הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי נטל הראיה להוכיח עילת נטישה מוטל על בעל הבית (התובע דכאן) וכי עליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר (הנתבע) נטש את המושכר לחלוטין על מנת שלא לחזור אליו.   2. אשר לרמת ההוכחה של נטישת בית עסק רווח העיקרון לפיו "אין הגבלה למספר העסקים שיכולים להיות לאדם ולא יתכן להקפיד בעסקים על אותה מידה של קשר אישי בין הדייר לבין בית העסק שלו כפי שנוהגים להקפיד בדרך כלל על הקשר שבין הדייר לדירת מגוריו".   ובהמשך: "הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית העסק משמש הגנה בפני נטישה... אין על הדייר להימצא במושכר בכל יום ויום..." (בר אופיר שם בעמ' 124 ה).   תקופת ביצוע שיפוצים ובעיקר כאלו היזומים על דעת בעל הבית אשר במהלכם נסגר בית העסק בשל קשיים אובייקטיביים באפשרות הגישה אליו - אינם מהווים בדרך כלל עילת פינוי.  מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נטישת עסק מוגן עקב שיפוצים: א. סוגיית המחלוקת ועיקר טענות הצדדים 1. השאלה הצריכה להכרעה בתובענה זו הינה האם התמלאו התנאים למתן פסק דין לפינוי הנתבע מן המושכר המוחזק על ידו כדייר מוגן על יסוד העילה של נטישת המושכר.   2. ואלו עיקרי העובדות וטענות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי הטענות: 2.1 התובע הוא הבעלים של חנות ברח' דיזינגוף 37 בתל אביב (להלן:ב"המושכר") אשר הושכרה לנתבע ע"פ "חוזה שכירות מוגנת" שנחתם ביום 23.1.84 (להלן:ו"החוזה"). מטרת השכירות כמוגדר בחוזה הינה אך ורק למטרת מספרה וכנטען בכתב התביעה הפעיל הנתבע את המושכר עד שנת 1995 שאז סגר אותו ועזב אותו בבחינת נטישה. 2.2 כמו כן נטען בכתב התביעה כי הנתבע פתח מספרה אחרת בשכונת פלורנטין בתל אביב ויידע את לקוחותיו על כך, עסקו העיקרי והיחיד של הנתבע הינו המספרה ב"שכונת פלורנטין". 2.3 התובע עותר לפינוי המושכר והחזרתו אליו בטענה כי בעטיה של נטישת המושכר איבד הנתבע את הגנת החוק. 3. טענות הנתבע 3.1 ב הגנתו כפר הנתבע בטענות התובע במלוא מוטתן בין היתר טען כי התובע מתאנה לו ומיצר את צעדיו וכי תביעה קודמת שהגיש התובע נגדו (ת.א. 107133/97) בגין אותה עילה נמחקה ביזמת התובע. הנתבע הכחיש כי ביצע כל פעילות ממנה משתמעת כוונת נטישה ולא היתה לו כוונה לנטוש את המושכר.   3.2 לעיצומו של עניין טען הנתבע כי למעט שתי תקופות של שיפוצים ביזמת התובע (בשנים 1996 - 1997 ולאחר מכן בשנת 1999) נאלץ להפסיק את פעילותו במושכר לפרקי זמן קצרים אך מעבר לכך התמיד בשימוש ובהפעלת המושכר וטען להגנת החוק.   3.3 הנתבע הודה כי פתח בשנת 1995 מספרה ברח' פלורנטין והפעילה בצד פעילותו במושכר.   ב. דיון וממצאים 1. לביסוס תביעתו צירף התובע תצהיר של אבי בלילי, חוקר פרטי (להלן:נ"בלילי") אשר לגירסתו הכין סיכום חקירה המתבססת על מידע משכנים, תצפיות על המושכר ומסמכים רשמיים. לתצהיר זה נספח "סיכום חקירה תצפית ומעקב" הכולל את התרשמותו של בלילי לפיה המקום נטוש על יסוד מידע שקיבל מב"כ התובע ומתעד ממצאי תצפיות שבוצעו במהלך של 3 חודשים החל מיום 13.11.01 ועד יום 8.1.02, בעיקר בימי ג' בשבוע בהם כנטען דיווח הנתבע כי המושכר פועל. בלילי מסכם את הדו"ח בקביעות כי המספרה לא נפתחה כלל ועיקר, לא פקדו אותה לקוחות והחפצים בתוכה לא הוזזו ממקומם.   2. בתצהיר עדותו הראשית חזר הנתבע על עיקרי טענות ההגנה שלו ובכלל זה הטעים כי במהלך תקופות השיפוצים אשר נמשכו חדשים ארוכים נבצר ממנו להפעיל את המספרה בשל הלכלוך והעזובה פרי עבודות השיפוץ וכי במהלך תקופות אלו עבד במספרה בפלורנטין.   