במאמרם המקיף: "דוקטרינת הנזק הראייתי" : ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים" (עיוני משפט כא(2) היתוו המחברים המלומדים (הפרופ' אריאל פורת ואלכס שטיין) קווים להצדקת החלתה, נפקותה ויישומה במצבי אי ודאות.   אשר להצדקת החלתה נאמר: "אחריות לנזק ראייתי מתיישבת עם עיקרון הצדק המתקן אם הנזק הראייתי נגרם ע"י התנהגות בת אשם" (עמ' 199). התנהגות בת אשם הוגדרה "כהתנהגות בלתי סבירה ובכלל זה רשלנית" (עמ' 198 מול הערת שוליים 16). במאמר לעיל שוללים המחברים כל הצדקה להגבלת נפקותה של דוקטרינת הנזק הראייתי למקרים של פגיעה בגוף בלבד: "ככל שמדובר בעקרונות הצדק המתקן, אין אנו סבורים שיש מקום להבחנה בין נזק ברשלנות לגופו ולרכושו של אדם לפיו גרם נזק לכיסו (שם בעמ' 201). סוגיית הנזק הראייתי בנחנה בפסיקת בתי המשפט בישראל בזיקה לסוגיות של רשלנות רפואית במסגרתם נקבעה ההלכה הגורסת כי העדר רישומים רפואיים בידי מוסד רפואי שטיפל בחולה, מקימה עילה של נזק ראייתי אשר במישור הראייתי נפקותה היא בהעברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. (השוו : ע"א 6330/96 בנגר נ. בי"ח הילל יפה (פ"ד נב'(1) 145, ע"א 6160/99 דרוקמן נ. בי"ח לניאדו (פ"ד נה(3) 117).   מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזק ראייתי במשפט האזרחי: א. עובדות הרקע ועיקר טענות הצדדים 1. התובענה שבפני מהווה חוליה אחרונה בשלשלת שראשיתה בתביעה שהגישה חברת טטריס בע"מ (להלן:נ"טטריס") נגד הנתבעים שעילתה יתרת חוב ע"ס 27,812 ₪ שחבו הנתבעים לטטריס, ע"פ חשבוניות שלא שולמו. טטריס טענה כי שלחו לה הנתבעים שיקים אך אלו לא הגיעו אליה ולא נפרעו על ידה (סעיף 7 לכתב התביעה). במסגרת כתב ההגנה שהגישו הנתבעים הם שיגרו גם הודעת צד שלישי לבנק המזרחי בע"מ, סניף רמלה (להלן:ב"הבנק") וכן לאחד בדיר שחאדה (להלן:ו"שחאדה"). 2. כלפי שחאדה טענו הנתבעים כי הוא שגנב את השיקים ששיגרו הנתבעים לטטריס, זייף חתימותיהם על השיקים ושינה זמן הפרעון של אחד מהם וגבה את תמורתם.   אשר לבנק טענו הנתבעים כי זה התרשל במילוי חובתו כבנק הנמשך ע"פ השיקים, באשר פרע אותם למי שלא היה רשאי לאחוז בהם חרף העובדה שהשיקים היו משורטטים "לא סחיר" בעוד שהחתימות ליד הכיתוב לא סחיר היו מזוייפות והכיתוב עצמו לא נמחק.   3. שחאדה לא הגיש כתב הגנה כלפי ההודעה שכוונה אליו. מסתבר כי לא עלה בידי הנתבעים לאתרו ולמעשה הם זנחו את התביעה כלפיו.   4. בכתב ההגנה כפר הבנק בחבותו כלפי הנתבעים ו/או התובעת, הכחיש את הרשלנות שיוחסה לו וטען כי פרע את השיקים בתום לב לאוחז בהם, על פי היסב של הנפרעת. הדברים אמורים בשיק ע"ס 9,691 ש"ח ז"פ 2.4.98 ושיק ע"ס 8,420 ש"ח ז"פ 8.4.98 המשוכים כמשורטטים לפקודת טטריס ועליהם הכיתוב "לא סחיר". (להלן:נ"השיקים").   