מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה ביציאה מממכון כושר: מבוא התובעת, ילידת 14.8.65, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 11.3.03, בשעה 22:00 לערך, בעת שירדה במדרגות היציאה ממכון הכושר של נתבעת 1 בתום אימון כושר. בכתב התביעה תואר שהמעידה אירעה בעת דריכתה של התובעת על החיבור שבין המדרגות לבין הרחוב המרוצף באבנים משתלבות. כתוצאה מהנפילה נפגעה התובעת בקרסול רגלה הימנית. נתבעת 1 הינה מפעילת חדר הכושר שממנו יצאה התובעת, ונתבעת 2 הינה מבטחתה. נתבעת 3 הינה עיריית מודיעין, שבתחומה המוניציפאלי אירעה התאונה (להלן- "העירייה"). העירייה הגישה הודעה לצד השלישי, משרד השיכון, בטענה שמשרד השיכון הוא שהיה אמון על אחזקת המדרכות במקום במועד התאונה. לטענת העירייה, רק ביום 6.12.05 עברה האחריות לאחזקה השוטפת של המדרכות במקום לידיה, בהתאם להסכם שנחתם בינה לבין הצד השלישי. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובעת והפיצוי הראוי בגינו. נסיבות התאונה לאחר שמיעת הראיות מצאתי שגרסת התובעת לנסיבות התאונה הוכחה כנדרש. על פי גרסתה של התובעת אירעה התאונה כאמור בעת שהתובעת דרכה על החיבור שבין צידה של המדרגה האחרונה לבין המדרכה. בתצהיר עדות ראשית פירטה התובעת כי בתום האימון, בעת שירדה במדרגות הפונות לרחוב הראשי, מעדה ונפלה כתוצאה מליקוי במבנה המדרגות. פורט ש"המדרגה האחרונה בגרם המדרגות בנויה שחלקה עשוי מאבן גיר לבנה, ואילו המשך המדרגה משתלב עם האבנים המשתלבות של הרחבה. שילובם של מדרגות האבן עם האבנים המשתלבות נעשה באופן רשלני, כך שבקו התפר המחבר את המדרגה עם האבנים המשתלבות נוצר שיפוע היוצר מעין הפרש משופע בין מדרגות האבן לבין האבנים המשתלבות המהוות את המשך המדרכה". התובעת צירפה תצלומים של המקום אשר צולמו סמוך לתאונה, ושבה והצביעה במהלך חקירתה הנגדית על החיבור שבין צידה של המדרגה לבין המדרכה, כעל המקום שעליו דרכה ושבו מעדה. עדותה של התובעת נתמכה בעדות עדת ראייה מטעמה, גב' אילנה חדריה, אשר יצאה עם התובעת ממכון הכושר והייתה עדה לתאונה. העדה העידה במפורש על המיקום שבו אירעה התאונה והצביעה אף היא על נקודת החיבור שבין המדרגה האחרונה לבין המדרכה כמכשול שעליו מעדה התובעת. גרסתה של התובעת נתמכה גם בדוח הפציעה שמילאה סגנית מנהל נתבעת 1 סמוך למועד התאונה (מוצג נ/2) שבו נכתבו נסיבות התאונה מפי התובעת כדלקמן: "ירדתי במדרגות יחד עם חברה במדרגה האחת לפני האחרונה. מעדתי ונקעתי את הקרסול שבו עברתי בשנת 1986 ניתוח". עוד נכתב בדוח האמור "השומר בכניסה הסב תשומת ליבי לכך שמישהי נפלה בכניסה וחברתה אילנה סימנה לו שצריך עזרה. ניגשתי לבדוק במה מדובר". הנתבעות העלו מספר תהיות וטענות אודות גרסתה של התובעת. נטען שבסיום הסעיף בתצהירה של התובעת המפרט את נסיבות התאונה ציינה התובעת שהיא דרכה בקצה "חיבור המדרכה עם האבנים המשתלבות" (ההדגשה אינה במקור). הנתבעות ניסו ללמוד מניסוח זה כי התאונה כלל לא אירעה בשל החיבור בין המדרגה למדרכה, אלא על המדרכה לבדה, או כי ניסוח זה מעיד על סתירה מהותית בגרסתה של התובעת שיש בה כדי להפריך את גרסתה. לא מצאתי שיש לקבל טענות אלו. במהלך חקירתה הנגדית שבה התובעת והבהירה כי הנפילה הייתה בעת שדרכה על החיבור בין המדרגה האחרונה והמדרכה (למשל בעמ' 2 לפרוטוקול, שורה 10). מעיון בתצלומים של מקום הנפילה, ניתן להבין מדוע לעיתים מכנה התובעת את המקום שעליו הצביעה כמקום הנפילה פעם אחת כמדרכה ופעם אחת כמדרגה. מדובר על החיבור שבין