מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נטיעה בקרקע ללא רשות: רקע והשתלשלות ההליך בעלי הדין הינם שכנים המתגוררים בחלקות סמוכות אחת לשנייה בעיר יקנעם. כאמור בתצהירי הנתבעים, הנתבע 3 רכש את זכויותיו בחלקתו בשנת 1996 והעבירם בשנת 2007 לבנו וכלתו, הנתבעים 1 ו- 2. לפי נסח הרישום שצורף לכתב התביעה, התובעים רכשו את זכויותיהם במקרקעין בחלקה הסמוכה בשנת 2008. בחודש ינואר 2009, הגישו התובעים תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים משטח בחלקת התובעים, אליה פלשו הנתבעים שלא כדין. עוד עתרו התובעים בגדר תביעה זו לסעד כספי לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 16,000 ₪, וכן סעד נוסף למתן צו המורה לנתבעים לסלק ולפרק משטחם את המתקנים והנטיעות שהקימו הנתבעים במקום. לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים פלשו לחלק משטח התובעים, תפסו בו חזקה, עשו בו שימוש בלעדי והקימו עליו מתקנים ונטיעות ללא רשות התובעים. עוד נטען, כי כל פניותיהם של התובעים אל הנתבעים בדרישה, כי יסלקו ידם מהשטח שאליו פלשו, לא נענו. מכאן התביעה שבפניי. הנתבעים התגוננו מפני התובענה והעלו טענות מטענות שונות, ובכלל זה הטענה כי הינם ברי רשות בשטח מכוח שתיקת הבעלים, וביקשו את המשך השימוש בשטח ללא הפרעה. עוד נטען כי הנתבעים רכשו את השטח כמו שהוא וכי המתקנים היו בנויים מאז שנות החמישים. לאחר ישיבת ק"מ הראשונה שהתקיימה ביום 06.09.2009, הודו הנתבעים כי הגדר המפרידה בין החלקות אינה בנויה על קו הגבול וכי הם מחזיקים במקצת משטח חלקת התובעים. משכך, הודיעו הנתבעים ביום 03.11.2009 על סילוק ידם משטח הפלישה שבגינו הוגשה התובענה דנן. אגב כך, המשיך ההליך דנן להתברר, תוך שהצטמצמה המחלוקת בין הצדדים לשני נושאים בלבד: האחד - התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים ; השני - הדרישה לסילוק ופירוק המתקנים הבנויים בשטח הפלישה, הכוללים טרסה וגדר פנימית שהקימו הנתבעים, לטענת התובעים. לאחר שהתקיימו שלוש ישיבות קדם משפט, ולאחר שניתנה הוראה על הגשת תצהירי עדות ראשית בתיק, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה דיונית, לפיה חזרו בהם התובעים מתביעתם לדמי שימוש ראויים למען שלום בית בין בעלי הדין. עוד הוסכם, כי הצדדים יוותרו על חקירת המצהירים, בכפוף לטענות בדבר עדות שמיעה, סברה ושינוי חזית והדיון יתמקד בשאלה משפטית אחת והיא: "האם זכאים התובעים לדרוש מהנתבעים פירוק וסילוק הגדר והטרסה אשר מצויים בשטחו של התובע, תוך שמירה על טענת הנתבע כי סעד זה לא נדרש בכתב התביעה". טענות הצדדים בסיכומים בסיכומיהם, נשענים התובעים על הוראות סעיפים 17 ו-21 (ג) לחוק המקרקעין לביסוס דרישתם לחיוב הנתבעים בהסרת המתקנים וסילוקם על חשבונם של האחרונים. לטענתם, אין רלוונטיות לשאלה אם הנתבעים בעצמם הקימו את הגדר הפנימית והטרסה או שרכשו אותן כמות שהן. אין עוררין על כך, שהנתבעים השתמשו בשטח הפלישה ונאלצו לפנותו רק לאחר פנייה בתביעה לביהמ"ש. לשיטתם, הנתבעים נכנסו לנעלי הבעלים הקודמים, ובכך הפכו בעצמם ל'מקים', כמשמעות מונח זה בסעיף 17 לחוק המקרקעין, כאשר על המקים מוטלת על-פי חוק החובה לסלק את המתקנים או לשאת בעלות סילוקם. עוד נטען כי כניסתו של קונה בנעלי קודמו, אינה יכולה להקנות לו יותר זכויות מאשר אלה שהיו למי שהעביר לו את הזכויות, ולכן כאשר קודמם היה מחויב בסילוק המחוברים או בתשלום עבור הסילוק, לא יכולים הנתבעים שנכנסו בנעליו, כאמור, להיות במצב משפטי עדיף עליו ומופטרים מהסרת המתקנים. בהקשר זה היפנו התובעים לרע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון, פ"ד נ"ה(1) 199; ת"א 10087/05 עזבון המנוחה ויקטוריה גבאי נ' גדעון לוי (31.01.09); וכן ע"א 557/76,596/76 בישור בע"מ נ' אולגה טאובה, פ"ד לב (3) 713. עוד טוענים התובעים, כי הטרסה שהוקמה על ידי הנתבעים באמצעות הנחת בלוקים ואבנים שכוסו באדמה ומשטח דשא, איננה יציבה, האבנים והבלוקים נוטים נטייה חדה ומסוכנת לכיוון ביתם של התובעים וקיים חשש ממשי שהטרסה והאדמה יתמוטטו לכיוון בית התובעים. בנוסף לכך טוענים התובעים, כי היה על הנתבעים להחזיר את המצב לקדמותו, כולל פירוק וסילוק הבלוקים, האבנים, האדמה והגדר שהקימו. באשר לטענת הנתבעים, כי סעד סילוק הטרסה לא אוזכר בכתב התביעה, טוענים התובעים כי הנתבעים