ממתי מתחיל שיתוף בנכסים בין בני זוג ? ההלכה בעניין המועד הרלוונטי לגיבוש הלכת השיתוף בזכויות ובחובות נקבעה ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165 (2006) (להלן: "עניין שלם"). בית המשפט העליון קבע באותו עניין (מפי כב' הנשיא (בדימ') ברק ובהסכמת כב' המשנה לנשיאה ריבלין וכב' השופטת נאור), כי מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד; כאשר מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מתגבש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים. השיתוף בשאר הנכסים מתגבש ב"מועד קריטי" של חיי הנישואין, כאשר עד לאותו "מועד קריטי" הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות כמעין שעבוד צף, אך היא טרם מתגבשת. את אותו "מועד קריטי" הגדיר כב' הנשיא א' ברק בעניין שלם, כך (סעיף 28 לפסק-הדין): "'מועד קריטי' בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים, או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים כגון 'חיסול' נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני, או כניסתו של בן זוג להליך של פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות 'מועד קריטי'. על 'המועד הקריטי' להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של 'מועדים קריטיים'". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מועד גיבוש הלכת השיתוף: המשיבים, בני הזוג הינם בעל ואישה, המתגוררים בבית המגורים שברחוב האשל 61 בהרצלייה פיתוח, הידוע גם כחלק מגוש 6669 חלקה 53 (להלן: "הנכס"). המרצות הפתיחה הוגשו על ידי חברות גרמניות, שהן נושות של מר אורי רביבי, אשר חייב להן, על פי פסק דין חלוט, סכום של כ- 13,000,000 ₪. בהמרצות הפתיחה שבכותרת, שהדיון בהן אוחד, מתבקשים סעדים הצהרתיים בקשר עם הנכס, הרשום על שמה של הגב' ציפורה רביבי בלבד. בהמרצת פתיחה 1160/09 נתבקש פסק דין המצהיר, כי הנכס שייך לבני הזוג רביבי בחלקים שווים, זאת על אף שהוא רשום על שם הגב' רביבי בלבד; בהמרצת הפתיחה 1370/09 נתבקש פסק דין המצהיר, כי הגב' רביבי הינה שותפה שווה ומלאה בחובות מר רביבי למבקשות וכי השיתוף בחובות חל גם על הנכס. 1. רקע עובדתי והליכים קודמים המבקשות הינן חלק מקונצרן גרמני העוסק בעיצוב, ייצור ושיווק של אופנת נשים, תחת סימני מסחר הרשומים על שמו, ובכללם "MISS LAGOTTE", "QUI" ו- "QUISET". הקונצרן, אשר במועדים הרלבנטיים לתובענה היה מצוי בבעלותו של מר גוטסדינר (להלן: "גוטסדינר"), מנהל מאבק משפטי מזה למעלה מעשור כנגד מר אורי רביבי (להלן: "רביבי" או "המשיב") והגב' זהבה לוי (להלן: "לוי"), בת דודתו של גוטסדינר ושותפתו לשעבר של רביבי ברשת חנויות אופנה, הידועה בשם "מיס לגוט". הרשת אשר נותרה חייבת למבקשות סכומי עתק, הפיצה את מוצרי הקונצרן בחנויותיה. הרשת מנתה בשיאה עשרות חנויות אופנה ברחבי הארץ, במחזור שנתי של עשרות מיליוני שקלים. בנוסף לפעילותם העסקית המשותפת, אשר החלה בסוף שנות השבעים או לכל המאוחר בראשית שנות השמונים, ניהלו רביבי ולוי מערכת יחסים רומנטית, אשר נפרשה על פני למעלה מעשרים וחמש שנה, אף שרביבי היה נשוי לגב' ציפורה (ציפי) רביבי (להלן: "הגב' רביבי" או "המשיבה") מאז שנת 1961, הביא עמה לעולם שתי בנות וחי עמה תחת קורת גג אחת מאז ועד היום. ביום 26.1.09, לאחר שנים של מאבק משפטי, ניתן על ידי בית משפט זה (כב' השופטת ש' גדות), פסק דין שבמסגרתו נקבע כי על החברה שבבעלות רביבי ולוי לשלם למבקשות סכום של כ- 13,000,000 שקלים, וכי רביבי ולוי ערבים לסכום האמור במלואו, ביחד ולחוד (ת"א (ת"א) 2369/99). ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון. יצוין, כי בשנותיו הראשונות של ההליך, הייתה לוי בחזית אחת עם רביבי במאבקם המשפטי מול המבקשות ואולם בשנת 2006, לאחר שהרומן ביניהם הסתיים, עלו יחסיהם של רביבי ולוי על שרטון, עד כדי כך שלוי שינתה את עמדתה ביחס לתביעת המבקשות, תמכה בעמדתן והודתה בחוב כלפיהן, שאותו הכחישה בתחילה. קרע זה אף עמד במרכזה של כתבה עיתונאית במוסף "ממון" של העיתון "ידיעות אחרונות" מיום 8.2.08 ולוי אף נתנה תצהיר לתמיכה באחת מהמרצות הפתיחה נשוא ההליך שלפני. הקרע בין רביבי ולוי הביא לכך שבין הצדדים התנהלו (ועודם מתנהלים) הליכים משפטיים רבים ומסועפים בערכאות שונות, בחלקם מעורבים בני משפחה נוספים. הנכס נשוא ההליכים שלפני נרכש בשנת 1986 ונרשם על שמה של אחות המשיבה, הגב' ז'קלין סקדוטו, אזרחית ישראלית תושבת צרפת. בשנת 1990 הועבר הנכס על שמה של המשיבה במתנה וללא תמורה. בשנת 1992 נרשמה על הנכס משכנתא ללא הגבלת סכום לטובת בנק דיסקונט להבטחת אשראי שניתן למשיב בקשר עם עסקיו. המשכנתא נפרעה בשנת 2008. לאחר שהוסרה המשכנתא, ובמסגרת ניסיון המבקשות להיפרע את חובן מידי המשיב, הגישו המבקשות את המרצת הפתיחה הראשונה, היא ה"פ 1160/09, שבגדרה נתבקש פסק דין המצהיר, כי הנכס שייך למשיבים בחלקים שווים, זאת על אף שהוא רשום על שם המשיבה בלבד. המרצת הפתיחה נתמכת בתצהירו של גוטסדינר, אשר מצהיר כי במהלך כל השנים היה ידוע לו כי מי שרכש את הנכס בפועל הוא המשיב וכי המשיב אף מסר לו את הדברים, מפורשות, בעת ביקור שערך בנכס, סמוך למועד רכישתו. על דברים ברוח דומה הצהירה לוי, בציינה כי הנכס נרכש בתשלום במזומן, מכספי העסק. לאחר שהסתבר למבקשות, כי המשיבה הגישה ביום 4.3.09 תביעה למזונות כנגד המשיב, הוגשה גם ה"פ 1370/09, שבגדרה נתבקש פסק דין המצהיר, כי המשיבה הינה שותפה שווה ומלאה בחובות המשיב למבקשות וכי השיתוף בחובות חל גם על הנכס. המרצת הפתיחה נתמכת בתצהירו של גוטסדינר. 