מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים: 1. זוהי תובענה על סך של 100,000 ₪ שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין הוצאת דברי לשון הרע שמקורה במכתב אותו שלח הנתבע לסמנכ"ל הבנק בו עובדים הצדדים אשר, לטענתו, הוביל לפיטוריו. רקע עובדתי 2. ביום 1.6.08 החל התובע לעבוד בשורות חברת "ב.ג מוקד אבטחה בע"מ", במשרדי המטה של בנק לאומי למשכנתאות בע"מ בתפקיד מאבטח בלתי חמוש, בעיר תל אביב. (להלן: "מוקד האבטחה"; "הבנק"). 3. לטענת התובע, שלח הנתבע מכתב לסמנכ"ל הבנק בו הכפיש את שמו, וטען כי הוא לא מבצע את תפקידו כראוי, דבר, אשר, לדידו, הוביל לפיטוריו, והדבר מהווה הפצת דברי לשון הרע כלפיו. 4. מנגד, גורס הנתבע כי אין במכתב אותו שלח משום לשון הרע, ובכל מקרה עומדת לזכותו הגנת "תלונה לממונה" הקבועה בסעיף 18(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. (להלן: "החוק"). ראיות הצדדים ראיות התובע 5. התובע העיד בתצהירו ת/1 כי ביום 1.6.08 החל התובע לעבוד במשרדי המטה של הבנק בתפקיד מאבטח בלתי חמוש. 6. לדבריו, הובטח לו כי הוא יחל לעבוד במשמרת של 8 שעות, וככל שהדבר אפשרי, תינתן לו האפשרות לעבוד גם בשעות נוספות, וזאת בעקבות העובדה כי הוא נאלץ לממן את לימודי בתו באוניברסיטה, ואכן, לעיתים עבד הוא במשמרת של 12 שעות. 7. בחודש יולי 2008 התקבל הנתבע לעבודה בשורות מוקד האבטחה והוצב לעבודה ביחד עמו בבנק. 8. מהות תפקידם היה לקחת תעודות זהות של מבקר ולתן לו כרטיס מגנטי שבאמצעותו יוכל להיכנס למשרדי הבנק ובגמר הפגישה מוסרים לו את תעודת הזהות שלו בתמורה לכרטיס המגנטי. כמו כן, נתבקשו לבדוק הזמנות שירות של נותני שירותים המגיעים לבנק. 9. כעבור מספר ימים מהיום שבו החל הנתבע לעבוד עימו, ולנוכח בקשתו להיות משובץ למשמרת ערב בלבד, ערך מפקח חברת מוקד האבטחה, מר שמוליק כהן, סידור עבודה לפיו שובץ הוא למשמרת בוקר של 6 שעות בלבד, אשר מתחילה בשעה 07:00 ומסתיימת בשעה 13:00, ואילו הנתבע שובץ למשמרת ערב בת 6 שעות, המתחילה בשעה 13:00 ומסתיימת בשעה 19:00. 10. לדבריו, לאור הפחתת שעות עבודתו פנה הוא למפקח מטעם מוקד האבטחה וביקש ממנו לארגן לו שעות עבודה בהתאם למה שהובטח לו וכפי שעבד בפועל טרם קבלתו של הנתבע לעבודה וזאת מאחר שמשכורתו פחתה באופן ניכר. המפקח סירב לבקשתו בתואנה כי באם יינתנו לו 8 שעות עבודה, אזי יאלצו להפחית את שעות עבודתו של הנתבע ל-4 שעות בלבד. לאור פניות חוזרות ונשנות בעניין, שובץ הוא לעבודה ביום שישי. 11. עוד, העיד, כי לנתבע נודע אודות פנייתו בעניין הגדלת שעות עבודתו וכי הדבר עלול היה להביא לכך כי משמרותיו יתקצרו ל-4 שעות בלבד, והוא גמר אומר בליבו להביא לפיטוריו. 12. לטענתו, ביום 5.6.09 כתב הנתבע מכתב למר אבי כהן, אשר שימש כסמנכ"ל בנק לאומי למשכנתאות דאז, ובו העליל עליו עלילות שווא והציג אותו כאדם אלים, רשלן, מאיים, מחבל בעבודה במזיד, וכל זאת בכדי להביא לפיטוריו. (להלן: "המכתב"; ראה: נספח ד' לת/1). 13. לדבריו, לא צעק או העליב את הנתבע, כפי שטוען הנתבע במכתבו, והאחרון מנסה להציג אותו בפני מנכ"ל הבנק כאדם אלים ומאיים. 14. כן, הדגיש, כי העמדה בה עמדו בבנק היתה ממוקמת במחלקה המשפטית של הבנק, אשר בה נכחו עורכי דין ועובדיהם, והמקום היה הומה אנשים ברוב היום, ואף אם רצה לצעוק הרי שלא יכול היה להתפרע מול כל אותם גורמים. 15. לאחר מספר ימים בהם קיים חפיפת שעות עם הנתבע בעבודתו, החל הנתבע להגיע בין 20 דקות ל-30 דקות לפני תחילת משמרתו, והיה מפציר בו ללכת לביתו לפני סיום המשמרת, ברם, הוא סירב וביקש ממנו בצורה נאה ומכובדת כי אין צורך שיקדים למשמרתו, וכי אין צורך שיתערב בעבודתו בשעה שמשמרתו טרם החלה. 16. בשלב מסוים בתוך תקופת העבודה בחר הנתבע שלא לדבר איתו כלל, ובמקום זאת החל להתכתב עימו במכתבים הנוגעים לעבודה. 