התובע טוען כי נפל קורבן למעשה הונאה מצד בני משפחתו אשר ניצלו את מצוקתו ואת מצבו הנפשי הירוד והוציאו ממנו כסף בתואנות שווא. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין ניצול מצוקה: בפני תביעה במסגרתה עותר התובע להשבת סכומי כסף שהוצאו ממנו ע"י הנתבעים, לשיטתו, במרמה . התובע העמיד תביעתו על סך 182,173 ₪ .מנגד הגישו הנתבעים כנגד התובע, תביעה שכנגד להשבת כספי הלוואה שנתנו לו בסך 130,614 ₪ , כך לשיטתם. רקע התובע בן דוד של הנתבעים 1-2 ואחיין של הנתבעת 3 . בשנת 2002 החל משבר בחיי הנישואין של התובע שהוביל לאחר שנים לגירושיו מרעייתו. במסגרת זו הוצא נגד התובע צו הרחקה מביתו. צו זה נותר על כנו עובר להגשת התביעה. ריחוק התובע מאשתו ומילדיו הביא את התובע למצב נפשי קשה. הנתבעים 1-3 היו מודעים למצב זה של התובע והיו לו אוזן קשבת ומשען בשעות קשות אלה. התובע התארח בשבתות בבית דודתו אשר מצידה הושיטה עזרה לתובע כ"בן" כהגדרתה. כתוצאה מכך התהדק הקשר המשפחתי בין הצדדים תוך שהנתבעים ובעיקר הנתבע 2 (להלן:"הנתבע") והדודה - הנתבעת 3 (להלן:"הנתבעת") הפכו להיות אנשי שיחו ויועציו. שני הצדדים מסכימים כי הנתבע קיבל מידי התובע בשנת 2002 סך 17,000$ שהופקדו לחשבונו. עם זאת חלוקים הצדדים לענין סיבת ההפקדה . התובע טוען כי עסקינן בהוצאת כספים שהוציאו ממנו הנתבעים במרמה תוך הבטחה שתמורתם ותמורת עוד 33,000$ יקבל ברכת רב שזהותו עלומה שתשקם כביכול את חיי הנישואין של התובע, ואילו הנתבעים טוענים כי סכום זה הופקד בחשבון הנתבע כתשלום ראשון בגין השבת הלוואה שנתן הנתבע לתובע לצורך קניית דירה. בשלהי שנת 2004 תחילת שנת 2005 הבין התובע כי ההבטחה שניתנה לו לגבי ברכת הרב משוללת כל בסיס וביקש את כספו חזרה. הנתבע סירב להשיב לתובע את הכסף ויחסי הצדדים הגיעו למשבר. בני משפחה ומכרים שונים התערבו בסכסוך וניסו להביא את הצדדים לידי הסכמה. תחילה בן דוד משותף של הנתבע והתובע ששמו דאלו ניסה לתווך בין הצדדים ומשלא הגיעו הצדדים להסכמה בדרך זו ,קיימו כעבור חודשים פגישה נוספת שלא צלחה. בפעם השלישית נערכה פגישה בפני צד ג' אחר בשם מיקה לצורך הגעה לפתרון מוסכם. התובע הגיע לפגישה מלווה בבן דודו דאלו והנתבע מלווה בבן משפחה אחר - רפי. פגישות אלה לא הובילו לפתרון המחלוקת ועל כן הוגשה התביעה שבפני . הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. ביום 14.5.2012 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה העידו הצדדים ועדיהם לעניין האירועים נשוא הסכסוך בפני. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, בן דודו מר דניאל חוטבלי (להלן: "דאלו") ועדים שעל פי טענתו קבלו ממנו צדקה: מר שטרית, מר קדוש, מר שרגא אייל ומר כחלון. מטעם הנתבע העיד הנתבע , אחיו אהרון ואימם הגב' אסתר. במסגרת עדויותיהם הוגשו לבית המשפט בין היתר הראיות הבאות: תצהירי העדים מטעם התובע שסומנו ת/2-ת/7 , תצהירי הנתבעים שסומנו נ/8-נ/10 וכן נ/4 תצהיר תשובות שנתן התובע לשאלון שהוגש ע"י הנתבעים. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. טענות התובע התובע טוען כי נפל קורבן למעשה הונאה מצד בני משפחתו אשר ניצלו את מצוקתו ואת מצבו הנפשי הירוד והוציאו ממנו כסף בתואנות שווא. לגרסתו היה מוכן, באותה עת, לעשות הכל על מנת להשיב את אשתו וילדיו לחיקו. התובע טוען כי הנתבעים ובעיקר הנתבע הבטיחו לו כי מצבו המשפחתי ישוב לקדמותו בעזרת ברכתו של "רב" עלום שם. בתמורה לברכת הרב ועל מנת להביא לתוצאה המיוחלת של השבת המשפחה, נדרש התובע, לטענתו, להעביר לרב באמצעות הנתבעים 50,000$ תחילה 27,000$ שכללו תשלום של 17,000$ עבור הברכה ועוד 10,000$ עבור מעשי צדקה וחסד שיקדמו את תיקונו כמו כן, הורו לו הנתבעים לשכור עו"ד שייצגו בתיק הגירושין על מנת לעכב הליך הגירושין ולאפשר את התיקון המיוחל שיבצע הרב. בהתאם לאמור שכר התובע את שירותיו של עו"ד גאגין ושילם לו שכ"ט של 8,560 ₪. את יתרת התשלום עבור ברכת הרב הורו לו הנתבעים לשלם לאחר קיום מחויבויותיהם. לדידו של התובע למרות שילדיו בקשוהו כי ישוב לביתו, נמנע הוא מלעשות כן בהוראת הנתבעים, כביכול בהתאם לציווי הרב. לטענתו, הנתבעים הזהירוהו כי חזרה כזו רק תגדיל את הקרע בינו לבין אשתו. לגרסת התובע בשלהי 2004 -תחילת 2005 הבין כי הנתבעים לקחו ממנו כסף במרמה וניסה דרך צדדים שלישיים לנסות ולהגיע עימם להבנה לעניין השבת הכספים. תחילה התקיימה פגישה בה קרוב בשם דאלו ניסה לתווך בין הצדדים ובמהלכה ניאות הנתבע 2 לשלם לתובע את כספו חזרה בתשלומים חודשיים של 700$ מידי חודש בחודשו. מאוחר יותר נערכה פגישה עם גורמים נוספים המקורבים לנתבעים, אולם