לימים הושגה בהמלצת בית המשפט פשרה בין טטריס לנתבעים על פיה שילמו הנתבעים לטטריס את סכום הקרן של החשבוניות בסך 18,364 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה בלבד וזאת מבלי לפגוע בזכותם להמשיך בהליכים נגד הבנק (פרוטוקול ישיבת יום 7.5.01).   5. בהמשך הליכי קדם משפט הסתבר כי השיקים המקוריים אינם בידי הבנק וכי בידו צילומיהם בלבד (בהמשך הדברים אעמוד על הנסיבות והעיתוי בהם נעשו הצילומים). על רקע הודעה זו טען ב"כ הנתבעים כי מרשיו זכאים לפסק דין נגד הבנק שכן מחדלו של הבנק לאתר את השיקים, מקפחת את הגנת מרשיו ומוכיחה את רשלנות הבנק. בהחלטה שניתנה בסיומה של אותה ישיבה , נתן בית המשפט ביטוי לחשיבות המצאותם של השיקים המקוריים הן מבחינת יכולת הסתמכות הבנק על חזות השיקים, בעת פרעונם והן בבחינת זכותם של הנתבעים לבדוק את השיקים המקוריים באמצעות גרפולוג (פרוטוקול והחלטת בית המשפט מיום 28.11.02).   6. אין חולק כי עד היום לא איתר הבנק את השיקים. תצהירי העדות הראשית מטעם הבנק לרבות טענות שענינן חזות השיקים והחתימות, מסתמכים על צילומי השיקים ואלו הוגשו בפני במהלך הדיון, המתבקש מכאן הוא איפוא שבמסגרת שלב הראיות במשפט לא הוגשה לבית המשפט "ראיה חפצית" שהינה בבחינת "הראיה הטובה ביותר".   מכאן שחזית המריבה בהליך שבפני נטושה בין הנתבעים (אשר מכאן ואילך יכונו "התובעים") ובין הבנק (אשר מכאן ואילך יכונה "הנתבע"), והשאלה הטעונה הכרעה היא האם התרשל הנתבע הן בעצם פרעון השיקים לשחאדה והן באופן החזקתם לאחר פרעונם במשמרת - באופן שיש בו כדי לחייבו בתשלום לתובעים את סכום השיקים.   ב. דיון וממצאים 1. הדיון בתובענה לגופה התעכב לא אחת בשל בקשות חוזרות ונשנות מצד הנתבע אשר ניסה לאתר את השיקים בחצריו וכן ביחידות משטרה שונות אשר לפי כנטען על ידי הנתבע מסר לידיהם את השיקים המקוריים (פרוטוקול ישיבת יום 27.1.02 עמ' 3).   במהלך ישיבה זו הסכים ב"כ הנתבע לעיקרון המובן מאליו ולפיו השיקים אמורים להיות בידי הנתבע (עמ' 4).   2. במהלך הדיון ועל בסיס טענות התובעים בהליכים המקדמיים, ביקשתי מב"כ הצדדים להתייחס לנפקות הנוגעת לעובדה כי התובעים טענו כי אבדן השיקים המקוריים מקפח את אפשרותם להוכיח את גירסתם בדבר השינויים שנעשו בשיקים. השינויים האמורים לא הצטמצמו אליבא התובעים לחתימה המזוייפת המופיעה ליד הכיתוב "לא סחיר" אלא גם לשינוי ז"פ של אחד השיקים (עמ' 7 - 9 לפרוטוקול). כאן המקום להבהיר כי אף לא אחד מן הצדדים בדק את כשרותה (או חזותה) של חתימת ההיסב על גב השיקים שנעשתה במהלך הפקדת השיקים לגוביינא בפני בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן:ב"הבנק הגובה") (עמ' 10 -11 לפרוטוקול).   