לא חלקו בכתב תשובתם על קיומה של הדרישה לסילוק הטרסה ולא טענו כי הדרישה לא מעוגנת בכתב התביעה. כל שנטען על ידם הוא, כי הרצון לשינוי מתאר השטח יפגע, כביכול, בבני משפחת בן שלמה, שהינם השותפים של התובעים בבית המשותף, על אף שאינם צד להליך דנן. משכך, דין נימוק זה להידחות. עוד טוענים התובעים, כי הסעד של פירוק וסילוק הגדר והטרסה נדרש על ידם בגדר כתב התביעה, כאשר נרשם בכתב התביעה מפורשות כי הם דורשים "לסלק את כל המתקנים והנטיעות שהקימו שם". בנוסף לסעד סילוק והסרת המתקנים והנטיעות משטח הפלישה, לרבות הנשיאה בעלויות ההסרה, עתרו התובעים גם לחיוב הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בגין הצורך בקיום ההתדיינות המשפטית. את הדרישה להוצאות משפט נימקו התובעים בכך, שהתביעה דנן הייתה נחסכת מהם לו נענו הנתבעים לדרישותיהם לפינוי השטח והמתקנים עוד בשנת 2008 בטרם הגשת התביעה, ואשר חזרו עליהן גם במכתב ששיגר בא-כוח התובעים אל הנתבעים ביום 14.05.2008 ואשר כלל לא נדרש ע"י האחרונים. חרף האמור, לא ששו התובעים להגיש את התביעה דנן והמתינו 8 חודשים בטרם פנו לערכאות בחודש ינואר 2009 בדרישה לסילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה והסרת המתקנים והנטיעות שנבנו עליו. גם לאחר הגשת התביעה מיאנו הנתבעים מלפנות את שטח הפלישה, ועשו כן רק לאחר שבית המשפט הביע את עמדתו בעניין זה. רק אז ניאותו הנתבעים לפנות את שטח הפלישה ללא הסרת המתקנים. מכאן נעבור לטענות הנתבעים. בפן העובדתי, טוענים הנתבעים כי הנתבע 3 רכש את זכותו בחלקה בשנת 1996 והוא העביר אותה לנתבעים 1 ו-2 בשנת 2007. מנגד, רכשו התובעים את זכותם במקרקעין בשנת 2008, כפי שעולה מנסח הרישום שצורף לתביעה. לטענת הנתבעים, לאחר זמן מה הסתבר להם כי הגדר שהפרידה בין החלקות אינה עוברת על קו הגבול, אלא בתוואי המביא לכך שהנתבעים 2 ו-3 מחזיקים במעט משטח חלקת התובעים. משכך, ולאחר הגשתה של התביעה דנן, סילקו הנתבעים מרצונם את ידם מן החלק השנוי במחלוקת, והחזירו את החזקה בו לתובעים. עוד נטען, כי במעמד הישיבה מתאריך 22.10.12 חזרו בהם התובעים מן הסעד הכספי של תשלום דמי שימוש ראויים. אגב כך, נותרו שני סעדים להתברר, והם התביעה ל"סילוק המיטלטלין" ו"הוצאות משפט". הנתבעים טוענים, כי הסעד של סילוק הגדר והטרסה הינו בבחינת 'שינוי חזית', לה הם התנגדו כבר בהזדמנות הראשונה, ולכן דינו להידחות. לטענתם, בכתב התביעה לא נתבקש סילוק הגדר והטרסה, אלא רק סילוק "הנטיעות והמתקנים שהקימו הנתבעים". בניגוד לטענת התובע בתצהיר עדותו הראשית, הגדר והטרסה אינן "מיטלטלין", שכן הסעד האמיתי לו עותרים התובעים הינו, הלכה למעשה, ביצוע עבודות עפר בעלות העשויה להגיע לעשרות אלפי שקלים, ולפיכך אין לחייב את הנתבעים להסיר על חשבונם את הגדר והטרסה הקיימות בנכס. לשיטת הנתבעים, אף אם טענתם לשינוי חזית תידחה, הרי שאין בכך כדי לשנות מעמדתם בדבר הצורך בדחיית התביעה, שכן אין עילה בדין המזכה את התובעים בסעד המבוקש. נטען, כי הנתבעים קיבלו את השטח כמות שהוא, ולא הקימו בו דבר. הטרסה והגדר מצויות בשטח מאז שנות החמישים. התובעים רכשו את השטח בשנת 2008. משכך, לו היו מקבלים את החזקה בכל החלקה מהאדם ממנו רכשו, הרי שהיו מקבלים אותו עם הגדר והטרסה. יוצא, אפוא, שלא קיים עיגון לדרישתם של התובעים להטיל את עלות הסרת המתקנים דווקא על הנתבעים. לגופו של עניין, הפנו הנתבעים לעדותו של עד ההגנה, מר הרצל דינר, אשר מסר כי הגדר והטרסה עומדות במקום משנות ה-50. לשיטתם, עדות זו מהווה הוכחה לכך כי לא הנתבעים הם אלה שהקימו את הגדר והטרסה. במצב שכזה, אין התובעים זכאים לסעד הסילוק האמור. יתרה מכך, סבורים הנתבעים כי אין בהוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין, עליה נסמכים התובעים לביסוס טענותיהם, על מנת להועיל להם, שכן תנאי מקדמי לתחולת הסעיף הוא כי תוכח הפרעה לשימוש במקרקעין. התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי המתקנים מפריעים לשימושם במקרקעין. בהקשר זה, הפנו הנתבעים לע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה (2) 523, בעמ' 528. עוד נטען, כי אין בהוראת סעיף 21(ג) לחוק המקרקעין כדי להושיע לתובעים, מכיוון שהסעד של פיצוי כספי לא התבקש בכתב התביעה, ומכל מקום תנאי מקדמי לקבלתו הוא "הקים אדם מבנה או נטע נטיעות", כדרישת סעיף 