2. טענות הצדדים המבקשות טוענות, כי הגב' סקדוטו רכשה את הנכס מכספו של מר רביבי בלבד, עבורו ועבור המשיבה וכי רישום הנכס על שם המשיבה בלבד אינו משקף את המצב המשפטי האמיתי. המבקשות טוענות עוד, כי קיימים בענייננו "אותות מרמה" רבים, המצביעים על כך שרישום הבעלות בנכס על שם הגב' סקדוטו, ולאחר מכן העברת הבעלות על שמה של גב' רביבי, נועדו לקדם מטרות בלתי כשרות: הגב' סקדוטו והמשיבה הן אחיות; הגב' סקדוטו אינה אישה בעלת אמצעים כלשהם, אלא נכה בשיעור 100% המתקיימת בצנעה מקצבת נכות בצרפת. על כן, ברור הוא, כי הגב' סקדוטו לא הייתה יכולה לרכוש את הנכס בעצמה וממקורותיה ובוודאי לא לתת אותו במתנה; הגב' סקדוטו כלל לא התגוררה בנכס, אלא המשיבים; במסגרת ההליך הקודם, בת"א 2369/99, הודה המשיב כי ניהל את עסקיו תוך הונאת רשויות המס, באופן המבהיר מדוע לא נרשם הנכס מלכתחילה על שמו; המשיב עשה שימוש בגב' סקדוטו כ"אשת קש" גם כאשר רכש רכב פאר בשנת 2008 ורשם לטובתה משכון, זאת על מנת שהמבקשות לא יוכלו להיפרע את חובן מהרכב היקר שרכש; המשיבה הגישה תביעה למזונות כנגד המשיב שלושה חודשים בלבד לאחר שניתן פסק הדין בת"א 2369/99, במטרה ליצור חוב מזונות פיקטיבי וכך למלט את נכסי המשיב מהמבקשות. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי גם אם נניח - בניגוד גמור לטענות המבקשות ולראיות הברורות בעניין - כי הנכס הוא אכן נכס שניתן למשיבה במתנה מאחותה, אזי המדובר בנכס משותף למשיבים, לאור חיי השיתוף המלאים השוררים ביניהם מזה עשרות שנים. נטען, כי על השיתוף בנכס ניתן ללמוד, בין היתר, מהעובדה שהמשיבה שיעבדה את הנכס להבטחת אשראי שניתן למשיב בקשר עם עסקיו. עוד טוענות המבקשות, כי שעה שיחסי בני הזוג הגיעו ל"מועד קריטי", בין בשל הגשת התביעה למזונות ובין בשל קריסתו הכלכלית של המשיב עם מתן פסק הדין נגדו, המשיבה חייבת במכלול חובותיו של המשיב מכוח יחסי השיתוף ביניהם, לרבות חובו למבקשות וכל נכסיה, לרבות הנכס נשוא ההליך, כשירים לשמש לצורך פירעון החובות האמורים. המשיבים, אשר התגוננו מהתובענות בנפרד, העלו, בעיקרו של דבר, טענות זהות ועל כן אסקור אותן להלן במאוחד; המשיבים טוענים, כי הנכס נרכש על ידי הגב' סקדוטו בשנת 1986, מכספים שהביאה עמה מצרפת ומכספי הפיצויים שקיבלה בעקבות תאונת הדרכים שעברה. בסמוך לאחר רכישת הנכס, ולאחר התאמתו לצרכיה, עברה הגב' סקדוטו להתגורר בנכס והמשיבה טיפלה בה במסירות. לאחר שנתיים, נענו המשיבים לבקשת הגב' סקדוטו, והסכימו לעבור ולהתגורר בנכס לצדה. בשנת 1990 ניתן הנכס למשיבה במתנה מאחותה, שעזבה להתגורר בנכס שרכשה בניס, צרפת. באשר לנסיבות שהביאו להענקת הנכס למשיבה במתנה נטען, כי המשיבה ואחותה הן המשפחה היחידה האחת של השנייה וכי הן התייתמו מהוריהן כשהיו ילדות רכות בשנים. הנכס ניתן במתנה למשיבה, לאחר שהאחרונה סעדה את הגב' סקדוטו וטיפלה בה במסירות, בעקבות תאונת הדרכים הקשה שעברה ולאחר שננטשה על ידי בעלה. המשיבים טוענים עוד, כי המשיב כלל לא היה יכול לרכוש את הנכס מכספו, שכן בעת רכישת הנכס, היה עוד העסק בחיתוליו. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי חזקת השיתוף אינה חלה על הנכס, מאחר שמדובר בנכס שנרכש על ידי אחות המשיבה וניתן לה במתנה ומעולם לא הייתה כל כוונה מצדה של המשיבה לשתף בו את המשיב. עוד טוענים המשיבים, כי גם בהנחה שמדובר בנכס משותף למשיבים, הרי שמאחר שמדובר בחוב עסקי וטרם הגיע "מועד קריטי" בחיי הנישואין של המשיבים שבו מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות, אין המבקשות יכולות להיפרע את חובן מהנכס. 3. חזקת השיתוף בחובות כאמור לעיל, המבקשות עותרות לסעד הצהרתי, לפיו הזכויות בנכס, הרשום על שם המשיבה בלבד, שייכות למעשה לשני המשיבים בחלקים שווים. כן עותרות המבקשות לסעד הצהרתי, לפיו המשיבה הינה שותפה שווה ומלאה בחובות המשיב למבקשות וכי השיתוף בחובות חל גם על הנכס. אקדים ואומר, כי דין המרצת הפתיחה שבגדרה התבקש סעד הצהרתי, לפיו החוב למבקשות משותף למשיבים - להידחות. ההלכה בעניין המועד הרלוונטי לגיבוש הלכת השיתוף בזכויות ובחובות נקבעה ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165 (2006) (להלן: "עניין שלם"). בית המשפט העליון קבע באותו עניין (מפי כב' הנשיא (בדימ') ברק ובהסכמת כב' המשנה לנשיאה ריבלין וכב' השופטת נאור), כי מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד; כאשר מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מתגבש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים. השיתוף בשאר הנכסים מתגבש ב"מועד קריטי" של חיי הנישואין, כאשר עד לאותו "מועד קריטי" הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות כמעין שעבוד צף, אך היא טרם מתגבשת. את אותו "מועד קריטי" הגדיר כב' הנשיא א' ברק בעניין שלם, כך (סעיף 28 לפסק-הדין): "'מועד קריטי' בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים, או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים כגון 'חיסול' נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני, או כניסתו של בן זוג להליך של פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות 'מועד קריטי'. על 'המועד הקריטי' להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של 'מועדים קריטיים'". ב"כ המבקשות סבור, כי בענייננו אכן התרחש אותו "מועד קריטי". זאת, הן במישור של יחסי בני הזוג, בשים לב לעובדה שהגב' רביבי הגישה תביעה למזונות כנגד מר רביבי, והן במישור הכלכלי, בשים לב לעובדה שרביבי חויב לשלם למבקשות סכום של למעלה מעשרה מליון שקלים. אולם לטעמי, המועד הקריטי להתגבשות השיתוף בחובות, טרם קרה; המשיבים מתגוררים תחת אותה קורת גג במשך חמישים שנים רצופות, וכזאת עושים הם גם לאחר מתן פסק הדין כנגד רביבי ולוי, גם לאחר המועד שנתגלע לגב' רביבי על היחסים הרומנטיים שניהל רביבי עם לוי וגם לאחר שהגב' רביבי הגישה תביעה למזונות כנגד מר רביבי. כך אז, כך עתה. זאת ועוד. אין חולק, כי לעת הזו רביבי לא הוכרז כפושט רגל וכי מצבת הנכסים של רביבי ולוי יכולה, במימושה, לכסות את מרבית החוב למבקשות. מכאן, שחיי הזוגיות של המשיבים מצויים בשלב בו התגבש, לכל היותר, שיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם, אמנם, הנכס, ובחובות שיש להם זיקה לנכסים אלה, אך לא בחובות עסקיים, כבענייננו. משכך, יתמקד הדיון להלן בהמרצת הפתיחה שבגדרה התבקש פסק דין המצהיר, כי הנכס שייך למשיבים בחלקים שווים, זאת על אף שהוא רשום על שם המשיבה בלבד. להלן, אבהיר את המסגרת הדיונית שבה תתברר התביעה ואת נטל ההוכחה ומידת ההוכחה במסגרת זו. 4. שיתוף בבית המגורים, נטל ההוכחה ומידת ההוכחה טענת המבקשות כי לרביבי זכויות בנכס, עוד טרם פקיעת הנישואין, נסמכת על שתי דוקטרינות כלליות; האחת, טענה לרישום פיקטיבי מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". מהוראה זו נלמד, כי רישום נכס על שמו של אדם, שלצדדים אין כוונה של ממש להקנות לו את הבעלות, הוא רישום פיקטיבי ויש להתעלם ממנו. המסגרת הדיונית לבירור טענת הסכם למראית עין, יכול ותהא במסגרת תובענה עצמאית או במסגרת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, הקובע כי: "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". סעיף זה מאפשר לבית המשפט "להרים את המסך" מעבר לזכויות הקניין הרשומות, והוא נותן ביד הנושה כלי להתמודד עם תופעת הברחת נכסים מהחייב. כך או כך, נטל השכנוע מוטל על מבקש ההצהרה, שהינו בגדר "המוציא מחברו". עם זאת, המבקש יכול להסתייע בחזקות כלליות שמעמיד לרשותו הדין, ובדרך זו להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הצד שכנגד, כפי שנקבע בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776, 782 (2003) (להלן: "עניין סנדובסקי"). באותו עניין התעוררה השאלה, האם העברת בעלות בדירה מאישה לבעלה, בסמוך לאחר שהאישה נקלעה לקשיים כלכליים, מבוססת על התחייבות אמיתית וכנה, או שמא מטרתה הברחת נכסים, כנטען שם על ידי הבנק. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה באותו עניין, כי הנטל על הבנק להוכיח כי הדירה "הוברחה", באשר הבנק הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (שם, בעמ' 781). עם זאת, ומבלי להכריע בשאלת רמת ההוכחה הנדרשת, קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, כי בעניין שלפניה, בו טוען הבנק כנגד הרישום, חברו שני גורמים להקל את הנטל המוטל על הבנק: הכלל האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע ואיננו מצוי ברשות התובע. מידע זה על הנתבע להביא לפני בית המשפט ואם אין הוא עושה כן, פועל הדבר לרעתו. הכלל השני מבוסס על חזקות שבעובדה שקמו באותו מקרה לטובת הבנק. חזקות אלו, המכונות גם "אותות מרמה" Badges of Fraud)), פותחו במשפט האנגלו-אמריקאי ואם הן נותרות ללא מענה, הדבר מצביע על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה", כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן ולהראות כי העסקאות נעשו בתום לב, או להסבירן באופן שיניח את הדעת. מבין "אותות המרמה" ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו (שם, עמ' 782). על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח (6) 841, 947 (2004). בע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (ניתן ביום 3.2.09, להלן: "עניין לוינזון") שב והתייחס בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' רובינשטיין ובהסכמת כב' הנשיאה ד' ביניש