מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא לקוח שלא משלם על תיווך דירה:  התובעים הינם מתווכי דירות. תובע 1 הינו בעל הזכיון של רשת "סנצ'ורי 21" ותובעים 2-3 עובדים כסוכנים מטעמו. ביום 1.3.01 חתם הנתבע, אשר ביקש למכור את דירתו ברח' קרליבך בירושלים (להלן: "הדירה"), על הסכם תיווך עם התובעים, לפיו הוא ישלם להם דמי תיווך בשיעור 2% בתוספת מע"מ מהסכום בו ימכור את דירתו (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי הוא יהיה תקף ל-45 יום עד ליום 15.4.01. ואולם, לטענת התובעים, הנתבע ביקש מהם להמשיך ולקבל את שירותיהם גם לאחר תקופה זו, ועל כן בפועל הוארך תוקפו של ההסכם ללא הגבלת זמן. הם הצביעו על כך שהראו את הדירה ללקוחות פוטניצייאלים שונים בתקופה שלאחר ה-15.4.01. לדבריהם, הדירה נמכרה בסופו של דבר ביום 4.12.01 לאחד מלקוחות התובעים תמורת 187,500 $ כשהם היוו את הגורם היעיל להתקשרות. בעניין זה הם הצביעו על כך שהם ביקרו עם הקונים בדירה בשתי הזדמנויות שונות ואף המשא ומתן להשלמת העיסקה נעשה ביום 2.12.01 במשרדיהם. כאמור, יומיים לאחר מכן, חתם הנתבע עם הקונים הסכם למכירת הדירה. חרף האמור, סרב הנתבע לשלם את דמי התיווך ומשכך הגישו את תביעתם לבית המשפט אותה העמידו על סך של 21,496 ₪.   הגנתו של הנתבע הייתה, כי הוא פעל באופן עצמאי למכירת דירתו, ורק לאחר שתובע 3 הפציר בו מספר פעמים, הוא נאות להתקשר עם התובעים בהסכם וזאת בתנאי שההסכם יוגבל ל-45 יום מאחר ולא היה מעוניין ביצירת יחסים חוזיים מחייבים ארוכי טווח. לדבריו, במשך כל 45 הימים האמורים לא הביאו התובעים ולוּ לקוח פוטנציאלי אחד לדירתו ועל כן בחלוף התקופה המוסכמת - פקע ההסכם. לדבריו, גם לאחר פקיעתו של ההסכם במשך חודשים לא נוצר כל קשר בינו לבין התובעים ורק כעבור 7 חודשים הגיעה תובעת 2 לדירה בלוויית לקוחותיה ללא כל תיאום מראש. כעבור מספר ימים התקשרה אליו תובעת 2 והודיע לו כי לקוחותיה מעוניינים להיכנס עמו למשא ומתן לרכישת הדירה. רק כשעה לפני הפגישה שהתקיימה ביום 2.12.02 שוב התקשרה אליו תובעת 2 וטענה כי עליו לחתום על טופס התקשרות למכירת הדירה והוא סרב. רק לאחר שתובע 1 התערב בשיחה ואמר לו שבנסיבות אלו לא תושלם מכירת הדירה, הסכים לשלם לתובעים, אך לא יותר מחצי אחוז משווי העיסקה. בנסיבות אלו, טען, כי מאחר ותוקפו של ההסכם פקע כעבור 45 יום והוא מעולם לא הוארך על ידו, אין כל יחסים חוזיים המחייבים בינו לבין התובעים לפי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק") ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדו.   התביעה הוגשה בסדר דין מהיר וב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו בעלי הדין עצמם יטענו את טיעוניהם לפני בית המשפט באופן חופשי ללא חקירה פורמלית ולאחר מכן ב"כ הצדדים יסכמו את טיעוניהם ובית המשפט יתן את פסקו על סמך החומר הנמצא בתיק.   הדין עם התובעים ולהלן נמוקי פסק הדין בתמצית כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.   