הכסף לא הושב לתובע ,לשיטתו, עד היום. התובע טוען כי בעוד גרסתו העובדתית לא נסתרה בחקירתו בבית המשפט , גרסת הנתבעים מפי הנתבע היתה פתלתלה ומלאה בסתירות. כל אלה מביאים למסקנה , כך סבור התובע, כי יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבעים. עוד טוען התובע כי יש לדחות את התביעה שכנגד. הנתבעים לא הוכיחו ולו בבדל של ראיה כי ניתנה לתובע הלוואה. התובע טוען כי הוא הבעלים של שתי דירות וחצי ועל כן טענתם הפתאומית של הנתבעים לפיה ביקש מהם הלוואה לרכישת דירות נוספות תמוהה ומשוללת הגיון. התובע טוען כי בעדות הנתבעים ניתן למצוא תימוכין לגרסתו לפיה ראה בנתבעים בני משפחה עוזרים ומסייעים, שמע וסמך על עצתם. הנתבעת אף התקשרה אליו באופן תכוף והפצירה בו לקבל את הצעת הרב וכן דיברה איתו על שלום בית עם רעייתו .בנוסף, הנתבע העיד כי אמר לתובע שיש לו בעיות ושהוא צריך לעשות מעשים טובים כדי לשנות את מצבו. לטענת התובע ,גם עדות דאלו המחזקת את גרסתו שחזרה על עצמה בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט תומכת בגרסתו. בנוסף, לשיטתו, העדים מר שטרית, מר אייל , מר כחלון ומר קדוש חזקו בעדותם את גרסתו וקשרו באופן ישיר את מעשי הצדקה שעשה בשנים הרלבנטיות להוראתו של הרב מירושלים. לטענת התובע גרסת הנתבע היתה מלאת סתירות מעבר לכך הנתבע הודה כי לא נערך חוזה הלוואה כתוב, לא נקבע מועד להשבת ההלוואה ומעולם לא נעשתה פניה מהנתבע לתובע על מנת שישיב את ההלוואה. כך סתר עצמו הנתבע לעניין: הפגישות , לעניין מי הביא את מיקה. לעניין היכרותו את מיקה ולעניין ההוראה שמיקה נתן לו להשיב לתובע 17,000$. הנתבע אף נמנע מלהביא את רפי או את מיקה לעדות דבר המשמש כמשקל כנגד ראיותיו. לאור כל האמור מבקש התובע לקבל את התביעה ולהורות לנתבעים להשיב לתובע את כספו וכן לדחות את התביעה שכנגד שלא הוכחה. טענות הנתבעים לעניין התביעה העיקרית טוענים הנתבעים כי כיוון שעילת התביעה המרכזית היא תרמית על התובע להוכיח תביעתו ברמת הוכחה גבוהה- כנדרש בעניין תרמית. לטעמם של הנתבעים התובע לא הוכיח תביעתו כנדרש. לדידם, הנתבע לא הודה בשום מקום כי לקח מהתובע כסף. הנתבעים טוענים כי התובע ניסה לסחוט את הנתבע לשלם לו כסף באמצעות אנשים מהעולם התחתון. לגרסתם,התובע אינו ישר כפי שנקבע לגביו בעבר במספר פסקי דין. גם בתיק זה טוענים הנתבעים כי התובע סתר עצמו. גם השיהוי בהגשת התביעה - קרוב ל-7 שנים לאחר התרחשות המקרה הנטען, מטילה צל כבד על נכונות התביעה . עוד טוענים הנתבעים כי לגבי נתבעים 1 ו-3 לא הובאה ראיה הקושרת אותם כביכול למעשה התרמית. הנתבעים טוענים כי מגעי הפשרה בין הצדדים ככל שהתקיימו כאלה ,הם חסויים ואין לחשוף תוכנם ועל כן צדדי ג' שהיו נוכחים בהם לא הובאו לעדות. הנתבעים סבורים כי התובע מבסס תביעתו בין היתר על העד מר דאלו אולם עד זה ,לטענתם, בעל עבר פלילי . בנוסף טוענים הנתבעים כי אסור לו לחשוף את תוכן השיחות לפשרה שהתקיימו בנוכחותו. מר דאלו אף סתר עצמו כשנשאל מי יזם את מפגשי הפשרה בין הצדדים. גם עניין זה לטעמם, מערער את אמינותו. במהלך עדותו מתחמק העד דאלו לא פעם ממתן מענה ברור לשאלות שהוצגו לו ומסתבר שאינו זוכר פרטים רבים הקשורים למקרה. הנתבעים טוענים כי העדים שהביא התובע להוכחת מעשי הצדקה כביכול העידו עדות שמיעה ובכל מקרה לא היה בעדותם כדי לבסס את טענת התרמית. חלק מן העדים העידו כי התובע היה נותן צדקות אף לפני המקרה הנוכחי כך שאין לקשור בין מעשי הצדקה לבין התרמית כביכול. ועוד, לטענת הנתבעים טענת התובעים לפיה התרמית נוצרה על רקע מצבו הנפשי הסבוך של התובע באותה עת לא הוכחה ולא הובאה ראיה כי אכן התובע סבל ממצוקה נפשית באותה תקופה. התובע לא הוכיח כי היה במצב שנשללה ממנו יכולת השיפוט והביקורת. הנתבעים טוענים כי הסיפור עליו נסמך התובע אינו הגיוני . התובע מציג עצמו כאיש חסר אונים בעוד הוא מצוי בעולם המשפט נוכח הליכים משפטיים שניהל ובכלל זה את גירושיו מאשתו ואין הגיון שאדם שמסוגל לייצג עצמו בהליכים שונים ובכלל זה בגירושין שנמשכו למעלה מ-7 שנים ייפול קורבן לתרמית כל כך לא מסתברת לפיה עליו להעביר כסף לרב שהוא לא עמד על סגולותיו ואפילו אינו יודע מיהו. הנתבעים מצביעים על חוסר התאמה בטענותיו בין המועד בו התגלתה התרמית לבין המועד בו סירב לחזור לביתו למרות שכבר ידע על התרמית. הנתבעים תמהים מדוע עוד הקשיב לעצתם במועד זה? הנתבעים טוענים כי הוכיחו שנתנו לתובע הלוואה הן בעדותו האמינה של הנתבע והן בעצם תשלום 17,000$ בהם הודה התובע עצמו. לדידם, הנתבע הוכיח שנתן לתובע את ההלוואה מכספי מכירת הזכות הציבורית של מוניתו. לשיטתם כיוון שלא נקבע מועד להשבת