מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מאבקים משפחתיים בבית משפט: מבוא: 1.      תיק זה, הנו נדבך נוסף במסכת יחסים משפחתית עכורה. התובע הינו האב שתבע את בתו ואת חתנו,כאשר ברקע מצויים גם בנו ואשתו לשעבר, הנוטלים חלק באותה מערכת עגומה. התיק שבפני, כולל "מתמודד" וצד חדש במאבקים המשפחתיים, בדמותה של חברת ר.ד.י אינסטלציה בע"מ (להלן רדי), שהנה בבעלות חתנו ובתו של התובע (הנתבעים המקוריים 1 ו 2 שנמחקו ע"י כבוד השופט לנדמן בהחלטתו מיום 22.4.01).   2.      במהלך השנים, צברו בני המשפחה, זכויות בחנות ובמחסן המצויים בחצר הפנימית של בית משותף ברחוב המלך גו'רג' 45 בתל אביב (להלן: "הבנין").     המחסן- בשטח של 7 מ"ר מצוי בחצר "הבנין", ושימש כחנות או כמשרד והינו בבעלות התובע (להלן "המחסן"). החנות- בשטח של 17 מ"ר המצויה גם היא בחצר "הבנין", והנה בבעלות הנתבעת (להלן "החנות, או "חנות רדי").   3.      שנים ארוכות מנהלים בני המשפחה, "מלחמות" חורמה האחד במשנהו, כאשר כל עילה או שביב של עילה, מהווים אמתלה להגשת תביעות, ובתי המשפט השונים נאלצים גם הם, להיכנס כל פעם מחדש, לעובי מערכת היחסים שבין בני המשפחה, ולהכריע בשאלה שהועלתה לדיון באותו הליך. הליכים רבים התקיימו בין בני המשפחה וגם בימים אלו, במקביל להליך שבפני, מתנהל הליך בין בני המשפחה בביהמ"ש לענייני משפחה.   4.      יש לציין כי בפני כב' השופטת פלפל, התבררה אחת המערכות (ת.א 269/93) כשהנתבעים היו גבריאל מזרחי, דוד מזרחי ולאה מזרחי והתובעת היתה אשתו של גבריאל מזרחי (אסתר מזרחי). מי שהיו הנתבעים באותו תיק מן הצד האחד של המיתרס , מתמודדים היום האחד מול השני, משני עברי המתרס. באותו תיק (איזון משאבים) שהתברר בפני כב' השופטת פלפל, היתה לכל הנתבעים מטרה אחת משותפת "להלחם " באשת הבן, ולנסות להבריח ולהציל את "החנות" "מציפורניה" של אשת הבן. כל בני המשפחה התאחדו וטענו ש"החנות" אינה כלל של הבן, למרות שהיתה רשומה על שמו , והכל כדי שלא תהיה לאשת הבן, שהייתה בהליכי גירושין ממנו, זכות באותה חנות מכוח יחסי ממון בין בני זוג, ובלאו הכי לגרום לכך כי התובעת תקבל מינימום של רכוש וממון במסגרת הגירושין. חלק מהצדדים הודו במפורש או במשתמע, במהלך הדיון בפני, כי לצורך "מטרה" זו הגישו תצהירים שאינם תואמים את המציאות וקיימות סתירות ואי התאמות בין התצהירים שהוגשו על ידם באותו תיק לבין התצהירים שהוגשו על ידם בתיק זה. ראה עדותו של דורון רייטשוק: "...השיקולים היה נסיון להתחמק מהסכם הגירושין של בנו של התובע ואשתו ושהאישה לא תוכל לתבוע את הרכוש ממנו..." (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון מ-17.12.01). ראה עדותו של מר גבריאל מזרחי. "ש: בסעיף 24 לסיכומים אתה טוען שהחנות חזרה אלי. האם זה לא נכון? ת: זה ניסוח שאני ואתה ניסחנו כדי להתחמק מאשתי. היתה בינינו איזו הרמונה. ש: האם כל המסמכים שהוגשו לגב' השופטת פלפל, מה שכתוב שם נכון? ת: אינני יודע אנחנו