צידה של המדרגה למדרכה, המקום שבו מתמזגת המדרגה בצידה למדרכה, ועל כן כינוי המקום כמדרכה או כמדרגה אפשרי באותה מידה. הבלבול החוזר ונשנה בין השתיים אינו מעיד אפוא על סתירה פנימית, אלא הוא סביר ותואם את תנאי המקום. תהייה נוספת שעלייה הצביעו הנתבעות מקורה בכך שפעם תואר המקום כמדרגה האחרונה, ופעם כמדרגה שלפני האחרונה (בדוח הפציעה שמולא סמוך לתאונה). עיון בתצלומים שהוגשו מגלה שהמדרגה שעליה הצביעה התובעת יכולה להתפרש הן כמדרגה האחרונה והן כמדרגה שלפני האחרונה. המדרגה מתמזגת כאמור בצידה לתוך המדרכה, ואולם ההתמזגות נעשית בהדרגה, בשל תנאי הטופוגרפיה במקום, ועל כן בצידה האחד של המדרגה, המרוחק ממקום הנפילה, קיימת מדרגה נוספת והמדרגה נושא התובענה הינה המדרגה שלפני האחרונה. לעומת זאת, בצד שבו אירעה התאונה, המדרגה נושא התאונה היא המדרגה האחרונה בגרם המדרגות. גרסתה של התובעת הייתה קוהרנטית ואמינה, והיא נתמכה כאמור בדוח הפציעה שנרשם סמוך לאירוע ובעדות עדת הראייה שאף היא הייתה אמינה. התובעת והעדה מטעמה כאחת נתנו הסבר סביר לאי הבהירות שעליה הצביעו הנתבעות בעקבות התיאור שנמסר בתצהירים לפיו אירעה התאונה בשל מעידה במדרכה, או בשל מעידה במדרגה שלפני האחרונה. מצאתי שיש לקבוע על יסוד הראיות האמורות שהתאונה אירעה כאמור בחיבור צידה של המדרגה האחרונה בגרם המדרגות אל המדרכה. האחריות קיומו של מכשול במהלך דיון הראיות הוברר כי במקום הנפילה של התובעת, בחיבור שבין צידה של המדרגה למדרכה, חיבור אשר היה אמור ליצור רצף בין שלח המדרגה למדרכה, קיימת מגרעת בדמות פער בן מספר ס"מ בין המדרגה לבין המדרכה. ניתן להבחין בפער זה בבירור בצילום שצורף לחוות דעתו של המומחה מר רפאל גיל, מיום 18.2.11. כפי שניתן ללמוד מהצילום, המדרגה שהייתה אמורה להתמזג כאמור בצידה לתוך המדרכה, אינה מתמזגת כראוי, שכן נותר פער בן מספר ס"מ במשטח הדריכה, בין סיום צידה של המדרגה לבין המדרכה. כתוצאה מכך נוצר באמצע גרם המדרגות מכשול בן מספר ס"מ. המומחה ר' גיל טען שפער זה אינו מנוגד לתקנים או לתקנות, אלא מתיישב עימן, גם עם ההוראות המחמירות יותר משנת 2008. לא מצאתי שיש לאמץ את חוות דעתו של המומחה בנושא זה. התייחסות התקנות הינה לרום המדרגה לעומת גובה המדרכה, אך לא לשלח המדרכה ולחריץ בן מספר ס"מ שנוצר בצידה של המדרגה, היוצר בפועל חור במקום שבו אמור להיות משטח דריכה. המהנדס מר אלכס פולוגונקין, מנהל אגף אחזקה ותשתיות בעיריית מודיעין, אף הוא התייחס בעדותו למכשול האמור. העד חיווה את דעתו במהלך עדותו לכך שאכן מדובר בליקוי, והדגיש כי הליקוי אינו ליקוי של תכנון, אלא ליקוי של ביצוע. על פי התוכניות, לרבות התכנית שצורפה להיתר הבנייה, הייתה המדרגה אמורה להשתלב במדרכה, (עמ' 30 לפרוטוקול הדיון, שורות 9 עד 12, עמ' 32, שורה 6) ואולם במקום להמשיך ולהאריך את רוחבה של המדרגה במספר ס"מ, עד שתתמזג עם המדרכה, נפסקה בנייתה לפני תחילת המדרכה. העד השיב במהלך חקירתו הנגדית שבבוקר עדותו הגיע למקום וראה במו עיניו את הליקוי שאותו פירט במהלך עדותו. טענות הצדדים לטענת התובעת, אירעה התאונה בעטיו של מפגע שנוצר עקב קיומו של הפרש גבהים בין צידה של המדרגה לבין המשך המדרכה. בשל הפרש גבהים זה מעדה התובעת בחיבור שבין המדרגה למדרכה. כן טענה התובעת שכל אחת מהנתבעות אחראית לתאונה. נתבעת 1 אחראית כמחזיקת המקרקעין, האחראית לבטיחות אורחיה שאותם היא מזמינה להתאמן בחדר הכושר שהיא מפעילה. העירייה אחראית כרשות המוניציפאלית שבתחומה אירעה התאונה. נטען שגם אם