ההלוואה הרי שהתביעה לא התיישנה ועל כן יש לגרסתם לדחות את התביעה העיקרית תוך חיוב התובע בהוצאות ולקבל את התביעה שכנגד. המחלוקת הצדדים חלוקים במישור העובדתי בעיקר לעניין הגורם שהביא את התובע להעביר לחשבון הנתבע 17,000$ :האם אלה הועברו בתמורה לקבלת ברכת רב שתשיב אליו את משפחתו הנתונה להליכי גירושים שלו ושל רעייתו ,או שמא עסקינן בהחזר ראשון של הלוואה שנתן הנתבע לתובע בשנת 2001 בסך כולל של 50,000$. דיון בחינת גרסאות הצדדים, טיעוניהם ועדויותיהם הביאו את בית המשפט למסקנה כי התובע הצליח להוכיח תביעתו בעדויות ובראיות ולעומת זאת הנתבע לא הציג תשתית ראייתית מספקת לקבלת התביעה שכנגד . להלן הטעמים שהביאו את בית המשפט לקבל את גרסת התובע ואת התביעה העיקרית: ראשית, בין הצדדים קיימת הסכמה לגבי מספר נתונים: 1. מצבו הרגשי הקשה של התובע בתקופה הרלבנטית - התובע היה מצוי בהליכי גירושין מאשתו ,רחוק מילדיו ומרעייתו. מצב משפחתי זה נכפה עליו ויצר אצלו תסכול , דכדוך ,עצב והפכו למי שמחפש תמיכה וייעוץ מסביבתו הקרובה ובכלל זה מהנתבעים בני משפחתו: מצב זה עובר כחוט השני בעדות התובע ואף בעדות הנתבעת: עדות התובע: "ש: אתה כותב שבעקבות הגירושין היית במצב נפשי קשה. ת:אמת... ש:מתי התחילו הגירושין: ת:מאותו רגע שיצאתי מהבית. התיק נפתח ברבנות בשנת 2002. זה היה שנתיים, שלוש ארבע שהייתי במצב קשה".(עמ' 14 לפרוטוקול מיום 14.5.12 (להלן:"הפרוטוקול")). בהמשך עדותו הסביר כי הריחוק מילדיו הביא אותו לעצבות גדולה: ש:"אתה אדם בוגר, שיודע לנהל הליכים אתה האמנת שאומרים לך שיש איזה רב מקובל שיעשה נפלאות ויוציא אותך מכל הצרות? ת:לצערי כן. אם היית נמצא בפירוד מחמשת ילדיך, והיה נופל עליך מצב כזה, היית מבין. ש:היו לך אבל יועצים במשך הזמן הזה, כשהיית במצב קשה ת: בטח. שמעון אסתר ואהרון "(הכוונה לנתבעים -הוספה שלי ר.ש.) (עמ' 15 לפרוטוקול). התובע מתאר את האמון שחש כלפי קרוביו ודודתו שגרם לו לשלם להם את סכומי הכסף שביקשו: ש:"אתה אומר שביקשו ממך חמישים אלף דולר לטובת הרב הזה , אתה התנגדת? ת:לא התנגדתי אבל היה מאוד קשה לקבל גם את הסכום אבל בגלל שהיה לי אמון מלא בדודה והיא הציגה את עצמה כאמא מחליפה שלי עליה השלום, היא שכנעה אותי שהיה להם איזה בעיה גם כן במשפחה ויש איזה רב שכל מה שהוא עושה טיפולים הכל מתבצע." (עמ' 16 לפרוטוקול) עדות הנתבעת: ש:"איך היו היחסים עם התובע ת: שלווה (הכוונה לתובע - הוספה שלי ר.ש) זה משפחה של בעלי.. הוא היה בא אלי הייתי מקבלת אותו כמו בן שלי.... ש:זה נכון ששלווה סיפר לך שהוא בהליכי גירושין עם אשתו . ת:כן אני יודעת. ש:זה נכון שהוא היה בדיכאון עצוב. ת:כן זה בגלל הילדים שלו. כן הוא היה עצוב בטח". (עמ' 39 לפרוטוקול). הנתבע 3 נשאל לגבי מצבו הנפשי של התובע באותה עת אולם התחמק מלהשיב על כך ואמר שאיננו פסיכיאטר. עדותו של התובע לעניין מצבו הנפשי הקשה ועצבותו עולה אף מתצהירו. עדויות התובע והנתבעת מצביעות על קשר קרוב בין הצדדים. התובע מצא את התמיכה שביקש באותה עת, ושככל הנראה היתה חסרה לו נוכח התפרקות תאו המשפחתי והיותו יתום מאב ומאם,בנתבעת ובמשפחתה. ביקוריו התכופים באותה תקופה אצל הנתבעת ובניה הביאוהו להתייעץ עימם ולסמוך עליהם ועל העצות שנתנו לו. הנתבעת ציינה מפורשות בעדותה כי התייחסה אל התובע כאל "בן" דבר המצביע על כך שיחסי הצדדים היו יחסים קרובים וגרמו לתובע להישען על הנתבעים בשל מצבו המיוחד, להיעזר בהם ואף לשמוע בעצתם. 2. העברה של 17,000$ מהתובע לחשבון הנתבע - הן התובע והן הנתבע מודים כי התובע העביר לחשבון הנתבע בשנת 2002 סך של 17,000$ . הדבר עולה מכתבי הטענות של הצדדים ומתצהיריהם . 3. הסוגיה היחידה שעלתה לדיון במסגרת ישיבות הפישור היתה תשלום 17,000$ . נושא ההלוואה לא עלה כלל- הן התובע והן הנתבע מודים כי לאחר שהועבר הכסף ע"י התובע התקיימו פגישות לצורך פתרון המחלוקת בין הצדדים .פגישות אלה נוהלו ע"י צדדי ג' בני משפחה או מפשרים שונים ובהם עלה רק עניין תשלום 17,000$: בסעיפים 31-32 לתצהירו מדגיש התובע : "אציין כי מעולם לא הועלתה כל טענה מצד הנתבע 2 לחוב לכאורי אותו אני חב לנתבע ו/או לנתבעים בסך של 50,000$ ארה"ב ומעולם לא נשמעה טענה כגון דא. בכל הפגישות שהתקיימו היה מדובר אך ורק על החוב של הנתבעים כלפי בסך 27,000 דולר". עד התובע מר דאלו -אשר ניהל את הפגישה הראשונה בנסיון להביא את הצדדים "לעמק השווה" נחקר לעניין הנושאים שנדונו בפגישה: לשאלת בית המשפט: ש:" אתה באת לפגישות האם כשהיית בפגישות שמעון אמר באיזה שהוא שלב שלא מגיע כסף לתובע? ת: לא גם שמעון הסכים לשלם . היה דיבור על התשלומים לא על עצם החוב. שמעון אמר שהוא רוצה לשלם 500 דולר לחודש ואמרו לו שזה לא משכנתא. ש:אבל האם שמעון אמר באיזה שהוא שלב סליחה לא מגיע לך כלום. אתה חייב לי אני נתתי לך כסף עבור הלוואה. ת:לא. על זה לא היה דיבור ככלל. לא בנתניה ולא בתל אביב בשום פגישה לא נטען כך. על ידי לא היה שום דיבור על הלוואה שכאילו התובע חייב לנתבעים". בנוסף אפילו הנתבע הודה כי בפגישה השלישית שנערכה בפני מיקה, גורם שלא צידד באף אחד מהצדדים (הן דאלו והן הנתבע בסעיף 23 לתצהירו מודים כי התובע והנתבע גם יחד מינו בורר ניטראלי בשם מיקה) עלה רק נושא 17,000$ ולא עלה כלל נושא ההלוואה של 50,000$: ת:..."