מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה ללא קשר לרכב או תאונת דרכים: כללי בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1949, טוענת כי ביום 31.10.06 נפגעה בארוע המהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, עת רכב בו נהגה הנתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת"), אשר השימוש בו היה מבוטח בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 על ידי הנתבעת 2, פגע בה. הנתבעות הכחישו כי התובעת נפגעה כתוצאה משימוש ברכב הנתבעת וטוענות כי נפלה ונפגעה ללא קשר לרכב. נדון, אם כן, תחילה, בנסיבות הארוע ובשאלת החבות. החבות הראיות התובעת טוענת בתצהירה כי ביום הארוע הגיעה לעיר בני ברק לצורך סידורים וקניות. בעודה הולכת ברחוב רבי עקיבא לכוון רחוב השומר, הגיעה למעבר חציה והחלה לחצות אותו: "בהיותי לערך במחצית המעבר, הרגשתי לפתע חבטה, נפלתי אל הכביש כאשר הגלגל של רכב מ"ר 8899828 אשר היה נהוג אותה עת ע"י נתבעת 1 עלה על רגלי הימנית. ברצוני לציין כי בנעל אותה נעלתי ביום התאונה נמצאו סימנים ברורים של צמיג המכונית וכך גם על רגלי, הנעל מצויה ברשותי...מיד לאחר הפגיעה הרגשתי בכאבים עזים בכל חלקי הגוף, ירד לי דם מהיד ומהרגל ולא יכולתי לקום, עד שעוברים ושבים עצרו וסייעו לי. באותו זמן ממש ובעודי שרועה על הכביש, יצאה נתבעת 1 מן המכונית וברוב חוצפתה החלה לצעוק עלי שהיא לא פגעה בי ואף רצתה להמשיך בנסיעה. אמרתי לה שאני לא יכולה לזוז מהמקום וביקשתי ממנה לכבות את מנוע המכונית ולהזמין משטרה. למרות שהייתי בהלם מהפגיעה וסובלת מכאבים קשים, הבנתי מהתנהגותה של נתבעת 1 כי היא מנסה להתחמק מאחריותה לפגיעה ולטעון כי נפלתי על הכביש והיא גם רצתה לעזוב את המקום. באותו זמן למרות הקושי התקשרתי אל ידידי סיני כימיה, העובד בבית מרקחת "שפירא" בבני ברק, המצוי בקרבת מקום לתאונה...וביקשתי שיבוא לעזור לי. סיני הבין שהעניין דחוף והגיע למקום מיד לאחר מכן, סיפרתי לו מה קרה ולפני שפוניתי באמבולנס, ראיתי אותו מצלם את מקום התאונה ובפרט את מקום המכונית הפוגעת במעבר החצייה במכשיר הטלפון הנייד שלו...מספר ימים לאחר התאונה ומשהתאוששתי במקצת, פניתי למשטרת התנועה כדי להגיש תלונה כנגד הנתבעת 1, והבאתי עמי את הנעליים אותם נעלתי ביום התאונה זאת בגלל שהיה ברור לי לאור מה שהתרחש שהנתבעת תנסה להתנער מאחריות כפי שאכן ארע. החוקרת אשר ראתה את סימני הצמיג על הנעל, הציעה לי לשמור את הנעליים וכך עשיתי...בחודשים שלאחר התאונה הייתי בטיפולים רפואיים...כאשר לפתע זומנתי למשטרה והודיעו לי למרבה תדהמתי כי אני חשודה במתן עדות כוזבת על תאונה...