3. הנתבע צירף לתצהירו מסמכים שונים ובכלל זה חשבונות צריכת חשמל ושימוש בטלפון התומכים בגירסתו לפיה התנהלה פעילות במושכר וכן יומני עבודה שלו לשנים 1995 - 2000.   4. במהלך חקירתו עומת בלילי עם חשבונות בזק המלמדים על חיובי שיחות מחשבון הטלפון המותקן במושכר לתקופה שמחודש דצמבר 1995 ועד וכולל נובמבר 1999. על אלו נוספו מסמכים המתעדים שיחות טלפון שבוצעו מן המושכר בימים 27/11, 11/12, 18/12 ו- 25/12 - 2001 אשר בהם בוצעו תצפיות ע"י בלילי. בתגובה השיב בלילי : "אני לא מתייחס לדו"ח של בזק אלא לדו"ח שלי" (פרוטוקול עמ' 2), ועמד על גירסתו לפיה לא ראה את הנתבע באותם ימים אשר במהלכם בוצעו תצפיות (עמ' 3).   5. מעדותו של בלילי עולה כי חרף מודעותו לנתון לפיו עובד הנתבע במושכר בימי ג' בשבוע הבהיר בלילי כי לא תיצפת משך כל ימי ג' שכן "עבד מול חוזה וזה השכר ששולם לי" (עמ' 3).   6. רלבנטית במיוחד הינה גירסתו של בלילי ולפיה : "שאתה אומר לי שאין לי שום ידיעה מה קורה במספרה מאוקטובר 1995 ועד נובמבר 2000 אני מסכים למעט המידע שקיבלתי מעו"ד מאירי" (עמ' 3).   7. כמו כן עלה מחקירתו של בלילי כי למעט חשבון אחד או שניים שהביא למשרדו של עו"ד מאירי אין בידו לאשר את שיפעת החשבונות שצורפו לתצהירו (סעיפים 5 - 10).   8. על יסוד האמור עד כאן חוששני כי ממצאי הדו"ח וגירסתו של בלילי בתצהיר עורערו ולא במעט במהלך חקירתו הנגדית אולם מה שחשוב יותר לעניננו הוא שבלילי תיצפת על המושכר במהלך תקופה המאוחרת בהרבה לתקופת "הנטישה" המהווה עילה לתביעה ומכאן שראיות התובע לוקות בחולשה בסיסית.   9. הלכה פסוקה היא כי נטישה נובעת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין והנסיבות הללו נקבעות בתחומיו של מצב הדברים שהתגבש בעת הגשת התביעה. השוו : השופט בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 116). ע"פ כתב התביעה נטש הנתבע את המושכר החל משנת 1995 ואילך ואילו כתב התביעה הוגש ביום 20.10.99, מה לי אם כן, ממצאי תצפית שנערכו בתקופה מאוחרת בהרבה ?     על כך אוסיף כי התובע העיד על עצמו כי היה "רוצה להגיש תביעה שתוכיח את מה שהיה מהגשת התביעה עד היום" (פרוטוקול בית המשפט מיום 5.9.99 במהלכו נמחקה תביעת פינוי קודמת (נספח ב' לתצהיר הנתבע).   10. בחקירתו טען הנתבע כי המספרה במושכר פעלה החל משנת 1996 רק בימי שלישי למשך 4-5 שעות החל מ- 14.30 עד 19.00 אלא אם כן יש לקוחות נוספים וכי בתקופות השיפוצים אשר נמשכו מספר שבועות היתה המספרה סגורה (עמ' 6). אטעים כי העובדה שהנתבע מפעיל את המספרה בימי ג' - היתה בידיעת התובע. אם נעמת גירסה זו מול נתוני דו"ח התצפית נמצא כי שעות התצפית הסתיימו בדרך כלל סביב השעה 17.00 ונכללו בהם גם ימי ה' בשבוע ומכאן שבכל מקרה אין בנתוני הדו"ח כדי להזים את גירסת הנתבע במלואה.   11 אינני מתעלם מן העובדה כי גם גירסתו של הנתבע באשר לפעילות המספרה בשנת 1999 (עמ' 7) אינה נקיה מספקות והנתבע התקשה לתת גירסה ברורה בשאלה אם הפעיל את המספרה לאורך כל השנה, עם זאת, בדיקת רישומי ההכנסות (נספח ט"ז לתצהיר הנתבע) מעלים ממצא של תזרים הכנסות שוטף בשנת 1999 כאשר החל מאפריל 1999 קיימת התפלגות ברורה בין הכנסות המושכר והכנסות המספרה האחרת. יתר על כן, בחינת התמונות המשקפות את מצב המושכר וסביבתו המיידית, בתקופת שני השיפוצים (נ/1 ו- נ/2), אינם מותירים מקום לספק כי הגישה למושכר היתה משובשת בשל פיגומים, הריסות בנין וחמרי בנין במידה שהיקשתה ללא ספק על הפעלת המספרה, במהלך תקופות השיפוצים בשנים 97 ו- 99.   