כי במהלך ביצוע עבודות הבניה נגרמו להם נזקים רבים בשל מפגעי רעש, מפגעי לכלוך, מפגעי אבק, בין בשעות העבודה המקובלות ובין שלאחריהן - והכל תוך ביצוע עוולות שונות מכח פקודת הנזיקין, לרבות הפרות חובות חוקיות מכח החוק למניעת מטרדים, חוק התכנון והבניה ועוד. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מטרד רעש בנייה: לפניי שתי תובענות שאוחדו שעניינן נזקים נטענים עקב בניית מבנה בסמוך לביתם של התובעים. רקע כללי ותמצית עמדות הצדדים - התובע, עו"ד (להלן: "התובע") והתובעת, (להלן: "התובעת"; וביחד "התובעים") מתגוררים בדירת הקרקע (להלן: "הדירה") בבניין שבשד' הנשיא 43 בחיפה (להלן: "הבניין"). אין מחלוקת כי במגרש הסמוך, בשד' הנשיא 45 הוקם מבנה גדל מידות בן 8 קומות ובו כמה יחידות דיור (להלן: "המבנה החדש"). אין אף חולק כי עבודות הבניה החלו בתחילת 2007 אך טרם הסתיימו סופית. הנתבעת מס' 1, אלון גלובל בע"מ (להלן: "הקבלן"), הינה בעלת הזכויות בשטח והיא אשר הקימה את המבנה החדש. מוסכם עוד כי בטרם החלה הבניה, כמו גם במהלכה, הגיש הקבלן בקשות לקבלת היתרי בניה, לרבות בקשות להקלות, שינויים ותוספות. לגבי חלק מהבקשות הוגשו התנגדויות מטעם דיירי הבניין, חלק מההתנגדויות התקבלו, היו דיונים אף בעררים שהוגשו מטעם הצדדים - וניתן לסכם כי לאחר "סדרה" ממושכת של הליכים, כיום קיים היתר בניה לגבי המבנה החדש באופן כללי. התובעים טוענים כי במהלך ביצוע עבודות הבניה נגרמו להם נזקים רבים בשל מפגעי רעש, מפגעי לכלוך, מפגעי אבק, בין בשעות העבודה המקובלות ובין שלאחריהן - והכל תוך ביצוע עוולות שונות מכח פקודת הנזיקין, לרבות הפרות חובות חוקיות מכח החוק למניעת מטרדים, חוק התכנון והבניה ועוד. אם נדייק, יש להבהיר כי התביעה הראשונה (ת.א. 6324/08, להלן: "התביעה הראשונה") הוגשה באפריל 2008 על ידי התובע בלבד, בסד"מ, לגבי סכום של כ-48,000 ₪ (כאשר 23,000 ₪ לערך נתבעו בגין השבת 3/4 מעלויות המחיה של התובע בדירה, לאור הטענה שבשל המפגעים לא ניתן היה לעשות שימוש סביר בדירה, ו-25,000 ₪ נוספים נתבעו בגין נזקים כללים לתובע ולאחרים). תביעה זו התבררה אצל כמה שופטים שונים. במאי 2010 הוגשה התביעה השניה (ת.א. 17905-05-10, להלן: "התביעה השניה") בשם התובע והתובעת יחדיו, ותיק זה נותב לטיפולי. סכום התביעה השניה הועמד על סך של למעלה מ-280,000 ₪, בהתאם לראשי הנזק הבאים: (א) אי יכולת לעשות שימוש במשרד הביתי שבדירה, הצורך לשכור משרד חלופי בקריות, העברת הציוד, רכישת ציוד חדש, חיובי ארנונה, חשמל ועוד במשרד בקריות - בסך 160,000 ₪ לערך; (ב) שכירת חדרי אירוח לשיכון אורחים אשר אינם יכולים לשהות בבית התובעים מחמת הרעש, בסך 21,000 ₪; (ג) אי היכולת לעשות שימוש בדירה, בסך של כ-52,000 ₪ ו-(ד) עגמת נפש בסך 25,000 ₪ לכל אחד משני התובעים. בנוסף התבקש בהמ"ש לפסוק פיצוי "כראות עיניו" לגבי נזקים נוספים כגון: הצורך לשכור דירה חלופית עת תלד בשעה טובה התובעת; פגיעה עקב אי יכולת לצאת לבלות ביום חמישי בערב עקב כך שלא ניתן לישון "עד מאוחר" ביום ששי בבוקר, התעוררויות "טראומטיות" בבוקר, "מגיפת" עכברים, מקקים ורמשים - עקב עבודות החפירה, ועוד. שתי התביעות הוגשו כנגד הקבלן - האחראי לבניה, וכנגד עירית חיפה, הנתבעת מס' 2 (להלן: "העיריה") - באשר לשיטת התובעים העיריה לא פיקחה כראוי על עבודות הבניה, לא מנעה את הבניה הבלתי חוקית, לא טיפלה כראוי בתלונות שהוגשו - ולכן אחראית אף היא לפצותם בגין נזקיהם. הקבלן מכחיש את הטענות וטוען כי לא הופרו כל תקנות או כל הוראות אחרות שבדין. הקבלן מסביר כי התקבלו כל ההיתרים הרלבנטיים לצורך הקמת המבנה החדש, כי מטבע הדברים הקמת מבנה בסמוך לבית מגורים גורם לטרדה מסוימת אך הדבר אינו מקנה עילת תביעה בנסיבות, וכי נעשו כל הניסיונות למזער את ההפרעות. העיריה טוענת כי היא לא הפרה כל חובה כלפי התובעים ולא התרשלה בביצוע הפיקוח לגבי בניית המבנה החדש. כפי שצוין מעלה, התביעה השניה היא אשר התבררה בפני ואילו התביעה הראשונה נידונה בפני כמה שופטים שונים אחרים. בהסכמת הצדדים, לאחר שתמה שמיעת הראיות בתיק שבפני ואף לאחר הגשת סיכומי הצדדים - הוסכם לאחד את שתי התביעות (אשר למעשה סומכות על נתונים דומים וכוללות טענות הדדיות זהות). וכך, לאחר השלמת הטיעונים מטעם הצדדים - ניתן פסק דין זה לגבי שתי התביעות במאוחד. מסכת הראיות - אקדים ואומר כי תיק זה "יצא מכל פרופורציה" עקב אופן ניהולו על ידי התובע. נשמעו עדים רבים מדי, הוגשו מסמכים רבים מדי ודרך התנהלותו של התובע לא אפשרה להגיע להבנות, דיוניות או מהותיות, ולא ניתן היה לנצל באופן מיטבי את זמנם של הצדדים וזמנו של ביהמ"ש, וזאת בלשון המעטה. אני בטוחה שלו התיק היה מתנהל אחרת, ניתן היה לגשר על הפערים, להציע הצעות פשרה, ניתן היה אולי לדבר על פיצוי מסוים מצד הקבלן לדיירי הבניין (ואולי פיצוי ב"עין", כגון - ביצוע עבודות להשבחת הבניין, כמחווה או כפיצוי) וכיוצ"ב רעיונות שהיו עשויים לחסוך מכולנו ארבע ישיבות של הוכחות ואין ספור החלטות בבקשות ביניים (כמו גם הליכים בבהמ"ש המחוזי). התובע יצר מצב בו לא נותר ולו פתח צר להידברות, העלה טענות קשות שלא הוכחו כלפי כל הצדדים, עורכי דינם, העדים ואף כלפי בית המשפט - וחבל. לפחות, טוב עשו הצדדים שהסכימו לאחד את הדיון בשתי התובעות, שכן קשה להלום כי שופט נוסף היה נאלץ להקדיש שעות כה רבות לשמיעת אותם עדים ודיון באותן סוגיות, ויש בכך הקלה מסויימת. בכל אופן, מטעם התביעה העידו 15 (!) העדים הבאים: ד"ר יובל מנטל (מומחה בתחום האקוסטיקה מטעם התובע, להלן: "מנטל", לגבי חוות דעתו - ת/1); הגב' לאה רייכמן (שכנה של התובעים המתגוררת באותו בניין בקומה האחרונה, להלן: "רייכמן"); התובע (אשר הגיש מטעמו מסמכים רבים, לרבות תמונות (ת/2) ומסמכים מתיקי העירייה ומתיקי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה); עו"ד דורון רז (אשר עבד ביחד עם התובע במשרד עורכי הדין של התובע, להלן: "רז"); מר מיכה ברנע (המפקח באתר מטעם הקבלן בתקופה מסוימת, שזומן מטעם התובעים למתן עדות, להלן: "ברנע"); מר משה בן רחמים (קבלן עבודות בניה, להלן: "בן רחמים"); מר צבי צרבינסקי (מומחה הנדסי מטעם התובעים, להלן: "צרבינסקי", לגבי חוות הדעת ת/23); גב' חנה טופר ומר חנוך טופר (המתגוררים בבנין שברח' יפה נוף 32, הנמצא בצד האחורי של המבנה, להלן: "בני הזוג טופר"); הגב' ברכה לוקס (המתגוררת בבניין של התובעים בשד' הנשיא 43, להלן: "לוקס"); מר יוסף אמיר (שכן נוסף מרח' יפה נוף 32, להלן: "אמיר"); מר ניר לוי (אשר היה בתקופה הרלבנטית עוזר מנהל אגף בעיריית חיפה וסגן מנהל המחלקה לפיקוח וזומן על ידי התובע, להלן: "לוי", לגבי תצהירו נ/4); הגב' לילי ברוור, מנהלת המחלקה לפיקוח על הבנייה בעירייה (להלן: "ברוור" אשר אף היא זומנה על ידי התובעים); מר יובל אכברט (מתכנן השלד של הבניין, להלן: "אכברט"); מר יגאל רם (הנציג של היזם בתקופה מסוימת, להלן: "רם"); וגב' רחל שריד (סגנית מנהלת מחלקת הרישוי בתקופה הרלבנטית להלן: "שריד"). מטעם הקבלן העיד מר מיקי יוגב (מנהל הפרויקט מטעם הקבלן, אשר החליף בתפקידו את העד רם, להלן: "יוגב") ומטעם העיריה לא העידו עדים כלשהם (שכן העדים שאולי היו מתייצבים מטעם העיריה ממילא זומנו על ידי התביעה). בנוסף, הוגשו מטעם התובעים עשרות רבות של מסמכים, לרבות תצהירו של אביו של התובע, מר יוסי קנייבסקי (להלן: "קנייבסקי האב"), אשר מהווה נספח לתביעה הראשונה, אם כי לא בוצעה חקירה נגדית לגבי תצהיר זה. תצהיר נוסף שקיים בתיק התביעה הראשונה, המהווה חלק מהתיק, אם כי לא נשמעה לגביו חקירה נגדית, הינו תצהירו של זאב קרופניק, מפקח העבודות מטעם הקבלן בשלב מסוים (להלן: "קרופניק"). דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ואת טענות הצדדים בסיכומיהם, מצאתי כי דין התביעה כנגד הקבלן להתקבל בחלקה הקטן ודין התביעה כנגד העיריה להידחות וזאת מחמת הנימוקים שאפרט להלן. תחילה אתייחס לתביעה כנגד הקבלן ובהמשך - לעיריה. התביעה כנגד הקבלן: המסגרת החקיקתית והפסיקה - הוראות סעיף 44 לפקודת הנזיקין, מורות כך: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". בנוסף, יש לראות את הוראות החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, הקובע בסעיף 2 כי: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים."; ואת סעיף 13 לחוק זה הקובע כי דין כל הפרה של הוראות החוק כדין "מטרד היחיד". ההלכה הפסוקה לגבי מטרד ליחיד הינה כי "הפרעה של ממש לשימוש הסביר" חייבת להיות משמעותית ולאורך זמן, כאשר פסה"ד המנחה בהקשר זה הינו ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (להלן: "פס"ד אתא"), לאמור: "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק. ראשית זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. לענין הפרעה חולפת אך מובן הוא כי החשיבות של יסוד הזמן נמצא ביחס הפוך לחוזק ההפרעה, היינו במידה וגדלה עצמתה של ההפרעה, קטנה החשיבות היחסית של זמניותה של התופעה ... אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים. מתחייבת על כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר, ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית ... אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שהאדם נדרש לשאת בו, בנסיבות העניין: סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים... ויש לשאוף לכך שההתקדמות הטכנולוגית תשפר תנאים ולא תרע אותם. אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית, עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגיל - הרי תוצאתה היא מעשה עוולה. מי שגר בעיר אומנם אינו יכול לדרוש כי מעטה שתיקה ושלווה יקיפוהו בכל עת, אך