נאמר לי כי הנהגת - נתבעת 1 טוענת שאני חציתי במעבר חציה ולקראת סיומו נפלתי בבור שהיה בכביש ושהיא כלל לא פגעה בי, ולפיכך עומדים להגיש נגדי כתב אישום... כתב האישום בוטל". התובעת דיווחה על התאונה למשטרה. הוצגה הודעת התובעת במשטרה מיום 5.11.06. בהודעה ציינה כך: "בתאריך 31.10.06 שעה 10:40 לערך הלכתי בב"ב ברח' רבי עקיבא מרחוב ירושלים לכוון אהרונוביץ על המדרכה הימנית הגעתי למעבר חציה גן ורשה ליד חנות של משקפי הלפרין, כביש חד סטרי המגיע מרחוב רבי עקיבא מצד שמאל שלי. הסתכלתי ימינה ושמאלה הכביש היה פתוח לא היה שום רכב, התחלתי לעבור את מעבר החציה ופתאום הרגשתי מכה מאחור נפלתי מיד לכביש וראיתי את הרכב עלי, הגלגל של הרכב עלה על רגל - כף רגל ימין שלי. יש לי שבר באצבע כף רגל ימין - אצבע קטנה...הרגשתי את המכה כאשר הייתי על מעבר החציה בתוך האמצע...הבחנתי ברכב רק לאחר שפגע בי מאחור ונפלתי על הכביש. לאחר שנפלתי הרגשתי את גלגל הרכב עולה על רגל ימין שלי". התובעת הוזמנה למסור הודעה נוספת במשטרה. ביום 26.4.07 מסרה הודעה נוספת ובה חזרה על גרסתה: "אני באתי מרחוב רבי עקיבא פינת ירושלים לרח' גן ורשה ואז הרגשתי מכה פה (מצביעה על אגן שמאל) ואז נפלתי על הרצפה, אני לא יכולה להגיד בודאות איזה צד...ימינה , שמאלה או אמצע אבל אני רוצה להראות לך את הנעל שלי". היא נשאלה איזה חלק של הרכב פגע בה והשיבה: "אני מתארת לעצמי שזה הפינה של החלק של למעלה מהגלגל מהצד של הנהגת הגלגל הקדמי...אני לא ראיתי אותה בכלל. אני הלכתי קדימה במעבר חציה והיא הגיעה מהצד". במהלך החקירה נעשה ניסיון לשחזור הארוע. החוקרת רשמה כך: "אני והנחקרת יוצאים מחוץ למשרד והנ"ל עומדת ליד גלגל קדמי שמאלי ואינה מצליחה להסביר לי כיצד רגל ימין נכנסה בתוך הגלגל הקדמי שמאלי". בהמשך הוסיפה התובעת: "אני הייתי יושבת על האוטו חצי גוף והיא יצאה וצעקה קומי מה את שוכבת לא קרה לך שום דבר ואמרתי לה שהיא לא זזה עד שהמשטרה תגיע וביקשתי שתכבה את האוטו כי נחנקתי...של האוטו". בהמשך נשאלה שוב כיצד הגלגל השמאלי הקדמי עלה על אצבעות רגל ימין שלה והשיבה: "אני לא יכולה להגיד לך כי לא הייתי בהכרה". במהלך חקירתה במשטרה הסכימה התובעת לעבור בדיקה במכשיר פוליגרף, בדיקה אשר אליה לא זומנה בסופו של דבר. בחקירתה בבית המשפט פירטה שוב את נסיבות הארוע: "אני ברגל, רציתי לעבור את הכביש של רבי עקיבא, הסתכלתי וראיתי שאין רכב, התחלתי לעבור, פתאום קיבלתי מכה על הגב ונפלתי. קיבלתי מכה, לא זוכרת בדיוק. קיבלתי מכה מאחורה, לא זכור לי בדיוק איפה כי זה היה ממש שנייה לפני שאיבדתי את ההכרה, הייתי בשוק. מצאתי את עצמי על הרצפה ליד גלגל האוטו, עם פצעים ביד, לא יכולתי לזוז, בכף היד היה לי דם, נתפס לי הכתף, האגן גם, לא יכולתי להרים את עצמי בכלל. הנתבעת 1 התחילה לצעוק עליי ואמרה - תקומי, לא עשיתי לך כלום - זה פשע להגיד דבר כזה כאשר אני יושבת על הרצפה, בלי לתת לי עזרה ולהביא - את רוצה כוס מים. היא צעקה עלי ואמרה - תזוזי - אני צריכה להמשיך" (עמ' 7) "ביקשתי מהנהגת שהתנהגה בצורה מזעזעת שתכבה את האוטו בגלל שכל העשן היה לי על הפנים, היא אמרה לי - תזוזי תזוזי - אני אמרתי שאני לא זזה עד שתבוא המשטרה. מישהו הביא לי כוס מים" (עמ' 8). בהתייחס להודעתה במשטרה, שם לא יכלה להצביע באופן מדויק על מנגנון הפגיעה, ציינה: "ברגע שפגעו בי מאחורה, לא יכולתי להגיד בדיוק, גם היום אני אגיד אותו דבר. אני נפלתי...