3. בעדותו בפני טען אמנון ליכטר בשם התובעים כי לאחר שהסתבר לתובעים כי השיקים לא נפרעו לטטריס, הם פנו לנתבע וביקשו את השיקים המקוריים. לגרסתו כאשר התבונן באחד השיקים הבחין מייד בסימן הגרוד (של התאריך המקורי) ובעובדה כי החתימה (ליד הכיתוב) בשני השיקים אינה זהה לחתימתו. ליכטר היפנה את תשומת ליבה של הפקידה ושל מנהל הסניף הנתבע אברהם פרמון לשיקים : "אמרתי לו תסתכל, החתימה גם לא חתימה זהה אז הוא אמר לי מה אני צריך להחזיק גרפולוג בשבילך" (עמ' 26 לפרוטוקול). ליכטר אישר בעדותו כי התובעים שלחו את השיקים לטטריס בדואר רגיל (עמ' 30 לפרוטוקול).   כאשר עומת מול הסיכון הגלום באבדן השיקים הנשלחים בדואר רגיל השיב: "אני ידעתי ששיק שעליו משורטט לא סחיר לא ניתן לפרוע אותו לא ניתן לעשות בו כלום... סמכתי על הבנק שיבדוק וישווה את החתימות שלי כל פעם שאני נותן שיק גדול" (עמ' 30).   בהמשך עדותו הצביע ליכטר על החתימות המזוייפות והגדירם כ"שינוי גדול" בהשוואה לחתימת ידו (עמ' 32 וכן בעמ' 37 - 38).   4. התבוננתי בחתימות המופיעות על צילומי השיקים ונחה דעתי כי לא ניכר דמיון של ממש בין החתימה המזוייפת המופיעה ליד הכיתוב ובין חתימת המושך (חתימת התובעים), למעשה השינוי במיתאר החתימות - די היה בו לדעתי כדי לעורר חשד. (השוו: ע"א 70/88 פז נ. אלון פ"ד מ(3) 34. ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ. רחמים פ"ד מז"(3) 240).   5. לא זאת אף זו : במהלך עדותו הסכים פרמון כי הנתבע לא היה פורע שיק משורטט עם כיתוב "לא סחיר" ובתשובה לשאלה אישר כי "כדי שמישהוא אחר יוכל לגבות את השיק הוא יצפה מבעל החשבון כי ימחוק את זה (הכיתוב) ויחתום ליד זה" (בעמ' 57 לפרוטוקול). בהמשך עדותו אישר פרמון את מה שנחזה לעין כל דהיינו כי אין מחיקה על הכיתוב הגם שקיימת לצידו חתימה (אשר כנטען אינה חתימת המושך - מ.ב.ח) (עמ' 58). אולם בהמשך דבריו טען : "על שיק שמופיעה חתימה במקום שלא היתה אמורה להתנוסס אני רואה אותה כהודעה של המושך שהוא משנה את המצב שיש במקום הזה... אם הוא חתם על המילים לא סחיר הוא התכוון משהוא לעשות איתו, זה לא מקום שחותמים שם... מגיע שיק של לקוח שלי שיש עליו חתימה וזאת אני רואה שאישר את השיק הזה כשביטל את אי הסחירות שלו" (עמ' 59 - 60).   6. להלן הבהיר פרמון כי אם קיימת התלבטות לגבי החתימה "באים לשאול אותי" . בעדותו אישר כי השיק המקורי לא נבחן על ידו ואין הוא יודע מי אישר את תשלומו (עמ' 60) כמו כן אישר פרמון כי לא בדק עם הקודם לו בניהול הנתבע אם השיק הגיע אליו (עמ' 62) בהמשך עדותו נאלץ פרמון לחזור בו מטענתו המתריסה לפיה העלו התובעים את גרסת גירוד התאריך רק כאשר התברר שהנתבע אינו מחזיק בשיק (עמ' 62 - 65).   7. מעדותה של הגב' לנקרי שנתנה תצהיר עדות ראשית בשם הנתבע עולה כי עינה לא שזפה כלל ועיקר את השיקים המקוריים (עמ' 71 לפרוטוקול) וכי גרסתה בתצהיר מבטאת שיגרה כללית בה נוהג הנתבע (עמ' 72). בחקירתה החוזרת ניסתה העדה למתן את גרסתה לפיה לא ראתה כלל ועיקר את השיקים (עמ' 74), אולם איני רואה ליתן אמון בגירסה כה כבושה.   