שם אצל מיקה הבורר לא עלה הסוגיה של 50 אלף דולר בכלל . ש:אז מה עלה ת: עלה רק 17 אלף דולר . זהו... ש:אם הוא חייב לך 50 אלף דולר למה באותה פגישה שלישית ואחרונה למה לא העלת את הבעיה הזאת? ת: לא נתנו לי לדבר. הזמינו אותי על 17 אלף דולר. אמרו לי תשתוק. (עמ' 36 לפרוטוקול) עובדות אלה עומדות בסתירה לגרסת הנתבע לפיה הכסף הועבר מהנתבע לתובע כהלוואה. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הפגישה השלישית שהתקיימה בפני גורם שאף הנתבע הגדירו כניטראלי היתה פגישה שנוהלה ע"י התובע או אנשי שלומו. הודאת הנתבע שבפגישה זו לא עלה נושא ההלוואה , לא דובר על השבה של כל כספי ההלוואה ושלמעשה הדיון (כך עפ"י עדות התובע ומר דאלו) נסב סביב התשלום של 17,000$ מלמדת כי סכום זה הינו סלע המחלוקת הוא ואין בלתו. העובדה שהשיחה נסבה סביב 17,000$ מלמדת אף שטענת ההלוואה לא בא זכרה בפגישות הפשרה והיא עלתה לראשונה על רקע הגשת כתב התביעה כנגד התובע וכטענה שמטרתה היחידה ליתן הסבר להפקדת 17,000$ בחשבון הנתבע (בהמשך פסק הדין ארחיב בנושא אי הוכחת מתן ההלוואה). לסיכום: הממצאים המתוארים לעיל: 1) מצבו הנפשי של התובע 2)העברת הכסף לנתבע 3) הדיון שהתקיים בין הצדדים בפגישה שהתנהלה בפני הבורר מיקה, ושנסבה רק על הסכום של 17,000$ ,כל אלה קבלו ביטוי נרחב בעדות התובע והעד דאלו מטעמו ונתמכו חלקן בעדות הנתבעת ורובן בעדות הנתבע עצמו. הממצאים הללו מדברים בעד עצמם ואין פלא שביהמ"ש נתן אמון דווקא בגרסת התובע לעניין העברת הכסף ממנו אל הנתבע. שנית, בית המשפט נותן אמון בעדות התובע בהיותה עקבית. מתצהירו של התובע ועדותו בבית המשפט עולה גרסה סדורה , בהירה ומפורטת . התובע הציג למן הרגע הראשון אותה גרסה ונתן את אותו ההסבר להעברת הכסף. התובע לא ניסה לייפות המציאות אפילו זו הצביעה על חולשה מצידו. בית המשפט התרשם כי התובע אכן היה שרוי באותה עת במצב קשה וללא תמיכה . הנתבעים ,בני משפחתו, רכשו את אמונו. התובע השתוקק לחזור לתאו המשפחתי לרעייתו וילדיו ולכן סמך עליהם. לצורך הגשמת מטרה זו, שהיתה באותה עת הדבר החשוב לו ביותר, הסכים לשלם כסף רב ולהעבירו דרך הנתבעים - בני משפחה שרכשו את אמונו. אוסיף, שפסקי הדין שהגישו התובעים לבית המשפט שנועדו לפגוע באמינות גרסתו של התובע אינם רלבנטיים לענייננו , הם אינם תורמים מבחינה ראייתית להוכחת גרסת הנתבעים ואינם מעלים ומורידים לצורך הכרעה בסוגיות הדורשות הכרעה בתיק זה. שלישית, גרסת התובע נתמכה בעדויות של עדים שאינם נוגעים בדבר: 1. עדות דאלו לעניין העברת הכסף ופגישות הפישור 2. עדות 4 עדים עצמאיים לעניין הצדקה שניתנה לשם הצלחת ברכת הרב שהעידו בעניין זה גם בבית המשפט. העד דאלו חזר בעדותו בבית המשפט על גרסתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בתצהירו . הלה העיד בפירוט על הפגישות שמטרתן היתה להביא את הצדדים להסכמה ולא צלחו. אמנם בפרטים מסוימים לא דייק העד כגון: מי פנה אליו על מנת שיפשר בין הצדדים או איזה סכום הוצע שהנתבע יחזיר לתובע מידי חודש אולם, אי הדיוק בפרטים אלה אינו מהותי ובודאי אין בו כדי לשלול את התמיכה החיצונית שניתנה לגרסת התובע. טענת הנתבעים לפיה עסקינן בעד לא אמין בעל עבר פלילי לא הוכחה. עדותו לעניין המפגשים וההתרחשויות בהן נתמכה בנקודות מסויימות אפילו בעדות הנתבע עצמו. אם לא די בכך הרי שלעניין מעשי הצדקה קבלה גרסת התובע סיוע בעדותם של 4 עדי התובע: מר שטרית העיד כי התובע העביר לו בתקופה הרלבנטית לאמור בכתב התביעה 4,000 ₪ והוא ערך עבור התובע לימוד כל יום שישי להצלחת ברכת הרב כפי שביקשו התובע (עמ' 25 לפרוטוקול). מר שטרית ציין כי התובע לא נתן לו צדקה לפני המקרה בו עסקינן. מר שרגא אייל העיד כי ידע שהתובע תורם סך של 7,000 ₪ לחתונת אברך יתום והעיד כי התובע אמר לו שרב מירושלים הורה לו לתת את התרומה. מר שרגא העיד כי התובע נתן צדקה דרכו גם קודם לכן אולם לא סכומים של 7,000 ₪. (עמ' 26-27 לפרוטוקול). מר כחלון העיד כי התובע קנה סנדקאות לבריתות רבות באותה העת ותרם