21 (א) לחוק המקרקעין, כאשר בענייננו אין חולק כי הנתבעים לא הקימו את המבנה או הנטיעה בשטח. הנתבעים חולקים גם כן על הסעד של הוצאות משפט. לשיטתם, עיקר הסעד לו עתרו התובעים, היינו סילוק יד משטח הפלישה, התקבל מרצון בסמוך להגשת התביעה (ישיבת קדם המשפט מחודש נובמבר 2009). חרף זאת, התעקשו התובעים משך 3 שנים על ניהול הליך סרק שבגדרו ביקשו שני סעדים, הראשון סעד דמי שימוש ראויים עליו הם וויתרו, כאמור, וסעד הריסת הטרסה והגדר, שאינם זכאים לו (כך על פי הנטען). משכך, סבורים הנתבעים כי לו היו התובעים מפסיקים את ניהול התביעה לאחר קבלת סעד סילוק היד, היו חוסכים לעצמם ולנתבעים הוצאות מרובות, לרבות אגרה ושכ"ט עו"ד. משלא עשו כן, הרי שהוצאות שני הצדדים שקולות, זאת בשים לב לאופן ניהול התובענה ע"י הנתבעים אשר משליך על סוגיית פסיקת ההוצאות. עוד נטען כי לאחר שנקבע התיק לישיבת הוכחות, הזניחו התובעים את תביעתם, לא הגישו תצהירי עדות ראשית במועד, דבר שחייב את דחיית ישיבת ההוכחות שנקבעה. יתרה מזו, לאחר שניתן לתובעים הסעד העיקרי של סילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה הפכה התביעה דנן להליך סרק ובו נדרשו סעדים שאינם ראויים. התובעים זלזלו בניהול ההליך, תוך שהם גורמים לנתבעים הוצאות וטרחה מיותרים. יש בכל אלה, כך טענת הנתבעים, כדי להביא את בית המשפט לחיוב התובעים דווקא בתשלום הוצאות משפט לטובת הנתבעים. דיון ומסקנות לאחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם, לאחר בחינת התצהירים מטעם הצדדים ושקילת טענותיהם, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן. הרחבת חזית תחילה עליי להידרש לטענה מקדמית שהעלו הנתבעים, ולפיה הסעד של סילוק הטרסה והגדר הינו בבחינת שינוי חזית, משום שסעדים אלה כלל לא נתבקשו בגדר התביעה, אלא נתבקש רק סעד של "סילוק הנטיעות והמתקנים שהקימו הנתבעים". לטענת הנתבעים, משהוכח כי הם לא הקימו את הטרסה והגדר, תוך הסמכות בהקשר זה על תצהירו של עד ההגנה, מר הרצל דינר, הרי שאין להיעתר לסעד זה, בהיותו כאמור הרחבת חזית אסורה. פרק ז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכותרתו- כתבי טענות - הוראות כלליות, קובע את המסגרת הנורמטיבית של כתבי הטענות. כתבי הטענות יכללו את כל הטענות המהותיות ואותן בלבד. בהעדר רשות לתקן כתבי הטענות, אין להעלות טענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ברע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטיבם (89) בע"מ נ' סיטי שטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.07), כי "עקרון העל המנחה את בימ"ש בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא, כי משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות, גודרת רשימה זו את הסוגיות בהן ידון, ואין להרחיב את הדיון לשאלות שלא נכללו בה. רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות של הצדדים. משכך, טענה שמעלה בע"ד שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה שינוי חזית, ויש לדחותה. בשני מקרים יותר שינוי חזית; תיקון כתבי טענות באישור בימ"ש; הסכמת בעה"ד שכנגד במפורש או מכללא ... כלל הוא כי כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת במסגרת עילת התביעה ונובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית משפט, אין לקבל את טענת שינוי חזית". הנה כי כן, עיקרו של הכלל האוסר הרחבת חזית נעוץ בכך, שבעל דין איננו רשאי לחרוג מגדר המחלוקות העולות מכתבי הטענות (ראו: ע"א 1188/06 פאהום מנסור נ' לילה פאהום (6.1.08), וההפניות שם). בענייננו, לא ניתן לומר כי התובעים הרחיבו את חזית המריבה, עת טענו לסעד של סילוק הטרסה והגדר הפנימית, שכן עיון בכתב התביעה מעלה כי התובעים טענו בסעיף 8 אודות הפלישה הנטענת, באומרם כי "הנתבעים מחזיקים שלא כדין, כחלק משטח הקרקע של חלקה 158, הם עשו דין לעצמם, גידרו את השטח אליו פלשו, שתלו שם דשא ועצים, הקימו בו מחסן ואף הגדילו והציבו בתוך השטח אליו פלשו דוד שמש ומערכת סולארית המשמשת את דירתם". עוד פורט בסעיף 10 לכתב התביעה, בין היתר, כי "החלק בתשריט הצבוע בצבע צהוב הינו חלק משטח החלקה של התובעים אשר הנתבעים גידרו והם עושים בו מנהג בעלים". כהמשך של האמור, ובסעיף 16 לכתב התביעה הוסיפו התובעים וטענו, כי "על הנתבעים לפנות לאלתר ולסלק את