מאידך גיסה גם אין ספק ספיקא כי רעש תעשייתי חזק ומתמיד, עשרים וארבע שעות ביממה, המגיע לחדר השינה של פלוני, אינו בגדר התופעות החייבות להסבל". הדברים נאמרו לגבי פעילותו של מפעל - אם כי יש לגזור מהדברים את הקריטריונים לגבי מבחן "ההפרעה הממשית". בהקשר זה אציין כי מרבית הפסיקה סביב עוולת המטרד ליחיד (אשר ברובה סומכת על פס"ד אתא הנ"ל) עוסקת בניהול עסקים המקימים רעש תמידי, או הפעלת גני ילדים, מגרשי משחקים, מגרשי כדורגל, פאבים, מסעדות, סדנאות וכו' - כאשר המשותף הינו פעילות ללא הגבלת זמן. עוד יש לראות כי חלק עיקרי נוסף של פסקי הדין עוסק בבניה שגרמה למטרדים אשר בוצעה ללא היתר בניה, ונקבע כי עצם העובדה שאין היתר כשלעצמה עולה בגדר מטרד ליחיד (כמו גם פעילויות הדורשות רשיון מכח חוק רישוי עסקים - המתבצעות ללא רשיון). עם זאת, יש להבהיר כי זכות התביעה מכח עוולת "מטרד ליחיד" קמה לנפגע אף אם ניתן היתר בניה לבנייה המפריעה לכאורה לשימוש הסביר, וכאן יש לזכור את סעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע כי: "בעלות וזכויות אחרות כמקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר" העולה בקנה אחד עם הוראות פקודת הנזיקין באשר ל"מטרד ליחיד" (רע"א 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן ואח', פ"ד לח(1), 281, ת.א. (שלום חיפה) 27839/97 משה כרמל נ' שו"פ שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, מאגר נבו (2005)). קיימים יחסית מעט פסקי דין דומים, אשר עניינם טענות בדבר מטרד ליחיד בשל מטרדי רעש ולכלוך (להבדיל ממניעת אור השמש), במקרים בהם בוצעו עבודות בניה עם היתר, ואיתרתי את הבאים: ת.א. (שלום י-ם) 2963/96 מינדי שר-אל נ' ארתור כהן (2002), שם נפסקו פיצויי בסך 20,000 ₪ בגין מפגעי רעש עקב עבודות בניה; ת.ק. (שלום י-ם) 2348/04 שלמה ארד נ' גרובמן אנדרו (2004) שם בהמ"ש מצא כי עבודות השיפוץ אשר לוו ברעש חריג "הצטברו כדי מאסה קריטית" ומהוות מטרד ליחיד - והפיצוי שנפסק היה בסך 3,500 ₪; ת.א. (שלום י-ם) 4907/95‏ ‏ יצחק זקס נ' יואל קהת (2000) - מקרה בו נפסק פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין מטרדי רעש ולכלוך במהלך עבודות בניה; ת.ק. (שלום י-ם) 4242/01‏ ‏ אבולעפיה יואב נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (2002) - שם נדחתה תביעה כמעט זהה לתביעה דכאן, נגד קבלן; ת.א. (מחוזי ב"ש) 1023/01 לוי יוסי נ' אלכסנדר אורן בע"מ (2007) - בו נבנה מבנה גבוה ליד דירת הקרקע של התובעים (בדומה למקרה שלנו), ונפסק לטובתם פיצוי בסך של 100,000 ₪, אך היה זה לאחר שהוגשו חוות דעת של שמאים לגבי ירידת ערך הדירה בעקבות הבניה ובעקבות שינוי תנאי התאורה והמרווח הצדי, ובמיוחד לאור כך שהירידה בערך הינה תמידית וקבועה ואין המדובר בפיצוי רק בגין הרעש והלכלוך שהיו מנת חלקם של התובעים בעת ביצוע העבודות; ת.א. (שלום ב"ש) 3012/05 סלפטי אלי נ' עיריית אופקים (2008), שם נדחתה תביעה של בעל נכס בשל מפגעי רעש נטענים עקב עבודות שיפוץ והרחבת מבנה סמוך בו מתקיימת פעילות של תנועת נוער. ונחזור לעניינינו. טענות התביעה לעניין מטרדי רעש - ראינו עד כה כי המבחן הינו קיומה של "הפרעה של ממש לשימוש סביר", כאשר אמת המידה הינה אוביקטיבית, תוך בחינת מיקומם וטיבם של המקרקעין, מהותה של הפגיעה, התמשכותה או ארעיותה ועוד. לגבי מטרדי רעש באופן ספציפי יש להוסיף עוד כי התקנות לגבי מפלסי הרעש המקסימלי המותרים (תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 ותקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992) מהוות אבן בוחן לבחינת הסבירות, אם כי הן אינן משוכה בלעדית. ולמה הכוונה ? ככל שהתובע מצליח להוכיח שהרעש הנדון חורג מהתקנות (ואת זאת יוכל לעשות רק על ידי חוות דעת לגבי הפרת אמות המידה הברורות שבתקנות) - אזי שהוא "נהנה" מהחזקה שקיים מטרד. יחד עם זאת, ניתן כמובן להוכיח מטרד של רעש גם ללא אותה חזקה, דהיינו בדרך ההוכחה ה"רגילה" של מטרד (ע"א 151/84 חברת החשמל נ' פרשט, פ"ד לט (3) 1), וגם רעש "חלש" מאשר המקסימלי המותר ע"פ החוק, עלול לעלות כדי "מטרד ליחיד", בנסיבות המתאימות. עוד יש לזכור, טרם נדרש לעובדות שהוכחו במקרה זה, כי יש להצר על כך שהתובעים לא השכילו להבין שיש חובה להפריד בין הפרעות לדיירים שגרים בסמוך לפרוייקט בניה רחב היקף כגון הפרויקט בו עסקינן, אשר מחויבות המציאות וסבירות, לבין התנהלויות שמקימות חובת פיצוי. ליבי יוצא אל התובעים אשר התגוררו בסמוך לאתר הבניה בו התבצעו עבודות במשך שנים רבות ואין ספק שהעבודות גרמו לחוסר נוחות משמעותי. דא עקא, שהפרעות אלו הינן רעה בלתי ניתנת למניעה - כאשר נבנה פרויקט בסדר גודל שכזה. בשל ההפרעות הפוטנציאליות, הותקנו תקנות, חוקקו חיקוקים, הותנו תניות בהיתר וכו' - אשר תכלית כולן לתחום את גבול הסביר ולמצוא איזון ראוי בין