17. באשר לטענת הנתבע כי הוא ביצע מעשה חבלה מכוון בעבודתו, גורס התובע כי רישום כרטיסים מגנטיים רזרביים אשר לגביהם קיבל הוראה מאת קב"ט הבנק, להכניסם לשקית ולאחסנם ללא צורך ברישום יום יומי. לדבריו, הסביר זאת לנתבע מספר פעמים, אולם זה היה מוציא את הכרטיסים מהשקית ורושם אותם ללא כל צורך, וכל פעם נאלץ הוא להשיבם לשקית בהתאם להוראות הקב"ט. 18. כן, העיד, כי רק אירוע אחד מאלה המתוארים במכתב אכן ארע במציאות והוא כאשר באחד המקרים מסר בטעות, שלא במתכוון, תעודות זהות שלא לפי הזהות של בעליהן, וכתוצאה מכך היה צורך באיסוף התעודות מאותם אנשים באמצעות שליח אשר מסר לאחר מכן את תעודות הזהות לבעליהן הנכונים. 19. עוד, הוסיף, כי את המכתב לא שלח הנתבע למנהלים הישירים שלהם בחברת האבטחה כי אם למר כהן המשמש בתפקיד סמנכ"ל הבנק, דבר המעיד, לטעמו, אודות כוונת הנתבע להביא לפיטוריו. 20. ביום 15.7.09 התבקש הוא להפסיק להתייצב בעבודה בבנק, וזאת, לטענתו, בעקבות מכתב הנתבע. המפקח אף אמר לו כי אין באפשרותו של מוקד האבטחה להציב אותו במקום עבודה אחר מאחר שאין לו רישיון לנשיאת נשק, וכי אם ברצונו להיות משובץ במקום עבודה אחר, עליו להוציא על חשבונו רישיון לנשיאת נשק. 21. לדבריו, כששאל מדוע פוטר, נאמר לו "משיקולים כאלה ואחרים", ולדעתו, השיקולים עליהם מדבר מוקד האבטחה הינם מכתבו של הנתבע. 22. כמו כן, לא קיבל, לטענתו, את מלוא הזכויות המגיעות לו מאת מוקד האבטחה מכוח יחסי העבודה ולפיכך הגיש ביום 20.5.10 תביעה כנגדו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. לבסוף, הגיע עימו להסכם פשרה לפיו שילם לו מוקד האבטחה סך של 5,000 ₪ בגין פיצוי פיטורים, בתוספת 1,000 ₪ בגין הוצאות שכ"ט עו"ד. ראיות הנתבע 23. הנתבע העיד בתצהירו נ/1 כי אין במכתב אותו שלח לממונה עליו משום לשון הרע ומדובר בהבעת דעה וביקורת לגיטימית מטעמו באשר לסדרי העבודה, נהליה ותקינותה, וכן בנוגע לתפקודו של התובע. 24. כן, הוסיף, כי במכתב לא הובאו אמירות מבזות או פוגעות בצנעת הפרט, אלא הדברים מהווים ביקורת לגיטימית על אופן העבודה ותפקודו של התובע, אשר הועלו מתוך חובה מוסרית וחוקית למקום עבודתו. 25. עוד, גורס הוא כי עומדת לזכותו הגנות "תום הלב" המנויות בסעיפים 15(2) וסעיף 15(8) לחוק, שכן היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה המכתב הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית וחברתית לעשות כן, ובכל מקרה, המכתב הינו בגדר תלונה על התובע בעניין יחסי העבודה וסדרי העבודה, ונשלח לממונה הישיר על עבודתם במוקד האבטחה. 26. לעדותו, החל לעבוד כמאבטח בבנק ביום 16.7.08, לאחר שהופנה לעבודה לו על ידי חברת "מוקדם אבטחה", ולאחר ראיון ובדיקת אמינות שנעשו לו על ידי קצין הבטחון במקום. נאמר לו כי עליו לחלוק את שעות עבודתו באופן שווה עם העובד האחר, הוא התובע. 27. בבואו לחלק את המשמרות עם התובע, נענה הוא לבקשתו כי התובע יעבוד במשמרת הראשונה, וכן יעבוד בימי שישי וערבי חג, אלא שמתחילת עבודתם המשותפת החל התובע לטעון כי הוא גוזל את פרנסתו, וכי קבלתו לעבודה מסכלת את בקשתו מן המעסיק לעבוד שמונה שעות ביום, במקום שש שעות. 28. לדבריו, התובע ראה אותו כאויב אשר בא לגזול את פרנסתו, ובכל עת התריס בפניו כי אם ילך יביא חבר שיסכים לעבוד 4 שעות, ועשה ככל שביכולתו להציק לו, ללעוג לו, להעליבו ולהמאיס עליו את עבודתו. 29. כן הדגיש כי ככל שיש לתובע טענה בקשר לשעות עבודתו הרי שהיה עליו להפנותה למעסיקו, ולא אליו, כפי שאכן עשה, אך בקשותיו נדחו. 30. המכתב לממונה נשלח ביום 5.6.09, כשנה לאחר תחילת העבודה המשותפת, וללא כל קשר להבטחה שניתנה לתובע, לדבריו, טרם קבלתו לעבודה. 