מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מקלט מדיני עקב אלימות במשפחה: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית המופנית נגד החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתה של העותרת למקלט מדיני בישראל, וכן לדחות את בקשתה לעיון מחדש בהחלטה זו; זאת, הואיל והעותרת אינה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. העותרת טוענת, כי חייה יהיו נתונים בסכנה אם תשוב למולדבה, מדינת מוצאה, שכן היא נמלטה לישראל מפני בעלה, אשר התעלל בה והִכה אותה במשך כל חיי נישואיהם; כי היא נרדפת על רקע מגדר, ולא קיבלה כל סיוע מהרשויות בארצה, ועל-כן בקשתה לקבלת מקלט עומדת בתנאי האמנה האמורה; וכי ההחלטה שלא להעניק לה מעמד בישראל, בנסיבות האמורות, הִנה בלתי סבירה. המסגרת הנורמטיבית 2. חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - החוק או חוק הכניסה לישראל), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113, 117 (1972); בג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505, 520 (1992); ועע"מ 8908/11 נסנט ארגיי אספו נ' משרד הפנים (17.7.12)). לצד זאת, נתונה בידי שר הפנים מכוח החוק הנ"ל, סמכות הגירוש מהארץ, נגד אדם אשר אינו אזרח ישראל, ואשר שוהה בה ללא רישיון ישיבה. בעת הפעלת סמכות הגירוש, על הרשות המינהלית לפעול לאור התכליות העומדות בבסיס החוק, ובכלל זה להביא בחשבון, מחד גיסא - את טובת הציבור, ומאידך גיסא - את חייו של הפרט וחירותו. בהקשר זה נפסק, כי "מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין, אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה" (בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים ואח', מט(3) 843, 848 (1995)). עיקרון זה, עיקרון אי-ההחזרה, לפיו אין מגרשים אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו, מהווה "הגנה משלימה" להגנות על-פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, והפרוטוקול המשלים לה משנת 1967 (להלן - אמנת הפליטים), שאליהם הצטרפה ישראל (בג"ץ 4702/94 בעניין אל טאיי, לעיל; עת"מ (מרכז) 49556-11-10 דיאלו מוכתאר נ' משרד הפנים (7.10.11); ועת"מ (י-ם) 53765-03-12 א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל נ' משרד הפנים (7.6.12)). 3. מטרתה של אמנת הפליטים הִנה להבטיח מקלט למי שמוגדר "פליט" על-פי הקריטריונים שנקבעו בה, דהיינו - אדם הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף על-רקע אחד מחמישה טעמים - גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת; ואשר איננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך מחמת הפחד האמור (עע"מ 2244/12 פלונית נ' משרד הפנים (21.8.12); ועת"מ (י-ם) 31600-03-11 צ'יקה קווין אוקפור נ' משרד הפנים (19.9.11)). כבר נפסק, לאור עקרונות האמנה והאמור בה, כי לשם הוכחת זכאות למקלט מדיני, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה מהטעמים האמורים, המבוסס על הערכה עצמית גרידא של המבקש מקלט, וכי כדי להכיר במבקש כפליט, יש להיסמך על נתונים אובייקטיביים (עת"מ 31600-03-11 בעניין צ'יקה קווין, לעיל; ועת"מ (ת"א) 2028/05 זנבק באלכה נ' משרד הפנים (8.2.06)). עם-זאת, האמנה אינה מסדירה את מדיניות בדיקת זכאותו של אדם למעמד של פליט, כך שבפועל מנגנון זה מיושם באופן שונה במדינות שונות בעולם. 