זכויותיהם של האזרחים המתגוררים בסמוך לאתר הבניה לבין זכותו של בעל הקרקע לבנות עליה. המחוקק ביצע איזונים שכאלו, ואף הועדות לתכנון ולבניה שקלו את אותם אינטרסים במסגרת הדיונים לגבי היתרי הבניה. לכן, יש לבחון בעיקר אם הופרו ההגבלות החוקיות ואם נעשה מאמץ סביר לצמצם את ההפרעות למינימום ההכרחי, אך אין לקבל את נקודת המוצא של התובעים לפיה הרעשים באופן כללי אינם "מקובלים" ומקימים "אוטומטית" חובת פיצוי. כל עבודת בניה ושיפוצים כרוכה ברעשים, ולא יעלה על הדעת להפסיק את פיתוחה של העיר ואת השבחת דירותיהם של תושביה - מחשש שכל שכן יגיש תביעה לגבי רעשים שנובעים מהשיפוץ. לכן, כל עוד לא הוכחה סטיה מהחוק או ההיתר - הן לגבי מפלס הרעש והן לגבי שעות הרעש - יש צורך לבחון בקפידה יתרה את האפשרות לקבוע כי הרעש מהווה "הפרעה של ממש". בהקשר זה אצטט מפסה"ד בת"א (שלום י-ם) 2963/96 מינדי שר-אל נ' ארתור כהן, מאגר נבו (2000), לאמור: "אנו רואים, אם כן, כי נדרשת הפרעה של ממש לשימוש או להנאה סבירים במקרקעין של אדם אחר. אותה הסבירות אינה נקבעת לפי גחמותיו של המטריד או לפי גחמותיו של המוטרד אלא שהסבירות נקבעת אגב התחשבות במקומם ובטיבם של אותם המקרקעין. נדרש כי הפעולה המטרידה תגרום לתובעים להפרעה במידה ניכרת לשימוש הסביר ולהנאה הסבירים מביתם ... הדגש אינו על מהות המעשה המטריד (כגון מהו היסוד הנפשי של גורם המעשה, עד כמה נקט בצעדים מניעתיים או פעל לצמצומו, האם יש חלופה לגרימת ההפרעה) אלא על התוצאה קרי, קיומה של הפרעה של ממש (ר' עניין אתא, לעיל, בעמ' 794[ז]). ההפרעה חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. מהותיות ההפרעה תלויה, בין השאר, גם בשאלת זמינותה, מחד גיסא, ועוצמתה, מאידך גיסא. .... ... ניתן לומר, במובן מסוים ובהסתייגות הראויה, כי החוק אינו מכיר בזכות ל"חיים טובים" כזכות הראויה להגנה, אלא רק בזכות ל"חיים סבירים" ככזו הראויה להגנתו. ניתן לראות כי סף ההכרה במיטרד הוא גבוה למדי - רק איום על חיים בריאים, הוגנים ואנושיים יביא להכרה ולסעד המבוקש בדיני הנזיקין. הדין מכיר במחיר מסוים שאותו יש לשלם במסגרת הקיום בצוותא - לא כל ציפייה לתנאי חיים מסוימים תוכר כלגיטימית וכבת הגנה על-ידי הדין. מהעדויות שלפני עולה כי העבודות שגרמו את עיקר הטרדות הן עבודות השלד שהיו בשלב הראשוני, עבודות אלו נמשכו תקופה קצובה ומוגבלת של כשישה חודשים. התובעים לא הביאו כל הוכחה "אובייקטיבית" לחוסר סבירות הרעש והעשן שנגרמו - לו היו מביאים מדידות, לפי הקבוע בתקנות הרלבנטיות, של עוצמת הרעש ומידת הזיהום הרי שהייתי מתקשה לקבל את הטענה כי המדובר באתר בנייה וברעש סביר לאתר בנייה, מאחר שמשקלם הראייתי של הנתונים הנאספים על-פי התקנות הוא גדול מאוד. בנסיבות העניין כל שיש לפני הוא עדויות הצדדים שהן, מפורטות ככל שתהיינה, סובייקטיביות לחלוטין. אין ספק כי עבודות הבנייה יצרו רעש, אבק וריחות אולם נראה לי כי, בנסיבות העניין, לא הצליחו התובעים להוכיח את חוסר הסבירות שלהם ואת מידת הפרעתם בשימוש הסביר במקרקעין שלהם ולא הוכח כי אכן נגרם בענייננו מטרד (ר' ר"ע 62/83 בעל טכסא נ. גונן, פ"ד לח(1) 281, 283[ה-ו]) . סגולי העיד כי ההטרדה הייתה סבירה ביחס לאתר בנייה וכי כל האלטרנטיבות האפשריות למניעת רעש מוצו. הימנעותם של התובעים מלנקוט בצעדים במהלך עבודות הבנייה משמשת, למרבה הצער, לרעתם שכן היה ביכולתם לאסוף נתונים "אובייקטיביים" רבים באשר להטרדות שגרמו אך הם לא עשו כן (לא נערכו מדידות רעש, לא צולמו האירועים השונים - כגון גרימת העשן, האבק וכיוב'). העולה מכל הטענות הוא כי לא עלה ביד התובעים להוכיח, כמידת ההוכחה הנדרשת, כי נגזל מהם אף המינימום הדרוש להם לשם חיים. ככל שהתרשמתי מהעדויות שלפני, התובעים נאלצו לשלם מחיר בשל עבודות הבנייה שבוצעו, ברם לא הוכח, ככלל, כי המחיר הזה הוא כה "בלתי סביר" עד כדי כך שהוא עולה כדי גרימת מטרד (ר' עניין אתא, לעיל, בעמ' 796[ז] - 797[א]). וראו אף את ע"א 436/60, עזרי ואח' נ' קליין ואח', פ"ד טו', 1177, עמ' 1188, לאמור: "החוק בנוגע למטרד היחיד מבוסס על העקרון של הדדיות ולא בלעדיות. לכל אחד הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת תוך הקרבה הדדית והתאמה הדדית כדי שאדם ושכנו יוכלו לעבור ולחיות יחד זה ליד זה, לחיות ולתת לחיות 'הכל מוכרחים לסבול מידת מה של רעש או ריח ומטרת החוק אינה אלא להביא אינטרסים מנוגדים לעמק השווה'...". על רקע האמור מעלה, יש לבחון אם הוכחה "הפרעה של ממש לשימוש סביר" בכמה היבטים. האם הוכחו רעשים מעל מפלס הרעש המותר ? התובעים התמקדו, מטבע הדברים, ברעשים שנגרמו על ידי כלי העבודה הכבדים שביצעו את עבודות חפירת היסודות (בתביעה השניה) וברעש שהקימו הגנרטורים (בתביעה הראשונה). נדמה לי שאכן זו הסוגיה שיש לבחון בהיבט זה שכן שאר "הרעשים" אינם יכולים לעבור ברגיל את סף הרעש