מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מניעת שימוש מסחרי במבנה: 1. בפניי עתירה מנהלית בה נדרש בית משפט זה ליתן כנגד המשיבים צו מניעה קבוע האוסר עליהם לפעול כלהלן: א. לאפשר שימוש מסחרי במבנה המסחרי בשטח קרקע של 10,794.96 מ"ר, שטח מבונה של כ- 13,000 מ"ר, אשר נבנה ע"י המשיבה 5 (להלן: "מנגל") בגוש 13150 חלקה 19 באזור התעשייה גליל עליון. (להלן: "המתחם" או "מתחם ביג"). ב. לאסור שימוש על המשיבים או מי מהם ליתן רישיון אכלוס למתחם ביג כולו או חלקו. ג. לאסור על המשיבים או מי מהם להימנע מאכיפת חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") בכל הנוגע למתחם ביג ולשימושיו המסחריים. ד. לאסור על המשיבים או מי מהם להנפיק רישיונות עסק לעסקים מסחריים שיבקשו להתנהל במתחם ביג, ככל שלא יהיה היתר בנייה וטופס אישור אכלוס למתחם ביג לשימושים מסחריים כדין. ה. לאסור על המשיבים או מי מהם לאפשר הפרת החוק ע"י המשיבה 4 או מי מטעמה או כל הבא במסגרת מסחרית, עסקית או אחרת עם מתחם ביג כולו או חלקים ממנו. 2. רקע עובדתי בתמצית: א. במהלך חודש אפריל 2006 קיבלה מנגל היתר בנייה בתנאים מהמשיבה 1, להקמת מתחם ביג בהיקף של כ- 11,000 מ"ר בסמוך לכניסה הדרומית לקריית שמונה (להלן: "ההיתר"). ב. בחודש יולי 2006 הוגשה ע"י עיריית קרית שמונה עתירה מנהלית לבית משפט זה כנגד החלטת הוועדה המקומית להעניק את היתר הבנייה למנגל, לעתירה הצטרפה חב' אדריאל ישראל בע"מ - בעלת קניון 8 באמצע בקרית שמונה. בעתירה נטען, בין היתר, כי ההיתר סותר תוכנית שבתוקף (להלן: "העתירה הראשונה"). ביום 16.8.06, ניתן פסק דינו של כב' השופט ממן, אשר דחה את העתירה הראשונה וקבע שהיתר הבנייה תואם את המערך התכנוני הקיים. ג. עיריית קרית שמונה אשר הגישה תחילה את העתירה, בחרה שלא לערער על פסק הדין, אך חב' אדריאל לא השלימה עימו והגישה ערעור לבית המשפט העליון, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישה אדריאל, נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים ביום 14/09/06. אולם, עם הגשת הערעור לא התבקש בית המשפט העליון להוציא צו מניעה אשר יעכב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה הראשונה, ובקשה שהוגשה לקראת סיום ההליכים בערעור, אף נדחתה. נוכח זאת, בעת שהתנהל הערעור בבית המשפט העליון, החלה מנגל בבניית מתחם ביג בהשקעה כספית ניכרת ועד למתן ההכרעה בערעור, השלימה בפועל את בניית המתחם. ד. ביום 24.6.09 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור וקבע כי אכן ההיתר שניתן למנגל לא תאם את התוכנית שבתוקף, אשר על פיה לא ניתן להתיר הקמת מרכז מסחרי על המקרקעין. עם זאת ונוכח העובדה שמתחם ביג כבר הוקם על המקרקעין בהשקעה ניכרת, ואף לא נתבקש צו מניעה זמני אשר יעצור את הקמתו מבעוד מועד, החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית משפט זה על מנת שייבחן את החלת תורת הבטלות היחסית ותוצאותיה על המקרה דנן, על פי שיקול דעתו ובהתאם לראיות שיביאו הצדדים (ראו נספח 1 לתגובת מנגל לבקשה לצו מניעה זמני (להלן: "התגובה"). ה. בהתאם להוראת בית המשפט העליון נקבע התיק על ידי לשמיעת ראיות ולדיון בשאלת הבטלות