8. ממצא נוסף העולה מעדותו של פרמון הוא כי העד אינו זוכר כלל ועיקר אם השיקים נמסרו ע"י הנתבע למשטרה (עמ' 69 לפרוטוקול) למעשה פסח פרמון על שני הסעיפים והתקשה למסור גירסה ברורה באשר להימצאות השיקים בין כתלי הבנק. קודם לכן אישר פרמון בעדותו כי אין בידיו תרשומת לפיה מסר את מקור השיקים למשטרה (עמ' 48).   ג. נזק ראיתי 1. בהעדר המסמך המקורי (השיקים) הופקעה מידי התובעת ראיה חפצית בעלת משקל וזאת לנוכח טענת הנתבע לפיה השינויים הנטענים בשיקים נחזים ככאלו שנעשו ע"י התובעים. הנה כי כן העיד פרמון: "מנקודת ראתי ומבדיקה רגילה של בנקאי רגיל, במהלך בדיקות חתימות ע"ג השיקים - לא ניתן לגלות כי מדובר בזיוף חתימה" (סעיף 8 לתצהיר פרמון).   פרמון אף הוסיף והצהיר : "גם כיום - לאחר שקראתי את תצהיר התובעים כי החתימות בסמוך לתיקון התאריך על גבי השרטוט והכיתוב אינם חתימותיהם - איני מוצא ממצא מחשיד כלשהוא בחתימות היכול להעיד כי מקורו במעשה זיוף או כי החתימות אינן חתימות התובעים".   העולה מן המקובץ הוא שהנתבע כופר לפחות במשתמע בגרסת התובעים ואף רוחץ בניקיון כפיו בטענו כי פרע את השיקים על יסוד תחושתו בדבר אמיתות החתימות שלצד הכיתוב. בהציגו עמדה זו - הפך הנתבע את סוגיית אמיתות החתימות לאחת מסלעי המחלוקת, ובבחינת אבן הפינה לבחינת טענת ההתרשלות שבפי התובעים.   2. ב"כ הנתבע ניסתה לדלל ממידת נפקותה של מחלוקת זו בטענה כי בכל מקרה המונח "לא סחיר" אינו שולל מן השיק את עבירותו וכל נפקותה מצטמצמת בנטילת טהירותו. (השוו: ע"א 230/73 בנק דיסקונט נ. בנק הלוואה וחיסכון, פ"ד נה' (1) 113).   כבודה של הלכה זו במקומו מונח ואין בדעתי להשיג עליה אולם חוששני כי אין בה כדי לסייע בהכרעת המחלוקת שכן פרמון בעדותו היטיב להבהיר כי הנתבע היה נמנע מפרעון שיק הנושא כיתוב לא סחיר וממילא לא היה עולה בידי שחאדה להנות מפרי הזיוף ולגבות את השיק.   3. במאמרם המקיף: "דוקטרינת הנזק הראייתי" : ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים" (עיוני משפט כא(2) היתוו המחברים המלומדים (הפרופ' אריאל פורת ואלכס שטיין) קווים להצדקת החלתה, נפקותה ויישומה במצבי אי ודאות.   אשר להצדקת החלתה נאמר: "אחריות לנזק ראייתי מתיישבת עם עיקרון הצדק המתקן אם הנזק הראייתי נגרם ע"י התנהגות בת אשם" (עמ' 199). התנהגות בת אשם הוגדרה "כהתנהגות בלתי סבירה ובכלל זה רשלנית" (עמ' 198 מול הערת שוליים 16).   4. למיטב ידיעתי, נבחנה עד כה סוגיית הנזק הראייתי בפסיקת בתי המשפט בישראל אך ורק בזיקה לסוגיות של רשלנות רפואית במסגרתם נקבעה ההלכה הגורסת כי העדר רישומים רפואיים בידי מוסד רפואי שטיפל בחולה, מקימה עילה של נזק ראייתי אשר במישור הראייתי נפקותה היא בהעברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. (השוו : ע"א 6330/96 בנגר נ. בי"ח הילל יפה (פ"ד נב'(1) 145, ע"א 6160/99 דרוקמן נ. בי"ח לניאדו (פ"ד נה(3) 117).   