המקסימלי ע"פ התקנות - וכוונתי להפעלת כלים "קלים" כגון פטישים, מקדחות, מסורים וכו'. לגבי הפעלת "הכלים הכבדים" והגנרטורים, ברור כי הם עשויים להקים שאון רב ומטריד - אך הטענה שהתקנות הופרו לא הוכחה בהתאם למאזן ההסתברויות האזרחי. התובע והשכנים שהעידו מטעמו התייחסו אכן לרעשים "חזקים מאוד" אך ברי כי אין בכך די. הבסיס לטענה לגבי מפלסי הרעש היה אמור להיות חוות הדעת של מנטל מטעם התביעה, ברם אולם, מצאתי כי היא אינה יכולה לסייע בידי התביעה שכן מנטל לא מדד את כלי העבודה אשר פעלו באתר בזמן אמת (ולא התייחס כלל לגנרטורים). חוות דעתו התבססה על תהליך הסקת המסקנות הבא: תחילה התובע הראה למומחה תמונות שהוא צילם מביתו במהלך ביצוע העבודות בשנים שבהן בוצעו העבודות, לאחר מכן זיהה מנטל בתמונות כלי עבודה מסוג מסוים (קטרפילר מודל 385), לאחר מכן חיפש מנטל אתר עבודה אחר בתחומי העיר חיפה ששם מתבצעות עבודות באמצעות קטרפילר שכזה, מדד את עוצמת הרעש שכרוכה בפעילות באותו אתר (ברח' הקישון בחיפה) ועל בסיס נתונים אלה הגיש את חוות דעתו (לגבי רעש החורג מהמותר). אין צורך להכביר מילים באשר לכשלים הראייתיים שקיימים בחוות דעת כאמור. אין טעם לנסות ולברר מדוע לא זימן התובע את המומחה לבצע מדידות "בזמן אמת" בשנים שבהם בוצעו העבודות, ואעיר שיש קושי מסוים בכך שהתובע טוען שהעבודות בוצעו עד סוף שנת 2009 וחוות הדעת הוגשה במאי 2009 - ולמרות זאת היא אינה כוללת בדיקה "בשטח". בכל אופן, ברור כי ההשוואה שמנסה לבצע המומחה אינה יכולה להוות ראיה שמספיקה על מנת לקבוע שבמועדים שבהם בוצעו העבודות בסמוך לביתו של התובע, רמת הרעש היתה זו או אחרת. אין כל הכרח שמדובר באותם כלים - ואזכיר שהזיהוי נעשה על פי עדות הראייה של התובע, שעם כל הכבוד אינו מומחה לציוד מכאני כבד, וראו כי כאשר נשאל מנטל לגבי הכלים שעבדו בהשוואה לכלים שנמדדו הוא משיב שהוא אינו זוכר את המודל והסתמך על בקשותיו של התובע (עמ' 5 שורות 9 ו-18). יתרת מכך. אף אם מדובר בכלים מאותו דגם, של אותו יצרן, ייתכן וכל אחד מהם מייצר רעש ברמה אחרת במקום אחר - והדברים ברורים. אין אף כל אפשרות למדוד את הרעש שנשמע בביתו של התובע, אלא אם הוא נמדד בזמן אמת. המדידות שביצע מנטל לגבי הכלים שעבדו באתר ברח' הקישון נמדדו ממרחקים אלו ואחרים בין מקום המדידה לבין הכלי, בזויות מסוימות, בתנאי שטח מסוימים ולא ניתן לבצע הקבלה מדויקת לרעש שאולי נשמע מחלון חדרו של התובע כאשר בוצעו העבודות במבנה החדש. אני סבורה שאין מקום להטיל דופי במקצועיותו של המומחה ובנתונים שהוא אכן מדד כשמדד את הכלים שעבדו ברח' הקישון, אך מבחינה ראייתית, לא אוכל לקבל את המסקנות שמנסים מנטל והתובע להסיק לגבי העבודות שבוצעו בשנים 2007 או 2008 או 2009 בסמוך לביתו של התובע. האמור בחוות הדעת אינו מוכיח שכאשר בוצעו העבודות בסמוך לביתם של התובעים, כלי העבודה ייצרו רעש ברף העולה על המקסימום המותר בהתאם לחיקוקים הרלבנטיים - ולכן, בהיבט הזה - לא עמדו התובעים בנטל המוטל על שכמם (וזאת אף ללא שאדרש לחוות הדעת של המומחה ד"ר יולי לרר, אשר מחוות דעתו עולה שהרעשים לא עלו על הרף המותר - חוות דעת אשר הוגשה במסגרת התביעה הראשונה, אך עורכה לא נשמע בפני ולכן לא ניתן לקבלה או לייחס לה משקל). עוד אציין בהקשר זה שאף עדותו של בן רחמים (הבעלים של חברה לביצוע עבודות עפר) אינה יכולה לסייע בידי התביעה. עדותו התייחסה לכלים באופן כללי, הוא אמנם מומחה בכלי עבודה, אך לא מומחה אקוסטי ולא מצאתי שיש בעדותו כדי להוסיף נתון רלבנטי זה או אחר לתיק זה. לכן, לא הוכחה הפרת התקנות. עם זאת, שוכנעתי כי אכן המדובר היה ברעש משמעותי במשך ימים רבים ולא ברעש חד פעמי זניח. לקחתי לתשומת לבי כי לכל השכנים שהעידו יש אינטרס מסויים בגורל התביעה, כי כולם "כועסים" על הקבלן, ניהלו עמו קרבות משפטיים במישור התיכנוני ומנהלים במקביל תביעה כנגדו מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - ויחד עם זאת, הם הותירו רושם מהימן ככל שהדבר נוגע לתיאורי הרעש ודומה היה שהעדויות הביאו לידי ביטוי את תחושותיהם שהצטברו שנים רבות. רייכמן העידה לגבי רעש בלתי נסבל אשר מנע ממנה את האפשרות לשמוע את בן שיחה בבית, את אי האפשרות לפתוח את החלונות בעת עבודות החפירה (עמ' 9 שורות 18-20). בני הזוג טופר חנה וחנן, העידו אף הם על עוצמת הרעש ועל התקופה הארוכה בה נשמעו הרעשים, אשר היו כה עזים עד כדי שקשה היה לשמוע האחד את השניה. אמיר העיד בנוסף לגבי עוצמת הרעשים השונים - ואם נוסיף לכך את עדותו של התובע, הרי שלשיטתי הורם הנטל אשר רובץ על שכם התובעים בכל הנוגע לכך שהרעשים אכן היו לעיתים בעוצמה אשר מפריעה לשימוש הסביר, אף אם לא עברו את הרף החוקי המקסימלי. האם הוכחו רעשים בשעות שחורגות מהמותר? התובע בעדותו מספר על עבודה בשעות "חריגות", השכם בבוקר (משעה 05:30) וכלה בשעות הלילה (עד 