למשפחות מעוטות יכולת שערכו את הברית גם את המוצרים לברית. מר קדוש ציין שהתובע העביר לאחיו החולה למעלה מ-5,000 ₪ על מנת לעזור לו בשוכבו במיטת חוליו ולהקל על מצוקתו. בית המשפט סבור כי 4 עדויות עצמאיות ובלתי תלויות אלה מייחסות את מעשי הצדקה לתקופה החופפת לתקופה הנטענת על ידי התובע ואף מלמדות על מתן צדקה יוצא דופן ע"י התובע (שכן גם אם נתן התובע צדקה בעבר לא היה מורגל במתן סכומים של אלפי שקלים) . חלק מהעדויות אף קשרו באופן ברור את מתן הצדקה להבטחה שניתנה לו עפ"י ברכת הרב הנסתר מירושלים. הנתבעים מצידם לא סתרו עדויות אלה ואף לא נתנו הסבר מניח את הדעת לנדבנותו של התובע באותה עת ואף לא הסבר מדוע יעידו 4 אנשים פרטיים שלא הוכח כי הם קשורים באופן מיוחד לתובע . עדויותיהם כאמור חזקו ותמכו בגרסתו. רביעית, בעדותו בבית המשפט סתר הנתבע את גרסתו הוא: הנתבע העיד כי הלווה לתובע 50,000$ לצורך רכישת דירה ע"י התובע . ההלוואה ניתנה על ידו לטענתו לאחר שמכר את זכותו הציבורית במונית. בית המשפט אינו נותן אמון בעדות זו . יצויין הנתבע לא הוכיח כי אכן נרכשה דירה כאמור ובתצהירו אף לא ציין כי חלק מהלוואה מומן בכספי המונית וחלק מחסכונות שכן נושא זה עלה לראשונה בעדותו בבית המשפט, דבר המעורר לכשעצמו תהיות (עמ' 29 לפרוטוקול). אוסיף, שכשנשאל הנתבע מהיכן כספי החסכון השיב כי היו לו חסכונות וכי אינו חייב דין וחשבון לאף אחד . בדיקת שער הדולר לתקופה הרלבנטית אף מעלה כי ערכו של דולר אחד נע בין 4.2 ₪ ל4.5 ₪ משמע שהתובע היה צריך לגייס עוד סכום משמעותי מעבר ל140,000 ₪ שקיבל. חוסר העקביות לעניין מינויו של מיקה כבורר בפגישה השלישית. בסעיף 23 לתצהירו נ/8 מציין הנתבע כי הוא "הציע להפנות את העניין לבירור באופן בלתי פורמלי בפני גורמים נייטרליים ואכן פגישה שכזו התקיימה בנוכחות בורר שמינינו בשם בשם מיקה", ואילו בעדותו בבית המשפט טען שאין לו שום קשר למיקה והתובע הזמין אותו לבוא (עמ' 32 לפרוטוקול). 3. הנתבע הודה כי הלך לפגישה יחד עם רפי אולם משום מה נמנע מלהביאו לעדות . לטענתו, רפי שמע שהתובע צריך להחזיר כסף. עדות זו כמובן חיונית ומכרעת להוכחת גרסתו של הנתבע בעיקר לאור העובדה שאין לנתבע מסמך הלוואה, והוא אף לא הציג כל מכתב דרישה להשבת כספי ההלוואה. קיומו של עד נייטרלי שיתמוך בטענתו לעניין מתן הלוואה לתובע מחייב הבאתו ע"י הנתבע לעדות לביסוס גרסת הנתבע. הסבריו של הנתבע לעניין המנעותו מלהביא את רפי לעדות מגומגמים שכן תחילה טען כי הביאו לפגישת הפשרה רק כדי ש"יאבטח" אותו , אולם אחר כך נסוג והעיד שאינו יודע אם רפי שמע את הודאת התובע לעניין חובת ההשבה שלו כלפי הנתבע (עמ' 33-34 לפרוטוקול). הלכה ידועה היא, כי אי הבאת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ההלכה יפה הן בפלילים - ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 88; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556 והן להליך האזרחי - ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' שלמה פרפורי ושות', פ"ד לד(1) 701, 705). ואולם, ההנחה האמורה, ככל הנחה אחרת, ניתנת לסתירה ואין בהימנעות מהבאתו של עד רלבנטי, לבדה, כדי לערער בהכרח גרסתו של בעל דין. אמת המידה להחלתה של ההנחה האמורה, כשם שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט העליון, הנה הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל דין אכן ישמיע העד המסוים שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שטוען להן בעל הדין עצמו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658-659). בענייננו ברור שהימנעותו של הנתבע מלהעיד את רפי ,שאילו אישר את טענת הנתבע לעניין תוכן הדברים שהוא שמע בפגישה עם מיקה והודאתו של התובע כביכול בחוב לנתבע , יכולה היתה לחזק משמעותית את גרסת הנתבע ,פועלת לחובת הנתבעים. 4. התובע טוען כי בפגישה שהתקיימה לפני מיקה , קבע מיקה בשורה התחתונה :"רק 17 אלף דולר שהתובע לא יקבל שום דבר" (עמ' 36 לפרוטוקול). אם אכן היתה ניתנת הלוואה כשיטתו מיקה לא היה צריך לדון במה שיקבל התובע אלא במה שיקבל הנתבע , שהרי לגרסתו הנתבע הוא שנתן את ההלוואה. המינוח שמשתמש בו הנתבע מלמד שמי שצריך לקבל כסף הוא התובע ולא הנתבע. סתירות אלה בעדותו והשאלות והתהיות שהעלו תשובותיו מובילים לדחיית גרסתו ולחיזוק וביסוס גרסת התובע. סיכום ביניים: מצבו הנפשי הקשה של התובע בעת הרלבנטית, יחסי האמון והקרבה בין התובע לנתבעים, אמינות גרסת התובע, העדויות והחיזוקים שניתנו לגרסתו ומאידך, הסתירות והתהיות שעלו בגרסת הנתבע שבקשה למוטט את טענות התובע כל אלה גם יחד מובילים לקבלת גרסת