היא פגעה בי, איבדתי את הכוון, בוודאי שלא זכור לי באותה שנייה מאיפה זה בא...יצאנו החוצה והראיתי לה...מדובר בשניות שלא זכרתי... אמרתי לה - קיבלתי מכה מאחורה ונפלתי. אני זוכרת בוודאות שהיא שאלה איך הגיע הרגל לגלגל. אמרתי שבאותה שניה לא יכולה לדעת...על האוטו שלה לא נפלתי...ולא אמרתי שאני ישבתי על האוטו שלה, הרי מצאתי את עצמי על הרצפה" (עמ' 9). "אני עברתי את הכביש, קיבלתי מכה, אני נפלתי, מצאתי את עצמי הרגל תקוע בגלגל של האוטו... יש הוכחה של הכפכף, יש הוכחה שהייתי בבי"ח אחרי זה, צילמתי את הרגל, הכל כחול, שחור ושפשופים ביד. לא יכולה לדעת, נפלתי על הצד הימני של הגוף..." (עמ' 10). "צלצלתי לידיד שלי מהבית מרקחת, הוא בא מהר מאד...סיפרתי לו מה שקרה...הוא בא וראה אותי, הוא הלך וצילם את האוטו, את מעבר החציה. הוא נשאר עוד שם". היא ציינה כי לא פגשה בעדה מטעם הנתבעת, הגב' מישל באום, במקום הארוע: "אף אחד לא פנה אלי חוץ מהנתבעת שצעקה עלי" (עמ' 11). התובעת הציגה בבית המשפט את הנעל, תוצרת "קרוקס", אותה נעלה בעת הארוע. בצדה של הנעל, השייכת לרגל ימין, אכן נראים סימני צמיג. מטעם התובעת העיד גם מר סיני כימיה. בתצהירו ציין כי ביום הארוע בשעות הבוקר "בעת שעבדתי בבית המרקחת "שפירא" ברחוב רבי עקיבא 80 פינת רחוב ירושלים בני ברק, קיבלתי שיחת טלפון מהגב' תרצה וייס המוכרת לי היטב, שאמרה לי כי נדרסה ע"י רכב ברחוב. רצתי למקום התאונה, שהיה סמוך לבית המרקחת. ראיתי את תרצה יושבת על הכביש על מעבר החציה, כאשר רכב שמספרו 88999828 עומד בסמוך אליה על מעבר החצייה. תרצה הייתה בהלם, כאב לה מאד. ראיתי את נעל הקרוקס של תרצה, עליו סימני גלגל רכב. למקום הגיע אמבולנס. בסמוך לאחר הגעת האמבולנס, הגיעה למקום משטרה. שמעתי את הנהגת מתווכחת עם השוטר ואומרת שהיא לא אשמה. פניתי לשוטר ושאלתי אותו אם לא צריך לשאול את תרצה מה היה בתאונה, לפני שהאמבולנס מפנה אותה. לאחר שהבחנתי כי השוטר לא שוחח עם תרצה, הוצאתי את הטלפון הנייד שלי וצילמתי את המקום, קרי את מעבר החציה והרכב הפוגע שעליו...בזמן שהייתי במקום התאונה, התגודדו אנשים רבים, לא שמעתי איש מהם אומר שתרצה נפלה ולא נדרסה ע"י רכב". לתצהיר העד צורפו תמונות שצולמו על ידו - תמונת נעל הקרוקס של התובעת ותמונות רכבה של הנתבעת כשהוא נראה עומד על מעבר חציה. בחקירתו ציין כי הוא מכיר את התובעת עת עבדו יחדיו בעבר (עמ' 14). התובעת התקשרה אליו באותו הבוקר והיא "צעקה שם - דרסו אותי, תבוא מהר. הגעתי בין דקה לשניים למקום הארוע. ראיתי שהיא ישבה על הכביש ובכתה. מכונית עמדה על מעבר החציה, לידה, היו צעקות מסביב. היא סיפרה לי שמכונית פגעה בה...הייתה התקהלות של אנשים, צעקות...מה שאני יודע זה ממנה, לא ראיתי את התאונה...אני אוהב לתעד דברים, ראיתי שמשהו לא נראה לי ברור. צילמתי את המכונית, את המספר שהכל יהיה ברור. אני חושב שצילמתי את הכפכף שלה, שעליו יש את הסימנים של רכב הנתבעת 1...