5. ב"כ הנתבע טענה בסיכומיה כי דוקטרינת הנזק הראייתי נולדה בתביעות נזיקין שעילתן ברשלנות מצד מוסדות אשר חייבים בחובת תיעוד מכח הדין בעוד שבהליך בו עסקינן - לא קיימת חובה כזו (סעיפים 21,22 לסיכומי הנתבע).   אין דעתי כדעתה : אטעים כי במאמר אליו הפניתי לעיל שוללים המחברים כל הצדקה להגבלת נפקותה של דוקטרינת הנזק הראייתי למקרים של פגיעה בגוף בלבד: "ככל שמדובר בעקרונות הצדק המתקן, אין אנו סבורים שיש מקום להבחנה בין נזק ברשלנות לגופו ולרכושו של אדם לפיו גרם נזק לכיסו (שם בעמ' 201). מכאן שנפתח צוהר להחלת הדוקטרינה האמורה גם בהקשר לתביעות המוסבות על נזק ממון ורכוש גרידא.   6. באותה מידה איני רואה טעם עניני, בבחינת העיקרון של הצדק המתקן, בהגבלת תחולת הדוקטרינה רק למקרים בהם קיימת חובה שבדין לשמור על רשומות. הבסיס העיוני להגבלה כזו נשען כנראה על מבחן הציפיות אולם דווקא הפסקה העדכנית בסוגיית אחריות הבנק לנזקי זיוף ומירמה עומדת בסימן הנטיה להחמיר עם הבנק מקום בו הנסיבות העלו תשתית לחשד שמתרחשים דברים בלתי כשרים בחשבונו של הלקוח וכאשר בידי הבנק פתוחות דרכי בירור ואימות מהירות (ראו: חוות דעתו של כב' השופט אור בע"א 636/89 כחולי נ. בנק ברקליס דיסקונט בעמ' (פ"ד מה(3) 265 - להלן : פרשת כחולי וכן השוו למאמרו של אריאל פורת בספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב עמ' 334). על כך אוסיף כי בבחינת חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבע, כמי שיש בידו אפשרויות טכניות וליגיסטיות בלתי מוגבלות כמעט, לשמור תעוד ובכלל זה שיקים ולא פחות מזה - בבחינת מי שנושא באחריות כבנק נמשך להוכיח ולהצדיק פרעון על פי הוראת המושך - איני רואה עילה לפטור את הנתבע מעולו של הנזק הראייתי.   ד. לסוגיית הרשלנות 1. התובעים טוענים כי טענת הנתבע לפיה פעל כדין בבדיקת השיקים אינה מתיישבת עם הממצאים העולים מחומר הראיות. לעניין זה נטען כי עדי הנתבע (פרמון ולנקרי) אינם אלו אשר בחנו את השיקים המקוריים עם הגעתם לסליקה בבנק הנתבע וכי עדותם הינה בעלת אופי כללי ושזורים בה לא מעט עדויות סברה. ב"כ הנתבע טען כי אנשי הבנק בדקו את השיקים באופן סביר במהלך העסקים הרגיל של בדיקת שיקים.   2. אני רואה להעדיף בענין זה את עמדת התובעים על זו של הנתבע : ראשית לכל תכלית יש לזכור כי העדים שהובאו מטעם הנתבע אישרו כי הם לכשעצמם, לא בחנו את השיקים המקוריים בזמן אמת. העד פרמון הודה בהגינותו כי אף לא טרח לבדוק את סוגיית "ההתלבטות" (לגבי אמיתות החתימות) עם קודמו בתפקיד ואילו העדה לנקרי (בעדות בעייתית וכבושה קמעא) לא יכלה לאשר כי טיפלה בשיקים בזמן אמת. המנעותו של הנתבע מלהביא עדים יודעי דבר בסוגיה זו פועלת לחובתו ולו בשל כשלונו להוכיח כי מילא אחר מינהג הבנקאים (השוו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ. פרוסט קוסמן, פ"ד מז(5) 31 בעמ' 63 שם נקבע בין היתר : "קביעתו של מנהג הבנקאים כאמת מידה לבחינת מעשיו או מחדליו של הבנק - מחייבת מעצמה הוכחות על דבר מינהג הבנקאים, פרוש הדבר הוא העלאתם של עדים מומחים על הדוכן".   