האחריות טרם הועברה לידי העירייה, אחראית העירייה לביטחונם של העוברים ושבים המהלכים ברחובותיה. נתבעות 1 ו- 2 טענו כי לא היה קיים כל מכשול במדרגות, כי התובעת העידה על נפילה במדרגות ולא בחיבור בין המדרגה למדרכה, וכי התובעת נפלה בגלל התממשות סיכון טבעי. הנתבעות הפנו לעברה הרפואי של התובעת, וטענו שהיא הייתה מועדת לנפילות בשל אי יציבות בקרסוליים בעקבות ניתוח שעברה בשנת 1985, בעקבותיו נותרה עם נכות בגובה של 5%. הנתבעות טענו שככל שיימצא שיש להטיל אחריות, יש להטילה על עיריית מודיעין, הן בשל אחריות ישירה, בהיותה הבעלים, המזמין, השותף להקמת המבנה והמשכירה שלו, והן בהיותה הרשות המוניציפאלית שבמסגרת סמכויותיה וחובותיה כרשות מקומת צריכה לפקח על המדרגות ועל המדרכה, למנוע ולסלק כל מפגע המצוי בהן. נטען לעניין זה כי המפגע הינו בשטח ציבורי, ולא בתחום מגרש פרטי, או לכל היותר בגבול שבין המגרש הפרטי לשטח הציבורי. העירייה טענה שמדובר בשטח פרטי, ועל כן אין לעירייה כל אחריות לאירועים המתרחשים בתחומו. עוד טענה כי במועד התאונה האחריות למקום טרם הועברה ממשרד השיכון אליה. דיון והכרעה בשאלת האחריות אין צורך להכביר במילים אודות קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בעל מקרקעין, על המחזיק במקרקעין, או על הרשות המוניציפאלית שבתחומה המקרקעין, למנוע מכשול דוגמת המכשול שגרם לנפילתה של התובעת. השאלה הנשאלת הינה האם קיימת בענייננו חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל של נפילה במדרגות. כפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 120-121 : "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ". השאלה שיש לבחון הינה האם מדובר בסיכון טבעי ורגיל, או בבחינת סיכון בלתי רגיל שיש למנעו. כפי שנפסק בע"א מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 77 (1984)- "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים". ומן הכלל אל הפרט. אמנם המדרגות או המדרכה אינם משטח סטרילי, ויתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומם של מכשולים. יחד עם זאת, בענייננו מדובר במכשול בולט וברור בדמות בור שנוצר בשלח המדרגה, או במשטח הדריכה על המדרגה, בשל הפער שנותר בין צידה של המדרגה לבין המדרכה שבה הייתה אמורה המדרגה להתמזג על פי התכנית. כפי שנקבע לא אחת, אין להשלים עם מצב שבו הליכה בדרך, בין אם מדובר במדרכה, בין אם מדובר במדרגה, תדמה להליכה במסלול מכשולים בגין קיומן של מהמורות, בורות או פערים בין מדרגה למדרכה הגורמים לנפילה. בענייננו מדובר כאמור במעידה במדרגה, שניתן היה למנעה באמצעים סבירים. ניתן היה בנקל למנוע מעידה זו אילו נבנתה המדרגה בשלמות עד למדרכה, כפי שתוכנן בתכניות שהוגשו, מבלי להשאיר את הפער שגרם למכשול. אחריות העירייה לאחר שמיעת הראיות מצאתי שאת עיקר האחריות יש להטיל על העירייה, הן בהיותה הבעלים של הנכס, הן בהיותה הרשות המוניציפאלית. מעיון בתצלומים שהוגשו במהלך דיון ההוכחות, לרבות בתצלומים שצורפו לחוות דעתו של המומחה מר רפאל גיל, עולה כי המדרגות נושא התביעה הינן המדרגות המובילות מהמדרכה לבניין המצוי במפלס העליון. עולה מהראיות שהמדרגות הינן גרם המדרגות המוביל למבנה עצמו, וככאלו הינן חלק מהמבנה. הדבר עולה למשל מסעיף 5 לתצהירו של מנהל הנתבעת 1, מר איתי בר און, אשר פירט כי המבנה לרבות המדרגות נמסרו לנתבעת לאחר בנייתן, הן מהיתר הבנייה לפיו המדרגות הן חלק מפיתוח המבנה, הן כאמור מעיון בתצלומים שהוגשו. ואולם עצם העובדה שמדובר