ניסחנו את זה ביחד ובסופו של דבר פסק הדין קבע שהחנות היא שלי". (עמ' 15 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון). סתירות אלו והנכונות להציג בפני ביהמ"ש עובדות בלתי נכונות מוכיחות כי הצדדים במסגרת "המלחמות" האחד כלפי משנהו ובהציבם לעצמם מטרה, מטרתם מקדשת את האמצעים, גם אם אותם אמצעים הינם בהצגת תצהירים בלתי נכונים לביהמ"ש. כך עשו הצדדים יד אחת בהליך שהתקיים בפני כבוד הש' פלפל, וכך הם נוהגים גם בהליך שבפני.   5.      הליכים משפטיים אחרים רבים מתנהלים בין הצדדים בנושא רכוש שאינו קשור לתיק זה, ובהם מעורבים נושאים כספיים, רכוש ואף מקרי אלימות, כאשר האמתלה לפתיחת הליכי בתי המשפט מצויה, בחלק מהמקרים, בסכסוכים הקשורים לחנות או למחסן.   6.      הסכסוך שבפני הפעם, הנו בקשר לזכות השימוש או הבעלות בשלט המוצב בחזית "הבנין" בו מצויים המחסן והחנות. מכיוון שהמחסן והחנות הינם בחצר הפנימית, מוצב "השלט" בחזית "הבנין" הפונה לרח' המלך גו'רג', והוא מותקן מטבע הדברים, על הצד החיצון של "הבנין" שהינו רכוש משותף (להלן "השלט").   7.      אין זו פעם ראשונה, שבתי המשפט עוסקים בסוגיות הקשורות ל"שלט" ובנושא זה, ניתן אף פסק דין ע"י השופט סובול ביום 14.12.97 בת.א 59370/97. מאחר וכבוד השופט לנדמן החליט בדיון מקדמי ביום 22.4.01 בתיק זה, כי אין בפסק דינו של השופט סובול כדי להוות "מעשה בית דין, ו"השתק", הרי שאנוכי מנוע מלהביע דעתי בשאלה זו, או בשאלת חובתם של הצדדים למצות את כל ההליכים בביהמ"ש בהזדמנות הראשונה, אלא אם כן ביקשו פיצול סעדים ונענו.יחד עם זאת מתחזקת דעתי כי הצדדים מוצאים אמתלות שונות ומשונות על מנת לפתוח בהליכים ותהייה האמתלה שולית ככל שתהיה, לרבות מקרים בהם אותה אמתלה או אותו נושא נידונו כבר ע"י ביהמ"ש.   החנות והמחסן : 8.      המחסן - בשנת 1965 רכש התובע בדמי מפתח מחסן בשטח של 7 מ"ר בתוך חצר "הבנין" (העתק חוזה דמי המפתח מיום 20.4.65 ייקרא להלן "חוזה דמי המפתח"). בשנת 1993 אף רכש התובע את זכויות הבעלות שב"מחסן", ומאותו יום הפך לבעלים של אותו נכס. (העתק חוזה הרכישה מיום 28.10.93 ייקרא להלן "חוזה הבעלות"). יש להעיר ולהאיר, כי למרות שנכס זה מוגדר ב"חוזה הבעלות" כמחסן, וייתכן אף שייעודו מבחינה תכנונית הנו מחסן, הרי שבפועל, שימש כל השנים כמשרד או כחנות, וכך אתייחס אליו בפסק דין זה.   9.      החנות - "חנות רדי" נקנתה בשנת 1986 ונרשמה בשלב ראשון על שם מר גבריאל מזרחי (בנו של התובע). קרוב לוודאי שהמימון לצורך רכישת "החנות" ניתן ע"י התובע לבנו בשנת 1986. (ראה עדותו של מר דוד מזרחי עמוד 7 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.01). חנות זו עברה במהלך התקופה מספר בעלויות, כפי שיפורט בהמשך, וגם שאלת הבעלות דהיום הנה במחלוקת בין הצדדים, וכמהלכם הרגיל של הדברים בין הצדדים, גם מחלוקת זו תלויה ועומדת בבתי המשפט להכרעה. מכיוון שאינני סבור כי שאלה זו צריכה לענייננו, איני דן בה.   10.  