אני רואה אפילו את הצל שלי בתמונה" (עמ' 13). הוא עצמו לא זומן לעדות במשטרה (עמ' 14). הנתבעת ציינה בתצהירה כי ביום הארוע נהגה ברכבה ונסעה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק מכוון רחוב השומר. "הייתי לפני פניה לכיכר, עצרתי לפני מעבר חציה ואישה מבוגרת חצתה את הכביש מימין לשמאל. לאחר שאותה גברת הגיעה לאמצע המעבר חציה ולאחר שחלפה על פני הרכב בו נהגתי, ראיתי שהיא נתקלה בבור אשר היה בכביש ובעקבות כך נפלה. התובעת נפלה ללא כל קשר לרכב שלי ולאחר שחלפה על פני הרכב בו נהגתי. אציין, שהתובעת נעלה נעלי קרוקס. רכבי עמד בעצירה מוחלטת והיה מופנה לכיוון מעבר החציה. אדגיש, כי הבחנתי בתובעת כאשר עמדה על המדרכה וכאשר ראיתי כי היא רוצה לחצות, עצרתי כמובן את הרכב בעצירה מוחלטת ואפשרתי לה לחצות את הכביש בבטחה. לאחר שנפלה החלה האישה לצעוק שפגעתי בה עם רכבי. אחזור ואדגיש, כי הרכב שלי עמד לפני מעבר החציה, נתתי לתובעת לחצות, לא פגעתי בתובעת והיא לא נגעה ברכב שלי והיא נפלה במרחק מהרכב וללא כל קשר לרכב בו נהגתי...מעולם לא פגעתי בתובעת עם רכב בו נהגתי, לא היה כל מגע בין הרכב לרגלה של התובעת ובאם הייתי פוגעת עם הגלגל ברגלה בוודאי כי הייתי צריכה לנסוע אחורה על מנת להזיז את הרכב. במועד התאונה אני לא נסעתי, לא הזזתי את הרכב והמתנתי שהתובעת תחצה את מעבר החציה...אדגיש, כי אשה אשר נהגה ברכב אשר עמד אף הוא מאחורי, יצאה מהרכב, ניגשה אלי ואמרה לי מפורשות כי אף היא הבחינה כי אני לא פגעתי בתובעת עם הרכב וכי התובעת נפלה ללא כל קשר לרכב שלי אשר עצר עצירה מוחלטת. עובר אורח אשר היה במקום הארוע ואשר איני זוכרת את שמו, ניגש אלי ואמר לי אף הוא כי הוא ראה באופן ודאי כי אני לא פגעתי בתובעת וכי היא נפלה על הכביש ללא כל קשר לרכב שלי וכתוצאה מהתקלות בבור. הבחור, ניגש לחנות אשר הייתה במקום, קנה עבורי מצלמה חד פעמית ואמר לי לצלם את הכביש. אני אכן צילמתי את מעבר החציה בו הלכה התובעת ובתמונות ניתן לראות כי המדובר בכביש משובש. את התמונות נתתי למשטרה ואין לי העתק מהתמונות". הנתבעת מסרה הודעות במשטרה. בהודעתה מיום 12.11.06 ציינה: "בתאריך 31.10.06 בשעה 10:40 לערך...נסעתי בבני ברק ברחוב רבי עקיבא מכוון רח' השומר בכביש דו סטרי והייתי לפני הפניה לככר ורשה הנתיב ימני עצרתי לפני מעבר חציה אשה מבוגרת חצתה את הכביש מימין לשמאל ואחרי שהיא הגיעה לאמצע המעבר ראיתי שהיא נתקלה בבור בכביש ופשוט נפלה הרכב שלי היה בעצירה ויצאתי לכוון האשה והאשה החלה לצעוק על שפגעתי בה האשה הייתה רחוקה מהרכב שלי והרכב שלי לא נגע בה והגיעה עוד אשה שבדיוק החנתה את הרכב בככר וראתה מה שארע ואמרה לי שהיא ראתה שהאשה נתקלה בבור בכביש ונפלה...אני מצרפת תמונות שצלמתי של מקום התאונה בתמונות רואים ששני מעברי חציה והכביש משובש וצלמתי את הבור שבכביש בו האשה נפלה. האשה נפלה אחרי שעברה את הרכב שלי. מרגע שנתתי לאשה לחצות את הכביש עצרתי לפני המעבר ולא נסעתי". הנתבעת מסרה הודעה נוספת במשטרה ביום 26.4.07 וציינה: "אני נעצרתי לפני מעבר החצייה מאחר והאשה חצתה את הכביש וממש כשהיא כבר הגיעה לצד השני של הכביש לפתע צעקה שפגעתי בה בזמן שראיתי שהיא כבר לקראת עליה בצד השני של המדרכה. אני התחלתי לנסוע אז היא צעקה שפגעתי בה ונפלה על הצד. אני רוצה לציין שאני צילמתי את הכביש שיש בו חורים ואנשים אפילו אמרו לי שהאשה הזו לא פעם ראשונה עושה את זה לנהגים ומתחזה לנפגעת ת.