בגרם מדרגות המוביל למבנה פרטי והמצוי בשטח פרטי אין בה כדי לפטור את העירייה מחבותה. מהמסמכים שהוגשו (למשל מהמוצג ת/5) עולה כי העירייה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת המגרש שעליו נבנה המבנה. עוד ניתן ללמוד מהראיות כי העירייה היא המזמינה של בניית המבנה והמדרגות, היא זו שהגישה את הבקשה להיתר בנייה, והיא משכירת המבנה לחברת גלי מודיעין בע"מ, שהשכירה את הנכס לנתבעת 1. אמנם העירייה מסרה לכאורה את השליטה במקום לידי חברת גלי מודיעין בע"מ, אשר השכירה אותו כאמור לנתבעת 1, ואולם המפגע נושא התביעה אינו מפגע שמקורו בתחזוקה לקויה או במכשולים שלמחזיק במקרקעין שליטה בלבדית עליהם, אלא מפגע מבני שבהתאם לטיבו וטבעו מצוי הוא בראש ובראשונה באחריות הבעלים או המשכיר. נוסף לחובות הזהירות המוטלות על העירייה כבעלת המקרקעין, החבה בחובות זהירות כלפי המבקרים בשטחה למניעת מפגעים, מוטלת על העירייה חובת זהירות גם כרשות המוניציפאלית, מכוח חובותיה הסטטוטוריות על פי פקודת העיריות [נוסח חדש]. מדובר בענייננו במדרגות המתמזגות עם המדרכה הציבורית, ומהוות חלק רציף ובלתי נפרד ממנו. המעבר המיועד להולכי רגל, הינו מעבר למבנה המשמש את הציבור, ולא למבנה של היחיד, ועל כן מוטלת על העירייה החובה לדאוג לאחזקתו ולתקינותו ללא קשר לבעלות או לחזקה בו. חובותיה של העירייה לעניין בטיחות הרחובות ומניעת תאונות קיימת לגבי כל רחוב, ללא קשר לשאלה האם הוא מצוי בבעלות פרטית או ציבורית. בסעיף 235 לפקודת העיריות נקבע: "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבנייה של כל רחוב; תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב; תקרא שמות לכל הדרכים...; תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות". בעוד שלגבי חלופת פסקה (2) מדובר במפורש רק ברחוב שאינו רכוש הפרט, שאר החלופות הרלוונטיות לענייננו, כגון אלו הקבועות בפסקאות (3) ו-(5), אינן מסויגות והן חלות גם לעניין "רחוב" המצוי בבעלות פרטית. בפקודת הפרשנות נוסח חדש הוגדרו "רחוב" ו"דרך" בהתאם לשאלה האם הם משמשים למעבר הציבור או שהציבור נכנס אליהם, ולא בהתאם לבעלות בהם, ""רחוב" או "דרך"- לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו;" בענייננו אין ספק שהמדרגות פתוחות לציבור ומשמשות למעבר הציבור, ועל כן אחריותה הסטטוטורית של העירייה חלה גם במקום האמור. ואולם גם אם לא מוטלת על העירייה כרשות כל חובה לגבי המדרגות, כיון שהמכשול שבעטיו אירעה התאונה נמצא בדיוק בחיבור שבין המדרגה לבין המדרכה, שלגביה אין כל מחלוקת על כך שהיא מצויה בדרך הציבורית, מוטלת החובה על הרשות המוניציפאלית לדאוג לתקינותו של החיבור, ולפיכך יש לחייבה לכל הפחות למחצית האחריות, כאשר במחצית השנייה ישא בעליו של המגרש הפרטי, או המחזיקים בו, שהינם כאמור, בין היתר, גם העירייה בכשרותה כבעלים. העירייה לא הציגה בפני כל ראיות לכך שנערכה במקום ביקורת למציאת מפגעים ולהסרתם, באיזה מועד בוצעה בקורת לאחרונה, ומהם האמצעים הננקטים על ידה לשם הסרת מפגעים. אין להוציא מכלל אפשרות שהעירייה היא שיצרה את המכשול, כפי שטענו נתבעות 1 ו-2, ושהמדרכה נבנתה רק לאחר שנבנו המדרגות, כפי שהעיד העד מטעם נתבעות 1 ו-2, מר בבה עובדיה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 15 עד 16). אפשרות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של העד מטעם העירייה, מר פולוגונקין, שלפיה נבנית בדרך כלל המדרכה רק לאחר סיום הפיתוח. זאת ועוד, העירייה בתוקף תפקידיה