היחסית. ביום 7.12.09, הגישה העותרת בקשה להצטרף כצד לעתירה הראשונה, בה טענה כי היא צד דרוש בהליך, מקום שלהכרעה עשויה להיות השפעה עליה בהיותה סמוכה למתחם ביג וכן מסיבות נוספות (ראו נספח ג' לתגובת מנגל). ביום 24.12.09, ולאחר שקיבלתי את תגובת הצדדים, דחיתי את בקשת העותרת להצטרף להליך מטעמים שונים ובהם שיהוי ממשי, יעילות הדיון וטעמים נוספים (ראו נספח ד' לתגובת מנגל). אציין, כי בקשה ראשונה לצירוף העותרת, הוגשה ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית שמונה ביום 14.9.09, אולם הבקשה נמחקה לבקשת מגישתה ללא צו להוצאות (ראו נספחים א'-ב' לתגובת מנגל). העותרת הגישה ערעור על החלטתי שלא לאפשר לה להצטרף להליך, אולם ביום 20.10.10 נמחק הערעור וזאת לבקשת העותרת (ראו נספחים ו'-ז' לתגובת מנגל). אציין כי אף בקשת העותרת לעיכוב ביצוע החלטתי שלא לאפשר לה להצטרף כצד להליך, נדחתה ע"י בית המשפט העליון ביום 3.1.10, בין היתר, נוכח השיהוי הכבד בהגשת הבקשה להצטרף להליך (ראו נספח ח' לתגובת מנגל). ו. לאחר שנשמעו חלק נכבד מן הראיות בתיק, ובהמלצתי נשלחו הצדדים בעתירה הראשונה להליך גישור בפני כב' שופט בית המשפט העליון בדימוס פרופ' יצחק זמיר. לאחר הליך גישור ממושך, הגיעו כל הצדדים בעתירה הראשונה, לרבות המדינה, לידי הסכמות, לפיהן תותר פתיחת מתחם ביג בתקופת ביניים, בהיקף של 8,550 מ"ר שטח מסחרי מתוך 11,000 מ"ר שהותרו בהיתר, עד לאישור תוכנית בעניין, בכפוף להתקיימותם של מספר תנאים בשנים הקרובות. (להלן: "הסכם הפשרה" או "ההסכם") (להלן נספח י' לתגובה). הסכמות הצדדים הוגשו לעיוני וביום 17.7.11 נתתי להסכמות אלו תוקף של פסק דין (להלן נספח י"א לתגובה). ז. ביום 12.10.11 הגישה העותרת את העתירה שלפניי יחד עם בקשה לצו מניעה זמני. בדיון מיום 8.11.11 ובהסכמת הצדדים, דחה כב' השופט ארבל את הבקשה לצו ביניים, תוך קביעה שההוצאות בגין הבקשה לצו זמני יילקחו בחשבון עת תידון העתירה לגופה. ח. בדיון שהתקיים ביום 3.6.12 הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, על פיה יוגשו סיכומים לבית המשפט הן לעניין טענות הסף והן לגופה של העתירה, ועל פיהם יינתן פסק דין בעתירה. 3. טענות הצדדים בתמצית: א. לטענת העותרת, לאחר שסורבה בקשתה להצטרף כצד להליך, לא הייתה לה כל ידיעה על המתרחש בתוככי בית המשפט. לטענתה, רק בדיעבד גילתה כי הצדדים בעתירה הראשונה נשלחו לגישור אצל פרופ' זמיר, על הסכם הפשרה ועל פסק הדין שניתן בעקבותיו. לשיטת העותרת, המצב המשפטי שנוצר נוכח הסכם הפשרה הינו כזה המאפשר למנגל לפעול תוך רמיסה והתעלמות בוטה מן החוק, כאשר היא מוסיפה לפעול על אף שנקבע כי הבנייה שביצעה הייתה ללא היתר. עוד הוסיפה העותרת וטענה כי המשיבות 1 ו-2 עוברות ביודעין ובמופגן על החוק, מקום שהראשונה שוללות מעצמה את החובה לאכוף את החוק ומכשירה למעשה עבודות בנייה לא חוקיות, ואילו השנייה עוברת על הוראות חוק רישוי עסקים, התשכ"ח- 1968, כאשר היא מתעתדת להנפיק רישיונות עסק לעסקים שיפעלו במתחם ביג וזאת על אף היעדר היתר בנייה למתחם. העותרת הוסיפה וטענה כי בעמדת היועמ"ש בהסכם הפשרה, נדרשה מנגל למלא תנאים שאם לא ימולאו, יהיה היועמ"ש פטור מהבטחתו. לטענתה