בזכות לאוטונומיה כחלק מעוולת הרשלנות ולא כעוולה חוקתית עצמאית ונפרדת. יחד עם זאת, מדובר בפיצוי שיכול להצטבר לפיצוי עבור הנזק הלא ממוני, ככול שנפסק פיצוי שכזה. הנתבעים טענו כי כדבר שבשגרה, ד"ר זולוטניק נתן הסבר על כל פעולה שביצע. טענה זו לא התבססה על כל רישום ונטענה באופן סתמי. ניתן היה להביא את הרופאה שטיפלה בפועל ורשמה את הוראת ד"ר זולוטניק (ד"ר סופיה קרסיק). מדובר בהחלטה על ביצוע פעולה רפואית, שיש יולדות רבות שאינן מאשרות אותה, כפי שהעיד ד"ר זולוטניק. פרופ' מימון העיד על דרישת אישור רופא בכיר, בשל סיכוני השראת הלידה. מסקנתי היא שהנתבעים הפרו את זכותה של התובעת לאוטונומיה, ולמרות ידיעתה באופן כללי כי מבוצעות פעולות לקידום הלידה, אין להניח כי התובעת אילו הייתה מקבלת את מלוא ההסברים הייתה מסכימה לה. לפיכך, סבור אני שסך של 150,000 ₪, ליום פסק הדין משקף פיצוי הולם בשל הפגיעה באוטונומיה. סיכום 38. התובעת, בת 23, בהיריון שני תקין, בשבוע 39+3 הגיעה לבית החולים סורוקה, ואושפזה בשל האטת דופק אקראית עוברית. שלוש וחצי שעות לאחר אשפוזה, תוך הפרת נוהלי המחלקה וללא כל אינדיקציה רפואית, הוחלט על השראת לידה, ללא שהתובעת הייתה במצב לידה וללא אישור רופא בכיר. כתוצאה מהדברים, 14 שעות לאחר מכן, לאור הפעלה יתרה של שריר הרחם, ובטרם היות התובעת במצב גופני של לידה פעילה, קרס רחמה, החל בו קרע עד שהיה צריך לכרות את הרחם. הקרע ברחם הביא להיקלעות העובר למצוקה קשה, עד היוולדו כשהוא במצב מוות מוחי. לאור קביעת חבות הנתבעים, מצאתי שפי שפורט לפסוק לתובעת פיצוי בסך כולל של 900,000 ₪ בערכי יום פסק הדין, ואני מורה לנתבעים ביחד ולחוד לשלמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות המשפט (אגרות, חוות דעת, הוצאות העדים ועלות הקלטת הדיונים), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מההוצאה ועד התשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הפסוק (900,000 ₪). זכות ערעור בתוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. לידהרשלנות רפואית (בלידה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותכריתת רחם