12. נתון נוסף שנזכר בכתב התביעה כאינדיקציה להעדר פעילות עסקית במספרה התבטא בחשבונות החשמל לענין זה נטען ע"י בלילי : "מדובר במספרה של נשים אשר צריכת כמות החשמל יחסית גדולה" (סעיף 10) ואילו הנתבע השיב (בנימה צינית קמעא) כי: "המספריים שלי לא צורכים חשמל החשמל הוא אותו דבר אם אני מספר או לא". ולמטה מזה הוסיף : "...אין אצלי מייבשי שיער" (עמ' 7). גירסה זו גובתה בעדותה של גב' אידלמן לקוחה של הנתבע, אשר בתשובה לשאלת בית המשפט השיבה : "אני משיבה לא ראיתי (במספרה) מייבשי שיער, איתי הוא אף פעם לא היה משתמש במייבש שיער" (עמ' 9).   13. חומר הראיות מפרנס איפוא מימצא לפיו אין בחשבונות החשמל הנמוכים יחסית כדי לתמוך בגירסת התובע בדבר העדר פעילות במושכר. אוסיף כי מתצהיר הן של הגב' אינגה איידלמן וסינה טובורק עולה כי התורים לתספורת נקבעו מראש ע"פ תאום טלפוני. גירסה זו תואמת לדפוס הפעלה שאינו מחייב פתיחת המספרה באופן רצוף ועל בסיס יומיומי ומהווה גיבוי נוסף לגירסת הנתבע.   14. סיכום הממצאים הממצאים העולים מחומר הראיות מלמדים איפוא כדלקמן : 14.1 המספרה לא פעלה על בסיס יומיומי ודפוס הפעלתה התאפיין בעיקר במתן שרות ללקוחות קבועים על בסיס הזמנת תור מראש. 14.2 הוכח בפני כי במהלך תקופות השיפוצים נמנעה לחלוטין או ניכרה הכבדה ניכרת בגישה למספרה. 14.3 צריכת החשמל הקטנה יחסית מוסברת בעובדה כי הנתבע לא הפעיל מיכשור עתיר צריכה (כמו מייבשי שיער). 14.4 ממצאי התצפית של בלילי אינם מספקים תשתית מספקת כדי הפרכת גירסתו של הנתבע. 14.5 קיימות ראיות אובייקטיביות לזיקת הפעלה של המושכר ע"י הנתבע (תזרים הכנסות, תקון מזגן אויר ומכשיר טלויזיה במושכר).   מן המקובץ לעיל עולה כי אין בידי לקבל את טענות התובע בסיכומיו לפיה השימוש במספרה הינו בבחינת מראית עיניים בלבד שנעשה כדי לזכות בפיצוי גבוה מעם בעל הבית.   ג. הפן המשפטי 1. הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי נטל הראיה להוכיח עילת נטישה מוטל על בעל הבית (התובע דכאן) וכי עליו לשכנע את בית המשפט כי הדייר (הנתבע) נטש את המושכר לחלוטין על מנת שלא לחזור אליו.   2. אשר לרמת ההוכחה של נטישת בית עסק רווח העיקרון לפיו "אין הגבלה למספר העסקים שיכולים להיות לאדם ולא יתכן להקפיד בעסקים על אותה מידה של קשר אישי בין הדייר לבין בית העסק שלו כפי שנוהגים להקפיד בדרך כלל על הקשר שבין הדייר לדירת מגוריו".   ובהמשך: "הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית העסק משמש הגנה בפני נטישה... אין על הדייר להימצא במושכר בכל יום ויום..." (בר אופיר שם בעמ' 124 ה).   תקופת ביצוע שיפוצים ובעיקר כאלו היזומים על דעת בעל הבית אשר במהלכם נסגר בית העסק בשל קשיים אובייקטיביים באפשרות הגישה אליו - אינם מהווים בדרך כלל עילת פינוי. (השוו: בר אופיר שם בעמ' 124 ז - ח).   3. הכרעה בנתון לכל המקובץ לעיל אני פוסק כי לא עלה בידי התובע לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו להוכיח עילת נטישה מצד הנתבע. לעניין זה אני מעדיף את עמדת ב"כ הנתבע שגובתה בהלכה הפסוקה ולפיה ספק בענין התקיימות המרכיב הפיזי והנפשי של נטישה - פועל לטובת הדייר.   אשר על כן אני דוחה את התביעה.   התובע ישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪.   הודעה זכות הערעור. דייר מוגן בבית עסקנטישת המושכרשיפוצניקשיפוצים