4. המדיניות בעניין בקשות למקלט מדיני בישראל והסדרת מעמדם של פליטים לפי האמנה, הותוותה עד לאחרונה בנוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל, שגיבש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002 בתיאום עם נציבות האו"ם לפליטים בג'נבה. על-פי הנוהל הישן, היו הבקשות למקלט מדיני בישראל מוגשות לנציגות בישראל של נציבות האו"ם לפליטים (להלן - נציבות האו"ם), אשר הייתה מעבירה את חוות-דעתה לידי הוועדה המייעצת לשר הפנים לעניין החלטה בבקשה למקלט מדיני (להלן - הוועדה המייעצת), והאחרונה הייתה מגישה את המלצותיה בבקשה הנדונה לשר הפנים, או למי שהוסמך על-ידו לקבל את ההחלטה הסופית. לפני כארבע שנים הוחלט במשרד הפנים, כי גם הליך הבדיקה הראשוני ייעשה בידי רשויות המדינה. לאור זאת, החל מיום 1.7.09 פועלות שתי יחידות מטעם רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (להלן - רשות האוכלוסין), המבצעות את הפעילות שנעשתה עד לאותה העת על-ידי נציבות האו"ם: יחידת רישום ותשאול מסתננים - שתפקידה לברר את זהותו ונתינותו של המבקש; ויחידת טיפול - RSD (Refugee Status Determination, להלן - יחידת RSD), אשר תפקידה הוא טיפול בבקשות למקלט מדיני בישראל, תוך גיבוש המלצות לוועדה המייעצת. 5. ביום 2.1.11 נכנס לתוקפו נוהל חדש - נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן - הנוהל או נוהל מבקשי מקלט), אשר מסדיר את סמכויותיהן של יחידת הרישום והתשאול ויחידת ה-RSD, וכן מתווה את הליכי הטיפול בבקשות בצורה סדורה ומפורטת. על-פי הנוהל, בשלב הראשון ייערך למבקש הליך רישום וזיהוי ביחידת רישום ותשאול מסתננים, ואם נמצא כי הנתונים שמסר המבקש לא הופרכו - ייערך למבקש ריאיון בסיסי. ככל שמצא המראיין, כי הבקשה אינה מבססת את אחד היסודות הקבועים באמנת הפליטים, עליו להעביר את החומר בעניינו של המבקש לאישור דחיית הבקשה על הסף; אולם, בסמכותו של המראיין להחליט, בתום הריאיון הבסיסי, כי יש להפנות את המבקש לעריכת ראיון מקיף (להלן גם - ראיון עומק) ביחידת ה-RSD. אם בתום הראיון המקיף נמצא כי המבקש אינו אמין, כי העלה טענות חסרות, או כי הפחד שהציג מפני רדיפה אינו מבוסס היטב, יועבר עניינו ליו"ר הוועדה המייעצת לשם בחינת הבקשה ב"סדר דין מקוצר". את המלצתו בעניין זה יעביר יו"ר הוועדה לראש רשות האוכלוסין, והלה יחליט האם יש לדחות את הבקשה (שאז ניתן יהיה להרחיק את המבקש מישראל), או אם יש להעביר את הדיון בבקשה לדיון במליאת הוועדה המייעצת. ככל שהוחלט על החלופה השנייה, תדון הוועדה בעניין ותעביר את המלצתה לשר הפנים, אשר יחליט האם להיעתר לבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, או לדחותה. בצד זאת, אם בתום ראיון העומק, המוזכר לעיל, נמצא כי אין להעביר את הבקשה לדיון בסדר דין מקוצר - תובא הבקשה לדיון לפני מליאת הוועדה המייעצת, אשר תגבש את המלצתה בעניין המבקש על-סמך החומר שהובא לפניה, ותעבירה לשר הפנים, למתן החלטה בבקשה. עוד קובע הנוהל, בין-היתר, כי מי שנדחתה בקשתו למקלט מדיני על-ידי ראש רשות האוכלוסין או שר הפנים, רשאי להגיש בקשה לעיון מחדש בתוך שבועיים מיום קבלת ההודעה על דחיית בקשתו, אם חל שינוי בנסיבות הרלבנטיות להחלטה. ככל שנתגלו נסיבות חדשות, תועבר הבקשה לידי עובד שעבר הכשרת RSD, ואשר לא דן בבקשתו הראשונה של המבקש; והלה יגיש המלצתו ליו"ר הוועדה המייעצת, שתעביר את חוות דעתה לגורם אשר דחה את בקשתו הראשונה של המבקש (ראש רשות האוכלוסין או שר הפנים), כדי שיכריע בבקשה לעיון מחדש. אולם, בקשה אשר לא תכלול פירוט של שינוי הנסיבות או שלא תוגש במועד - תמחק על הסף. 6. להשלמת הרקע הנורמטיבי יצוין, כי החלטתו של משרד הפנים והגורמים מטעמו, באשר לגירושו של אדם מישראל ושאלת ההכרה בו כפליט לפי אמנת הפליטים, הִנה, ככל החלטה מינהלית, החלטה שבשיקול-דעת. תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הִנו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים (12.9.05)). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את מטלותיה ואל לו להעמיד את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה (10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05); ובג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (23.9.07)). בית-המשפט אף לא מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של משרד הפנים, כי אם רק מעביר אותן תחת שבט ביקורתו השיפוטית (בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' שר הפנים (10.7.06)). רקע עובדתי 7. העותרת, נתינת מולדבה, נכנסה לישראל שלוש פעמים בעשור האחרון, באמצעות זהויות שונות, כמפורט להלן. העותרת נכנסה לראשונה לישראל בשנת 2002, תוך שימוש בשמה הפרטי ובשם הנישואין שלה, באמצעות אשרת תייר (להלן - הכניסה הראשונה לישראל); ונעצרה ביום 22.12.05 בשל שהייה בלתי חוקית. בדיונים שהתקיימו בעניינה בבית-הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן - בית-הדין), שבהם הייתה העותרת מיוצגת על-ידי בא-כוחה דאז, עו"ד מאיר ברנע, נטען, בין-היתר, כי העותרת עבדה בסיעוד ונאלצה להישאר בישראל עקב מצוקה כלכלית של משפחתה. לימים הודיעה העותרת לבית-הדין כי רכשה כרטיס טיסה ליציאה מישראל; ובסופו של יום עזבה את הארץ ביום 6.1.06. 8. בחלוף כעשרה חודשים, ביום 23.11.06, נכנסה העותרת בשנית לישראל, באמצעות אשרה מסוג ב/1, תוך שימוש בשם בדוי (להלן - הכניסה השנייה לישראל). עם הגעתה לארץ נבדקו נתוני העותרת במערכת הביומטרית בשדה-התעופה, ומשנתחוורו נסיבות יציאתה מישראל מספר חודשים קודם לכן - הודע לעותרת כי כניסתה מסורבת. נגד החלטה זו פנתה העותרת באמצעות ב"כ דאז, עו"ד איאד ג'בארין, לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, בעתירה מינהלית (להלן - העתירה הראשונה), וכן בבקשה לצו ביניים שיאפשר את כניסתה לישראל וימנע את הרחקתה ממנה; זאת בטענה כי הגיעה לישראל כדין כדי לעבוד בתחום הסיעוד, באמצעות אשרה מתאימה. לימים העתירה נמחקה (עת"מ 2499/06) והעותרת עזבה את הארץ. 9. בחודש מארס 2007, בחלוף כשלושה חודשים, נכנסה העותרת לישראל בפעם השלישית, באמצעות זהות בדויה (להלן - הכניסה השלישית לישראל), ונעצרה ביום 19.9.07. בשימוע שנערך לעותרת בטרם הוצאו נגדה צווי השמה ומשמורת, טענה היא, בין-השאר, כי נכנסה לישראל יחד עם קבוצת תיור; כי בעלה "בזבז" את כל הכסף ששלחה לו בעבר, לכן התגרשה ממנו והחליפה את שם משפחתה לשם נעוריה; וכי היא שבה לישראל כדי לעבוד ולחסוך שוב כסף, וכן כדי לגבות סכום כסף שהלוותה לחברתה כאן. בבקשה לשחרור ממשמורת שהגישה העותרת באמצעות בא-כוחה לבית-הדין, טענה היא, בין-היתר, כי חזרה לישראל הואיל ובעלה לקח את כל כספה והִכה אותה; כי אינה יכולה לחזור למולדבה היות שאין לה שם משפחה או מקום מגורים; כי היא נשואה לבעל אלים, ולאחר ששבה בשנת 2005 לארצה, חיה ברחובות עזובה ומפוחדת; וכי בכוונתה לפנות לנציבות האו"ם לפליטים כדי לבקש מקלט מדיני בישראל מפני בעלה. בד בבד ציינה העותרת, כי במהלך שהותה בישראל בעבר רכשה חפצים רבים והלוותה כספים שבכוונתה לגבות, לכן יש לאפשר לה להסדיר את ענייניה כבת חורין טרם תעזוב את הארץ. יודגש, כי בשלב זה הזדהתה העותרת בשמה ובשם נישואיה. במאמר מוסגר יצוין, כי לימים הורה בית-הדין על שחרורה של העותרת ממשמורת, בהחלטתו מיום 29.11.07, זאת נוכח שתי נסיבות מהותיות: האחת, חקירת תלונה שהגישה העותרת במחלקה לחקירות שוטרים, על עבירה חמורה שבוצעה כלפיה על-ידי שוטר, עת שהתה במתקן המשמורת; והשנייה - העובדה כי העותרת הגישה בקשה לקבלת מעמד "פליט" בישראל, אשר תפורט בהרחבה להלן, וכי "לדברי הנציבות, המקרה של המוחזקת [העותרת] נופל תחת הגדרות אמנת הפליטים של האו"ם שכן מדובר על רדיפה על רקע מגדר". 