3. אני פוסק כי חומר הראיות שבפני מפרנס ממצא לפיו הנתבע לא רק שנמנע מלפעול "כבנקאי מפקפק" כמשמעותו בחוות הדעת של כב' השופט חשין בהלכת דנ"א 1740/91 (ראה עמ' 63 לפסה"ד) אלא שגם גרסתו לפיה פעל בזהירות סבירה במהלך העסקים הרגיל תלויה למיצער על בלימה; המנעות מהעדתם של עדים יודעי דבר מטעם הנתבע ולא פחות מכך המנעות מהעלאת עדים מומחים - מכרסמת באשיות הגנתו של הנתבע.   ה. רשלנות תורמת 1. הנתבע העלה טענה לפיה מחדלי התובעים בבדיקה מהירה של דפי החשבון, דיווח מידי לנתבע על הזיוף ובעיקר - משלוח השיקים בדואר רגיל עולים כדי רשלנות הפוטרת את הנתבע למצער - מקימה בידיו עילה לביסוס רשלנות תורמת מצד התובעים.   2. אין בידי לקבל את הטענות המפקפקות ברמת הבדיקה של התובעים את חיובי הבנק ומידת הדחיפות בפנייתם לנתבע.   העד ליכטר העיד כי התובעים בדקו את דפי הבנק בתדירות של אחת לחודש (עמ' 21) וכי מייד עם גילוי הזיוף פנו לבנק וביקשו לראות את מקור השיקים (עמ' 23) . יתר על כן הנתבע מושתק מלהעלות טענה כגון זו לנוכח התעלמותו הבלתי מוסברת ממכתב התלונה ששיגרו התובעים (נ/3). (השוו: למאמרו הנ"ל של פרופ' א. פורת).   3. עם זאת אני מוצא כי משלוח השיקים בדואר רגיל במקום בדואר רשום הינה בבחינת "פירצה הקוראת לגנב" וגלומה בה תרומה מסויימת לאחרית המעשה אשר בגינו סבלו התובעים נזק ממון.   ו. פסיקה 1. על יסוד הממצאים והקביעות דלעיל אני פוסק כדלקמן : בגידרה של דוקטרינת הנזק הראייתי מוטל היה על הנתבע נטל השכנוע להוכיח כי לא התרשל בבדיקת השיקים עובר לאישור סליקתם ופרעונם לשחאדה.   2. הנתבע לא יצא ידי חובת נטל הראיה.   3. לחילופין גם אם תמצי לומר כי שומה היה על התובעים להוכיח כי הנתבע נהג ברשלנות בבדיקת חזות השיקים לרבות החתימות וסימן הגירוד הרי שעיון בצילומי השיקים מעורר ספק של ממש באשר לאמיתות החתימה במידה שהצדיקה חובת בדיקה ואימות של נכונות החתימה עם התובעים, חובה אשר לא מוצתה ע"י הנתבע.   4. לרשלנות הנתבע חברה מידה מסויימת של רשלנות תורמת מצד התובעים אשר אני מעמידה על שיעור של 25% ובהתאם מזכה את סכומה מסכום השיקים.   5. אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 13,373 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה החל מיום 11.6.00 ועד יום התשלום בפועל.   הנתבע ישא בהוצאות התובעים ובשכ"ט עורך דין בסכום של 2,500 ₪.   הודעה זכות ערעור.   נזק ראייתי