31. כן הוסיף כי במשך הזמן כל קשריו עם התובע היו באמצעות פתקים אותם השאירו האחד לשני, וגם בהם היה התובע מקניט אותו ומעליבו. (ראה: נספחים 1-7 לנ/1). 32. כן, העיד כי אינו יודע מדוע פוטר הנתבע והאם הדבר קשור למכתבו. הוא עצמו לא דרש את פיטורי התובע, וכל מטרתו בכתיבת המכתב היתה להתרות בתובע על מעשיו ולהביא לתיקון התנהגותו ולאי פגיעה בסדרי העבודה התקינים. 33. בשימוע שנערך לתובע, כחודש וחצי לאחר כתיבת המכתב, נאמר לו כי משיקולים כאלה ואחרים הם מבקשים לשנות את שיבוצו כשומר בבנק והוא ישובץ מיידית במתקן אחר באותם תנאים, אולם התובע סירב להצעות העבודה החילופיות וניתק את הקשר עם המעסיק. הכרעה 34. לאחר עייני בראיות הצדדים ובעדויותיהם, המסקנה המתבקשת הינה כי דין התביעה להידחות והכל מן הטעמים שיפורטו כדלקמן. 35. הפרסומים העומדים בבסיס התביעה דנן הינם אמירותיו של הנתבע במכתב אותו שלח לסמנכ"ל הבנק, מר אבי כהן, בו הלין על התנהגות התובע במסגרת עבודתו. 36. לאחר שקראתי את המכתב התרשמתי כי אין בו משום דברי לשון הרע כלפי התובע. הנתבע נוקט במכתבו בשפה ניאותה ורהוטה, והקורא אותו אינו מתרשם, לטעמי, כי התובע הינו אלים, מפחיד או מסוכן, כטענת התובע. להלן לשון המכתב: "...וכל זאת בגלל שלא הסכמתי להצעתו 4 שעות ביום על מנת שהוא יוכל לעבוד 8 שעות ביום. הנ"ל התחיל להאשים אותי שאני גזלתי לו את פרנסתו והמשיך וטען "מאז שאתה נחתת לי במקום (זאת היתה השפה) אני מרוויח פחות כסף ואם אתה תלך מפה אני יביא חבר שיעבוד 4 שעות" והמשיך "אבי לימד אותי שכאשר אתה צודק תלך עד הסוף ולכן אני אלך עד הסוף". שאלתיו מר יהודה מה אני אשם בזה ואז הוא התחיל לצעוק ולהעליב "אתה קורה לי מר יהודה בגלל שאתה רוצה להיות חבר שלי. אני לא רוצה חברים כמוך". (ראה: נספח ד' ל - ת/1). 37. לשון המכתב אינה נוקטת השמצות, קללות והכפשות כלשהן כלפי התובע. התרשמתי כי מדובר במכתב אותו כתב הנתבע למעסיקו בו מבקש הוא לפרוק את אשר על ליבו, ובו מתאר הוא את מהלך עבודתו ואת הקשיים אותם הערים עליו התובע במסגרת עבודתו, אשר הביאו אותו למצב בו הוא מתמודד, על לא עוול בכפו, עם סביבת עבודה בלתי ראויה. 38. כמו כן, התרשמתי כי אכן התובע ראה בנתבע הגורם לכך שמעסיקם אינו נעתר לבקשתו להגדיל את שעות משמרתו לשמונה שעות, על חשבון הנתבע. כאן המקום להעיר, כי צודק הנתבע בטענותיו כי את כל טענות התובע בנוגע לכך, היה עליו להעלות בפני מעסיקו ולא בפניו, שכן אין זה מעניינו של האחרון. 39. סעיף 1 לחוק קובע לשון הרע מהי, כדלקמן: "1. לשון הרע מהי ? לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 40. הלכה היא כי המבחן המדריך את בתי המשפט בקבעו אם בתוכן הדברים יש משום הוצאת לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי לבו של התובע, אלא המדובר במבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני "האדם הסביר", תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ראה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 617). 41. כן נקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נ"ח (3) 558, בעמ' 568 , כדלקמן: "בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוב ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיף 1 ו - 2 לחוק." 42. עוד אפנה לספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו". 