בסוף שנות ה -80 נקלע בנו של התובע להליכי גירושין וכנראה שאף לקשיים כלכליים והבעלות ב"חנות" הועברה בין השנים 91 - 96 לגברת לאה מזרחי, שהייתה כאמור, אשת התובע, ואמו של מר גבריאל מזרחי. (ראה עדותו של מר דורון רייטשוק עמוד 9 שורות 26-30 ועדותו של גבריאל מזרחי עמוד 14 שורה 6 לפרוטוקול הדיון מתאריך 17.12.01).   שוכרי ה"חנות ו"המחסן": 11.  ביום 11.9.96 נקנתה "חנות רדי" ע"י הנתבעת מגב' לאה מזרחי (ראה הסכם הקניה שצורף לכתב ההגנה), והנה בבעלות הנתבעת, עד היום.   12.  במהלך כל השנים התחלפו השוכרים והמחזיקים שהחזיקו ב"מחסן" או ב"חנות רדי", ומהעדויות שנשמעו בפני, עולה כי בשנים האחרונות עשו שימוש ב"שלט" מי שהחזיק ב"חנות רדי", (הגברת גוטמן אינה ע"פ חוזה שכירות מיום 2.4.95 ומר יניב נקש ע"פ חוזה השכירות מיום 12.4.98) אך קודם לכן, שימש "השלט" את השוכרים ששכרו את "המחסן" (הסכם השכירות בין דוד מזרחי לגבריאל מזרחי מיום 8.6.88, בקשר לאביבית שיפוצים).   "השלט": 13.  "השלט" הוצב לפני שנים רבות, והוא שינה את צורתו ומימדיו במהלך השנים, בהתאם לצרכיו של המשתמש בו באותה עת. בשנת 1986 ניסה הבן גבריאל מזרחי להציב שלט חדש, השונה במימדיו, ונתקל בהתנגדות השכנים עקב הסתרת הנוף, ולאחר מו"מ הוסדר העניין והצדדים הגיעו להסכמה בקשר למיקומו וגודלו. (ראה עדות גבריאל מזרחי עמוד 13 שורות 8-9, 12-13 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.01)   14.  מהתנגדות השכנים ומההסכם אליו הגיעו הצדדים בקשר למיקומו של "השלט" ולגודלו ניתן ללמוד כי המקום בו היה מוצב "השלט" אינו בבעלות של אף אחד מהצדדים, ולמעשה הוא מותקן על הרכוש המשותף של הבנין במסגרת הזכות של כל אחד מהדיירים בבנין לעשות שימוש סביר ברכוש המשותף (ראה סעיף 27, 31 (1) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969). לשאלת ביהמ"ש בנושא זה, לא שלל התובע את האפשרות כי המדובר ברכוש המשותף, אך טען שמכוח "חוזה דמי המפתח" קנה התובע את הזכות על "השלט" (עמוד 4 שורות 13-23 לפרוטוקול הדיון ). גם ב"כ הנתבעת לא שלל אפשרות זו, וגם הוא טען כי הזכות ל"שלט" "נובעת מהזכות במקרקעין" (עמוד 4 שורות 26-29 לפרוטוקול הדיון). ברור כי תשובות התובע והנתבעים, בקשר למקור הזכות שלהם לעשות שימוש ברכוש המשותף, אין לה על מה שתסמוך, והם עושים שימוש ברכוש המשותף מכוח זכאותו של כל דייר ב"בנין" לעשות שימוש ברכוש המשותף באופן סביר.   15.  המסמכים שהוצגו לביהמ"ש בעניין רשיון השילוט מהעיריה או חשבוניות בגין אגרת שילוט, אינם מהווים ראייה לבעלות ב"שלט". הרשות גובה תשלום בגין הצבת השלט והשימוש בו, ע"פ המשתמש בשלט או מי שמבקש רשיון בגינו ואין ללמוד מכך על זכויות הבעלות. אגרת השילוט והשימוש בשלט חלים על המחזיק ועל המשתמש ולא על הבעלים, כפי שהדבר קורה גם לגבי חבות המחזיק והמשתמש בחובתו לתשלום הארנונה העירונית, ואין בכך כדי להכריע,במישרין או בעקיפין, בשאלת הבעלות . בעניין זה דן חוק העזר לתל אביב יפו (שילוט), תשנ"ג -1992, המחייב את מי ש"מציג" שלט בהוצאת רשיון (סעיף 2 לחוק) או מחייב בעל עסק לקבל היתר להצבת שלט לעסקו (סעיף 8 לחוק) , ואין החוק מתייחס כלל לשאלת הבעלות בשלט.   16.  