10. לא הוברר בכתבי הטענות מתי הוגשה בקשתה של העותרת למקלט; אולם מכל מקום, נערך לעותרת ראיון ביום 31.10.07 על-ידי נציבות האו"ם, עוד בעת שהייתה נתונה במשמורת. במסגרת הראיון מסרה העותרת, בין-השאר, כי בעלה אילץ אותה להינשא לו בצעירותה, בנסיבות קשות וחמורות; כי במשך שנים הִכה אותה ואת ילדיהם, ולעיתים היא אף נזקקה לאשפוז כתוצאה מהמכות; וכי הגיעה לישראל לראשונה לאחר שבעלה כפה זאת עליה, כדי שתעבוד בארץ ותשלח אליו את משכורתה. בהקשר האחרון ציינה העותרת, כי שלחה את הכסף הן הואיל וחששה מהבעל, והן היות שקיוותה כי הלה יעשה בו שימוש כדי לדאוג לבִתם, שהתגוררה עִמו; אולם לימים גילתה כי הבעל עשה בכסף שימוש לצרכיו האישיים בלבד. עוד הוסיפה העותרת, כי עם שובה למולדבה מישראל, הכה אותה בעלה, כלא אותה בביתם ומנע ממנה שתייה ומזון; כי היא הצליחה להימלט לפרקים מהבית, לבתיהם של אחיה ולבית-החולים לצורך אשפוז, אולם הבעל הצליח להשיבה לביתם, לאחר שהתנצל והבטיח לשנות את דרכיו; כי היא לא יכולה הייתה לשהות אצל אחיה לפרקי זמן ממושכים בשל הצפיפות בבתיהם; וכי ביקשה להתגרש מבעלה, ואף חייה בנפרד ממנו, אולם לא היה ברשותה כסף לשכור שירותי עו"ד ולדאוג למחייתה. לשאלת המראיין השיבה העותרת, כי התלוננה נגד בעלה במשטרה שלוש פעמים - בשנים 1997, 1999 ו-2006 - אולם פרט למעצר הבעל למשך חודש בשנת 2006, לא טיפלו הרשויות בתלונותיה, בשל "קשרים" עם בעלה; זאת, על-אף שאחד מאחיה הִנו שוטר, אשר לטענתה הבהיר לה כי אינו יכול להתערב בענייניה. עוד סיפרה העותרת, כי בעלה כפה עליה לשוב לישראל כדי לעבוד ולשלוח אליו את משכורתה, ואיים עליה באמצעות מכריו בארץ; כי היא מבקשת מקלט בישראל מפני בעלה; כי ילדיה עזבו אף הם את מולדבה; וכי אין לה מקום לחזור אליו בארצה, שכן קשה מאוד למצוא שם עבודה. יצוין, כי לאחר קיום הראיון נתקבלה אצל המשיב פנייה מאת נציבות האו"ם לפליטים בישראל לשחרר את העותרת ממשמורת; זאת, הואיל וגרסתה נמצאה אמינה, שכן על-פי מידע המצוי בידי הנציבות, נשים הסובלות מאלימות במולדבה אינן זוכות לטיפול על-ידי הרשויות, והיות שרדיפה על רקע מגדר עשויה לבסס עילה לקבלת מעמד לפי אמנת הפליטים. 11. ביום 21.9.10 הגישה העותרת בקשה לקבלת מקלט מדיני; זאת על-אף שבקשה בעניינה כבר הייתה תלויה ועומדת בנציבות האו"ם לפליטים, נוכח הראיון שנערך עִמה ביום 31.10.07 כאמור. מכל מקום, לעותרת נערך ראיון זיהוי ראשוני, שבו ציינה כי היא גרושה, וחזרה בקצרה על הגרסה שמסרה בראיון שנערך עִמה ביום 31.10.07. ביום 18.7.11 נערך לעותרת ראיון עומק ביחידת ה-RSD. במהלך הראיון חזרה העותרת על הגרסה שהציגה בראיונות הקודמים, ובכלל זה ציינה, כי ספגה התעללות קשה ואלימה מבעלה במולדבה, תוך פירוט מעשיו הקשים; כי הבעל אילץ אותה להגר לישראל בשנת 2002 לצורך עבודה, כדי שתשלח אליו את משכורתה; כי לימים גילתה שהבעל "בזבז" את כל כספה, ולא ייעד אותו ללימודי בִתם או לצורכי מחייתה; וכי הלה אף איים עליה באמצעות מכריו בישראל, אשר דיווחו עליה לרשויות המדינה והביאו לגירושה, לאחר שהפסיקה לשלוח כספים אל הבעל. עוד סיפרה העותרת, כי אחד מאחיה מתגורר בישראל עם אשתו, אולם הם אינם