כרשות ציבורית הממונה על מתן היתרים מכוח חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965, הייתה חייבת למנוע את המכשול גם כגורם המעניק תעודת גמר ואישור אכלוס במקום. בשל כל האמור לעיל מצאתי שעיקר האחריות לנזקיה של התובעת מוטלת על העירייה. אחריות נתבעות 1 ו- 2 מהראיות שהוצגו בפני על ידי הנתבעות 1 ו- 2, עולה כי נתבעת 1 שכרה את המבנה מגלי מודיעין בע"מ. בתצהיר עדות ראשית ציין מר עובדיה בבה, מנהל האחזקה בנתבעת 1, כי הנתבעת שוכרת חלקים בלבד מהמבנה, שבהם היא מפעילה מרכז בריאות, ספורט ונופש, וכן מזנון. העד הצהיר כי לנתבעת לא היה כל קשר לתכנון או לבניית המבנה או המדרגות, למעט בנייה בתוך מעטפת הבניין. בחקירתו הנגדית השיב כי הנתבעת 1 מבצעת עבודות אחזקה בתוך המבנה עצמו ולא מחוץ למבנה. כן השיב שאילו היה נתקל בבעיה ברחבה או מדלת המועדון והחוצה, הוא פונה ליזם על מנת שיטפל בה, היינו, לחברת גלי מודיעין בע"מ (למשל עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 24 עד 25; עמ' 23, שורה 2). מנהל מועדון נתבעת 1, מר איתי בר און, הצהיר בתצהירו כי המבנה והמדרגות נמסרו לנתבעת לאחר בנייתם, במצבם כפי שהיה. נתבעת 1 לא תכננה אותם, לא בנתה אותם ולא שינתה בהם דבר. העד טען בתצהירו כי המדרגות נבנו תחילה, ורק לאחר מכן נבנתה המדרכה לרבות רחבת האבנים המשתלבות. חובתן המושגית של הנתבעות כמחזיקות במקרקעין כלפי המוזמנים לשטחן ברורה, והשאלה הנשאלת האם קיימת בענייננו גם חובת זהירות קונקרטית. דומני שיש לענות על שאלה זו בחיוב. נראה כי על מחזיק, דוגמת נתבעת 1, המזמין את הציבור לחצריו לשם עריכת פעילות כלשהי, לוודא את תקינות הגישה אליו, ולא להסתפק בהטלתה על המועצה המקומית או על המשכיר. אמנם בענייננו מדובר כאמור בשוכר, והמפגע הינו מפגע מבני, ואולם לאור טיב הפעילות הציבורית במקום, והאחריות כלפי המוזמנים, חובה על הנתבעות 1 ו-2 לוודא את הסרת המכשול, בין באמצעות דרישה מהמשכיר או מהרשות המוניציפאלית לתקנו, ובין באמצעות תיקונו באופן עצמאי. עולה מהראיות כי נתבעת 1 מבצעת עבודות ניקיון ברחבה ובמדרגות. כן עולה מעדותו של מנהל האחזקה בנתבעת 1 כי ככל שהוא נתקל בבעיה ברחבה החיצונית, הוא פונה לשם תיקונה לגלי מודיעין בע"מ, באופן דומה היה על הנתבעת גם לוודא את תקינותה של דרך הגישה למרכז שבהנהלתה, במיוחד של המדרגות. חלוקת האחריות מעיון בראיות שהוגשו עולה כאמור כי הנפילה של התובעת הייתה בחיבור שבין המדרגה המצויה במתחם הפרטי, לבין המדרכה שאינה מצויה במתחם פרטי. לפיכך מצאתי שיש להבחין בחלוקת האחריות בין האחראים לשני הצדדים: למדרגות מצד אחד, ולמדרכה מצד שני. בשים לב לכך שמדובר בליקוי מבני, ולאור היקף החובות המוטלות על העירייה, הן כבעלת הנכס וכמזמינה של עבודות התכנון והבנייה, הן כרשות המוניציפאלית, והן כאחראית למתן היתרים ואישורים, הן בחלק הפרטי והן בחלק שאינו פרטי, ובשים לב לכך שאחריותן של נתבעות 1 ו-2 הינן כמחזיקות במדרגות בלבד, ולא במדרכה, מצאתי שיש לקבוע כי היקף אחריותה של העירייה הינו בשיעור של 85%, בעוד שהיקף אחריותן של נתבעות 1 ו-2 הינו בשיעור של 15%. הודעה לצד השלישי כאמור שלחה העירייה הודעה לצד שלישי למשרד השיכון, בטענה שבמועד התאונה טרם הועברה אליה האחריות לביצוע עבודות מוניציפאליות במקום. לטענתה של העירייה, במועד התאונה ביצע משרד השיכון את עבודות הפיתוח, סלילת הכבישים, בניית המדרכות ואחזקתן באמצעות קבלנים מטעמו, ורק לאחר מסירת השטח בצורה מסודרת לעירייה, ביום 6.12.05, הועבר