של העותרת לא עמדה מנגל בדרישה מקום שלמצער, לא הוגשה נכון ליום הגשת העתירה תוכנית מפורטת להפקה אשר נדרשה בנייר העמדה והמועד להגשתה חלף. העותרת הוסיפה והעלתה טענות נוספות לגופו של הסכם הפשרה כגון אי יכולתה של מנגל להשלים את ההליך במשך 3 שנים וכן פגמים הקיימים לשיטתה בנוסח הסכם הפשרה אשר מחייבים את ביטולו. בסיכומים מטעמה שבה העותרת על טיעוניה כשהיא חוזרת ומדגישה כי הסכם הפשרה אשר נחתם הינו מתן הכשר לקיומן של עבירות בנייה ושימוש חורג בקרקע שלא כדין ועל כן המדובר בהסכם שאינו סביר ואינו ראוי. עוד טענה העותרת כי ההסכם מהווה הפרה בוטה של הוראות תמ"א 34- תוכנית המתאר הארצית לביוב ולפיכך גם פוגע בה בצורה ישירה. העותרת התייחסה לטענות בדבר העדר זכות עמידה בהליך וטענה כי זו קיימת לה מקום שהעתירה מעלה הן שאלות של טובת הציבור והן שאלות, אשר יש להן השפעה של ממש על טובת העותרת. מצאתי לציין כבר עתה, כי בסיכומיה נקטה העותרת לא אחת בשפה בוטה ובהטחת האשמות לא מבוססות שאינן ראויות להיטען לפני בית משפט זה. במיוחד אמורים הדברים באשר לרמיזות שעלו בסיכומי העותרת בנוגע ליושרו של כב' שופט בית המשפט העליון בדימוס פרופ' יצחק זמיר. רמיזות אלו אין להן מקום ומוטב אם לא היו נטענות. ב. המשיבים 1, 2 ו-4 (יחדיו) ו-5 הגיבו לעתירה וטענו כי דינה להידחות. כל המשיבים העלו טענות מקדמיות דומות אשר לשיטתן מצדיקות את דחיית העתירה על הסף. בין היתר טענו כי בית משפט זה נעדר כל סמכות עניינית לדון בעתירה שעה שהעתירה תוקפת פסק דין שניתן על ידו וכן כי העותרת אינה יכולה לעתור כעת כנגד פסק הדין שניתן, כאשר לא הייתה צד להליך וכל בקשותיה בעניין זה נדחו. בנוסף, טענו המשיבים כולן כי העתירה לוקה בשיהוי מהותי, אשר די בו בכדי לדחות את העתירה על הסף. עוד הוסיפו והעלו טענות באשר לתום ליבה וניקיון כפיה של העותרת וכן טענות נוספות. המשיבים הוסיפו וטענו כי אף לגופה דין העתירה להידחות מקום שהעותרת לא הוכיחה אי סבירות אשר יצדיק התערבות משפטית בהחלטה המנהלית. כן טענו כי העותרת לא הוכיחה כל נזק ממשי שעלול להיגרם לה, כי טענותיה בעניין מוקדמות וכי העותרת אינה מפרשת כהלכה את פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על העתירה הראשונה. דיון והכרעה: 4. לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות באי כוח הצדדים, ואף עיינתי בכל הראיות והמסמכים שהונחו לפתחו של בית המשפט, לרבות סיכומי הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי דינה של העתירה להידחות. להלן נימוקיי; טענות מקדמיות: כאמור המשיבים העלו בתגובותיהם מספר טענות מקדמיות שחלקן ראויות להתייחסות במסגרת פסק דין זה. א. הסמכות העניינית: כאמור, טענו המשיבים בעתירה כי לבית משפט זה אין כל סמכות עניינית לדון בעתירה דנן. עניינה של העתירה שלפנינו הינה, הלכה למעשה, תקיפת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בעתירה הראשונה. הסכם הפשרה קבע למעשה מתווה מוסכם בין הצדדים בעתירה הראשונה, על פיו יופעל מתחם ביג בתקופת ביניים עד לאישור תוכנית בעניין, בכפוף להתקיימותם של מספר תנאים בשנים הקרובות. סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים קבועה בסעיף 5 לחוק לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים") אשר קובע: " -בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית); (2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי); (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית); (4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק." בנוגע לעתירה מנהליית קובע סע' 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים כי בית המשפט מוסמך לדון ב"החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה". בחינה של העתירה דנן מגלה כי היא אינה נכנסת לאף אחת משתי האופציות האמורות. בענייננו, הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין ביום 17.7.11. משמע, עסקינן בעתירה התוקפת למעשה פסק דין של ערכאה שיפוטית ולא החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק לעניינים מנהליים. במצב עניינים זה, ברור כי אין בית המשפט יכול לדון במסגרת של עתירה מנהלית בפסק דין אשר ניתן בערכאה דיונית אחרת וקל וחומר בפסק דין שהוא עצמו נתן. פעולה כזו הינה למעשה הפיכת בית המשפט לעניינים מנהליים לערכאת ערעור על פסקי דין שניתנו על ידו הוא, דבר שאין הדעת יכולה לקבל. נושא זה מתחדד אף יותר בענייננו נוכח העובדה כי העותרת מבקשת לתקוף כעת במסגרת עתירתה את פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, בו בקשת העותרת להצטרף אליה, ובקשתה זו נדונה ונדחתה. יתירה מכך, העותרת בחרה מיוזמתה לחזור בה מן הערעור שהגישה כנגד ההחלטה שלא לצרפה כצד להליכם בעתירה הראשונה. משמע- העותרת בחרה, הלכה למעשה, שלא להיות צד להליכים, מקום שוויתרה על זכותה להביא את ההחלטה לביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור. נסיונה כעת של העותרת לטעון באמצעות עתירה כנגד פסק דין חלוט, בו נקבע מפורשות כי העותרת אינה צד להליכים, אינו יכול להתקבל, נוכח עקרון סופיות הדיון ואף אוסיף כי התנהלות זו על פניה יכולה ללמד על חוסר תום לב ממשי מצד העותרת. בפסיקה כבר נקבע כי בית המשפט לא יאפשר לעותרים להביא את עניינם לדיון נוסף באמצעות טענות מתחום המשפט המנהלי. לעניין זה נקבע בבג"ץ 6794/04 אביגדור נמני נ' מדינת ישראל, שם נקבע: "לעותר היתה ההזדמנות להעלות את טענותיו בערכאות שדנו בתיק לגופו "אם החמיץ הזדמנות זו, אין לו אלא להלין על עצמו, ואם עשה זאת וטענותיו נדחו, אזי משמעות עתירתו הנוכחית אינה אלא ניסיון להביא את הרשעתו החלוטה לדיון בפני ערכאה נוספת. דרך זו אינה פתוחה בפני העורר, הואיל ובית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות, ובוודאי שלא על החלטותיו-שלו" (בג"צ 5291/04 ופיק ענבוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי)." אומנם פסיקה זו ניתנה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק, אולם לטעמי הלכה זו חלה גם על בית משפט זה מאחר והוא דן בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בשינויים המחוייבים (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים). משנתן בית המשפט את פסק דינו וקם מכיסאו, שוב אין בידו סמכות לדון ובוודאי לבטל פסק דין שניתן על ידו. אוסיף כי