22:00) - עמ' 16 שורות 13-15, ומפנה אף לתמונה בה נראה פרוג'קטור אשר לשיטתו הוצב באתר על מנת להאיר את השטח בשעות הלילה ולאפשר את העבודה לאחר רדת החשיכה. אף רייכמן, הזוג טופר ואמיר טענו כי העבודות בוצעו "מהשכם בבוקר ועד שעות מאוחרות" (לדג' - עמ' 9 שורה 21) וניתן אף להוסיף לכך את האמור בתצהירו של קניבסקי האב לגבי שעות בהן הוא שמע את הרעשים. עם זאת, התובע לא הצליח להראות מתי בדיוק היו אותם ימים בהם הרעשים חרגו מהמותר בהיבט של שעות הפעילות. האמירות של ושל עדיו היו כלליות, לגבי "ימים מסויימים" ו"שעות מאוחרות" או "מוקדמות" - אך הטענות לא פורטו לפרטים. יש בכך כדי לפגוע ביכולת ההגנה להתמודד עם הטענות והדבר ילקח בחשבון. עוד יצויין כי עדי התביעה דווקא היו אלו אשר ציינו כי לאחר שהיתה פניה לקבלן לגבי שעות הפעילות, נעשתה הקפדה יתרה על שעות העבודה, המצב השתפר ולא היו חריגות נוספות. מכאן, שאני מקבלת את גרסת התביעה לגבי הפרעות מסוימות חלקיות בימים בודדים לפני אותה שיחה עם נציגי הקבלן ומוצאת שיש לפסוק לזכות התובעים פיצוי בגין אותה הפרעה - באותם ימים שבהם הרעשים התחילו לפני השעות המותרות. במרבית התקופה (הגם שהיתה כשלעצמה ארוכה מאוד), לא הוכח שהחפירות בוצעו בשעות חריגות שאינן מותרות, בין אם על פי החיקוקים הרלבנטיים ובין אם בהתאם להיתר הבניה ולא אוכל להיעתר לטענות הגורפות והכוללות באשר להפרה מתמדת של החוק. התמשכות העבודות - נדמה לי שאין חולק שהפרויקט התמשך הרבה מעבר למה שניתן היה להעריך מלכתחילה. הדבר נובע בין היתר מכך שבמהלך ביצוע הפרויקט חרג הקבלן מהיתר הבניה המקורי בכל הנוגע למספר הקומות שנבנו, הוגשה בקשה מתוקנת להיתר, הוגשו התנגדויות, עררים, התנהלו הליכים משפטיים אלו ואחרים, היתר בניה מתוקן ניתן לבסוף - אך כל אלו הביאו לכך שהפרויקט התחיל בשנת 2007 ועדיין לא הסתיים במלואו. התובע טען כי עבודות החציבה שהחלו בשנת 2007 הסתיימו רק במחצית 2009. רייכמן העידה כי החציבה ארכה שנתיים וחצי - שלוש (עמ' 9 שורה 22) - וטענה זו לא נסתרה. אני סבורה כי גם למימד הזמן יש השלכה לגבי המסקנה בדבר קיומו של מטרד ליחיד. סיכום ביניים לעניין מטרד הרעש ליחיד - אשר על כן, מהמקובץ עולה כי לא הוכחה הפרת התקנות לגבי מפלסי הרעש אך שוכנעתי כי העבודות בוצעו מדי פעם בשעות שחרגו מהמותר וכי בסך הכל המדובר ברעש משמעותי, במשך שעות בכל יום, לאורך תקופת זמן ממושכת - וכי הדבר עולה כדי "מטרד ליחיד". טענות התביעה לגבי מטרדי לכלוך - התובעים טוענים כי עבודות הבניה גרמו ללכלוכים רבים בחצר ביתם. התובעים מפרטים כי המדובר בפסולת בניה שהושלכה מאתר הבניה אל עבר הגינה (כגון, קרשים ושקיות מלט ריקות), כמו גם פסולה אשפה (כלים חד פעמיים בהם השתמשו הפועלים בארוחותיהם) ואבנים ואבק שנשרו במהלך ביצוע העבודות בקומות העליונות. טרם המשך הדיון בהקשר זה, אוסיף ואציין כי במסגרת ניהול התיק הוגשו מטעם התובעים בקשות למתן צווי עשה וצווי מניעה, בדרישה לכסות את השלד והפיגומים ביריעות אשר ימנעו נשורת במהלך ביצוע עבודות החיפוי החיצוני. ניתנו צווים חלקיים, הוגשו בקשות מכח פקודת ביזיון ביהמ"ש, אף בבקשות אלו ניתנו כמה החלטות ולא מצאתי לנכון, על מנת לקצר, לפרט את כל מסכת האירועים באשר לאותן בקשות והליכים שהתנהלו הן בפניי והן בפני שופטים תורנים אחרים. לגבי מטרדי הלכלוך - אומר כי אני מקבלת בחלקה את טענת התובעים, כיוון ששוכנעתי שאכן נגרמו מטרדי לכלוך בחצריהם בשל ביצוע העבודות ושוכנעתי שבמהלך ביצוע העבודות בקומות הגבוהות עפו שברי אבנים וחומרי בניה אל תוך חצרם, ללא שנעשה מאמץ מספיק למזער את הפגיעה ולמנוע אותה. באשר ללכלוכים עצמם, יש לזכור כי עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין (על כל המשתמע מכך לעניין סעיף 54 לפקודת הראיות) מה גם שעדותו היתה מגמטית במיוחד. לכן קשה לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך תיאוריו המילוליים, ויחד עם זאת מצאתי ליתן משקל ראייתי מכריע לתמונות שהוצגו מטעמו, אשר מדברות בעד עצמן. הוצגו תמונות לגבי פסולת בניה, שקיות ריקות של מלט, קרשים, חתיכות בטון ועוד שנמצאו בחצר של התובעים ואני מאמצת את עדותו של התובע לגבי כך שמקור הפסולת באתר הבניה ולא ממקור אחר - טענה אשר לא נסתרה (עמ' 15 שורות 28-31 ועמ' 17 שורות 2-6 במצורף לתמונות המתאימות). אף באשר לטענה שנושרת פסולת מהקומות העליונות, אזי ששוכנעתי שבנקודת זמן מסוימת כך היה ועמדתי היא שהכיסוי שהניח הקבלן על הפיגומים לא היה מספיק על מנת למנוע את הבעיה. יש לראות מהתמונות שהוגשו שאכן בעקבות חלק מהדיונים שתוארו מעלה לגבי בקשות בזיון בהמ"ש, כיסה הקבלן בבריזנט את הפיגומים, בעוד הפועלים עובדים במרווח שבין קיר המבנה החדש לבין הבריזנט, אך עוד עולה מהתמונות כי בסמוך מאוד לאחר פריסת היריעות הן זזו ונקרעו ולא סיפקו עוד את ההגנה המתחייבת. הקבלן הסביר