ידם מכל שטח של חלקה 158, להסיר את הגדר שהקימו, לסלק את המתקנים שהקימו ולהימנע מכל שימוש ו/או חדירה בעתיד לתוך תחומי החלקה". לבסוף, עתרו התובעים, כאמור בסעיף 22 לכתב התביעה, לחייב את הנתבעים "לסלק את ידם מתוך כל שטח חלקה 158 הנ"ל, לסלק את כל המתקנים והנטיעות שהקימו שם [...]". עוד נמצא, כי בכתב ההגנה ביססו הנתבעים את הגנתם על הטענה, כי הגדר נשוא המחלוקת נבנתה על ידי הבעלים הקודמים של הדירה, כבר בשנות ה-70, וכך גם הטרסה שהייתה ממוקמת בשטח משנות ה-50. עוד הגישו הנתבעים תמונות מסומנות על מנת להראות כי גדר זו (הבנויה בצורת טרסה) קיימת בשטח כבר משנות ה-70. הנה כי כן, התובעים אכן עתרו בגדר כתב התביעה לקבלת סעד של סילוק "הגדר" והדבר מאוזכר מפורשות בכתב התביעה. לא זו אף זו, הרי בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם התובע 1 נטען מפורשות בסעיף 18 כי "לעניין סילוק יתר המטלטלין, בניגוד לטענת הנתבעים כי סילקו את ידם ואת מטלטליהן לחלוטין, הנני מצ"ב תמונות מהמקום שם נראים הגדר והטרסה עדיין קיימים" (ראו עוד סעיפים 4-5 לתצהיר). מנגד, הנתבעים בעצמם בכתב ההגנה התגוננו מפני טענת בניית הגדר והטרסה הנ"ל, ואף צירפו תמונות אשר מוכיחות, לשיטתם, כי הגדר והטרסה נמצאות בשטח הגובל בין שתי החלקות שבדנן, כבר משנות ה-70. טענה עובדתית זו אף שימשה יסוד לשלל טענות משפטיות הנוגעות לזכאות התובעים לעתור לקבלת הסעדים המבוקשים (ראו למשל- תמונות המסומנות כנספח מס' 2 לכתב ההגנה). פירוט בעניין זה אף נמצא בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים והעד מטעמם. בתצהירו של הנתבע 1, הוא התייחס לגדר ולטרסה שממוקמות אחת על השנייה, וכלשונו "כשרכשתי את המקרקעין הייתי סבור שקו הגבול עובר בטרסה מוגבהת הקיימת במקרקעין שעליה הייתה גדר ישנה ושיחים" (סעיף 6 לתצהיר הנתבע 1). יתרה מזו, הוגש מטעם הנתבעים תצהיר עדות של מר הרצל דינר בכדי להוכיח, כי ההקמה של הגדר והטרסה הייתה על ידי הבעלים הקודמים של הנכס ולא על ידי הנתבעים או מי מהם. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי אין מדובר בהרחבת חזית אסורה ולצדדים ניתנה הזדמנות מלאה להוכיח את טענותיהם העובדתיות והמשפטיות בעניין הגדר והטרסה, לרבות הדרישה מטעם התובעים להורות על סילוקן של שתיים אלו. סילוק יד כבר עמדנו על כך, שעניין לנו בסכסוך בין שכנים, הבעלים של חלקות סמוכות, שעניינו בקו הגבול המפריד בין החלקות הללו והימצאותן של גדר פנימית וטרסה על שטח שבבעלות התובעים ואשר הנתבעים מתבקשים להסירן. על רקע סכסוך זה הוגשה התביעה דנן שעילתה, כאמור, פינוי וסילוק יד ממקרקעין, וכן סילוק הגדר והטרסה הממוקמות בשטח שאין חולק שהינן בבעלות התובעים (להלן: "המחוברים שעל שטח המריבה"). מן הראיות שהונחו בתיק, מצטיירת התמונה הבאה, שלמעשה, אינה שנויה במחלוקת: בתאריך 21.07.05 נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, לטובת התובעים, על הדירה הראשונה בגוש 11093, חלקה 158 תת חלקה 1, בשטח של 28 מ"ר, בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין. בתאריך 26.05.08 רכשו התובעים זכויות בחלקה 158, תת חלקה 3 בגוש 11093 בדירה המצויה בקומה שנייה בשטח של 27 מ"ר. לעומתם, רכשו הנתבעים זכויות בחלקה 159, תת חלקה 1, באותו גוש, וקיבלו לידיהם את הזכויות בדירה הראשונה בשטח 34 מ"ר. תחילה, קיבל הנתבע 3 את הזכות בדירה בתאריך 19.12.1996, ולאחר מכן העבירה לנתבעים 1 ו-2, שקיבלו את הזכויות בדירה לידיהם ביום 17.01.07. בהתאם לנוסח רישום המקרקעין שצורף לכתב התביעה, אין חולק כי התובעים הינם הבעלים והמחזיקים במקרקעין בחלקה 158, כאשר החזקה הועברה לידיהם לגבי דירה אחת בשנת 2005 והשנייה בשנת 2008. עוד אין חולק, כי הנתבע 3 רכש את הזכויות בדירה בחלקה 159 שהינה חלקה גובלת לחלקה 158, בשנת 1996 והעבירה לידי בנו וכלתו, הנתבעים מס' 2 ו-3, בשנת 2007. מעיון בכתב ההגנה ותצהירי הנתבעים, עולה כי האחרונים אינם חולקים על כך, שהגדר והטרסה ממוקמות בחלקה השייכת לתובעים, אך טוענים כי לא ניתן לחייבם בסילוקן, משום שהן לא נבנו על ידם, אלא היו קיימות בשטח עוד משנות החמישים. עוד נטען, כי הנתבעים רכשו את השטח מבעליו הקודם כמות שהוא, וכי בעת רכישת החלקות ידעו התובעים כי הנתבעים קיבלו את הרשות מהבעלים הקודם לעשות שימוש בשטח הפלישה. משלא קיימת כל מחלוקת