התובע בתביעתו דורש דמי שימוש בגין 48 חודשים של שימוש ב"שלט" ובנוסף צו להורדת השלט שהורכב לטענתו, בכוח ע"י הנתבעת.   17.  מהראיות והעדויות שהוצגו בפני, הריני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח את בעלותו ב"שלט". לא רק שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, אלא שהסתבר במהלך הדיון כי "השלט" שימש מעת לעת גם את "החנות" שבבעלות הנתבעת וגם את "המחסן" שהינו בבעלות התובע ובכל מקרה ניראה כי השטח בו מותקן ה"שלט" הנו רכוש משותף, וכלל לא ברור אם המתקן בו מצוי "השלט" הנו בבעלות התובע או הנתבעת. אינני קובע כי ה"שלט" איננו של הנתבעת, בייחוד לנוכח פסיקתו של השופט סובול שחייב את התובע לשלם לנתבעת פיצויים בגין נזקים שגרם לאותו "שלט".   18.  הצעתי לצדדים, במהלך הדיון שבפני, להגיע להסדר שנראה לי נכון וצודק, כי הצדדים ישקלו לחלק את שטח ה"שלט" נשוא הדיון לשני שלטים, כששלטים אלו יהיו בגודלם פרופורציונאליים לשטח של כל אחד מהנכסים המוחזקים ע"י כל אחד מהם. הנתבעת הסכימה להסדר, אך התובע סירב ואיני יכול לאכוף עליו הסדר זה וייתכן אף שהנתבעת כיום, אינה מוכנה להסדר זה. לא רק שהתובע לא הוכיח את בעלותו ב"שלט", אלא אף הסתבר כי החזקה והשליטה בשנים האחרונות נעשתה דרך "חנות רדי" (כאשר מתג החשמל של "השלט" היה מותקן "בחנות רדי"), וכשניסה התובע לשנות באופן חד צדדי הסדר זה, הביא הדבר לכך שהוגשה נגדו התביעה בגינה חוייב בתשלום פיצויים ע"י כבוד השופט סובול ולטענת התובע, אף הגיעו הדברים לכלל אלימות פיזית, בגינה הוגשו תלונות למשטרה ותביעות בגין נכות שנגרמה לטענת התובע.   סוף דבר: 19.  אני קובע, על סמך הראיות והעדויות שהוצגו בפני, כי התובע לא הוכיח את זכותו ב"שלט", ולא את חזקתו ב"שלט" ובשל כך אני דוחה את תביעת התובע. מכיוון שהתובע הגיש תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בבקשה להעברת הבעלות ב "חנות רדי" לבעלותו (בנוסף לתביעתו להחזר רכוש רב נוסף ולהחזר תשלומים שונים בסך של 800,000 ₪ ( ראה תביעה שכנגד לביהמ"ש לענייני משפחה בר"ג תיקים מס' 20970, 20971), הרי יתכן שעקב תביעה זו, ישתנו הבעלויות ובלאו הכי ישתנו זכויות הצדדים לשימוש סביר ברכוש המשותף ובכלל זה, בשאלת הזכות להציב שלטים. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע. הנתבעת באמצעות עדיה הודתה בביהמ"ש זה, כי בעצה אחת עם התובע, במסגרת הליכים קודמים בפני כבוד השופטת פלפל, הציגו הצדדים תצהירים שאינם תואמים את העובדות הנכונות, בשאלת הבעלויות בחנות (ראה סעיף 4 לפסק דיני), אני מוצא דרך להביע את מורת רוחי מכך, ואיני פוסק לטובת הנתבעים הוצאות. הגם שתביעת התובע נדחית , כל צד יישא בהוצאותיו.             סכסוך משפחתי