בקשר עִמה. לשאלות המראיינת השיבה העותרת, כי כניסתה הראשונה לישראל נעשתה על-רקע קשייה הכלכליים של המשפחה; כי לאחר שובה למולדבה המשיך הבעל בהתנהגותו האלימה, הכה אותה וכלא אותה בביתם, עד שהצליחה להימלט ממנו, ובמשך שלושה חודשים התגוררה אצל שני אחיה, בני משפחתה וקרובים שונים לסירוגין; וכי בתקופה זו המשיך הבעל לחפשה, ופנה לילדיה ולאחיה כדי לשכנעה לשוב אליו, אולם לא הרחיק אחריה עד בית אחיה בקישינייב, שם התגוררה לפרקים, הואיל וחשש מהאח המשמש כשוטר. עוד הוסיפה העותרת, כי הבעל הסכים להתגרש ממנה, אך זאת רק כדי שתוכל לעשות שימוש בשם נעוריה לצורך הנפקת אשרה לעבודה בישראל, והוא זה אשר דאג להסדרת מסמכי הנסיעה שלה; כי בעקבות האמור השניים התגרשו בשנת 2006; וכי גם לאחר הגירושין, כשהגיעה לבית לאסוף את חפציה, הכה אותה הבעל נמרצות. כן ציינה העותרת, כי לוּ היו לה אמצעים, הייתה מעדיפה להישאר במולדבה ולרכוש לה בית, שבו בעלה לא יוכל למצוא אותה; אולם בהמשך הוסיפה, כי גם אם הייתה שוכרת דירה בישוב מרוחק, היה בעלה מוצא אותה, היות ש"יש לו הרבה קשרים". בהקשר האחרון ציינה העותרת, כי בשל קשריו של בעלה במשטרה, היה הלה מתחמק מהדין גם כשהשתכר ונהג באלימות כלפי אנשים שונים; והוא שהה במעצר פעם אחת בלבד, במשך כ-15 ימים, לאחר שהתלוננה כי הִכה אותה בשנת 2006. בנוסף הבהירה העותרת, כי לא יכולה הייתה להתלונן בעבר נגד בעלה לפני הרשויות בארצה, בשל המשטר הקומוניסטי ששלט אז במולדבה, אולם כיום לדעתה הרשויות שם מגינות על נשים מוכות; כי בעלה מתקשר אליה לישראל מספר פעמים בשנה, בימי הולדת וכן כדי לבקש כסף; וכי הפסיקה לשלוח לבעלה את משכורתה. עוד ציינה, כי היא חוששת לחזור למולדבה, בשל הפחד מבעלה; כי היא חוששת אף מפני הגורמים אשר הסדירו עבורה את המסמכים המזויפים שבאמצעותם נכנסה לישראל, שכן אלו איימו עליה בעבר ודרשו ממנה כסף; וכי היא מעוניינת להישאר בישראל משום "שהמנטליות היא אחרת, אנשים אחרים, טובים... אני פוחדת לחזור בגלל האנשים שסידרו לי את המסמכים וגם בגלל הבעל". 12. יחידת ה-RSD המליצה לדחות את בקשתה של העותרת, בחוות-דעת שערכה ביום 21.7.11. בחוות הדעת צוין, כי התנהלותה של העותרת בישראל מעידה על חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים; וכי מהמידע המצוי בעניינה אף עולה, ששניים מילדיה של העותרת שהו אף הם בישראל בעבר, אולם העותרת הכחישה מידע זה. לגופה של הבקשה צוין, כי המבקשת הביעה חשש סובייקטיבי מפני בעלה, אולם לא הצליחה לבסס תשתית אובייקטיבית לחששותיה. בכלל זה הודגש, כי ההיסטוריה של העותרת בישראל מצביעה על כך שהיא שיתפה פעולה עם בעלה, ושמטרת שהותה כאן אינה הגנה על חייה, אלא ככל הנראה לצרכים כלכליים; כי העובדה שהעותרת אינה מחליפה מספר טלפון, על-אף שבעלה מתקשר אליה לכאן, אינה מתיישבת עם הטענה בדבר החשש מפניו; כי העותרת לא מיצתה את הניסיונות להתגורר במקום מרוחק מבעלה בארצה, וטענותיה בעניין זה, לפיהן הבעל יצליח לאתרה בכל מקום, הִנן בגדר ספקולציות בלבד; כי לוּ הייתה העותרת מעתיקה את מקום מגוריה כאמור, קרוב לוודאי שלבעלה היה קשה יותר למנוע ממנה לקבל הגנה מהרשויות; וכי אין ממש אף בטענות העותרת בדבר חששותיה מפני הגורמים אשר הנפיקו עבורה את המסמכים המזויפים, שכן אלו יצרו איתה קשר לאחרונה בשנת 2007. עוד צוין בחוות-הדעת, כי העותרת לא ביססה את הטענות בדבר חשש לחייה או לחירותה אם תשוב למולדתה, ומכאן שלא הוכיחה עילת רדיפה. בין הטעמים למסקנה זו צוין, כי הבקשה מבוססת על קונפליקט אישי ועל צרכים כלכליים; וכי אף מגרסתה של העותרת עולה, שהאלימות