התובע דווקא ולדחיית גרסת הנתבע. האם הרים התובע את הנטל ההוכחה הנדרש בדרך כלל נטל הראיה מוטל על התובע, מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". והתובע נדרש להוכיח טענותיו במאזן הסתברויות. במקרה דנן הנטל על התובע כבד יותר נוכח טענת התרמית העולה מכתב תביעתו ולפיכך כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח תרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית , על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו, לדוגמה, ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, סעיף 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם ( 17.7.2003); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן ( 3.2.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח, פ"ד מו(1) 589 (1986)). תביעות בגין תרמית הינן תביעות שונות מיתר התביעות האזרחיות. מחוקק המשנה ראה לנכון להחמיר עם מגישי תביעות אלו בכך שחייבם בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ברמת פירוט גבוהה יותר מזו הקיימת בכתבי טענות אחרים. תקנה זו קובעת כך: "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות" וכך נאמר עוד מפי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 8263/08 אריאל נ' אנטוני רוט ובניו בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 27/10/2008) ביחס לתקנה 78 לעיל : "יש לצפות מתובעים, בגדרי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, שיבהירו ככל הניתן את מהות התביעה, לרבות הפרטים והעובדות הנחוצים לעניין" דר' זוסמן המנוח התייחס אף הוא למידת הפירוט הנדרש על פי תקנה 78, באומרו : "ביחוד מוטלות על התובע החובה להקפיד בתיאור העילה, כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה, רשלנות וכיוצא באלה. בטענות-עובדה כאלה נודעת משנה חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת, שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן; התובע חייב לציין בפירוש, כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלבנטיים. טענה של תרמית, של מצג-שווא, או של הטעיה, שלא נטענה במפורש, בית המשפט לא ישעה אליה ולא ידון בה". (ראו: י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995); בעמ' 133-136). ומהתם להכא, בית המשפט סבור כי במקרה דנן עמד התובע בנטל המוגבר שרובץ לפתחו. התובע פירט את טענותיו תוך הפניה לתקופות הרלבנטיות לכתב התביעה. הן כתב התביעה , הן תצהיר התובע והן תצהירי יתר העדים מטעמו מפרטים את העובדות העיקריות המצמיחות את עילת התביעה ואת התרמית. התובע אף צירף קבלות על תשלום שכר הטרחה לעו"ד גאגין ואישור על הגשת התלונה למשטרת ישראל. לנתבעים לא היה ספק מפני מה עליהם להתגונן. כתב התביעה היה ברור, מפורט ומובן . עדויות התביעה היו בהירות וממוקדות ותמכו כל אחת ברכיב אחר ומרכזי בסיפור התרמית שהוצג ע"י התובע , כולם יחד קיימו את הדרישה של הוכחה מוגברת מעבר להוכחה הרגילה בשיעור של 51%. לא פחות מכך מסייעת עדות הנתבע, בה הודה בפגישות הפשרה וכן הודה שנושא הפגישות תואם את גרסת התביעה ולפיה הסכום השנוי במחלוקת הוא הסכום שהופקד בחשבון הנתבע . התובע הצליח ,איפוא, להוכיח את טענת התרמית עפ"י הפסיקה הן בשל גרסתו המפורטת והברורה והן נוכח החיזוק בעדויות החיצוניות ובעצם ההפקדה שאינה שנויה במחלוקת. טענת השיהוי לעניין טענת השיהוי שהשמיעו הנתבעים אציין כי כבר נקבע בפסיקה כי טענת השיהוי אינה יכולה לפגוע בזכותו של צד לממש זכות תביעתו כל עוד הדבר אפשרי מבחינת דיני ההתיישנות. העותר לדחיית תביעה בשל התיישנותה צריך להוכיח ויתור על זכות התביעה מצד התובע או מחילה על זכות זו הנלמדת מהתנהגותו וכן כי שינה את מצבו לרעה בעקבות אי הגשת התביעה. כללים אלה מצאו את ביטויים בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה: " טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה... קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (עמ' 445 לפסק הדין). ובהמשך קובעת כב' השופטת פרוקצ'ה: "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב (השווה ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ [20], השופט ריבלין, בעמ' 350). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה" (עמ' 446). כבוד השופטת פרוקצ'ה מתייחסת אפילו למצב בו התביעה הוגשה ימים בודדים לפני תום תקופת ההתיישנות: "תביעת המערערת הוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות. מבחינה זו הייתה השתהות בהגשת התביעה ממש עד סמוך לשעת האפס בתחום תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. בכך בלבד אין די לצורך סילוק התביעה מחמת שיהוי. נבחן אם נוסף לה יסוד ההופך אותה מהשתהות בעלת ממד ניטרלי לשינוי המצדיק חסימתה של תובענה למימוש זכות" (עמ' 450). במקרה דנן אמנם התובע הגיש תביעתו לקראת סוף תקופת ההתיישנות , אולם הנתבעים לא הוכיחו כי התובע מחל או ויתר על זכותו, או כי הנתבע שינה מצבו לרעה בשל משך הזמן עד שהוגשה התביעה. נהפוך הוא, התובע ניסה בדרכים שונות להגיע להסכמה עם הנתבעים ואף הוכיח שהתקיימו מספר ישיבות פשרה בפני גורמים שונים, ישיבות שלא צלחו ולא הביאו להשבת הכסף או לפתרון המחלוקת. הנתבע אף לא טען כי ביצע פעולה כלכלית או אחרת שהושפעה מאי הגשת התביעה. בנסיבות אלה ברור כי למרות שחלף זמן מיום הפקדת הכסף ע"י התובע בחשבון הנתבע ועד הגשת התביעה , עדיין עסקינן בתביעה שהוגשה בתוך תק' ההתיישנות ולכן יש לאפשר לתובע לממש זכותו ודאי כאשר במשך תקופה זו ביקש להגיע לפתרון הסכסוך בדרכים אלטרנטיביות. התביעה שכנגד לאחר שקבלתי את גרסת התובע לפיה הנתבעים הוליכו אותו שולל וגרמו לו להפקיד לחשבון הנתבע סך 17,000$ בטענות שווא של הנתבעים ולמתן כספים רבים לצרכי צדקה וחסד, אתייחס לתביעה שכנגד. בית המשפט סבור כי יש לדחות את התביעה שכנגד מהטעמים הבאים: 1.מועד העלאת טענת ההלוואה- מעדויות הצדדים עולה כי נושא ההלוואה לא נזכר בפגישות הפשרה. הנתבע אף מאשר זאת בעדותו אודות הפגישה השלישית שהתנהלה ע"י מיקה - גורם ששני הצדדים הסכימו עליו: ת:..."שם אצל מיקה הבורר , לא עלה הסוגיה של 50 אלף הדולר בכלל. ש:אז מה עלה? ת:עלה רק 17 אלף דולר.זהו." (עמ' 36 לפרוטוקול) אם אכן ניתנה לתובע הלוואה ע"י הנתבע, מדוע לא טען הנתבע בפני מיקה כי הנושא לדיון אינו התשלום שכבר הפקיד התובע לחשבונו אלא יתרת החובה שטרם החזיר לו התובע - בסך 33,000$. עצם העובדה שנידון רק נושא ההפקדה מלמדת כי השאלה שנידונה היא השבת הכסף שהופקד, דווקא ע"י התובע ולא עניין ההלוואה. דבר זה מחזק את גרסת התובע. 2. העדר מסמך הלוואה כתוב -אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבע לא ערך מסמך הלוואה כתוב. הנתבע הודה בכך בעדותו בבית המשפט: "ש: אתה טוען שנתת לתובע 50 אלף דולר הלוואה , אתה טוען זאת בתצהירך... ש:מסמך בכתב עשית? ת:לא. אנחנו קרבה ראשונה לא עושים מסמכים בכתב" .(עמ' 29 לפרוטוקול). יוצא שאפילו אליבא דנתבע עצמו אין ראיה כתובה למתן ההלוואה כביכול לתובע. העדר מסמך המאשש את קיומה של ההלוואה או עדות של גורם שהיה עד לעצם נתינתה לתובע מעצים את הספק ביחס לקיומה. 3. העלאת פרטים חדשים לעניין מתן ההלוואה בשלביו השונים של ניהול התיק- קריאה של כתב התביעה שכנגד ושל תצהיר הנתבע מעלה כי לטענת התובע שכנגד ניתנה לנתבע שכנגד הלוואה בסך 50,000$. בכתב התביעה שכנגד לא מפורטים מקורות המימון של ההלוואה למרות שמדובר בפרטים מהותיים בהוכחת גרסת הנתבעים. מתצהירו של הנתבע אנו למדים לראשונה כי ההלוואה ניתנה לתובע מכסף שקיבל הנתבע ממכירת זכותו הציבורית על מונית שהיתה בבעלותו. בעדותו בבית המשפט גילה לפתע שמקורות המימון של ההלוואה היו ממכירת המונית אולם משהסתבר שמהמכירה לא התקבל סכום העולה כדי 50,000$ טען הנתבע שהוסיף כסף מחסכונותיו כדי ליתן לנתבע הלוואה בסכום מדוייק של 50,000$. כיוון שטענתו הבסיסית של הנתבע הינה שהכסף שהפקיד עבורו התובע הוא החזר ראשון של כספי הלוואה מתבקש היה שנסיבות מתן ההלוואה תהיינה מפורטות וברורות למן הפעם הראשונה שעלתה טענה זו . דבר זה , כאמור, לא נעשה ומכלול עדויות הנתבע מלמד על כך שגרסתו זו של הנתבע היא גרסה מן העת האחרונה, שהלכה ונבנתה במהלך עדותו דבר המעלה ספקות של ממש לגבי אמינותה. 4. העדר מועד לתשלום ההלוואה והעדר מכתב דרישה לתשלום ההלוואה- הצדדים מסכימים כי הנתבע לא דרש מעולם בכתב את החזר ההלוואה ולא ביקש השבתה עד שהוגשה התביעה שבפני. כמו כן, מוסכם שלא נקבע מועד להשבת ההלוואה: "ש:שאלת אותו מה קורה עם ההלוואה? ת:בסביבות 2002 דרשתי את ההלוואה חזרה. ש:ואתה רואה שהוא לא רוצה להחזיר לך לשיטתך, שלחת לו מכתב? ת:לא. ש:למה לא .