ד. ולכן חזרתי למקום עם מצלמה וצילמתי את הכביש כדי להראות את החורים שבו ומכאן הסיבה לנפילתה. כשהאשה נפלה היא צעקה שכואבת לה הרגל אבל אני לא ראיתי שום חבלה ברגלה על אף שהסתכלתי לה על הרגל. אני רוצה להגיש לך שהייתה נהגת שחנתה במקום וראתה את המקרה. אני לא מכירה את הנהגת הזו אבל אני יודעת שהיא מסרה עדות במשטרה על מה שראתה כי ראיתי אותה בזמן שבאתי למסור עדות. אני רוצה להגיש לך שכאשר הבן של האשה שנפלה הגיע הוא אפילו לא פנה אלי ולא דיבר איתי כאילו הוא מכיר את אמא שלו שמתנהגת ככה" לשאלה אם יש סיכוי שהתובעת נפגעה מרכבה השיבה הנתבעת: "אין סיכוי, לא היה כל מגע". בחקירתה בבית המשפט ציינה כי היא אזרחית בלגיה והתגוררה בנתניה בשנת 2006 (עמ' 15). היא נשאלה אם הכירה את הנהגת הנוספת, הגב' מישל באום, אשר הייתה, כנטען, עדה לארוע והשיבה: "לא הכרתי אותה ממש באופן אישי. יש לנו חברים משותפים, אני מכירה אותה". החברים המשותפים הם "חברים מחו"ל מבלגיה. חברים שלי וחברים שלה. נפגשים בארועים". היא אישרה כי את מישל פגשה לפני התאונה ולא פעם אחת "בארועים פגשתי, לא שאני מתקשרת אליה. בחתונות, בר מצוות, כל מיני ארועים". מישל הגיעה משוויץ. ביום הארוע שתיהן היו באותו המועד בבני ברק "במקרה". היא נסעה באותו היום מנתניה לבני ברק לקניות (עמ' 16). לאחר הארוע היא המשיכה בסידוריה, היא אינה יודעת מה מישל עשתה. היא נשאלה אם מישל הייתה מאחוריה או לפניה ברחוב רבי עקיבא והשיבה: "היא הייתה מאחוריי, אני הייתי קדימה והיא הייתה מאחוריי". בהמשך חזרה על כך שמישל הייתה מאחוריה: "אני ראיתי אותה מגיעה לרכב שלי...היא יצאה מהאוטו שלה", אך היא אינה זוכרת היכן עמד רכבה (עמ' 17). היא ציינה כי אמנם היא ומישל הגיעו באותו המועד למתן עדות במשטרה אך גם זאת במקרה. היא נשאלה מדוע לא סיפרה במשטרה כי היא מכירה את מישל באום והשיבה: "לא יודעת" (עמ' 18). היא אישרה כי אמרה בהודעתה במשטרה כי מישל החנתה את רכבה בככר ורשה וכי ככר ורשה אינה נמצא מאחורי מקום הארוע, כך שמישל לא יכולה הייתה להיות מאחוריה. בהמשך ציינה: "אני זוכרת אותה עומדת ליד האוטו שלי. זה הכל...אני לא יודעת בדיוק איפה היא החנתה" (עמ' 19). "מה שזכור לי שהיא עמדה לידי. לא זוכרת איפה עמד הרכב שלה" באשר לאמור בתצהירה כי רכבה של מישל עמד מאחריה - הרי שהסכימה בסופו של דבר שדברים אלו אינם נכונים (עמ' 22). בזמן שהמתינו למד"א מישל הייתה במקום: "היא הייתה איתי באותה התקהלות כמו כולם היו בהתקהלות...היא הייתה איתי ועם כל ההתקהלות הזו" (עמ' 23). היא אינה זוכרת את העד סיני כימיה: "היה בן אדם אחר". את התמונות שצילמה לא שמרה (עמ' 24). האמור בהודעתה במשטרה כי התובעת נפלה לאחר שעברה את רכבה אינו נכון - "היא נפלה מול הרכב שלי, לא תיארתי נכון...