השטח לאחריותה ולפיקוחה של העירייה. לטענת משרד השיכון, ההסכם בין משרד השיכון לבין העירייה כלל לא חל על המתחם שבו אירעה התאונה, שכן משרד השיכון או מי מטעמו מעולם לא ביצע עבודות בנייה במתחם זה, הבנייה בוצעה על ידי העירייה, היא אף נתנה את היתר הבנייה ואת אישור האכלוס. לתצהיר התובעת צורף הסכם בין משרד השיכון לבין העירייה מיום 6.12.05 (להלן- "הסכם המסירה"). ב"והואיל" הראשון שבהסכם המסירה צוין כי "ומשרד הבינוי והשיכון יזם תכנן, פיתח ושיווק מתחמי מגורים ושטחים ציבוריים בתחום שכונת ספדי, מרומי ושמשוני בעיר מודיעין..." ב"והואיל" השני צוין כי בניית המתחמים ואכלוסם הסתיימה, ב"והואיל" השלישי נכתב כי "המשרד מעוניין להעביר את האחריות והאחזקה על מתחמים אלו לעיריית מודיעין ועיריית מודיעין מעוניינת לקבל את האחריות והאחזקה על המתחם לידיה;" מעיון בסעיפי ההסכם האמורים ניתן ללמוד שבגדרו של הסכם המסירה אכן הועברו להחזקת העירייה מתחמים שצד ג' היה היזם בהם, המפתח והמשווק. מעיון בהסכם מיום 20.6.99 בין העירייה (שעדיין הייתה באותו מועד מועצה מקומית) לבין גלי מודיעין בע"מ, ניתן ללמוד שהעירייה היא שהייתה בעלת הזכויות הקנייניות במתחם נושא התאונה (למשל סעיף 4.1), היא שפרסמה מכרז, היא שהתקשרה לאחר מכן עם יזם לשם תכנון המתחם ובנייתו. לא מצאתי הסבר או הוכחה לטענת העירייה לפיה חלות הוראות ההסכם שבין צד ג' לעירייה על המתחם נושא התובענה חרף הנסיבות הספציפיות של תכנון ובנייה במתחם האמור שנעשו על ידה, להבדיל מחלקי המתחמים שבהם דן הסכם המסירה, ושבהם נערכה עבודת היזמות, הפיתוח והבנייה על ידי צד ג' או מי מטעמו. המהנדס מטעם העירייה, מר אלכס פולוגונקין, השיב במהלך חקירתו הנגדית שאת עבודות הפיתוח של המדרכה במקום ביצע משרד השיכון (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון, שורה 4, וכן שורות 31 ו-32). כן השיב שהעירייה קיבלה את השטח האמור רק בשנת 2005 (עמ' 39, שורה 5). יחד עם זאת השיב העד שלקראת מתן תעודת גמר ומתן אישור אכלוס נערכה בדיקה על ידי העירייה. כן השיב כי מסירת החזקה בשנת 2005 אינה קשורה לביצוע עבודות הניקיון, שאותן ביצעה העירייה במקום גם לפני שנת 2005 (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון, שורות 20 עד 25). הצד השלישי נמנע מהגשת ראיות, לרבות ראיות לכך שהמדרכה לא נבנתה על ידו או באחריותו. בנסיבות העניין ניתן להניח שאילו היה הצד השלישי מביא ראיות לא היה בהן כדי לתמוך בעמדתו. לאור עדויות עדי העירייה והימנעותו של הצד השלישי מלהגיש ראיות בנושא זה, מצאתי שיש לקבוע כי עבודות הפיתוח של המדרכה היו באחריות הצד השלישי, וכי חלות על המדרכה הוראות הסכם המסירה. מעיון בראיות שהוגשו עולה כאמור כי הנפילה של התובעת הייתה בחיבור שבין המדרגה המצויה במתחם הפרטי, לבין המדרכה שאינה מצויה במתחם פרטי, ועל כן מצאתי כאמור שיש להבחין בין האחראים למדרגות מצד אחד, ובין האחראים למדרכה מצד שני. אשר למתחם הפרטי, מקובלת עלי טענת הצד השלישי שלפיה המתחם שעליו נבנו המבנה והמדרגות לא היה מעולם בתחום האחריות והטיפול של הצד השלישי, ושהעבודות שנעשו במתחם בכללותן, לרבות תכנונן וביצוען, היו באחריות הבעלים, היינו, באחריות העירייה או מי מטעמה. אשר למדרכה עצמה, אף שמצאתי שיש לקבוע שהמדרכה הייתה בתחום האחריות והטיפול של הצד השלישי, ושהאחריות לעירייה הועברה רק בשנת 2005 בגדרו של הסכם המסירה, לא מצאתי שיש להטיל את האחריות בגין המדרכה על הצד השלישי בלבד. אף אם ההעברה הסופית הפורמאלית של