שהיה זה בשל סופת רוחות שקרעה את היריעות ואכן ניתן לראות שהן בחלקן קרועות ו"מתנפנפות" ברוח, ויחד עם זאת, לא שמעתי כל הסבר באשר לכך שהקבלן לא הציב יריעות חדשות. היה עליו לעשות כן, הן על מנת למנוע את הלכלוכים והן על מנת לקיים את הצווים שניתנו כמתואר מעלה. לכן, גם בהיבט הזה יש לקבל בחלקה את טענת התובעים ולהעניק להם פיצוי מסוים בשל הלכלוכים והפסולת כאמור לעיל. ראשי הנזק וגובה הפיצוי הראוי - המסקנה עד כה הינה שאכן סבלו התובעים ממטרד ליחיד - בשל רעש ולכלוך. עתה יש לבחון מהם ראשי הנזק לפיצוי, ומצאתי כי התובעים הוכיחו כדבעי רק את הזכאות לפיצוי בגין נזק לא ממוני, אך לא הורם הנטל לגבי הדרישות לפיצוי בגין עלויות שונות הכרוכות, כנטען, במטרדי הרעש והלכלוך. הדרישה האחת הינה לגבי כל העלויות (הרבות) שכרוכות בשכירת משרד נוסף בקריות, לצורך פעילותו של התובע כעורך דין. לא אוכל לקבל את עדותו של התובע בהקשר זה (אף אם נצרף לה את האמור בתצהיר קניבסקי האב ואת עדותו של רז), ואומר כי באופן כללי עדותו בהקשר זה היתה לא עקבית, נתגלו סתירות בין הדברים שמסר לבין עצמם וסתירות בינם לבין דברים שמסר רז מטעמו. יתכנו שיקולים עסקיים רבים אשר הביאו את התובע להחלטה בדבר העברת משרדו מחיפה לקריות ויתכן אף שהוא לא העביר את המשרד אלא רצה לפתוח סניף נוסף. לא הוכח שהמשרד בקריות נפתח בגלל מטרדי הרעש (ובטח שלא הלכלוך). מעבר לכך, אף אם יש קשר סיבתי עובדתי בין הרעש לבין ההחלטה של התובע לשכור משרדים נוספים - הרי שלא מתקיים לטעמי קשר סיבתי משפטי והנזק הנטען מרוחק ונמצא מחוץ למתחם הצפיות הסביר. הוא הדין לגבי הדרישה להחזר ההוצאות שהוציא התובע למגוריו בתקופה בה בוצעו העבודות - ואזכיר כי התביעה הראשונה כוללת סעד של החזר 3/4 מהעלויות כאמור, עילה אשר לא הוכחה, לגבי סכומים אשר לא הוכחו, ובהתעלם מכך שהתובעת בתיק השני לא היתה תובעת בתיק הראשון - וכל ההוצאות ממילא נועדו למחייתם של שני בני הזוג ולא רק של התובע. אף הדרישה לפצות את התובעים בגין עלויות של בתי הארחה בהם התגוררו קרובי משפחה שבאו לבקרם ולא יכלו לשהות בדירה מפאת הרעש - לא הוכחה ואינה סבירה. מכאן, שיש לפסוק לשני התובעים פיצוי רק לגבי הנזק הלא ממוני, בבחינת פיצוי על עגמת הנפש שהיתה מנת חלקם כמתואר מעלה, ואוסיף עוד כי בבואי לשקול את רף הפיצוי הראוי, מצאתי לנכון לייחס משקל - בין היתר, אך לא רק - לנתונים הבאים: התובע לא השכיל להוכיח מתי בדיוק הושלכה הפסולת ומתי בדיוק היו הרעשים המשמעותיים או הימים בהם הרעש חרג מהשעות המותרות. יש לכך חשיבות לאור כך שהתביעה הראשונה מתייחסת לתקופה שממועד תחילת העבודות ועד אפריל 2008 והתביעה השניה מתייחסת לתקופה שלאחר אפריל 2008. אמנם שתי התביעות אוחדו, ובהיבטים מסויימים כבר אין חשיבות להוכחת המועד המדויק, אך בהיבטים אחרים יש לכך חשיבות. יש לראות כי כתב התביעה הראשונה מוגבל לסכום מסויים ולעילות מסויימות והגבלה זו חלה על המטרדים שנוצרו עד אפריל 2008. יש להניח שדווקא הרעש "החזק" התרחש בתחילת התקופה של העבודות (שכן אז בוצעו החפירות של היסודות), ואם כך היו פני הדברים - עיקר הנזק התרחש בתקופתה של התביעה הראשונה (בה התובעת אינה צד להליך ואשר מוגבלת בסעדיה). ברי כי כל חוסר ראייתי בהיבט הזה חייב להזקף לחובת התביעה ביתר שאת - ויש בכך כדי להשפיע על גובה הפיצוי. בנוסף, הוכח כי הקבלן עשה מאמצים למזער את המטרדים, לפחות לאחר פניות הדיירים אליו (וראו כי רייכמן העידה שכאשר היא התלוננה באזני מנהל העבודה של הקבלן נעשה נסיון למנוע את הלכלוך וצומצמו שעות העבודה; ואף בני הזוג טופר העידו שבהתחלה היתה "הפקרות", אך לאחר שמונו מנהלים חדשים מצד הקבלן, היה שיפור ותלונותיהם קיבלו מענה (עמ' 41 שורות 7-10)). נתון שלישי בעל משקל הינו שהתובע שכר את הדירה בשנת 2006, כאשר הוא ידע שמתוכננת הקמת המבנה החדש, ולא רק זאת - אלא שבמהלך ניהול התביעה הוא אף רכש את הדירה. התובע טוען כי הוא השקיע כספים רבים בדירה במטרה לרכוש אותה בתום השכירות ולכן רכש אותה, ולא עזב. לי נדמה כי אף אם כך היה - הוא וזוגתו היו יכולים לסיים את יחסי השכירות במידה ואכן השימוש בדירה היה כה בלתי נסבל כנטען. יש לראות כי בני הזוג לא "ברחו" מהמקום אלא רכשו במיטב כספם את הנכס, בעיצומן של עבודות הבניה, ויש לכך משמעות. רביעית, ככל שעסקינן בפיצוי בגין נזקים לא ממוניים - אין להתעלם מכך שהתובעת לא העידה ולא ניתן היה להתרשם מהאופן בו היא חוותה את האירועים. לאחר נתינת המשקל הראוי לדידי לכל הנתונים דלמעלה - מצאתי כי הפיצוי הראוי לתובעים ביחד הינו 25,000 ₪. התביעה כנגד העיריה - אזכיר כי התובעים טוענים לקנוניה בין הקבלן לבין העיריה, ולמצער - לרשלנות מצד העיריה, באשר לשיטתם היא לא פיקחה כראוי על עבודות הבניה ולא טיפלה כראוי בתלונות שהוגשו לגבי עבודות הבניה. התובע הקדיש מאמצים רבים מספור