לא הייתה מחלוקת כי תחילה אכן נחתם ההסכם בין הצדדים וכי תוקפו נקבע ל-45 יום. גם לא הייתה מחלוקת כי הסכם זה היווה הזמנה בכתב לפי סעיף 9 לחוק. כמו כן, גם לא הייתה מחלוקת כי התובעים היוו את הגורם היעיל להתקשרות בין הנתבע לרוכשי הדירה. המחלוקת סבה סביב השאלה האם במועד מכירת הדירה היה קיים הסכם בכתב בין הצדדים הממלא אחר דרישת החוק, ומה היה גובהם של דמי התיווך עליהם הוסכם בשיחת הטלפון האמורה.   טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו הייתה, כי תוקפו של ההסכם הוגבל במפורש ל-45 יום ומאחר והדרישה לחתימה בכתב על פי סעיף 9 לחוק הינה מהותית, לא ניתן בנסיבות העניין לטעון להארכתו של ההסכם. מנגד, ב"כ התובעים טען להארכתו של ההסכם בעל פה והוסיף על כך את הטענה שהנתבע מושתק ומנוע מלהעלות טענות כנגד ההארכה.   מבלי להכנס לתכליתו ומטרתו של החוק עליהן ניתנה הדעת בהרחבה על ידי חברתי כב' השופטת אגמון-גונן במסגרת ת.א. 6577/98 טרנס גלובל סוכנות לנכסים בע"מ נ' נתנאל אל.אל.סי ואח' בבית משפט זה (טרם פורסם), הרי שלא יכולה להיות מחלוקת שככל הסכם, ניתן להאריך את תוקפה של "הזמנה בכתב" לפי סעיף 9 לחוק, לאו דווקא בכתב (השווה ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ ואח', פ"ד מו(4) 35). קל וחומר הוא במקרה זה מקום בו לא הייתה מחלוקת שההזמנה בכתב שאכן נחתמה בין הצדדים, מילאה אחר כל דרישות החוק והגבלת תוקפה בזמן לא הייתה אלא בבחינת תנאי נוסף על פי דרישתו של הנתבע.   ואכן, נחה דעתי כי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" וכי הנתבע נתן את הסכמתו להארכת תוקפו של ההסכם בשיחת הטלפון שהתקיימה בינו לבין מי מהתובעים. אישוש למסקנה זו מתקבל גם לנוכח העובדה שהנתבע הודה כי הסכים לשלם דמי תיווך, אפילו שיהיו אלו דמי תיווך הנמוכים ממה שהסכים בתחילה - לאמור, חרף המחלוקת באשר לגובה דמי התיווך, הנתבע לא חש אותה שעה שנתן את הסכמתו לתשלום דמי תיווך (יהא גובהם אשר יהא) שקיים פגם כלשהו במתן התחייבותו לשלם את אותם דמי תיווך.   לכן אפוא, אני בדיעה כי דרישת הכתב הקונסטיטוטיבית לפי החוק קויימה במקרה זה. אך יתר על כן. יש רגליים לסברה, כי בנסיבות דנן אף אם המסקנה הייתה שתוקפו של ההסכם לא הוארך, שהנתבע מנוע מלטעון כנגדו. הנה כי כן, גם לגבי דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שפורשה כדרישה מהותית, הכירה הפסיקה במקרים היוצאים מהכלל בהם הנסיבות מצדיקות את ההכרה בעסקת המקרקעין אף ללא מסמך בכתב. אחת הדרכים שהוכרו היא הסתמכות על עקרון תום הלב לפיו מקום בו בוצעה העסקה, תום הלב מחייב לא להתכחש לה והוא מתגבר על דרישת הכתב (ר' ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר ושרה גיא, פ"ד נ(1) 185). לכן, אף אם תסבור שדרישת הכתב במקרה זה לא התמלאה, טענתו של ב"כ התובעים שהנתבע מנוע מלטעון כנגד ההסכם מכוח דיני ההשתק אינה טענה בעלמא, שכן, בסופו של יום אין מחלוקת שהנתבע קיבל את המגיע לו על פי ההסכם (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט (3), 186).   