היא דרך חייו של בעלה, ואין מדובר באדם שפגע בה בשל היותה אשה, מה-גם שכיום הרשויות בארצה פועלות נגד אלימות במשפחה. אף יו"ר הוועדה המייעצת ציין בהמלצתו, כי יש לדחות את בקשתה של העותרת, אשר מבוססת על חשש מפני אדם ספציפי וכן על מניעים כלכליים, ואינה מושתתת על קריטריונים המנויים באמנת הפליטים. על-יסוד האמור, החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין לדחות את בקשה של העותרת ביום 14.8.11, וביום 7.9.11 נשלחה לעותרת הודעה אודות החלטה זו. ביום 31.10.11 הועברו לידי ב"כ העותרת מסמכי התיק של העותרת אצל המשיב, לצורך הגשת ערעור על ההחלטה האמורה. 13. ביום 24.11.11 הגיש ב"כ העותרת ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתה של העותרת לקבלת מעמד "פליט"; אולם בדו"ח שערכה יחידה ה-RSD ביום 10.1.12 הומלץ למחוק את הבקשה על הסף מחמת איחור בהגשתה, שכן חלפו למעלה מ-14 ימים ממועד שליחת המסמכים לב"כ העותרת ועד ליום הגשת הבקשה. ביום 15.1.12 החליטה יחידת ה-RSD לדחות על הסף את בקשתה של העותרת לעיון מחדש, מחמת האיחור בהגשתה. על-יסוד האמור הוגשה העתירה דנן, אשר תחילה נדונה בבית-המשפט לעניינים מינהליים מרכז, ובהמשך הועברה לבית-משפט זה ביום 1.5.12; זאת לאחר שניתן ביום 23.1.12 צו ביניים (כב' השופט א' יעקב) האוסר על הרחקתה של העותרת מישראל עד להחלטה אחרת. טענות הצדדים 14. העותרת טוענת, כי בהחלטה לדחות את בקשתה לקבלת מקלט מדיני בישראל נפל פגם, שכן ההחלטה מבוססת על חלקים בודדים מתוך גרסתה, אשר נבחרו באופן סלקטיבי ומגמתי. לשיטתה של העותרת, גרסתה מעלה בבירור, ובניגוד לקביעות המופיעות בהחלטה האמורה, כי הבקשה לקבלת מקלט נשענת על חשש מפני בעלה, ואינה מוּנעת משיקולים כלכליים; כי היא נרדפת במולדבה על-ידי בעלה, ואף הוכיחה שלא תוכל להסתתר מפניו במדינת מוצאה; וכי נוכח האמור לעיל קיים חשש ממשי ומספק שחייה עומדים בסכנה אם תשוב למולדבה. כן גורסת העותרת, כי החלטה בעניינה הִנה בלתי סבירה, שכן נציבות האו"ם לפליטים הכירה בכך שהיא עומדת בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים, בהיותה נרדפת על-רקע מגדר, כאמור בהחלטת בית-הדין מיום 29.11.07; כי אלימות במשפחה יכולה לבסס עילה לקבלת מעמד פליט, כרדיפה על-בסיס מגדר, כאמור בהנחיות נציבות האו"ם לפליטים; כי בתי-המשפט באנגליה, קנדה וארצות הברית, מעניקים הגנה מכוח אמנת הפליטים, לנשים הנמלטות מפני בעליהן האלימים במדינות שבהן הרשויות לא מעניקות סיוע מפני אלימות במשפחה; כי בנסיבות העניין, שבהן סבלה במשך שנים ארוכות מהתעללות מצד בעלה, ולא הצליחה להשיג סיוע מהרשויות, נהיר שהיא אינה מוגנת במדינה מוצאה; וכי לאור האמור אין מנוס מהמסקנה שבקשתה מעלה חשש מבוסס מפני רדיפה על-ידי בעלה, כאמור, ושהיא הוכיחה חשש זה במידת ההוכחה הנדרשת על-פי הפסיקה בישראל ובעולם. בצד זאת מציינת העותרת, כי ממילא נוכח הסכנה הצפויה לה במולדתה, אין להורות על השבתה למולדבה מכוח עיקרון איסור הגירוש. 15. המשיב טוען, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, היעדר תום לב ועשיית דין עצמי, זאת - הן הואיל והעותרת הסתירה את ניסיונה להיכנס לישראל בשנת 2006 ואת העתירה הראשונה שהגישה בעניין זה; הן היות שבעתירה הראשונה נמנעה העותרת מלטעון בעניין האלימות מצד בעלה או בדבר חששותיה מפני החזרה לארצה; והן בשים לב לכך שהעותרת שהתה בישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה בעבר, ניסתה להיכנס לישראל בזהות בדויה, הורחקה מישראל פעמיים, ולבסוף נכנסה לישראל בשלישית במרמה, באמצעות מסמכים