אף לו הייתי מקבל את טענת העותרת כי העתירה הינה כנגד שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, עת חתם על הסכם הפשרה, הרי שאף לעניין זה, אין לבית המשפט לעניינים מנהליים כל סמכות לבקר שיקול דעת זה, ודינה של סמכות זאת נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בלבד. סוף דבר, מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעתירה דנן. נוכח האמור יש לדחות את העתירה על הסף ולו מטעם זה בלבד. ב. שיהוי: כל המשיבים בעתירה טענו כי דינה של העתירה להידחות נוכח השיהוי המהותי אשר בבסיסה, הן בפן האובייקטיבי והן בפן הסובייקטיבי, אשר מצדיק את דחייתה על הסף. תקנות 3 ו-4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000, כדלקמן, הן הדנות בשיהוי בעניינים מנהליים וקובעות כדלקמן: "3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך. 4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)." אשר לחשיבות העמידה במועדים בעניינן של עתירות מנהליות, יפים דברי כב' השופט חשין בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך". בפסיקה נקבע לא פעם כי טענת שיהוי במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי, ופגיעה בעקרון שלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותרים ובשאלה האם התנהגותם משקפת ויתור על זכותם לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי מצב קיים ופגיעה באינטרסים של גורמים אחרים עקב האיחור בנקיטת הליך משפטי לאכיפת הזכויות; והיסוד השלישי עניינו מידת החומרה בפגיעה בשלטון החוק באם העתירה לא תתברר לגופה. השאלה האם בסופו של יום תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על רקע איזון בין שלושת המרכיבים האמורים, תוך ייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות ענין נתון (עמ"מ 7142/01 ועדה מקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פד"י נו(3) 673, 679; עע"ם 1975/01 ועדה מקומית לתכנון ובנייה נ' רובינשטיין, תק-על' 2002(3) פסקה 4; בג"צ 5682/02 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים ירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433).   לאחר שבחנתי את נסיבות העתירה שלפנינו, שוכנעתי כי אכן העותרת נהגה בשיהוי ניכר וקיצוני היורד לשורשו של עניין. לעניין זה יש כמובן לזכור כי מתחם ביג קיבל היתר בנייה כבר בשנת 2006 אז הוגשה העתירה הראשונה וניתן פסק דינו של כב' השופט ממן. לאחר מכן התנהל הליך הערעור בבית המשפט העליון אשר החזיר כאמור את העתירה הראשונה לפתחו של בית משפט זה בחודש אוגוסט 2009. במהלך כל אותה תקופה ארוכה, בה אין עוררין כי מנגל הוסיפה ובנתה את מתחם ביג, לא הגישה העותרת כל בקשה הנוגעת להצטרפות להליך. רק ביום 7.12.09, לאחר שהעתירה הראשונה חזרה לפתחו של בית משפט זה, הגישה העותרת בקשה להצטרף כצד נוסף לעתירה. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים דחיתי את בקשת העותרת, בין היתר משום שבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. בהחלטתי בעניין מיום 24.12.09 קבעתי בין היתר כך: "אין חולק, כי העותרת מס' 1 מחזיקה מעל ל- 63 ממניות המבקשת, ומטבע הדברים המבקשת הייתה בסוד העניינים הנוגע להליכים בתיק זה אין גם חולק כי העתירה דנן הוגשה בתאריך 09/07/06 וחלפו מאז כשלוש שנים וחמשה חודשים, כמו כן עברו כשלוש שנים ושלושה חודשים מאז שהוגש הערעור לבית המשפט העליון. אוסיף עוד, כי בשל קרבת המרכז המסחרי למט"ש, הרי שברור שנבנה במהלך של מספר חודשים, וזאת מול עיניה של המבקשת. מעבר לכך, הרי שהעותרת מס' 1 הגישה בקשה לצירוף המבקשת לעתירה, ובישיבה המקדמית מיום 17/09/09 נמחקה הבקשה. על אף כל זאת, לא טרחה המבקשת להגיש בקשתה זו בסמוך ומיידית לאחר שנמחקה בקשת העותרת מס' 1, אלא הוגשה בחלוף כשלושה חודשים ממחיקת הבקשה... יצויין אגב אורחא, כי בית המשפט העליון דחה את בקשת השוכרים במרכז המסחרי להצטרף לדיון בפניו, מאחר והבקשה הוגשה בשלב כה מאוחר של ההליכים. על כן גם מנימוק זה יש לדחות את הבקשה." אף כבוד השופט י' עמית בהחלטתו מיום 3.1.10 לדחות את בקשת העותרת לעיכוב החלטתי מיום 24.12.09 שלא לאפשר לעותרת להצטרף להליך קבע באופן מפורש: "לא למותר לציין כי התיק מתנהל מזה כשלוש שנים ומחצה, ואף הגיע לפתחו של בית משפט זה, כך שהמבקשת הייתה יכולה להגיש בקשה להצטרף להליך כבר לפני שנים. אשר על כן, ונוכח השיהוי הכבד בהגשת הבקשה להצטרף להליך, מה שמשליך על סיכויי הערעור, ובהתחשב בכך שיש להניח שהעותרת 1 ממילא תביא בפני בית המשפט את עמדתה של המבקשת, אני דוחה את הבקשה ללא צורך בתגובה." לא ניתן לחלוק כי השיהוי אשר עמד בבסיס ההחלטות שניתנו על ידי ועל ידי כב' השופט עמית בעתירה הראשונה, שריר, קיים ואף מתגבר בעתירה דנן. יתירה מכך, העתירה עצמה הוגשה באיחור כאשר פסק הדין בעתירה הראשונה ניתן ביום 17.7.11 ואילו העתירה דנן הוגשה רק ביום 12.10.11- כלומר כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה, וזאת מבלי שהעותרת נתנה כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי זה. אכן, העותרת טענה כי לא ידעה על קיומו של פסק הדין במועד בו ניתן, אולם טענה זאת אינה יכולה להתקבל בנסיבות העניין, נוכח תצהירו של מר מיכאל בר, נציג מנגל, אשר ממנו עולה כי שוחח עם נציג מהעותרת עוד טרם ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה ובין היתר בעניין הסכם הפשרה שעתיד להינתן לו תוקף של פסק דין (ראו נספח כ"א לתגובת מנגל). העותרת לא סתרה או הכחישה את האמור בתצהיר ולפיכך אני מקבל את גרסת מנגל בעניין זה כלשונה. יתירה מכך, כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 24.12.09, עיריית קריית שומנה, אשר הייתה אחד הצדדים בעתירה הראשונה מחזיקה מעל ל- 63% ממניות העותרת ולפיכך חזקה כי העותרת הייתה בסוד העניינים בכל הנוגע לעתירה הראשונה וידעה על מועד פסק הדין ותוכנו. נוכח כל האמור, מתקיימים שני היסודות של השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי בעתירה שהוגשה. העותרת שקטה על השמרים שנים ארוכות ולא ביקשה להצטרף להליך בעתירה הראשונה, אף שידעה על קיומו. בנוסף, הגישה את העתירה דנן תוך שיהוי ממשי ללא שהביאה כל הסבר המניח את הדעת לכך, ועל כן, לוקה עתירתה בשיהוי סובייקטיבי כבד. אשר לשיהוי האובייקטיבי, אין חולק כי במרוצת השנים ביצעה מנגל עבודות