על כך, שהתובעים הינם הבעלים והמחזיק כדין במקרקעין- כולל שטח המריבה דנן- לא ניתן לערער על זכותם לדרוש מהנתבעים שיימנעו מכל מעשה שיש בו הפרעה לשימושם במקרקעין. משכך, הריני לקבוע כי התובעים הינם בבחינת "מחזיק במקרקעין", כמשמעות מונח זה בסעיף 17 לחוק המקרקעין. סעיף זה מגן על המחזיק בנכס בפועל, אף אם אינו מחזיק בו כדין, כנגד מסיג גבול: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". ההלכה היא, ש"הפרעה" כמשמעה על פי סעיף 17 הנ"ל, כוללת בחובה גם הסגת גבול ונישול מחזיק מחזקתו בקרקע (ע"א 277/76 קוטר נ' המועצה המקומית מגדל העמק, פ"ד לא(1) 791). עוד קובע סעיף 20 לפקודת הנזיקין, כי "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממוני". סעיף 30 לפקודת הנזיקין מוסיף וקובע, כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כזכור, התובעים חזרו בהם מהסעד של פיצויים בגין דמי שימוש ראויים, ולכן טענות הנתבעים בעניין זה אינן ראויות להתקבל. בשנת 2001, נתן בית המשפט העליון פסק דין אשר בו נבחנו כל ההגנות המשפטיות הניתנות בפרק ב' לחוק המקרקעין, להגנה על הבעלות והחזקה במקרקעין. בית המשפט דן בעניין ההגנה על המחזיק בפועל כלפי מסיג גבול וקבע, כי החוק פורש הגנתו גם על המחזיק בפועל שלא מכוח זכות, כלפי משיג גבול באופן שבהתמודדות זו זכאי המחזיק להגנה כלפי מי שמנסה לנשלו מחזקתו. בית המשפט העליון אשר בחן את הוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין קבע, כי "הסעיף מדבר, אמנם, ב'הפרעה' אולם ברי כי הוא כולל גם מצב של הסגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע [...]. הגנה זו משמעה כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנת החזקה גם כאשר אין בידו זכות לחזקה, והגנה זו יפה כלפי כל העולם למעט זה אשר בידו זכות עדיפה על שלו [...]. יסודה של הגנה זו בערך השמירה על שלום הציבור. היא מבקשת למנוע שינוי מצב קיים בדרך של עשיית דין עצמית ונותנת את חסותה גם למחזיק בלא זכות כלפי המתנכל לחזקתו הפועל בלא זכות כדין. ההגנה ניתנת למחזיק, אף שחזקתו אינה כדין, כל עוד חזקתו בפועל נמשכת. אם חדל להחזיק ואחר תפס את החזקה, לא יוכל לתבוע סילוק המחזיק המאוחר רק מהטעם שבעבר החזיק בקרקע. על התובע להוכיח, אפוא, כי הוא החזיק בפועל בקרקע עובר לתפיסתה על ידי הנתבע, וכי הנתבע אינו בעל זכות חזקה לקרקע" (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי (11.03.2001); דברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בסעיף 8 (ב) לפסק הדין). כבוד השופט י' אנגלרד הוסיף וקבע, כי "הוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין, שמטרתה מניעת הפרעה לשימוש בנכס, מקבילה לתביעה הידועה במסורת הרומניסטית כ-actio negatoria. היא אינה באה להשיב לבעל ההחזקה את ההחזקה שנשללה ממנו, אלא מטרתה היא מניעת ההפרעה לשימוש בנכס או סילוק ההפרעה. הדבר המאפיין את ההוראה בחוק המקרקעין הוא כי אין על התובע להראות כי הוא זכאי להחזקה: די בהוכחה כי הוא מחזיק בנכס בפועל. לכן, אין הנתבע, המפריע לשימושו של המחזיק, יכול להצליח בהעלאת הטענה להגנתו כי התובע עצמו מחזיק בנכס שלא כדין. במלים אחרות, הטענה של ius tertii לא תישמע על ידי בית המשפט. עם זאת, הנתבע- המפריע רשאי להראות כי הוא זכאי להתנהגות הגורמת למחזיק את ההפרעה לשימוש בנכס, דהיינו, כי ההפרעה מצדו היא כדין" (פסקה 4 לפסק הדין). בעניין סעיף 17 לחוק המקרקעין, בר רשות מכללא, רישיון בלתי הדיר ראו והשוו: רע"א (מח'- ירושלים) 9501-02-12 מיכל לוי נ' גבריאל צייגר (27.03.12); רע"א 13323-12-11 (מח'- ירושלים) עלי נ' מרואן (14.12.11); תא"ק 9544-02-09 חיה אזולאי, עו"ד נ' נחמה (18.04.13). טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים הינה, כי הם קיבלו רשות לשימוש זה בידיעתם של הבעלים הקודמים והבעלים הקיימים- קרי התובעים. אמנם לא חלקו הנתבעים על הזכות של התובעים להפסיק את הרשות שניתנה וטענו, כי "לאורך כל התקופה שמאז אכלוס הבתים בחלקות 159 ו-158, לא התעוררה כל תביעה ו/או התנגדות ו/או מחלוקת בין על/חלק מהשותפים לחלקות על קו הגבול החוצה את חלקות 158 ו-159, אלא חלוקה טבעית ושימוש בשטחים כפי שהם היום, עקב המצב הטופוגרפי בשטח ו/או חוסר מודעות/ידיעה לקיומו של קו גבול בין החלקות הנ"ל" (סעיפים י"ב - י"ד לכתב