וכב' השופט ס' ג'ובראן), לרמת ההוכחה הנדרשת במקרה בו מתבקש סעד הצהרתי, לפיו נכס הרשום על שם פלוני שייך למעשה לחייב. בית המשפט שב וציין, כי נטל השכנוע הוא על מבקש ההצהרה, אם כי ניתן להסתייע ב"אותות מרמה" ובדרך זו להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הצד שכנגד. בית המשפט ציין, כי מבין "אותות המרמה" ניתן למנות: קשרים בין המעביר לנעבר; שמירת ההנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו; חקירות פליליות נגד המעביר; הגשת כתב אישום נגדו; הרשעתו בעבירות של מרמה; חשדות להעלמת מס; חשאיות בפעילות הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים והעברת כל נכסי החייב (ראו פסקאות י"ג-י"ד לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין). יוער, כי בעניין לוינזון דובר על נכס שנרשם על שם אשת החייב ומעולם לא היה רשום על שם החייב, כבענייננו, בעוד שבעניין סנדובסקי דובר בנכס שהיה רשום על שם האישה (החייבת), אולם הוא הועבר על שם הבעל. הדוקטרינה השנייה שמכוחה יכולות המבקשות לטעון, כי למשיב זכויות בנכס עוד טרם פקיעת הנישואין, מבוססת על קיומה של הלכת השיתוף בנכס, החלה על זוגות אשר נישאו לפני 1.1.74, כבענייננו. הלכת השיתוף הינה למעשה חזקה הניתנת לסתירה, לפיה בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף מתכוונים כי הרכוש הנצבר על ידיהם במהלך חייהם המשותפים יימצא בבעלותם המשותפת, אף אם רשום הוא על שם אחד מבני הזוג, או מצוי בחזקתו הבלעדית. ה"מאמץ המשותף" הינו תרומתו של כל אחד מבני הזוג לשיתוף ולכלכלת הבית, כאשר תרומה זו יכול שתהא בין בהשתכרות מעבודה מחוץ לבית ובין מעבודה בבית וטיפול בצרכי המשפחה (ראו עניין שלם, פסקה 12). חזקה זו מקבלת משנה תוקף, עת המדובר בדירת המגורים של בני הזוג, שהיא בבחינת "גולת הכותרת" של יחסי השיתוף (ראו ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)), שאז נדרשות ראיות ממשיות וכבדות משקל על מנת לסתור את החזקה (ראו בג"צ 8214/07 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 22.7.10)). משכך, גם נכסים שהיו בעבר מחוץ לחזקת השיתוף, כגון נכסים שניתנו במתנה לאחד מבני הזוג, עשויים בבוא העת להיכלל בחזקת השיתוף בהתאם לנסיבות המקרה (ראו ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709, 716 (2001); עניין שלם, פסקה 13). 5. הראיות בשאלת הבעלות בנכס בפתח הדברים יובהר, כי בפסק הדין לא התבססתי על עדויות מי מהצדדים, אלא, במידת הניתן, על הראיות האובייקטיביות המצויות לפני, תוך שימוש בחזקות הראייתיות שעליהן עמדתי לעיל. זאת, בשים לב לעובדה שהנפשות הפועלות בתיק זה כרוכות במערכות יחסים אישיות. כך גוטסדינר הוא בן דודה של זהבה לוי והעיד שתמיד יתמוך בה כיוון שמדובר בקרובת משפחה. כך ודאי הזוג רביבי, שלאחר 50 שנים של חיים משותפים התברר לגב' רביבי כי מר רביבי ניהל למעשה חיים כפולים עם גב' לוי; ובעיקר כך לגבי מר רביבי וגב' זהבה לוי המונעים מהקרע שחל ביחסים האישיים שביניהם. כתוצאה מכך שינו מר רביבי וגב' לוי את עדויותיהם בהליכים השונים באופן שאינו מאפשר לבסס כל ממצא או מסקנה על בסיס עדותם, כפי שאף קבעו מותבים אחרים שדנו בעניינם. בנוסף, ניתוח הראיות מעלה סתירות בעדויות כפי שיפורט. א. גרסאות הצדדים גוטסדינר הצהיר, כי במהלך כל השנים היה ידוע לו כי מי שרכש את הנכס בפועל הוא רביבי וכי רביבי אף מסר לו את הדברים מפורשות במהלך ביקור שערך בנכס בסמוך לאחר רכישתו במהלך שנות ה-80 (ראו סעיף 17 לתצהיר מיום 17.2.09). בעדותו לפני ציין, כי ביקר בנכס פעם אחת בלבד, בשנת 1987 או 1988, וכי רביבי סיפר לו שרכש את הנכס בהזדמנות, כאשר מרבית התמורה שולמה במזומן, מכסף "שחור" שהרוויח. באשר לנסיבות שבהן רביבי תיאר בפניו הכיצד נרכש הנכס, העיד גוטסדינר, כדלקמן (ראו פרוטוקול מיום 7.11.11 עמ' 26 ש' 4-21): "אני בניתי להם את העסק הזה ונתתי להם את האשראי לגדול ולתת את הסחורה וכל זה. הדאגה הראשונה שלי היתה, רגע, העסק מצליח מאד ומתפתח יפה מאד, הדאגה הראשונה שלי היתה אולי, אני ידעתי שהוא איש צבא לשעבר, נכה, לא היה לו כלום שהוא בא אלי, אולי מתחילים פתאום לאבד את הרצון ולהתחיל להשתולל. שאלתי אותו מאיפה הכסף, הוא אומר לי מהעסק, אמרתי יפה אז אתה מרוויח הרבה כסף בעסק ואתה מצליח מאד בעסק? הוא אמר לי אנחנו מרוויחים המון כסף והוא הסביר לי שהבית הזה, הייתה הזדמנות כי היה סכסוך שם בין בעלי הבית והוא הצליח, בגלל הסכסוך הזה, לשלם להם חלק גדול מהכסף בשחור. עכשיו אני ידעתי גם בזמנו שהוא מייצר המון כסף שחור בעסק, הוא לא משלם, יש לו ספרים וכמויות הכסף שהם הרוויחו בשחור היו אדירות בתקופה הזאת, הוא אמר לי שהוא שילם, זה היה התנאי כי שאלתי אותו גם איך אתה יכול להרשות לך בית בהרצליה, זה מקום יוקרתי ביותר בארץ, איך אתה יכול להרשות לעצמך קפיצה כזאת? הוא אמר לי העסקה היתה כל כך טובה והצלחתי כל כך הרבה לשלם, חלק גדול מהמחיר במזומן, אמרתי טוב ושאלתי אותו באותה מידה אז תגיד לי אז מה קורה עם זהבה (לוי - מ' א' ג'), כי