מזויפים. לגופו של עניין גורס המשיב, כי בהחלטות שנתקבלו בעניינה של העותרת לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, שכן בקשתה אינה מגלה עילה למתן מעמד מכוח אמנת הפליטים. בכלל זה סובר המשיב, כי חששה של העותרת מפני השיבה לארצה מבוססת על סכסוך אישי-כלכלי; כי אף אם בעלה של העותרת נהג להכותה, אין בכך כדי להקים לה עילה לפי אמנת הפליטים, בהתאם לפסיקה בישראל, בפרט כשהעותרת יכולה להפיג את החשש באמצעות העתקת מקום מגוריה לאזור מרוחק במולדתה; וכי העותרת לא הוכיחה שנשקפת סכנה לחייה אם תשוב למולדבה, ולוּ מן הטעם שלא פנתה לקבלת סיוע מהרשויות בארצה, ושהיא ממשיכה לשוחח עם בעלה מדי פעם, מה-גם שאת טענת הפליטוּת העלתה העותרת כמוצא אחרון, לאחר שניסיונותיה הקודמים לשהות בישראל לא צלחו. באשר לבקשת העותרת לעיון מחדש מבהיר המשיב, כי זו נדחתה בשל האיחור הרב בהגשתה; וכי מכל מקום, העותרת לא העלתה בערעור שהגישה עובדות חדשות, ולא הצביעה על שינוי נסיבות, שיש בהם כדי להצדיק דיון מחדש בעניינה. דיון והכרעה 16. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כאמור לעיל, בעניינה של העותרת נמצא, ראש לכל, כי לא הוכח חשש מבוסס היטב מפני רדיפה. הגורמים המקצועיים המוסמכים לכך במשרד הפנים ביססו את המסקנה האמורה, בין-היתר, על כך שהעותרת הגישה את בקשתה למקלט רק עם כניסתה השלישית לישראל, כאשר בשתי כניסותיה הקודמות לארץ לא הזכירה כלל את הטענות בדבר הימלטותה מפני בעלה, וטענה כי הגיעה לישראל לצורכי עבודה. כך נהגה העותרת בכניסתה הראשונה לישראל - בשימוע שהתקיים בעניינה, בטרם הוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת, ובדיונים בבית-הדין בדבר השמתה במשמורת; וכן בניסיונה להיכנס לארץ בפעם השניה - בשימוע שנערך בביקורת הגבולות בשדה התעופה, ואף בגדר העתירה המינהלית שהגישה. בנוסף, לעמדת הגורמים האמורים, יש לתת את הדעת בהקשר זה לכך שהעותרת נכנסה לישראל באמצעות זהויות שונות, בכל אחת מכניסותיה לארץ. כמו-כן התרשמו הגורמים במשרד הפנים, כי טענת הרדיפה שהעלתה העותרת בשל ההתעללות מצד בעלה, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה, שלפיה ממשיך הבעל ליצור עִמה קשר טלפוני, וחרף זאת היא אינה מחליפה את מספר הטלפון שלה בישראל; וכן הדגישו, כי העותרת ציינה בראיונות שנערכו לה שהיא מעוניינת להתגורר בישראל בשל הקושי להשיג עבודה בארצה (זאת בצד חששה מפני בעלה). בפרט הובהר בענייננו, כי העותרת לא ניסתה להפיג את החשש הנטען לרדיפה על-ידי בעלה, באמצעות העתקת מקום מגוריה לאזור מרוחק במולדתה. העותרת טענה בהקשר זה, הן בראיונות עִמה והן בעתירה דנן, כי בשל "הקשרים" של בעלה, הוא יצליח לאתרה בכל מקום; אולם, הגורמים המוסמכים במשרד הפנים התרשמו כי מדובר בטענה ספקולטיבית, שכן העותרת לא ניסתה להעתיק את מקום מגוריה בפועל לאזור אחר, ואף ציינה כי לוּ היה בידיה די כסף - הייתה עושה כן. בנסיבות האמורות סבורני, כי החלטת המשיב לפיה בקשתה של העותרת אינה מגלה חשש מבוסס היטב מפני רדיפה, באה בגדר מתחם הסבירות ולא קמה עילה להתערב בה. הנה-כי-כן, העותרת העלתה את עילת הפליטות כמוצא אחרון, על-אף שיכולה הייתה לעשות כן בביקורים קודמים בישראל, זאת באופן המטיל ספק בכנות החשש; היא אינה מחליפה את מספר הטלפון שלה, על-אף שבעלה יוצר עִמה קשר באמצעותו; והיא אף לא מיצתה את האפשרויות להתגורר במולדתה באזור מרוחק ממקום מגוריו של הבעל האלים, שממנו כבר התגרשה, או להיעזר ברשויות במדינת מוצאה באזור מרוחק כאמור. אמנם, העותרת תיארה בראיונות עִמה וכן בכתב העתירה מקרי אלימות קשים מצד בעלה, ונסיבות חייה, כפי תוארו על-ידה, מצערות ביותר; אולם, בכך אין די כדי לבסס עילה לקבלת מעמד לפי אמנת הפליטים, כאמור בסקירה הנורמטיבית שלעיל. משלא העתיקה העותרת את מקום מגוריה, ולא ביקשה את סיוע הרשויות, הרי שטענתה בדבר הסכנה הצפויה לה במולדבה מבוססת על הערכה עצמית, ובנסיבות אלו - אין מקום להתערב בהחלטה שלא להעניק לה מעמד "פליט" בישראל. 