אני לא מדויקת, ככה אני...היא הייתה קרובה לגלגל השמאלי, לכוון סוף הרכב" (עמ' 25). היא הייתה בעצירה מוחלטת לפני מעבר החצייה. בהתייחס לתמונות שצילם סיני כימיה, שם נראה רכבה עומד על מעבר החצייה ציינה: "בבני ברק לא רואים את הפסים, לפני, אחרי, אמצע". היא נשאלה אם ייתכן שמישל החנתה רכבה ברחוב רבי עקיבא 90 והשיבה: "אי אפשר לחנות ברבי עקיבא 90, היא יכולה לקבל קנס...היא כנראה טעתה" (עמ' 27). מטעם הנתבעות העידה גם הגב' מישל באום. בתצהירה ציינה כי "אני זוכרת כי ביום 31.10.06 נסעתי ברכבי ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. אני זוכרת, כי במהלך נסיעתי ראיתי אישה שהולכת עם נעלי קרוקס וחוצה את הכביש ברחוב רבי עקיבא, ובעודה חוצה את הכביש היא מעדה כתוצאה ממהמורה שהייתה בכביש. אני ראיתי בבירור שהרכב שעמד לפני מעבר החצייה ונתן להולכי הרגל לחצות, לא פגע בהולכת הרגל, והיא נפלה במרחק מה מהרכב וללא קשר אליו. אני זוכרת שלאחר שהאשה נפלה אני יצאתי מהרכב וניגשתי אליה לראות שהכל בסדר איתה וגם האישה שנהגה ברכב שהמתין לפני מעבר החציה יצאה כדי לראות שההולכת רגל בסדר והזמנו אמבולנס למקום, כי האשה צעקה שהיא רוצה אמבולנס. למקום הגיעה משטרה ואני מסרתי את פרטי במשטרה, וגם אמרתי לשוטר שראיתי בבירור כי ההולכת הרגל לא נפגעה מהרכב אלא נפלה במעבר החצייה כתוצאה מאותה מהמורה שהייתה בכביש. זמן קצר לאחר מכן אני התבקשתי להגיע לתחנת המשטרה ליתן את עדותי, וגם שם חזרתי ואמרתי שראיתי את הולכת הרגל נתקעת עם הנעל במהמורה בכביש ושהרכב כלל לא פגע בה, ואף היה במרחק מה בינה ובין מקום הנפילה". הגב' באום מסרה הודעות במשטרה. בהודעתה מיום 12.11.06 ציינה: "בתאריך 31.10.06 בסמוך לשעה 10:30 נהגתי ברכבי הפרטי ונסעתי בבני ברק ברח' רבי עקיבא נסעתי מכוון רח' ז'בוטינסקי ובדרך החניתי את הרכב ליד בית מס' 90 וראיתי שאחרי יש רכב שגם מחפש חניה והסתכלתי במראה השמאלית אשה שחוצה את הכביש ונפלה כי כנראה נתקלה בחור בכביש מיד יצאתי אליה וראיתי שהרכב שאחרי עצר והיה בין הרכב לאשה בצד...שמעתי שהאשה שנפלה צעקה לאשה ברכב שאחרי שהיא פגעה בה וצעקה שהיא רוצה אמבולנס ניגשתי אליה אמרתי לה "נכון שנפלת אבל הרכב לא פגע בך" והרכב באמת לא פגע בה לי נראה שיהא נתקעה עם הנעל בחור בכביש אבל בכל אופן האשה הייתה רחוקה מהרכב לא היה לה שום קשר עם הרכב והרכב לא פגע בה בכלל הנהגת שאחרי גם יצאה מהרכב וניגשה לאשה שנפלה ואמרה לה שהרכב שלה לא פגע בה וחיכיתי עד שמשטרה ואמבולנס הגיע ומסרתי את הפרטים שלי". בתשובה לשאלת החוקרת השיבה "אני לא מכירה אף אחד מהמעורבים". וכן "אני ראיתי את האישה שחצתה את הכביש במעבר החציה משמאל לימין וראיתי בבירור שהיא נופלת כי הרגל שלה נתקעה במשהו ומיד יצאתי מהרכב וניגשתי אליה. ראיתי בבירור שהנהגת עצרה קרוב למעבר החציה היא נסעה אחרי לפני שהחניתי את הרכב ובכלל לא פגעה באשה. לא היה מגע בין הרכב לאשה". הגב' באום מסרה הודעה נוספת ביום 26.4.07 ובה ציינה: "נסעתי ברכבי אני הייתי ברח' עקיבא ולקראת מס' 90 יש חניה ואני החניתי בתחילת החניה וראיתי אישה בערך 55 והיא רוצה לעבור את הכביש והיה לה נעליים קרוקס והיה חורים בכביש והיא נפלה קדימה והיתה ברצפה ואח"כ הגיע אוטו שהיה לפני מעבר חציה והנהגת חיכתה ופתאום האשה שנפלה צועקת נפגעתי...