זהבה עוד גרה בדירה הקטנה שלה שהיה לה עם שני הילדים בדירת שני חדרים. הוא אומר לי אל תדאג גם לזהבה נקנה בית וגם לזהבה הכל יסתדר וזהו זה.." גרסת המשיבים הנה, כאמור, כי הנכס נרכש על ידי הגב' סקדוטו בשנת 1986. בשנת 1990 ניתן הנכס למשיבה במתנה מאחותה, שעזבה להתגורר בנכס שרכשה בניס, צרפת. באשר למקורות ששימשו את הגב' סקדוטו לרכישת הנכס, הצהירה המשיבה, כך (ראו סעיף 22 לתצהיר מיום 6.4.09) : "בשנת 1986 רכשה אחותי את הבית.. ולאחר שהתאימה אותו לצרכיה המיוחדים עברה להתגורר בו. לא "נכנסתי לכיסה" של אחותי אולם ניתן לשער כי לכספים שהיו לה ושאותם הביאה עימה מצרפת נוספו כספי הפיצויים בגין תאונת הדרכים הקשה שעברה. בכל מקרה, את הבית רכשה אחותי בעצמה, כאמור." לתמיכה בגרסתה הציגה המשיבה את הסכם הרכישה, עליו חתומה הגב' סקדוטו וכן את תצהיר המתנה, שעל בסיסו נרשמה הדירה על שם המשיבה. המשיבים הצהירו, כי במועד שבו נרכש הנכס, היה העסק של המשיב בחיתוליו, כך שלא יתכן כי היה באפשרות המשיב לממן את רכישת הנכס גם לו היה רוצה בכך (ראו סעיף 23 לתצהיר המשיבה מיום 6.4.09; סעיף 10.1 לתצהיר המשיב מיום 13.4.09). ב. התמיהות ו"אותות המרמה" כאמור, המבקשות טוענות, כי קיימים בענייננו "אותות מרמה" רבים, המצביעים על כך שרישום הבעלות בנכס על שם הגב' סקדוטו, ולאחר מכן העברת הבעלות בנכס על שמה של גב' רביבי, נועדו לקדם מטרות בלתי כשרות: גב' רביבי ואחותה הן בנות משפחה מדרגה ראשונה; לא הובא כל הסבר באשר למקורות הרכישה של הנכס ומאידך הנתונים מצביעים על כך שמצבה הכלכלי של הגב' סקדוטו לא אפשר לה לרכוש נכס כאמור ובוודאי לא לתת אותו במתנה; המדובר בעסקה חריגה, בגדרה ניתן נכס בשווי מיליוני שקלים ללא כל תמורה; מר רביבי הודה, במסגרת ההליך שהתנהל בין המבקשות לבינו, כי הוא ניהל את עסקיו תוך הונאת רשויות המס ועניין זה מהווה את הטעם לרישום הנכס על שם אחותה של גב' רביבי; מר רביבי עשה שימוש בגב' סקדוטו כ"אשת קש" גם בשנת 2008, עת רכש רכב מסוג אאודי A8 בסכום של מאות אלפי שקלים ורשם, באופן תמוה, משכון על הרכב לטובת הגב' סקדוטו, בהתאם להסכם הלוואה, כביכול, בין הצדדים; גב' רביבי הגישה תביעה למזונות כנגד מר רביבי שלושה חודשים בלבד לאחר שניתן פסק הדין בת"א 2369/99, במטרה ליצור חוב מזונות פיקטיבי וכך למלט את נכסי המשיב מהמבקשות. הגב' סקדוטו, אשר על פי הנטען רכשה את הנכס ממקורותיה והעניקה אותו במתנה לאחותה גב' רביבי, יכולה הייתה, בנקל, להפריך את "אותות המרמה" ולאשר את גרסת המשיבים. אולם, מלכתחילה לא צורף כל תצהיר מטעם הגב' סקדוטו והטענה כי מצבה הבריאותי איננו מאפשר לה להגיע ארצה למתן עדות נמצאה לא נכונה, שעה שהסתבר כי מצבה של הגב' סקדוטו בהחלט אפשר לה לבקר בבית המשיבה ובמשרדה של באת כוחה כשלושה עד שישה חודשים לערך לפני ישיבת ההוכחות מיום 19.3.12, כך לדברי המשיבה (ראו פרוטוקול מיום 19.3.12 עמ' 78, ש' 11-12). משנשאלה המשיבה מדוע, אם כן, לא התייצבה אחותה למתן עדות, השיבה, כי בתקופה האחרונה התדרדר מצבה של הגב' סקדוטו והיא "כולה מפורקת", כך לדבריה (שם, עמ' 78, ש' 21-23). יצוין, בהקשר זה, כי בפתח ישיבת ההוכחות מיום 22.3.11, ביקשה המשיבה לתקן את הדברים שאמרה בישיבה הקודמת וטענה, כי אחותה ביקרה בישראל לאחרונה לפני כשנה וחצי וכי היא יכולה להוכיח עניין זה באמצעות רישומי משרד הפנים (ראו פרוטוקול מיום 22.3.11, עמ' 18, ש' 14-16). רישומים כאמור לא הומצאו והדברים מדברים בעד עצמם. הנה כי כן, נראה כי מצבה הבריאותי של הגב' סקדוטו, בהחלט אפשר לה להתייצב בבית המשפט למתן עדות, אך המשיבים בחרו שלא להעידה ואף לא המציאו כל תעודה רפואית בעניין זה. מכל מקום, אף אם מצבה הבריאותי של הגב' סקדוטו אכן לא אפשר לה להגיע ארצה, כנטען, הרי שניתן היה להעיד אותה באמצעות שיחת וידיאו ממקום מושבה בצרפת. על אפשרות זו עמדתי כבר בישיבת ההוכחות הראשונה (ראו פרוטוקול מיום 7.11.11, עמ' 33 ש' 21 עד עמ' 34 ש' 15). מששבתי וציינתי אפשרות זו בפני המשיבה, בעת עדותה לפני, תגובתה הייתה: "בסדר, בסדר גמור. בסדר גמור לכאן אחותי לא תגיע" (ראו פרוטוקול מיום 19.3.12, עמ' 80, ש' 20). בנוסף לאי העדת הגב' סקדוטו, גם לא הוצגו כל מסמכים שיש בהם כדי לאשש את הטענה, כי הנכס נרכש על ידי הגב' סקדוטו ממקורותיה. כך, לא הוצגו כל מסמכים המעידים על גובה כספי הפיצויים שהגב' סקדוטו קיבלה כתוצאה מתאונת הדרכים שעברה, אף שהמדובר בראיות שהן בהישג ידה של המשיבה. לא הוצגו גם תדפיסי חשבון או אישורים המעידים על מצבה הכלכלי של הגב' סקדוטו או על העברות כספים כלשהן לטובת רכישת הנכס. במהלך עדותה לפני, טענה גב' רביבי כי אחותה, הגב' סקדוטו ניהלה חברת אופנה בצרפת לפני עלייתה לארץ וכי בעלה, זמר האופרה המפורסם, הביא עמו כספים רבים ארצה. עוד טענה המשיבה, כי הנכס נרכש לאחר שאחותה מכרה נכס אחר שרכשה קודם לתאונה, בקריית שרת ברעננה, וכדבריה (ראו פרוטוקול מיום 19.3.12, עמ' 72, ש' 15-19): ".. היא עלתה ארצה עם הרבה כסף כי בחוץ לארץ המצב שלהם היה יוצא מן הכלל הוא היה מקבל הרבה כסף מהאופרה הוא היה זמר אופרה. בתור בריטון אם זה אומר משהו, והיא עלתה לארץ ואמרתי לך מה שקרה היא נפצעה מאד קשה היא רכשה בית בקריית שרת ברעננה שאותו היא בסוף מכרה כדי לקנות את הבית הזה שהיה בהזדמנות בהרצליה". ברם, המשיבה לא צירפה כל ראיה באשר לתמורה שהתקבלה בגין מכירת הדירה ברעננה. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי כאשר אדם מנסה להגן על רכושו, בוודאי על נכס ששוויו מיליוני שקלים כבענייננו, הוא מגלה מעורבות רבה ורותם את כל משאביו לניהול המאבק. לא כך קרה במקרה שלפנינו. המשיבה נחקרה ארוכות, הכיצד יתכן שמוגשת נגדה תביעה, בה נטען, מפורשות, כי הגב' סקדוטו כלל לא רכשה את הנכס והיא אינה עושה את המתבקש מאליו והוא לפנות לאחותה בבקשה לקבל ממנה מסמכים כלשהם, היכולים להוכיח כי הגב' סקדוטו אכן רכשה את הנכס ממקורותיה (שם, עמ' 74 ש' 18 עד עמ' 76 ש' 3). למשיבה לא היה כל מענה ענייני לכך (שם, בעמ' 76, ש' 4-8): "קודם כל אחותי הייתה אישה מאד מאוד מאוד פחדנית מאוד פגועה ואני הייתי הבן אדם היחידי בשבילה היא לא החזיקה את הכספים בבנקים אף פעם היא פחדה נורא, זה היה תמיד אצלה בבית, תמיד בבית, אף אחד לא החזיק כספים בבנק. ואת הצ'ק שהיא קיבלה כפיצויים היא העבירה את זה ישר כנראה לבעל הזה לבעל הבית שהוא מכר לה.." הסברה של המשיבה, כי הגב' סקדוטו הייתה "אישה מאד מאד פחדנית מאד פגועה" ועל כן לא נהגה להחזיק את כספה בבנקים אלא בתוך ביתה במזומן, אינו משכנע. גם טענת המשיבה, לפיה אחותה העבירה את כספי הפיצויים שקיבלה בגין התאונה ישירות כתשלום בגין הנכס אינה הגיונית, שכן התאונה ארעה בראשית שנות השבעים ואילו הנכס נרכש בשנת 1986 (שם, עמ' 76 ש' 7 עד עמ' 77 ש' 13). בהמשך, נשאלה המשיבה מדוע לא פנתה לעורך הדין שטיפל ברכישת הנכס על מנת לקבל מסמכים נוספים, והשיבה כך (שם, בעמ' 80 ש' 22 עד עמ' 81 ש' 12): "עו"ד צוקרמן: .. עכשיו תראי בכל זאת צרפת לתשובה שלך להמרצת הפתיחה את הסכם הרכישה של הבית מאיפה יש לך את ההסכם הזה, העדה, גב' רביבי: מה זה ההסכם, ש: את ההסכם של הקנייה של הבית, ת: כן, ש: הסכם שאחותך קנתה את הבית, ת: נכון. ש: מאיפה יש לך את ההסכם הזה? ש: ההסכם זה אצל בביוף, בביוף עשה לנו את ההסכם הוא בא הביתה והוא עשה את ההסכם, הוא היה איתה כשהיא רכשה את הדירה. ש: הכוונה היא לעורך דין בביוף? ת: כן אבל לא הבן, זה היה האבא. ש: האבא. עורך דין בביוף האבא. ת: כן. ש: הבנתי. את פנית לעורך דין בביוף כדי לראות אם יש לו מסמכים נוספים שיכולים לשפוך אור על הנושא הזה, ת: לא, אני לא פניתי לאף אחד, ת: להסביר איך שולמה תמורת הנכס? ת: אני לא פניתי לאף אחד. ת: למה? יש לזה איזה שהיא סיבה? ש: כי בשבילי הבית שלי נקנה על ידי אחותי וזה שהיא נתנה לי אותו והיא נתנה לי אותו זה אסור לקבל מתנות?" להימנעות מהצגת ראיות והבאת עדים קיים משקל ראייתי בלתי מבוטל ולעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (ניתן ביום 27.7.08), בפסקה 26 לפסק הדין: "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". כמו כן, באופן דומה נקבע בפסיקה, כי: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)). מכל מקום, מהסכם המכר שצורף לתשובת המשיבה להמרצת הפתיחה עולה, כי המדובר בנכס שנרכש בתמורה לכ- 330,000$ (ארה"ב). קשה לשער, כי כספי הפיצויים שקיבלה הגב' סקדוטו בראשית שנות השבעים, ואשר היו אמורים לשמש למחייתה, הספיקו לרכישת הנכס בשנת 1986. יש לזכור, כי המדובר באישה שהתייתמה מאב ומאם בגיל צעיר ביותר, מבלי שזכתה לכל ירושה ובדומה לאחותה, לא עבדה למחייתה מאז עלייתה ארצה, בראשית שנות השבעים (ראו פרוטוקול מיום 19.3.12, עמ' 70-71). המשיבה אף העידה, כי הגב' סקדוטו ננטשה על ידי בעלה בסמוך לאחר התאונה, מבלי שקיבלה כספים כלשהם במסגרת פירוק הנישואים (ראו שם, בעמ' 72 ש' 6-9), אם כי מיד לאחר מכן, משנשאלה כיצד עלה בידי אחותה להתקיים, טענה, באופן תמוה, כי הגב' סקדוטו נתמכה על ידי חמותה, שהגיעה ארצה לאחר התאונה לסעוד אותה (שם, עמ' 72 ש' 10 עד עמ' 73 ש' 3). לכל אלו מתווספת העובדה, שבראשית שנות התשעים הגב' סקדוטו רכשה נכס נוסף בעיר ניס בצרפת, שבו היא מתגוררת מאז ועד היום. זאת, כאשר אין חולק כי הגב' סקדוטו לא עבדה למחייתה מאז שנפגעה בתאונת הדרכים. המשיבה נחקרה בעניין זה, כדלקמן (שם, עמ' 82, ש' 6-25): "ש: אחרי כל השנים שהיא לא עבדה, ת: כן, ש: ואחרי שהיא קנתה ונתנה לך במתנה בית, ת: כן, ש: בהרצליה פיתוח, היה לה עוד כסף לקנות בית בניס? ת: נכון. ש: נכון. ומאז, ת: את הבית הזה היא לא שילמה הרבה כסף כי היא תושבת צרפת היא אזרחית צרפתית ובגלל המצב הבריאותי שלה מדינת צרפת עזרה לה והיא גרה בדירת קרקע וזאת הסיבה שהיא קנתה בית. ש: וממה היא מתקיימת עד היום ב-20 וכמה שנים שחלפו מאז? ת: יש לה את זה, ש: 25 שנה מאז, ת: יש לה איך קוראים לזה בעברית, היא מקבלת משכורת. בית המשפט: מהמדינה. ת: כן, בית המשפט: קצבה, ת: כן, עו"ד צוקרמן: קצבה מהביטוח הלאומי הצרפתי? ת: כן." תהיות אלה מדברות בעד עצמן. אוסיף, כי