למרות המסקנה האמורה, מששני הצדדים היו תמימי דעים ששיעור דמי התיווך שנקבעו בהסכם "המקורי" שונו בהסכמה, יש לדון בגובה שכרם של התובעים - על פי ההסכם "המוארך", שכן גם לפי עדותו של תובע 1, בשיחת הטלפון שהתקיימה ביום 2.12.02 לאחר דין ודברים ארוך בנוגע לגובה דמי התיווך, הוא הסכים לעשות הנחה לנתבע בגובה המע"מ.   בעניין זה קיימות שתי גירסאות סותרות. להוכחת טענת התובעים ביקש תובע 1 להסתמך על סיכום בכתב שהעביר בפקס' למשרדו של הנתבע. לטענתו, פקס' זה שוגר לנתבע ואולם מנגד הנתבע טען שלא קיבלו מעולם. בין כך ובין כך הפקס' לא הוגש לעיונו של בית המשפט ולכן אין מקום להדרש לו. עם זאת, שני התובעים העידו כי במהלך הפגישה שהתקיימה עם הקונים, הנתבע ערך חשבונות שונים בעזרת מחשבון, תוך כדי שהוא שאל לא פחות מארבע פעמים את התובעים כמה מגיע להם מסכום המכירה וחישב בקול רם כמה כסף נשאר לו ממכירת הדירה לאחר ניכוי דמי התיווך בגובה 2%. מנגד, הנתבע העיד כי לא היה לו כל צורך לערוך חשבונות בעזרת מחשבון הואיל והתכוון ממילא לשלם אך חצי אחוז מסכום המכר, ולכן התנודות בשיעור שכר התובעים לנוכח שינוי תמורת המכר, היו זניחות. על כך הוסיף הנתבע, כי אמר מפורש לתובעת 2 בשיחת הטלפון כי הוא אינו מתכוון לשלם דמי תיווך על מכירת הדירה ואם הם מעוניינים בדמי תיווך שיגבו זאת מהקונים. גם בשיחת הטלפון עם תובע 1 שלחץ ואיים עליו שבמידה והוא לא יחתום העיסקה לא תצא לפועל, הוא אמר לו שהוא אינו מסכים לשלם דמי תיווך, אך לבסוף הסכים לפנים משורת הדין לשלם חצי אחוז בלבד.   מבכר אני את עדותם של התובעים. ראשית, משום שמקובלת עלי עדותה של תובעת 2 אשר העידה כי רשת "סנצ'ורי 21" בה הם עובדים אינה גובה דמי תיווך מרוכשי הדירות אלא רק מהמוכרים, ויש יותר מרגליים לסברה כי התובעים לא הסכימו לתווך במכירת דירתו של הנתבע כמעשה חסד תמורת חצי אחוז בלבד, בוודאי לא מקום בו לא הייתה כל מחלוקת כי הם היו הגורם היעיל להתקשרות ובלעדיהם לא הייתה מכירת הדירה יוצאת לפועל. שנית, משום שברור היה מכח הנסיבות שהנתבע הסכים לשלם לתובעים את דמי התיווך אשר ביקשו הואיל ובפועל הסכים להגיע לפגישה במשרדם. דבר זה אגב, משליך גם על השאלה הראשונה שכבר נדונה, לפיה, עצם הגעתו של הנתבע למשרדי התובעים הוכיחה כמאה עדים שהוא הסכים לשלם דמי תיווך. שלישית, הפער בשכר התיווך המוסכם בין ההסכם "המקורי" לבין ההסכם "המוארך" בשיעור פי ארבע כפי שמבקש הנתבע ללמוד אינו מתקבל על הדעת. סביר יותר בעיני שהתובעים היו נכונים לכלול את המע"מ בשיעור שכר טירחתם, דבר שנעשה אגב לא פעם, ללא קשר להארכת תוקפו של הסכם זה או אחר. לנוכח כל האמור, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 18,373 ₪ (סך התביעה של 21,496 בניכוי מע"מ בשיעור 17%) הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.02 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הוצאותיהם וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 3,000 ₪ בצירוף מע"מ.   תיווךמקרקעיןלקוחות