אני ראיתי הכל והביאו לאשה לשתות וא"כ אמבולנס...לא היה טאצ בין האוטו לאשה כי האשה באוטו חכתה עד שיעברו האנשים במעבר חציה". בחקירתה בבית המשפט ציינה כי עלתה לישראל בשנת 2006 מבלגיה (עמ' 28). היא נולדה בשוויץ וגרה בבלגיה טרם עלייתה ארצה. היא הכחישה כי הכירה את הנתבעת לפני הארוע. "אולי אח"כ ראיתי אותה בארועים, הכוונה אחרי הארוע" (עמ' 29). ביום הארוע נסעה לבני ברק על מנת לקנות בגד לחתונת בתה (עמ' 30). בעת הארוע: "אני חיפשתי חניה בככר ורשה...אני חושבת שהגעתי מאותו כיוון שמרים הגיעה". היא נשאלה אם הייתה אחרי מרים והשיבה: "אני לא יכולה להגיד...אני לא יודעת אם מרים הגיעה מאיזה כיוון היא הגיעה...אני הגעתי מלמעלה ועשיתי פניה שמאלה לכוון המעבר חציה...אני עמדתי כדי לפנות שמאלה". היא נשאלה אם ראתה את התובעת נופלת והשיבה בחיוב, אך ציינה כי אינה זוכרת היכן הייתה "אני חושבת שהייתי בדיוק לפני הסיבוב" (עמ' 31).לאחר מכן הופנתה להודעתה במשטרה, על פיה ראתה את הארוע במראה השמאלית של רכבה וציינה: "אז אולי לא נכון מה שאמרתי עכשיו. אולי כבר הייתי בככר ורשה וחניתי את האוטו...יש חנות היכן שחניתי, חנות שמלות...בסביבות רבי עקיבא 90 או 84, אני לא בטוחה". היא הופנתה להודעתה במשטרה כי חנתה ליד בית מס' 90 והשיבה: "אני לא יודעת איפה חניתי, אבל רואים את הארוע מככר ורשה...אני הייתי בככר ורשה. אני לא יודעת מספרים. כל מה שאמרתי במשטרה הוא נכון - למעט אולי מס' 90" (עמ' 32). בהודעתה במשטרה כאשר ציינה רכב שהיה מאחריה שחיפש חנייה - התכוונה לרכב הנתבעת אך "לא יודעת אם היא חיפשה חניה...הייתי חודשיים שלושה בארץ, הייתי עולה חדשה. אני ראיתי שהרכב לא פגע בה. אני חניתי בככר ורשה, יצאתי מהרכב וראיתי את רח' רבי עקיבא וראיתי את הארוע ברבי עקיבא...יכול להיות שהמספר 90 הוא טעות...יכול להיות שרציתי לחנות ליד בית מס' 90 כי שם הייתה חנות...חניתי באזור. בטח לא 90, לא חניתי. עכשיו אני רואה שזה לא יכול להיות. מה שאני מספרת עכשיו זה לא מדויק. מה שחתמתי אז היה נכון". היא ציינה כי דיברה עם התובעת "שאלתי אותה אם היא בסדר". (עמ' 33). "אני לא זוכרת בדיוק מה היה, חלפו 6 שנים. מה שאמרתי עדות במשטרה הוא נכון ולא שיקרתי". לבסוף אישרה כי היא ראתה את הארוע רק דרך המראה הצדדית השמאלית של רכבה, בעודה ישובה ברכב ומבלי שיצאה מהרכב, בניגוד למה שאמרה קודם לכן. דרך המראה השמאלית ראתה שהתובעת נפלה עקב בור בכביש ולא כתוצאה מפגיעת רכב הנתבעת. היא פנתה בככר ורשה וחנתה בחניה הראשונה או השניה (עמ' 34). היא הופנתה לתצהיר הנתבעת על פיו רכב הנתבעת היה לפניה והשיבה: "מה שאמרתי למשטרה - זה הנכון. אני לא יודעת מה מרים אמרה." באשר לסתירה בין תצהירה ובין הודעתה במשטרה ציינה: "התצהיר