ההגנה). למעשה, הצדדים אינם חלוקים, כי עד לקבלת החזקה על ידי התובעים בחלקה 158, ניתנה לנתבעים על ידי המחזיקים הקודמים בנכס, 'רישיון מכללא' לפלישה מסוימת אשר התבטאה בהנחת טרסה ובניית גדר בגבולות שאינם משקפים את זכויות הבעלות בנכס בשתי החלקות הנ"ל. הלכה היא, כי- "רשיון מכללא", היינו הקניית מעמד של בר רשות עקב הסכמה שבהתנהגות, אינו יכול להקנות זכויות רבות יותר מאלה המוקנות למי שזכה להסכמה מעיקרו. במילים אחרות, מי שזכה לרשות הנובעת מהסכמה שבשתיקה או עצימת עיניים, אינו יכול להיות בעל זכויות משפטיות רבות יותר ממי שהעניקו לו רשות בעיניים פקוחות. הרישיון הוא בגדר היתר של רצון טוב שמי שנתן אותו רשאי לבטלו בכל רגע. בר רשות מכוח רשות גרידא צפוי בכל עת לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין אפילו נמשכת פעילותו בנכס על פני תקופה ארוכה (דברי כב' השופטת מיכל רובינשטיין בע"א (ת"א) 1414/00 דן גת בע"מ נ' עונה יוסף (3.12.01)). שכן "רשיון מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני" (ראו נינה זלצמן, 'רשיון במקרקעין', הפרקליט, מב 24, 57 (1995)). כשמדובר ברישיון מכללא, אין חובה לשלוח הודעה על ביטול הרישיון, טרם הגשת התביעה. ניתן לראות בעצם הגשת התביעה משום הודעה על ביטול הרישיון (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו (1977)). בענייננו- משהודו הנתבעים כי אין בידם זכות בעלות בשטח הפלישה וכי הקמת הגדר והטרסה אכן מהווה פלישה בקרקע שאינה בבעלותם, הרי שאין מניעה משפטית לדרישת התובעים להפסקת הרשות שניתנה לנתבעים עד כה. ביום 14.05.2008 שלחו התובעים לנתבעים, באמצעות בא-כוחם, מכתב דרישה לפינוי אשר חזר בציון "לא נדרש". מכאן, אף מבלי לבחון את שאלת המצאת הדרישה כדין, הרי שאין חולק כי עם הגשת התביעה, קרי ביום 7.01.09, ניתנה על ידי התובעים הודעה על ביטול הרישיון. אי סילוק הגדר והטרסה החל ממועד זה, הופכת את הנתבעים למסיגי גבול. בענייננו, לא חולקים הנתבעים על הזכות הקנויה בידי הבעלים או המחזיק להורות על הפסקת הרשות שניתנה. ברם, הם טוענים כי התובעים, בהיותם רוכשי הזכויות בחלקה רק בשנת 2008, אינם יכולים לקבל סעד כזה מהנתבעים, כמי שרכשו את הזכויות בחלקה עליה מוצבות הגדר והטרסה כבר בשנת 1996 על ידי הנתבע 3 והעברת הזכויות לנתבעים 1 ו-2 בשנת 2007, כאשר המחוברים היו מצויים בחלקה כבר משנות ה-50 והונחו על ידי הבעלים הקודמים של החלקה. הנתבעים מבקשים לקבוע, כי מאחר והם אינם "המקים" של הגדר והטרסה, כמשמעו בסעיף 21 (ג) לחוק המקרקעין, הרי שאין להטיל עליהם חובת סילוק היד והנשיאה בהוצאות ביצוע סילוק הגדר והטרסה משטח המריבה. טיעון זה אין בידי לקבלו, בנסיבות העניין דנן. מסקנה זו נשענת על פסיקת בתי המשפט בהליכים המשפטיים שיפורטו להלן. סעיף 21 (ג) לחוק המקרקעין שכותרתו "ברירת בעל המקרקעין" קובע, כי "דרש בעל המקרקעין סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם על חשבון המקים". כפי שאראה להלן, בתי המשפט נתנו פרשנות מרחיבה למונח "המקים", שכוללת גם המחזיק והבעלים בנכס, אף שהוא בא בנעליו או כחליפו של המקים בפועל של הפלישה. אמנם, קיימים מקרים חריגים שהוכרו בפסיקה, אך מדובר במקרים יוצאי דופן שאין המקרה דנן נמנה עליהם. בע"א 557/76,596/76 בישור בע"מ נ' אולגה טאובה (1978) פסק כבוד השופט ח' כהן, כי: "פירוש החוק על דרך הצמצום, כאילו זכותו של 'המקים' לפי הסעיפים 21,22,23 או 24 לחוק (כולם בפרק ד': בניה ונטיעה במקרקעי הזולת) מוגבלת אך למי שהקים את המחוברים במו ידיו בלבד, יחטא לכוונת המחוקק ולמטרתו. על שום מה, למשל, ניתן לחייב רק את 'המקים' בתשלום שכר ראוי לפי סעיף 24, ולא את הרוכש היושב במבנה ונהנה ממנו? או למה יוכל בעל המקרקעין לדרוש הסרת המחוברים לפי סעיף 21 רק ממי שהקים אותם במו ידיו, ולא ממי שרכש אותם ומשתמש בהם בפועל שעה שגילו הבעלים את המחוברים על אדמתם? במקרים כמו זה שלפנינו, שהבעל גילה את המחוברים במקרקעין רק שנים רבות לאחר הקמתם, כשהיה כבר סיפק בידי המקים למכור ולהעביר אותם והקונה החל להחזיק ולהשתמש בהם- דין הוא שזכויותיו של הבעל יעמדו לו כלפי הרוכש במקום כלפי המקים: וממילא דין הוא שזכויותיו של המקים כלפי הבעל יעמדו לו לקונה במקום למקים" (עמוד 717 מול האותיות ו-ז). מכאן, בידי התובעים כמחזיק במקרקעין הזכות לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת. הפרעה לפי סעיף 17 לחוק כוללת בחובה גם הסגת גבול ונישול מחזיק מחזקתו בקרקע. בית המשפט העליון שב ודן לאחרונה בשאלה, האם ניתן לפטור את הבעלים החדש של הנכס, בפלישה שבוצעה על-ידי הבעלים הקודמים של הנכס, ומה הם השיקולים שעל בית המשפט לשים לנגד עיניו כאשר הוא דן בטענה זו. עיון מעמיק בפסק דינה של כבוד השופטת חיות שניתן בע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה (19.02.2012) מלמד, כי לא בכל מצב יכול הבעלים החדש של נכס הקיימת בו פלישה, אף שהיא בוצעה על ידי הבעלים הקודמים של הנכס, ליהנות מהטענה בדבר 'זהות המקים' של אותה פלישה. בהקשר זה, מופנים הצדדים לאמור בפסק דינה של כבוד השופטת חיות ולקביעותיה בעניין הזכות של הבעלים והמחזיק במקרקעין להגנה על הזכות הקניינית לעומת שיקולים מכוח דוקטרינת תום הלב והגינות בהפעלת הזכות הקניינית. באותו מקרה התקיימו בנכס שתי פלישות, כאשר הוכח כי שתיהן התקיימו במועד קודם למועד בו הועברו הזכויות בנכס למשיבה. בית המשפט העדיף את האינטרס של המשיבה לגבי פלישה אחת ודחה אותה לגבי הפלישה השנייה. הנימוק של זהות המקים לא עמד כשיקול מכריע בקביעה זו, אלא הוא היווה שיקול אחד מבין מספר שיקולים מצטברים, שאינם מתקיימים במקרה המונח בפניי כאן. משכך, סבורה אני כי המקרה בפניי אינו מהווה מקרה חריג, שבו על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המסור לו שלא להורות על סילוק הפלישה. בת"א (מחוזי- מרכז) 9401-0-7-10 סילביה נ' ישראל (31.05.12) דחה כבוד השופט יחזקאל קינר טענה הדומה לזו הנטענת בהליך בו עסקינן ועיקר נסיבותיו דומות לענייננו. נפסק כי "סעיף 21 לחוק המקרקעין- הנתבעים טוענים, בהתבסס על הסעיף הנזכר לעיל, כי אם הקים אדם גדר בשטח חברו ללא זכות בדין, יכול בעל המקרקעין לדרוש רק מהמקים כי יסלק את הגדר ויחזיר את המצב לקדמותו. טענה זו אינה יכולה להתקבל. גם אם נניח כי הגדר מהווה מבנה לצורך אותו סעיף, זכותו של בעל המקרקעין היא לדרוש גם מחליפו של המקים (אשר בסבירות גבוהה היה בעל הזכויות בחלקת הנתבע) כי יסלק את המחובר מהמקרקעין. על אחת כמה וכמה שכך הדבר, שעה שנתבע הוא ש'נהנה' ממיקומה של הגדר, והוא זה שמסיג בשל כך את גבולם של התובעים, שכן מיקום הגדר מביא לכך שהסתפח לחלקתו שטח שאינו זכאי לו, ושורת הדין והצדק מחייבת סילוק הגדר על ידי הנתבע". ובחזרה לענייננו. שוכנעתי, כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי תפיסת החזקה בשטח המריבה הייתה מכוח זכות כדין, או למצער, להוכיח קיומה של זכות המצדיקה את ההפרעה לשימושם של התובעים בנכס, או כי עדיפה זכותם, משיקולים של צדק והגינות, על פני זכות הבעלות של התובעים. בהקשר זה, יצוין כי תצהירו של עד ההגנה, מר הרצל דינר, אין בו כדי לסייע לנתבעים בהגנתם. העד הרצל מסר בתצהירו, כי הוא התגורר בילדותו בבית בחלקה 159, זאת בין השנים 1954 עד 2009 (לסירוגין), כאשר ביחידה שרכש הנתבע 3 ולימים נמכרה לנתבעים 1-2, גרה אמו של המצהיר לפני שהנתבע 3 נכנס אליה בשנת 1996. עוד מסר הרצל בתצהירו, כי "הטרסה והגדר היו שם מיום שאני זוכר את הבית. לא זאב בנה אותם, וודאי שלא תומר וענת. הטרסה נבנתה על ידי אחים מבוגרים יותר שלי, במקום בו חשבו שעובר קו הגבול בין החלקות". הרצל הוסיף וציין כי "משנות החמישים היה קו הגבול במקום בו עומדת הטרסה, ואף לא חשב שהוא עובר באף מקום אחר. זה היה ההסכם בין השכנים. אני חושב שהחלקה שהעבירה את הגבול במקום בו הוא היום הייתה בשנות השבעים" (סעיפים 6-7 לתצהיר הרצל דינר). מתצהירו של עד ההגנה, הרצל דינר, עולה כי הטרסה נבנתה על ידי אחיו, כאשר הבית היה בחזקת משפחתו, והדבר נעשה תוך 'הנחה מוטעית' שלהם אודות קו הגבול הנכון העובר בין החלקות הסמוכות. אלא מאי, העד מעלה נימוק נוסף, לפיו מדובר בקו גבול אשר נקבע בהסכמה של כלל הבעלים בחלקות שניתנה שנים רבות לפני שהועברה החזקה או הבעלות בשתי חלקות המריבה דנן לבעלים הנוכחיים, היינו הצדדים לתביעה דנן. המצהיר נשען על נימוק אחרון זה ומוסר בתצהירו, כי "כל השנים הייתה הסכמה בין כל השותפים בבניין התלת משפחתי, ובין הדיירים בניין השני שקו הגבול בין החלקות עובר בטרסה, ואיש לא העלה כל התנגדות עד שהגיעה משפחת ברעם" (סעיף 9 לתצהירו). שני הנדבכים העולים מתצהירו של הרצל דינר אין בהם כדי להושיע לנתבעים בצליחת הגנתם מפני התובענה דנן. ראשית, הסכמה בין השותפים, אשר עליה נשענים הנתבעים, כאמור, לא הוכחה ואין בתצהירו של העד הרצל דינר, לבדו, כדי להוכיח קיומה של הסכמה שכזו. מה גם, שלא הובאו ראיות בעניין הסכמת הבעלים של הנכס אשר בנעליהם נכנסו התובעים. טענה סתמית, ולפיה הייתה הסכמה בין כל השותפים בבניין אודות הפלישה על ידי הנחת קו הגבול בין החלקות במקום בו מונחת הטרסה, אינה יכולה להוות הצדקה להפרעה לשימוש התובעים בנכס, דהיינו- כי ההפרעה מצדו היא כדין. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה, כי המצהיר מוסר כי הוא או מי שבא בנעליו ביצע את הפלישה במו ידיו. העובדה כי הנתבעים לא הקימו את הגדר והטרסה - ובהעדר נסיבות חריגות שלדעתי לא התקיימו בענייננו- אינה יכולה לשמש הגנה טובה לנתבעים מפני התובענה דנן. כפי שפירטתי קודם לכן, הפסיקה הכירה בהטלת אחריות על הבעלים הנוכחי של הנכס, אודות פלישה בנכס של חלקה סמוכה, גם במצב שבו הפלישה לא בוצעה על ידו, אלא על ידי הבעלים הקודמים של הנכס, למעט מקרים מיוחדים שבית המשפט העניק סעד, שלפיו לא נשללה זכות הבעלים בקרקע אלא היא נדחית למועד שבו מועברת החזקה בחלקת 'הפלישה' לבעלים חדשים, מקום בו היה צורך בביצוע הריסה של מטבח הדירה, שהם בבחינת איזונים שאינם מקום להפעילם בענייננו. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, כי הייתה 'הסכמה מפורשת של התובעים' בעצמם להתיר לנתבעים את השימוש בשטח הפלישה (סעיף 10-12 לתצהיר הנתבע 1). טענות הצדדים, בעניין זה, הינן טענות נגדיות סותרות, ומשלא נחקרו המצהירים אודותיהן, אין בידי להכריע בין שתי הגרסאות,. ברם, העיקר הוא, אף אם רשות כזו ניתנה, הרי שרשות זו ניתנת לביטול והיא בוטלה עם משלוח דרישות הסילוק (אשר חזרה בעקבות הימנעות הנתבעים מלדרוש את הדואר), ולאחר מכן במסגרת הגשת התביעה עצמה. ככל שכוונת הנתבעים לטענת 'רשות חינם בלתי הדירה', הואיל ולטענתם הפלישה בוצעה בשנות ה-50, כאשר מאז לא באה כל דרישה להסרתה, הרי שלא הוכחו יסודות הגנה זו. על מנת לקבוע שרישיון שניתן הינו בלתי הדיר יש צורך להוכיח מערכת עובדתית מיוחדת ויוצאת דופן, אשר תראה שבביטול הרישיון יש משום פגיעה קשה, בלתי מידתית ובלתי צודקת בבעל הרישיון, במידה כזו שתצדיק השתקת הבעלים מפני דרישה לפינוי הנכס והשבתו לידיהם (ראו והשוו: ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד (1.4.04); ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ (1986)). בענייננו- הנתבעים לא הוכיחו, כי הם עומדים בתנאים הברורים להקים להם זכות מכוח רישיון בלתי הדיר, ומשכך דין הטענה להידחות (טענה זו לא נטענה מפורשות ודבריי מובאים בבחינת למעלה מהנדרש). כפי שכבר ציינתי, זכותם של הנתבעים הינה, לכל היותר, בבחינת בר-רשות מכללא שלא בתמורה, ואין די בנסיבות העניין כדי לקבוע כי הפלישה בוצעה בשנות ה-50 או ה-70, לפני שרכשו הן התובעים והן הנתבעים את הזכויות בשתי החלקות הסמוכות שבדנן, וזאת על ידי הבעלים הקודמים של החלקה בה מחזיקים היום הנתבעים. סוף דבר לסיכום, הצדדים גרים בשכנות בחלקות גובלות. עקב מחלוקת שנתגלעה ביניהם בעקבות גילוי התובעים, כי הנתבעים או הבעלים הקודמים של החלקה הגובלת בחלקה שרכשו, הקימו גדר וטרסה באופן שפולש לחלקתם, הגישו תביעתם זו בביהמ"ש לסילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה, וכן הסרת הגדר וטרסה שנבנו בשטח המריבה (לאחר שבמסגרת ההליך המשפטי הוחזרה התפיסה בשטח לידי התובעים). לאור האמור, ולאחר שעלה בידי התובעים להוכיח את יסודות עילת התביעה, אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לסלק את הגדר והטרסה שהוקמו בחלקה 158 בגוש 11093 מושא התביעה דנן, ולהחזיר את החלקה לרשות התובעים כשהיא פנויה ונקיה מכל בנוי, מחובר או נטוע. היה ולא יבוצע האמור לעיל תוך 60 יום מיום מתן פסה"ד, יהיו רשאים התובעים לבצע את הפעולות הנ"ל בעצמם ועל חשבונם של הנתבעים בכפוף להצגת קבלות ואסמכתאות אודות עלות הביצוע. בהתחשב בהסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים והחיסכון בזמן שיפוטי מצד אחד, התנהלות התובעים בעניין אי הגשת תצהירי עדות ראשית במועד, לרבות חיובם בהוצאות בסך 1,500 ₪ כאמור בהחלטתי מיום 19.01.11, ובשים לב לתוצאה הסופית שאליה הגעתי, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. נטיעה