ניתן היה להתרשם, "בין השורות", במהלך עדותה של המשיבה, כי המשיבים הם אלה אשר סייעו כלכלית לגב' סקדוטו לאורך השנים, ולא להיפך (ראו, למשל, בעמ' 72, ש' 23 עד עמ' 73 ש' 9. כן ראו את תגובת המשיבה משעומתה עם גרסתה של לוי, לפיה רביבי סיפר לה ולגוטסדינר כי לגב' סקדוטו "אין ממה לחיות", עמ' 83 ש' 2 עד עמ' 84 ש' 16. ראו גם את עדותו של גוטסדינר, פרוטוקול מיום 7.11.11 עמ' 31, 38). מעבר לכך, לא ניתן כל הסבר הגיוני, על שום מה מצאה הגב' סקדוטו לנכון לתת לאחותה נכס בשווי מיליוני שקלים, ללא כל תמורה. זאת, במיוחד בתקופה שבה עסקיו של המשיב שגשגו ובני הזוג נהנו מחיי מותרות ופאר. יש לזכור גם, כי הגב' סקדוטו הינה אם לבת - אם כי עניין זה הוצנע בתצהירי המשיבים - וקשה לשער כי הייתה בוחרת להעניק את הנכס במתנה לאחותה ולא לבתה. בתצהיר שניתן בתמיכה לתשובתה להמרצת הפתיחה הצהירה המשיבה, כי הנכס ניתן לה במתנה משום שטיפלה באחותה לאחר התאונה (ראו סעיפים 16-27 לתצהיר מיום 6.4.09). במהלך חקירתה לפני, גב' רביבי נתנה הסבר נוסף הנוגע לחששה של אחותה מפני בעלה, זמר האופרה הצרפתי, שהתכוון לגזול מהגב' סקדוטו את כספי הפיצויים שקיבלה בעקבות התאונה, ובמילותיה (שם, עמ' 100, ש' 27-30): ".. תראי, לאחותי היה בעל מנוול היא פחדה נורא שהבעל שלה יבוא וייקח ממנה את כל מה שיש לה. ואנחנו הזהרנו באמת את העורך דין שטיפל בה שיש לו את ה-את הכוונות לעשות את זה ושידאג שהוא לא יקבל שום דבר בעלה." הסבר זה, לבד מן העובדה שהוא שונה מן ההסבר שנתנה המשיבה בתצהירה לעניין הטיפול באחותה, איננו סביר. על פי גרסתה של הגב' רביבי, בעלה של הגב' סקדוטו נטש אותה בשנת 1973, כשנה לאחר התאונה שעברה, ועל כן בלתי מתקבל על הדעת שהגב' סקדוטו חששה מבעלה 17 שנים לאחר מכן, בשנת 1990. מכל מקום, ברור כי אם הגב' סקדוטו אכן חששה מבעלה בשנת 1990, אזי היא חששה ממנו גם בשנת 1986, בעת שנרכש הנכס ונרשם על שמה, באופן המעקר כליל הסבר זה. בישיבת ההוכחות הבאה, בהמשך חקירתה הנגדית של המשיבה, הועלתה גרסה שלישית לגבי העברת הנכס במתנה לגב' רביבי מאחותה והיא כי הנכס ניתן למשיבה למשמורת וכדבריה: "לשמירה, יותר מאשר בשבילי" (פרוטוקול מיום 22.3.12, עמ' 19, ש' 22). משנשאלה המשיבה לפשר העניין השיבה, כדלקמן (שם, עמ' 19, ש' 25-29): "ש: מה ז"א שקיבלת את הבית לשמירה? ת. קיבלתי את הבית מאחותי והעברנו אותו, היא רצתה שיהיה רק על שמי כי היא סמכה עלי שאדע לשמור, בגלל זה שהיתה בכאסח עם בעל נוכל ורמאי שהוא כל הזמן היה בארץ כדי לנסות לקחת את המעט הזה שהיא קיבלה מהפיצויים שלה. אז היא אמרה, אנחנו ביחד, אני רוצה שאת.. כי אני יודעת שאם יום אחד אצטרך את הבית או כל צרה שהיא, אני יודעת שאתה לא תסרבי לי." (ההדגשה שלי - מ' א' ג' ) מלבד היותה של גרסה זו בבחינת גרסה מאוחרת וכבושה שמשקלה הראייתי מצומצם, הרי שאין כל הגיון בהעברת הבעלות בנכס על שם המשיבה אם הכוונה הייתה מלכתחילה שהמשיבה רק תשמור על הנכס בעבור הגב' סקדוטו (ראו שם, בעמ' 21 ש' 26-29). גם בלתי מתקבל על הדעת, כי המשיבה אכן ראתה בנכס ככזה שניתן לה למשמורת מאחותה ועם זאת היא הסכימה לשעבדו לטובת עסקיו של המשיב, שנתיים בלבד לאחר מכן (שטר המשכנתא הוגש וסומן ת/10). המשיבה עומתה עם עניין זה, מבלי שהיה לה כל הסבר סביר לכך (שם, עמ' 22). יושם אל לב, כי בנקודה זו התייחסה המשיבה לכספי הפיצויים בציינה כי המדובר בסכום קטן ובלשונה: "את המעט הזה שהיא קיבלה מהפיצויים שלה". הנה כי כן, גרסתם של המשיבים רצופה תמיהות ו"אותות מרמה" ולא נותר ממנה מאום. אלא שבידי המבקשות עלה להצביע על אותות "מרמה נוספים" - חיצוניים לגרסת המשיבים; העובדה שמר רביבי ניהל את עסקיו מבלי לדווח על מלוא הכנסותיו לרשויות המס, כפי הודאתו המפורשת במסגרת ההליך בת"א 2369/99, בהחלט מבססת מניע לרישום הנכס על שם הגב' סקדוטו ומאוחר יותר על שמה של המשיבה (ראו סעיף 58 לפסק הדין של כב' השופטת ש' גדות). גם פרשת המשכון שנרשם לטובתה של הגב' סקדוטו על הרכב שרכש מר רביבי בשנת 2008, בשווי מאות שקלים, מצביעה על מגמה ושיטה למלט את רכושו של המשיב מנושיו ועל כך שהגב' סקדוטו שימשה כלי בידי מר רביבי. לכל אלה מתווספת העובדה שגב' רביבי הגישה תביעת מזונות כנגד המשיב בגובה עשרות אלפי שקלים, כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בת"א 2369/99, ובגדרה נטענו טענות הסותרות חזיתית את הנטען בגדרי תובענה זו. על פניו, נראה כי המדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה להרחיק חלק מנכסיו של מר רביבי מהמבקשות ולעניין זה די להפנות לתמיהות שעלו במהלך חקירת היכולת שנערכה למר רביבי, עת נמצא באמתחתו כרטיס האשראי של אשתו (ראו, לעניין זה, את החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 17.10.10, הוגשה וסומנה ת/1. כן ראו את החלטות ערכאות הערעור שדנו בעניין זה, הוגשו וסומנו ת/2 ו- ת/3). מעבר לעובדה שלא הוכח כלל כי הנכס נרכש ממקורותיה של הגב' סקדוטו ואף לא הוכח שהגב' סקדוטו התגוררה בנכס, הרי שקימות ראיות פוזיטיביות