17. משלא הוכחה טענת הרדיפה, התייתר הצורך בדיון בשאלה, האם הרדיפה הנטענת בוצעה על-רקע אחד מחמשת הטעמים הקבועים באמנת הפליטים. אזכיר בקצרה, כי במכתב ששיגרה נציבות האו"ם לפליטים למשיב, בבקשה לשחררה ממשמורת, צוין, בין-השאר, כי על-פי מידע המצוי בידי הנציבות, נשים הסובלות מאלימות במולדבה אינן זוכות לטיפול על-ידי הרשויות, וכי רדיפה על רקע מגדר עשויה לבסס עילה לקבלת מעמד לפי אמנת הפליטים. בנוסף, בכתב העתירה אוזכרו מספר פסקי-דין של בתי-משפט באנגליה, קנדה וארצות הברית, אשר בהם ניתנה הגנה מכוח אמנת הפליטים לנשים שנמלטו מפני בעליהן האלימים במדינות שבהן הרשויות לא מעניקות סיוע מפני אלימות במשפחה. עם-זאת, בפסיקת בתי-המשפט בישראל צוין, כי אין מקום להעניק הגנה מכוח אמנת הפליטים על-רקע אלימות במשפחה, שכן מדובר בעניין שעל הרשויות במדינת המוצא לטפל בו, מה-גם שניתן להפיג את החשש הגלום בסכנה כאמור באמצעות העתקת המגורים לאזור אחר בארץ המוצא (ראו: עת"מ (מרכז) 11444-10-11 Omowumu נ' משרד הפנים (8.1.11), ועת"מ (תל-אביב) 7684-04-11 איידה בהיאואה קאטו נ' משרד הפנים (5.6.11); וכן ראו את החלטת בית-המשפט העליון, שבה נדחתה בקשה לסעד זמני בערעור שלא להרחיק את העותרת דשם מהארץ, מהטעמים האמורים, בעע"מ 3193/11 מרגרט מקוון נ' יחידת הטיפול במבקשיי מקלט (23.5.11)). העותרת אמנם טענה בענייננו, כי הרשויות במולדבה לא נתנו לה מענה, שכן תלונותיה במשטרה לא זכו לטיפול; אולם טענה זו ניגפת בעובדה, שבעלה של העותרת היה עצור למשך כשבועיים לאחר שהעותרת הגישה נגדו תלונה במשטרה בגין התנהגותו האלימה האחרונה כלפיה, בשנת 2006. כמו-כן, כאמור, העותרת ממילא לא ניסתה לאיין את החשש מפני בעלה באמצעות העתקת המגורים לאזור אחר בארצה. יתרה מזאת, נוכח כניסותיה הרבות של העותרת לישראל, תחת זהויות שונות, שנעשו לצורכי עבודה, וכן בשים לב להצהרותיה בדבר הרצון להתגורר בישראל בשל הקושי להתפרנס במולדבה - הרי שבנסיבות העניין, המסקנה לפיה בקשת העותרת מבוססת על מניעים כלכליים, ואינה נשענת בעיקרה על חששה מפני בעלה, באה בגדר מתחם הסבירות. על-יסוד האמור, מתייתר הצורך להכריע בשאלה הכללית, האם טענה בדבר אלימות במשפחה יכולה להקים עילה למתן מעמד "פליט" מכוח אמנת הפליטים; שכן בנסיבות העניין אין מקום להידרש לטענות העותרת בעניין בקשתה למקלט - הן הואיל והעותרת כלל לא הוכיחה חשש מפני רדיפה, והן היות שבקשתה מבוססת בעיקרה על מניעים כלכליים. מן הטעם הזה, אין מקום לדון אף בטענות בדבר עיקרון איסור ההרחקה. משלא הוכחה רדיפה, כאמור, קרי - משלא הראתה העותרת כי נשקפת סכנה לחייה במולדבה, ולוּ מן הטעם שיש ביכולתה להעתיק את מקום מגוריה ולפנות לעזרתן של הרשויות במדינתה - הרי שממילא לא התעורר חשש בדבר סכנה הצפויה לחייה שם, ואין מקום להחיל בעניינה את העיקרון האמור (ראו והשוו: עע"מ 2244/12 בעניין פלונית, לעיל, בפִסקה 25 לפסק-הדין). התוצאה 18. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. צו הביניים יעמוד בתוקפו עד ליום 31.5.13, כדי לאפשר לעותרת בפרק זמן זה להתארגן לקראת יציאתה מן הארץ. אלימותמשרד הפניםמבקשי מקלט מדיניאלימות במשפחה