המדרכה לידי העירייה טרם הושלמה במועד התאונה, אין להסיק מהסכם המסירה שלפני המסירה כאמור בהסכם היו חובותיה המוניציפאליות של העירייה מוטלות על צד ג'. כל שניתן ללמוד מכך הינו לטעמי שהצד השלישי היה יזם שפעל לטובת המועצה במישור התכנון והבנייה, וככל שלצד השלישי היו זכויות במקרקעין באותה עת, היו אלא זכויות לשם פיתוח זכויותיה של העירייה ולטובתה. בכל מקרה לא היה בזכויות שהיו לצד השלישי כדי להעביר אליו סמכויות או חובות סטטוטוריות של העירייה, כגון סמכויות הרישוי והפיקוח (למתן התרים, תעודות גמר או אישור אכלוס), כגון אחריות לניקיון הרחובות, או אחריות אחרת המוטלת על עירייה מכוח פקודת העיריות, לרבות לעניין תיקון מפגעים. לפיכך מצאתי שיש להטיל על הצד השלישי אחריות בשיעור של 20% מהנזק שנגרם לתובעת. האשם התורם הנתבעות טענו כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור ניכר. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, עמ' 21-22). בענייננו, לא מצאתי שיש לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו. מעיון בתצלומים ניתן ללמוד כי בעת הירידה בגרם המדרגות אין אפשרות להבחין בפער שנותר בין המדרגה למדרכה, במיוחד כאשר הירידה היא בשעות החשיכה. אדם היורד במדרגות מצפה לכך שבשלח המדרגה לא יימצאו בורות וכי מדרגה האמורה להתמזג למדרכה תתחבר אליה מבלי להותיר פערים. אמנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתובעת הלכה במקום, ואולם בגרם מדרגות רחב קיימות אפשרויות רבות למסלולי הליכה, ואין להוציא מכלל אפשרות שבעבר לא הגיעה התובעת למכשול האמור. זאת ועוד, התובעת העידה על כך שלעיתים הגיעה לחדר הכושר בדרך אחרת, ועל כן אין תמה שלא היה באפשרותה של התובעת להבחין במכשול. בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוקה ושל המזיקים, מעלה אפוא שאין לקבוע בענייננו אשם תורם. הנכות הרפואית לכתב התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר א' גבעון, מומחה לאורתופדיה. בחוות דעתו קבע המומחה שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות רפואית כוללת בשיעור של 10%, בשל אי יציבות בקרסול. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר וייס, אשר קבע ששיעור נכותה הקבועה של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 3% בלבד. נוכח המחלוקת בין המומחים הרפואיים מונה פרופ' ר' מושיוב כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בחוות דעתו קבע המומחה כי אמנם נכותה האורתופדית של התובעת בשל אי יציבות קרסולה מסתכמת ל- 10%, לפי סעיף 35 (1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, ואולם יש לזקוף מחצית ממנה לעברה הרפואי של התובעת, ולייחס לתאונה נכות בשיעור של 5% בלבד. המומחה לא הוזמנו לחקירה, ונראה כי אין מחלוקת על שיעור הנכות שנקבע על ידי מומחה בית המשפט, ולפיכך אני קובעת שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%. הנזקים נזק לא ממוני בסיכומיה מבקשת התובעת להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 60,000 ₪, מנגד, הציעו הנתבעות לפצותה בסכום של 20,000 ₪. בהתחשב בנכות שנקבעה, בקיומה של נכות קודמת, בטיפולים שעברה התובעת, בהשפעה על תפקודה בביתה, ובאפשרות להפרעה בתפקוד בעבודה, כמו גם בשים לב לשנים הרבות שחלפו מאז התאונה, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, סכום של 35,000 ₪ נכון להיום. הפסדי ההשתכרות בעבר התובעת קוסמטיקאית ומעצבת ציפורניים במקצועה, עבדה