המצביעות על בעלות המשיב בנכס ועל כך שעשה בנכס כבתוך שלו; ראשית, העובדה שמר רביבי נהג לעבוד עם "כסף שחור" מצביעה על יכולת כלכלית לרכוש את הנכס, זאת בשים לב לעובדה שעסקיהם המשותפים של מר רביבי וגב' זהבה לוי החלו, לכל המאוחר, בראשית שנות השמונים - ולגרסת המבקשות עוד בסוף שנות השבעים - והנכס נרכש בשנת 1986. זאת ועוד. מחקירתו של מר רביבי לפני עולה, כי באותה עת כבר היו בבעלותו שני נכסים ברחוב דיזינגוף בתל-אביב (ראו פרוטוקול מיום 19.3.12, עמ' 51, ש' 19-30). שנית, וכפי הודאתה המפורשת של גב' רביבי, המשיבים עברו להתגורר בנכס כחודש לערך לאחר רכישתו (שם, עמ' 100, ש' 18-19). יצוין, עם זאת, כי בפתח ישיבת ההוכחות הבאה, המשיבה ביקשה לחזור בה מדברים אלה וטענה כי המשיבים עברו להתגורר בנכס רק כשנתיים לאחר שנרכש, כפי גרסתה בתצהיר (ראו פרוטוקול מיום 22.3.11, עמ' 18). יש לזכור גם, כי לדברי המשיב, בשנת 1991 לערך נמכרה דירת המגורים של המשיבים בגבעתיים, בה התגוררו עד לרכישת הנכס ואשר הזכויות בה היו רשומות על שם שניהם, מבלי שנרכשה דירה אחרת במקומה (ראו פרוטוקול מיום 19.3.12, עמ' 53 ש' 8 עד עמ' 55 ש' 2). לכל אלה מצטרפת העובדה, שכבר בשנת 1992 מושכן הנכס לטובת בנק דיסקונט ללא הגבלת סכום, לצורך קבלת אשראי לעסקיו של מר רביבי. עניין זה גם עשוי להסביר מדוע הועבר הנכס על שם גב' רביבי בשנת 1990. ואם לא די בכך, הרי שהסתבר, כי כאשר הנכס ניזוק כתוצאה מדליפת מים, המשיב - והוא בלבד - הגיש תביעה לקבלת תגמולי הביטוח כנגד חברת הביטוח, שבגדרה טען, כי הוא הבעלים של הנכס וכי רכש אותו בשנת 1986 (ראו ת"א (ת"א) 52581/03 אורי רביבי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 13.1.08), הוגש וסומן ת/6). לטעמי, יש ליחס לעניין זה חשיבות רבה, שכן למשיב לא היה כל אינטרס, בשלב זה, שלא לומר אמת, שכן הפוליסה הייתה רשומה על שם שני בני הזוג. יצוין, כי מהמסמכים שצורפו לתביעה עולה גם, כי מר רביבי השקיע סכום של כ- 79,000 ₪ לצורך שיפוץ הנכס. אמנם בתקופה שבה נרכש הנכס מר רביבי לא היה נתון בקשיים כלכליים ולא היה כל חוב למבקשות. אולם, כפי שכבר ציינתי, העובדה שמר רביבי ניהל את עסקיו תוך הונאת רשויות המס בהחלט מבססת מניע לרישום הנכס כפי שנרשם. מכל מקום, מכלול הנתונים, כמו גם הגיון הדברים וניסיון החיים, מובילים למסקנה שמר רביבי פעל על מנת ליצור לעצמו נכס, אשר לא יהיה רשום על שמו, בין מסיבות כלכליות, בין לשם הבטחתו מפני ידם של נושים עתידיים, ככל שיהיו, ובין מסיבה אחרת. כך או כך - שוכנעתי כי מדובר בנכס השייך למר רביבי. 6. חזקת השיתוף גם לו היה מדובר בנכס שניתן למשיבה במתנה מאחותה, כנטען על ידי המשיבים, הרי שמכלול הראיות שעליהן עמדתי לעיל, ובמיוחד עובדת שעבוד הנכס לטובת עסקיו של מר רביבי, מהוות - לכל הפחות - אינדיקציות המצביעות על כוונת שיתוף בנכס. יש לזכור, כי לצורך הקמת חזקת השיתוף כאשר מדובר בדירת המגורים צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש. חיי בני הזוג בענייננו בודאי עומדים בדרישה זו; המדובר בבני זוג שאלו הם נישואיהם הראשונים, אשר גידלו יחד שתי בנות וניהלו באופן כללי אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, כאשר המשיבה עסקה בעבודות הבית והמשיב עבד לפרנסת המשפחה. המשיבים חיו תחת קורת גג אחת בחמישים השנה האחרונות, כמחציתן בנכס נשוא ענייננו. המדובר בנכס שנרכש בשנת 1986, היינו למעלה מעשרים שנה לאחר נישואיהם של בני הזוג. לכך כאמור, מצטרפת, עובדת שעבודו של הנכס לטובת עסקיו של המשיב והתביעה שהגיש המשיב, לבדו, כנגד חברת הביטוח. כל אלה מלמדים על כוונת שיתוף בנכס, באופן המעביר את הנטל אל המשיבים להוכיח, כי לא הייתה כוונה כאמור. משמעותו של נטל זה היא כי על המשיבים להביא ראיות לכך כי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים במקרה הנידון הייתה שונה מהכוונה המיוחסת ברגיל, מכוח החזקה האובייקטיבית, לבני זוג במצבם. ראיות כאמור לא הובאו ומשכך, המסקנה הלכאורית, שלפיה מדובר בנכס משותף של המשיבים, נותרה על כנה. 7. סוף דבר אורי -1160/09 ניתן בזאת פסק דין המצהיר, כי מחצית המגרש המצוי ברחוב האשל 61 בהרצלייה פיתוח והבית הבנוי עליו, הידוע גם כגוש 6669 חלקה 53, הרשום על שמה של ציפורה רביבי, שייך לאורי רביבי ולציפורה רביבי בחלקים שווים. (מחצית הנכס לא היה רשום מעולם על שם הגב' רביבי והייה שייך לאחרים שאינם קשורים לענייננו). בהתאם לכך, ירשם מר אורי רביבי כבעלים של 1/4 מהזכויות והגב' ציפורה רביבי כבעלים של 1/4 מהזכויות הנותרות. זאת, תחת הרישום הנוכחי, לפיו הגב' ציפורה רביבי הינה בעלת 1/2 מהזכויות בחלקה. לשכת רישום המקרקעין תתקן את הרישום כאמור והיא אינה רשאית להעמיד לצורך שינוי רישום זה תנאים נוספים. התביעה להצהיר כי החוב משותף לשני המשיבים - נדחית. המשיבים ישלמו למבקשות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ כל אחד (בסה"כ 60,000 ₪). הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הלכת השיתוףבני זוגשאלות משפטיות