אולי זו מתנה בכלל. איך אנו יודעים שזו הלוואה? ת:אני לא נותן מתנה על סכום כזה. היו לי סכסוכים בבית בגלל הדבר הזה. ש:למה חלא הבאת את אשתך שתעיד על כך? ת: תשאל שאלה. ש: שלחת מכתב ת:לא שלחתי" (עמ' 32 לפרוטוקול). עינינו הרואות כי הנתבע הודה בכך שלא דרש את ההלוואה מעולם וגם כשכביכול התובע סרב להחזירה ועל אף המריבות שהיו בבית הנתבע על רקע זה לא נשלח מכתב. עולה אף מעדות הנתבע כי אשתו יכלה להעיד על אי ההשבה ועל עוגמת הנפש והאוירה העכורה שהיתה בבית על הרקע הנ"ל. אולם ,כידוע, אשת הנתבע לא הובאה לעדות דבר הפועל לחובת הנתבעים. בנוסף , עסקינן בסכום משמעותי של קרוב ל-150,000 ₪ שהתובע כביכול חב לנתבע ולא נראה לבית המשפט, שהנתבע במצב כזה היה שותק ולא שולח ולו מכתב דרישה אחד לפחות על פני תקופה של 7 שנים. 5. המחילה כביכול על החוב במצב בו לא היתה מוגשת התביעה העיקרית- הנתבע מודה בחקירתו בבית המשפט כי הטעם להגשת כתב התביעה שכנגד הוא עצם הגשת כתב התביעה הראשי: "ש:אני חוזר להלוואה- אם התובע לא היה,תובע אותך היית מגיש תביעה נגדו? ת:לא... אין לו כלום עכשיו מאיפה הוא יחזיר לי". (עמ' 36 לפרוטוקול) הודאת הנתבע לפיה לא היה מגיש תביעתו הנגדית לולא היה התובע מגיש את התביעה נגדו, מעוררת תמיהות הן לאור הסכום המשמעותי הנטען של ההלוואה והן על רקע מכלול הנסיבות. דבר זה אף מגביר את התחושה שתביעה זו נועדה רק "לאזן" את התביעה המעוגנת שהוגשה נגדו 6. הסתירות בגרסת התביעה - הנתבע העמיד את גרסתו בספק בנקודות מסויימות: מקורות מימון ההלוואה, אי הבאתם לעדות של רפי או מיקה, הגורם שמינה את מיקה להיות בורר בפגישה השלישית והנושא שנידון בפגישה השלישית שהוא החזר 17,000$ ולא ההלוואה. 7. אין עדים למתן ההלוואה- הנתבע נשאל אם מישהו ראה אותו נותן את ההלוואה לתובע : "ש: היו עדים לעובדה שמסרת לשלווה את הכסף? ת:אבא שלי. ש: אתה לא יכול להביא אותו מה עם אחיך? ת: הוא לא ראה אין לו שום חלק בזה. ש: גם אמא לא ראתה? ת: גם אמא לא ראתה". (עמ' 29 לפרוטוקול) מעדות הנתבע עולה כי אין מי שיתמוך ויחזק את גרסתו לפיה נתן הלוואה לתובע. עדותו של אח הנתבע - הנתבע 3 , לא עלתה בקנה אחד עם עדות הנתבע לעניין זה: "ש: אתה שמעת על איזה הלוואה שהתובע ביקש מסימון (הכוונה לנתבע - הוספה שלי ר.ש.) ת: כפי שכתבתי בתצהיר , הייתי עד לשיחה בלבד ולא מעבר . אני מפנה לסעיף 12 לתצהיר ... ת:הייתי עד לשיחה בלבד. ש: אתה היית בשיחה הזאת. ת:לא. הייתי בסביבה ושמעתי. ש:ממה שאתה יודע ההלוואה ניתנה או לא ניתנה. ת: לא יודע. עדות זו של הנתבע 3 תמוהה ביותר ואינה יכולה להיות בסיס ולו לראשית ראיה של מתן הלוואה. מעדות הנתבע 3 לא ברור אם שמע כי ניתנה הלוואה או לא בכל מקרה ברור כי גם הוא לא היה עד לעצם נתינת ההלוואה. לבית המשפט לא הוצגה איפוא, ע"י הנתבע כל ראיה ישירה שתתמוך בטענתם הסתמית והלא מבוססת כי בשנת 2001 נתן הנתבע לתובע הלוואה בסך 50,000$. הנתבעים לא הציגו ראיות להלוואה, אין עדים להלוואה ואין מסמך כתוב שיוכיח קיומה . הנתבע מעולם לא הוציא לתובע מכתב דרישה ואף לא נקבעו כללים ומועד לגבייתה. האחריות להשבת הכסף משקבעתי כי סך 17,000$ הופקד בחשבון הנתבע בשל מצג השווא שהציג הנתבע לתובע מאחר שממכלול הראיות עולה כי הנתבע 2 היה הדמות המרכזית בפרשה ,מה גם שלחשבונו הופקד הכסף, והוא זה שהגיע לפגישות הפשרה, ואף הרחיק את הנתבע 3 ואת אימו מהעניין, אני קובע כי הנתבע 2 אחראי בהשבת הכסף לתובע. סכומי הצדקה מחד שוכנעתי כי בשגרה לא נתן התובע סכומי כסף כה גבוהים לצדקה וכי נתנם גם עפ"י עדות מר שרגא אייל עפ"י הוראת רב מירושלים והצלחתו עפ"י עדות מר שטרית. ולפיכך הנני סבור שלולא הוראת הנתבע לא היה נותן התובע סכומים כה גדולים. מאידך, הנתבע לא שלשל סכומים אלה לכיסו וחלק מן העדים העידו כי גם לפני כן נתן צדקה. בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי יש לייחס 2/3 בלבד מסכום הצדקה למצג השווא ולדרישת הנתבע כי ייתן צדקה לשם התממשות ברכת הרב. סך הכל מעריך בית המשפט עפ"י תצהירי עדות הצדדים כי התובע תרם כ-22,000 ₪ לצדקה ולפיכך על הנתבע לשאת ב2/3 מסכום זה. התובע ביקש כי בית המשפט יחייב את הנתבעים אף בהשבת שכר טרחתו של עו"ד גאגין בשיעור כ-8,000 ₪ . בית המשפט סבור שאין לקבל דרישה זו של התובע מאחר שברור שעו"ד גאגין אכן ייצגו במסגרת ההתדיינויות בתיק הגירושין ושהתובע הסתייע ואף נהנה משירותיו המקצועיים של עו"ד גאגין. התוצאה היא ש אין לחייב את הנתבע בעלות שכר טרחת עו"ד גאגין. סוף דבר התביעה שכנגד נדחית. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: א)סך 17,000$ עפ"י ערכם בשקלים חדשים ביום 1.6.2002 . הסכום הנ"ל יישא ריבית והצמדה כחוק מהמועד הנ"ל ועד ליום התשלום בפועל. ב)סך 14,600 ₪ כהחזר עבור 2/3 מסך הצדקה ששילם התובע להצלחת ברכת הרב. סכום זה יישא ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.03 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 3. הנתבע יישא בשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. 4. הנתבע ישיב לתובע את האגרה ששילם בערכה הריאלי נכון להיום. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיסכסוך משפחתיסכסוך