43. מהאמור לעיל, עולה כי דבריו של הנתבע אינם מהווים דברי לשון הרע כנגד התובע, ועל כן, דין התביעה להדחות בשל הטעם הזה בלבד, אולם למען הזהירות, אעיר כי גם באם קביעתי היתה אחרת, הרי שלטעמי עומדת לנתבע הגנת "תום הלב" המנויה בסעיף 18(5) לחוק. 44. ובמה דברים אמורים? לטענת הנתבע, דבריו חוסים תחת ההגנה הגלומה בסעיף 15 (8) לחוק בדבר "הגנת תם לב" באשר הפרסום היה בהגשת תלונה לממונה על הנפגע מכח דין ונעשתה בתום לב. 45. להלן לשון סעיף 15 (8) לחוק כדלקמן: " 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה." 46. משמע, על המפרסם לעמוד בחובת ההוכחה הכפולה של הצבעה על הפניית התלונה לגורם רשמי המברר אותה ועל קיומו של תום לב במשלוח הפרסום. 47. נראה הוא כי תלונת הנתבע הוגשה לסמנכ"ל הבנק, מר אבי כהן, אשר הינו הרשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור התנהלותם של עובדי הבנק. 48. לעניין הגנה זו נקבע בע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר, כדלקמן: "על-פי סעיף 15(8) לחוק עומדת לנתבע הגנה טובה אם הפרסום היה "בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...", ובלבד שעשה את הפרסום בתום לב. במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי... מלשון הסעיף עולה, אם כן, כי על מנת להסתופף בצילה של ההגנה, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השניה, קיומו של תום לב בפרסום. באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה - לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה ... עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה... כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו. ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אף שללא חקירה ובדיקה מעמיקות יכול שמידע כזה יהיה שגוי ויגרום נזק לנפגע, הנחת החוק היא כי הרשות או הממונה על הנפגע יבדקו את המידע בטרם ינקטו צעדים על פיו. לפיכך משמשים הרשות או הממונה ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום. נוכח האינטרס הציבורי בהגשת תלונות נקבע כי גם תלונה שהגיש לקוח ללשכת עורכי הדין נגד פרקליטו נכנסת בגדר סעיף 15(8) לחוק, וכי תום לבו של המפרסם נבחן בכך אם הוא עצמו האמין בנכונות הפרסום אף אם בדיעבד יתברר שלגופו של עניין התלונה לא היתה נכונה." כן ראה ספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע, בפרק 20, כדלקמן: "סעיף 15(8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם ה"ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. גם במקרה זה תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שבו היא מוסמכת לחקור." 49. בעניינו, סבורתני, כי הדברים במכתב חוסים תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, שכן המכתב הוגש לאחד הגורמים המנויים בסעיף, וכן מאחר שלא מצאתי יסוד משכנע של ממש לסבור כי התלונה הוגשה בהעדר תום לב. 50. ועוד, התלונה לא נשלחה לגורם נוסף למעט סמנכ"ל הבנק, ובכך אין לומר כי נעשה "פרסום" במובנו שבסעיף 2 לחוק על פיו פרסום משמעו כי לשון הרע היתה בכתב והכתב עלול היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. 51. מכל האמור לעיל, עולה כי עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(8) לחוק בדבר פנייה לרשות מוסמכת לדון בתלונה מסוג זה. 52. עוד, אציין, כי התרשמתי כי הנתבע פעל בתום לב, וכי התנהגותו לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות. הפנייה לסמנכ"ל הבנק במכתב הינה הפעולה המתבקשת והסבירה ביותר בה יכול היה הנתבע לנקוט, שכן האמין באמיתות הדברים. 53. עוד, אציין, כי התובע פוטר מעבודתו, ועם כל הצער שבדבר, לא מצאתי פסול במעשי הנתבע, ואיני סבורה כי זה מעניינו, וכל הטענות בנוגע לעילות פיטוריו עליו להפנות למעסיקתו, כפי שאכן עשה. הנתבע אינו אמון על שיקולי מוקד האבטחה באשר לפיטורי אדם זה או אחר. 54. מכל האמור עולה כי דין התביעה להידחות. 55. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מסמכיםפיטוריםלשון הרע / הוצאת דיבה