בבניית מתחם ביג בסכום של מיליוני שקלים ואף הוסיפה ופעלה במרוצת החודשים מאז ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה לשם הכשרת המתחם, תוך הוצאות כספיות ממשיות לה ולצדדים שלישיים (ראו בין היתר נספחים י"ג, י"ד, ט"ו י"ז י"ח, י"ט, ט"ז לתגובת מנגל). משמע, העתירה לוקה אף בשיהוי סובייקטיבי כבד המצדיק את השארת המצב הקיים והימנעות משינויו. אשר ליסוד השלישי, כפי שאדון בהמשך, לא מצאתי משקל רב גם בעתירה לגופה ואיני רואה כל פגיעה בשלטון החוק בשל דחייתה. סוף דבר לעניין זה, מצאתי כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר ביותר. נוכח האמור דינה של העתירה להידחות אף ולו מטעם זה בלבד. ג. ניקיון כפיים: לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות עקב חוסר תום לב וניקיון כפיים של העותרת. לטענתן, העותרת לא הציגה בפני בית המשפט עובדות מהותיות הנוגעות לאופן השתלשלות העניינים, כפי שהיא מחוייבת לעשות בהתאם לחובת הגילוי החלה עליה כאשר נמנעה מלפרט כי עתרה בעבר בבקשה להצטרף כצד בעתירה הראשונה וכן כי הגישה ערעור על ההחלטה שלא לצרפה לבית המשפט העליון, אשר נמחק לבקשתה. בחנתי את טענות המשיבים בעניין, תוך עיון בכתב העתירה ושוכנעתי כי בכל הנוגע לטענות אלה, לא נפל פסול ממשי בהתנהלות העותרת אשר בפסקה 14 לכתב העתירה ציינה: "במסגרת קביעה זו של בית המשפט העליון בקשה העותרת להצטרף לעתירה כצד נפגע, אולם בקשתה נתקלה בהתנגדות בין היתר של המשיבה 5, ובסופו של יום סורבה ע"י בית המשפט מנימוקיו. ערעור התובע לבית המשפט העליון נמחק." אכן, ייתכן וראוי היה אילו העותרת הייתה מפרטת בצורה ברורה יותר את ההליכים אשר נוהלו לעניין בקשת הצטרפותה לעתירה הראשונה וזאת נוכח חשיבותם הברורה של אלו. אולם בנסיבות העניין, ומשפירטה העותרת בכתב העתירה את השתלשלות הדברים, גם אם בצורה לאקונית, אין בידי לקבוע כי התנהלה בחוסר תום לב לעניין זה ואני דוחה את טענות המשיבים בעניין זה. אציין כי אין הדבר מפחית מקביעותיי באשר לחוסר תום הלב של העותרת העולה לכאורה נוכח ניסיונה לטעון באמצעות עתירה זו כנגד פסק דין חלוט, בו נקבע מפורשות כי אינה צד להליכים, כפי שפירטתי קודם לכן. סוף דבר לעניין הטענות המקדמיות, מצאתי כי העתירה שהוגשה איננה נמצאת כלל בסמכותו של בית משפט זה וכן כי הוגשה בשיהוי ניכר באופן קיצוני, כאשר די בכל אחת מן הקביעות האמורות על מנת לדחות את העתירה על הסף. העתירה לגופה: על אף קביעותיי, מצאתי להתייחס בתמצית אף לטענות העתירה לגופה וזאת מקום שמצאתי כי אף לגופה אין בעתירה כל ממש. כאמור, העתירה כולה מבוססת על טענת העותרת כי בית המשפט העליון ביטל במסגרת העתירה הראשונה את ההיתר אשר מכוחו נבנה מתחם ביג. אכן, בית המשפט העליון בפסק דינו קבע כי ההיתר מכוחו נבנה המתחם אינו חוקי, אולם כלל לא ביטל אותו. כל שעשה בית המשפט העליון הוא להורות על החזרת ההליכים לבית משפט זה על מנת לבחון את החלת תורת הבטלות היחסית ותוצאותיה, וזאת עפ"י שיקול דעתו. למעשה, תכלית החזרת העתירה הראשונה לבית משפט זה נעשתה, בין היתר, בכדי לבחון האם יש מקום לבטל את ההיתר או שניתן להשאירו על כנו בהתאם לתורת הבטלות היחסית. במסגרת זאת נשלחו