בניסיון להוכיח טענתו זו, לרבות הגשת בקשות חוזרות ונשנות שעניינן דרישה לגילוי מסמכים ולרבות זימון נציגים רבים מטעם העיריה ומטעם הקבלן (אשר רק חלקם זומן ע"י בהמ"ש) - והכל בניסיון להוכיח שהעיריה העלימה עין במכוון מהפרות של החוק שבוצעו במהלך העבודות. לשיטתי, התובע לא הרים את הנטל שמוטל על שכמו בהיבט זה, למרות המאמצים המתוארים מעלה. לא שוכנעתי שהיתה רשלנות מצד נציגי העיריה, בכל הנוגע להליך הפיקוח השוטף על בניית הפרויקט ובוודאי שלא שוכנעתי שהיתה עצימת עיניים מכוונת וקנוניה בין נציגי העיריה לבין נציגי הקבלן. הוכח שאכן הוגשו כמה תלונות מטעם הדיירים אך הן טופלו והפקחים מצד העיריה הגיעו לשטח, נתנו הוראות כמתחייב ולא הוכחה כל טענת רשלנות או סטייה מהסטנדרט הראוי והמקובל. לא למותר לציין כי התובע לא הצליח להצביע על פניה ספציפית לעיריה אשר לא טופלה או לא קיבלה מענה ראוי - ולא הוכחה טענתו לפיה הוא פנה, למי ומתי. מבחינת השכנים (אשר עדותם אמינה כמפורט מעלה) - הרי שרייכמן העידה שפנתה לעיריה והתלוננה במחלקת הפיקוח לגבי התקנת שרוולים למניעת הלכלוך וצמצום שעות העבודה, וכי בעקבות תלונותיה "היה נסיון לתלות בדים" (עמ' 10 שורות 15-20). בהמשך היא נשאלת שוב אם היא התלוננה בעיריה והשיבה כי היא תקשרה למחלקת הפיקוח על הבניה אך היא אינה זוכרת מתי בדיוק התקשרה, אינה זוכרת כמה פעמים והחשוב הוא, שכאשר נשאלה אם בעקבות התלונות הגיע פקח או שלא היתה כל התייחסות, השיבה שהיא אינה יודעת אם פקח הגיע אם לאו, וכי היא לא בדקה (עמ' 11 שורות 4-13). עוד יודגש לגבי עדה זו כי הוכח שהיא פנתה בכתב לעיריה כמה פעמים אך היה זה לגבי ההתנגדויות שהיא הגישה למוסדות התכנון באשר לעבודות שבוצעו - בהיבט התכנוני, ולא למחלקת הפיקוח. אמיר העיד אף הוא כי פנה לעיריה באחד הימים בהם העבודות בוצעו עד שעה מאוחרת ונכרת עץ, אך הוסיף ומסר שהפקח מסר לו שהקבלן קיבל היתר לכריתת העץ. אמיר מפקפק בכך שאכן ניתן היתר לכריתת העץ כפי שמסר לו הפקח, אך יש לראות כי הוא מודה שלאחר פניה זו הוא לא המשיך להתעניין בגורל התלונה ולא פנה לעיריה פעם נוספת (עמ' 45 שורות 19-22). יתר השכנים - הזוג טופר ולוקס - לא טענו שפנו אי פעם לעיריה (עמ' 40 שורה 23, עמ' 44 שורה 10). מעבר לכך, יש לראות את עדותו של לוי לגבי שתי התלונות שכן התקבלו אצלו ולגבי הטיפול בהן (עמ' 50 שורות 14-22, תלונות מהימים 2/9/2010 ו-3/11/2010) ואת עדותה של ברוור לגבי הפיקוח באופן כללי והמסמכים מתיק הפיקוח (ת/30). לכן, לא הוכחו טענות התובעים לגבי רשלנותה של העיריה - במעשה או במחדל - ולא הוכח כי היו פניות "אין ספור" של הדיירים (כנטען) אשר לא טופלו כראוי או בכלל, או כי העיריה כשלה בפיקוח שוטף סביר לגבי המבנה החדש (וזאת אומר אף לגבי טענותיו של התובע לחיוב העיריה מכח חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, הקובע כי "לא יגרום אדם" למפגעי רעש, ריח וזיהום אויר ומכח סעיף 14 לחוק זה, המורה כי: "כל מקום בחוק שמדובר בו על גרימת מעשה פלוני, רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו..." (והשוו לע"א (מחוזי חיפה) 1933/05 העמותה למען איכות סביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ, מאגר נבו (2007). באשר להליך האישור התכנוני - הרי שאף כאן לא הצליח התובע לשכנעני שבוצעה עוולה מסוימת מצד הגורמים הרלבנטיים בעירייה. בהקשר זה אכן הוגשו תלונות רבות מצד השכנים (כמו גם התנגדויות), אך כל הטענות הרלבנטיות התבררו במסגרת ההליכים התכנוניים הרבים שהיו סביב הפרויקט בו עסקינן, והדבר אינו במסגרת הפלוגתאות שבתיק זה. לטענות התובע בדבר הקנוניה שקיימת בין מנהלי הקבלן לבין אישים בעיריה - לא אתייחס, שכן לא הובא ולו בדל של ראיה בהיבט זה. סיכום - לאור האמור מעלה, מצאתי לפסוק לזכות התובעים, ביחד, פיצוי כולל בסך של 25,000 ₪. לא אוסיף לסכום זה הוצאות מעבר לשכרם החלקי של חלק מהעדים - בסך 1,000 ₪ והחזר חלקי של אגרות בהמ"ש בסך של 2,000 ₪ נוספים, וזאת בשל עמדתי באשר לאופן ניהול ההליך מטעם התביעה. אני מוצאת שזומנו עדים רבים שלא לצורך, הוגשו מסמכים רבים שלא לצורך, הוגשו בקשות ביניים רבות מספור, אשר רובן היו בקשות שהוגשו מטעם התובע ומרביתן נדחו - ולא אחזור על האמור לעיל. באשר לעלות של חוות הדעת שהגיש התובע, הרי שלא מצאתי לנכון לפסוק לזכותו את ההוצאות הכרוכות בהגשתן, שכן, שתיהן היו בעלות ערך אפסי מבחינה ראייתית וככל שהתובע בחר בכל זאת להגיש אותן, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. לכן, התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, מתקבלת ועל הקבלן לשלם לתובעים, ביחד, 25,000 ₪ פיצוי ו-3,000 ₪ הוצאות, בתוך 30 יום מהיום. התביעה כנגד עיריית חיפה, הנתבעת מס' 2, נדחית - ולפנים משורת הדין לא אחייב את התובעים בתשלום הוצאותיה של העיריה. בניהמטרדמטרד רעש