במקצועה כעצמאית לפני התאונה ואחריה. בהתאם לאמור בתצהירה, נעדרה התובעת מעבודתה למשך חודשיים, מעבר לחופשת הפסח שהייתה במהלך תקופת אי הכושר. בתצהיר תשובה לשאלון השיבה התובעת כי בשל היותה עצמאית שבה לעבודה מיד לאחר התאונה (תשובה 40 במוצג נ/4). כידוע, הפיצוי בגין הפסד שכר בעבר מחייב הוכחה בדבר גובה ההפסדים. עצם קיומה של נכות אינו מעיד כשלעצמו על קיומם של הפסדי שכר. עולה מעדותה של התובעת כי היא שבה לעבודה מיד לאחר התאונה. מעיון בדוחות השומה שהגישה התובעת ניתן ללמוד שבשנת התאונה לא הייתה ירידה בשכרה של התובעת לעומת שכרה בשנים הקודמות, וכי מאז התאונה שכרה הלך והשביח בהדרגה. לא הובאו בפני כל נתונים המעידים על קיומם של הפסדי שכר. לפיכך מצאתי שאין לפסוק פיצוי בראש נזק זה. גריעה מכושר השתכרות לטענת התובעת, נכותה בעקבות התאונה מצטרפת לנכות קודמת, ועל כן משקלה של הנכות שמקורה בתאונה גבוה יותר. לטענתה יש לקבוע שנכותה התפקודית עומדת על 7.5%. לאחר עין בטענות הצדדים מצאתי שיש לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות זהה לשיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה. עיון בנתוני שכרה של התובעת לאחר התאונה מלמד שלא הייתה פגיעה בהכנסותיה, ואכן לאור טיבה וטבעה של עבודתה, אין מקום לקבוע שיעור גריעה גבוה משיעור הנכות הרפואית. יחד עם זאת אין להקל ראש בפגיעה האורתופדית, במיוחד שעה שהיא מתווספת לנכות קודמת. אשר על כן מצאתי שיש לקבוע ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עומד על 5%, בהתאם לשיעור הנכות הרפואית. מנתוני השכר של התובעת, כפי שהם משתקפים בדוח לשנת 2009, ניתן ללמוד שהכנסתה השנתית עמדה על 125,644 ₪, היינו, הכנסה חודשית בסכום של כ- 10,500 ₪, ובערכי יום מתן פסק הדין- סכום של כ- 11,350 ₪. אף שלאחר התאונה התמידה התובעת בעבודתה ושכרה אך השביח, קיימת אפשרות שבעתיד תתקשה בעבודתה בשל נכותה. בהנחת עבודה עד גיל 70, ובהתאם לכשליש מהתחשיב האקטוארי המלא, זכאית התובעת לפיצוי בסכום מעוגל של - 40,000 ₪ . עזרה וסיעוד בעדותה פירטה התובעת שלאחר התאונה נזקקה לעזרה מרובה מצד בעלה ובנותיה. כן טענה שגם בעתיד היא צפויה להזדקק לעזרה. התובעת עתרה בסיכומיה לפיצוי בסכום של 13,000 ₪ לעבר ו- 50,000 ₪ לעתיד. בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת ולטיבה של הנכות, ניתן להניח כי הייתה תקופת אי כושר שבה נעזרה התובעת בבני משפחתה, מעבר לחובתם המוסרית. כן ניתן להניח שגם היום היא זקוקה לעזרת מה, ובעתיד היא עלולה להזדקק לעזרה בהיקף גבוה יותר. לפיכך אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסכום של 5,000 ₪ נכון להיום. הוצאות התובעת עתרה בסיכומיה לפיצוי של 5,000 ₪ בראש נזק זה. אף שלא הוצגו קבלות, מצאתי שיש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 3,000 ₪, בראש נזק זה, נכון להיום. סיכום אני מקבלת את התביעה. הנתבעות תשלמנה לתובעת סכום של 83,000 ₪. כן תשלמנה הנתבעות לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.2%. נתבעות 1 ו-2 תשלמנה 15% מהסכומים האמורים והעירייה תשלם 85% מהם. אני מקבלת את ההודעה לצד השלישי באופן חלקי, כך שהצד השלישי ישלם לעירייה סכום השווה ל- 20% מהסכומים שנפסקו לטובת התובעת, וכן 20% מסכום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסק לטובתה. כמו כן ישלם הצד השלישי את הוצאות העירייה כמודיעה, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין. חדר כושר / מכון כושרנפילה