הצדדים לעתירה הראשונה לגישור בפני כב' שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יצחק זמיר, ניהלו ישיבות רבות ובסופו של יום הגיעו להסכמות אשר מצאו את ביטוין בהסכם הגישור, אשר אף נבחן ע"י הדרגים הגבוהים ביותר בנושא, לרבות ע"י היועץ המשפטי לממשלה אשר נתן את הסכמתו להסכם הגישור וזאת בכפוף לקיומם העתידי של מספר תנאים עליהם הסכימו הצדדים. להסכם הגישור ניתן כאמור תוקף של פסק דין. נוכח האמור, שגויה טענת העותרת כי כיום פועל מתחם ביג ללא היתר, וזאת שעה שהסכם הגישור ופסק הדין אשר אישר אותו קבעו למעשה כי ההיתר נותר על כנו וזאת כאמור, בכפוף למילוי תנאים עתידיים. לעניין זה ראוי להזכיר עקרון ידוע במשפט המנהלי והוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449: "כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין). לפיכך, ועל מנת לזכות בסעד המבוקש של ביטול ההחלטה המנהלית, על העותר יהיה להוכיח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678). בענייננו, לא מצאתי כל אי סבירות בהחלטה המנהלית שהינה למעשה פסק הדין בעתירה הראשונה ובהסכם הגישור, אשר ניתן כאמור לאחר ישיבות ודיונים ארוכים של כל הגורמים המקצועיים. העותרת לא הצביעה על כל פגם ממשי שנפל בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה או מוסדות התכנון ולא כל שכן על חוסר סבירות ממשית העולה מהחלטתם לאמץ את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. מעבר לנדרש אוסיף כי פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה קיבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה ניתן לפתוח את מתחם ביג וזאת כהסדר ביניים, במהלכו יהיה על הצדדים לעמוד בתנאים מוסכמים וביניהם הליכי תכנון שונים אשר מתקיימים בימים אלו. נוכח האמור, אף טענתה של העותרת לפיה נשללה ממנה זכות טיעון או התנגדות לתוכנית דינה להידחות שכן, כעולה מתשובת המדינה לעתירה, הליכי התכנון בקשר לתוכנית אזור התעסוקה המרחבי לגליל עליון ולקרית שמונה (להלן: "התוכנית"). תוכנית זו הוגשה לוועדה המחוזית בספטמבר 2011, לא מכבר הושלמו השלבים הסופיים של בדיקתה, והיא קבועה לדיון במליאת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון במהלך חודש זה. פועל יוצא, כי הליכי התכנון של התוכנית לא הבשילו עדיין לשלב בו יכולה העותרת להשמיע את התנגדותה, כאשר כל טיעוניה, לרבות באשר לתמ"א 34, תוכל העותרת להעלות במסגרת שלב ההתנגדויות לתוכנית ואלו יבחנו ויידונו כמתחייב, ע"י הגורמים המוסמכים לכך. בהינתן האמור, לא נשללה מהעותרת כל זכות טיעון ו/או התנגדות לתוכנית, מאחר וכאמור הליכי התכנית טרם הגיעו עד כה לשלב בו יכולה הייתה להשמיע התנגדותה. 5. סוף דבר, אין בידיי להיעתר לסעדים שנתבקשו בעתירה, והנני מורה על דחיית העתירה על כל חלקיה. 6. העותרת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, הן בגין הליך זה והן בגין הליך הביניים, בסך של 30,000 ₪ נכון להיום, אשר יתחלקו בחלקים שווים בין המשיבים 1, 2 ו-4 יחדיו ו- 5 (משמע 10,000 ₪ למשיבה 1, 10,000 ₪ למשיבים 2 ו- 4, ו- 10,000 ₪ למשיבה 5). סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום. מבנה