הוא מ - 2011, כלומר רחוק מהארוע. לא זכרתי ב - 2011" (עמ' 35). הוצגו בפניה התמונות שצילם סיני כימיה, בהן נראה רכב הנתבעת על גבי מעבר החציה ולא לפניו והשיבה: "אני לא יודעת". היא ציינה כי היא נשארה במקום עד שהגיע אמבולנס. היא היחידה שמסרה את פרטיה למשטרה, אך לא בגלל שהכירה את הנתבעת (עמ' 36). הנתבעת העידה חוקר מטעמה, מר יהודה הוכמן. מר הוכמן נפגש עם הנתבעת ביום 25.12.09, בנוכחות בעלה, וכן שוחח טלפונית עם הגב' מישל באום. השיחות הוקלטו. מתמליל ההקלטות עולה כי החוקר כבר נפגש בעבר עם הנתבעת ובעלה, בקשר לתאונה אחרת. במהלך השיחה אמרה הנתבעת כי התובעת לא נפגעה וכי היא צילמה תמונות של המהמורה בכביש: "היא חצתה את הכביש לפני האוטו ונפלה...לא נגעתי בה אין לה כלום...היא נפלה על הרצפה". בהמשך כאשר נשאלה אם נפלה בגלל המהמורה בכביש או שנבהלה מהרכב השיבה: "לא יודעת, אם היא נפלה על בור או נפלה מ...אין לי מושג, אני לא הייתי, אני לא הייתי בפנים בגוף שלה, אני לא יודעת למה היא...אני עצרתי ואז היא נפלה". בשיחה טלפונית עם מישל באום, אשר לא הביעה נכונות להיפגש עם החוקר, ציינה זו כי "זה קרה לפני גן ורשה...היה איזה אישה...איזה אישה עבר את הכביש...היה חורים בכביש...והיא נפלה..והיא אמרה ...האוטו פגע אותה...ואני אמרתי כנראה שלא נכון". היא נשאלה אם היא מכירה את נהגת הרכב והשיבה בשלילה. להשלמת התמונה יצוין כי בדו"ח הפעולה של המשטרה ממועד הארוע נרשם על ידי השוטר כך: "הייתי בסיור ברחוב רבי עקיבא 92 ב"ב הבחנתי בשני אמבולנסים שאחד מהם נוסע מהמקום ונמסר ע"י החובשים של זק"א שמדובר בת"ד בין הולכת רגל לרכב וכי הולכת הרגל נפצעה קל ברגלה ופונתה לבי"ח תל - השומר. כמו כן במקום פגשתי במרים ווקשטוק...שנהגה ברכבה מס' 8899828 ומסרה כי בזמן שנסעה במקום הבחינה באישה שנפלה על מעבר החצייה מול רכבה ולכן עצרה ולא פגעה בה וזימנה לה מד"א. כמו כן במקום הייתה עדת ראיה נוספת בשם מישל באום טענות הצדדים התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לקבל גרסתה לארוע. גרסתה נמסרה מיד לאחר התאונה ומדובר בגרסה עקבית ואחידה לאורך כל הדרך. על הנעל אותה נעלה בעת הארוע נראים סימני צמיג ובתמונות כף רגלה הפגועה נראית בבירור הפגיעה. היא הסכימה לבצע שחזור של התאונה וכן להיבדק בפוליגרף. הכחשות הנתבעת גרמו לה עוול. היא נפגעה בפתאומיות בצדו האחורי של גופה, הוטחה אל הכביש ונפצעה. בנסיבות אלו, התקשתה להצביע על התנוחה המדויקת של גופה כפי שהייתה בעת הפגיעה וכל שהיא זוכרת הוא שקיבלה מכה ומצאה את רגלה תקועה בגלגל הרכב. לעדות התובעת מצטרפת עדות סיני כימיה, אשר צילם את המקום בזמן אמת. יש לדחות את גרסת הנתבעת ואת גרסת העדה מטעמה. הגרסה נולדה על מנת לחלץ את הנהגת מאחריותה לפגיעה בהולכת רגל אשר חצתה מעבר חציה. מדובר בקנוניה של הנתבעת ושל העדה מטעמה. התברר, במהלך החקירה הנגדית, כי שתיהן הכירו זו את זו זמן רב לפני התאונה. עובדה זו הועלמה על ידן במכוון הן במשטרה והן בבית המשפט. הנתבעת טענה כי הגב' באום אינה אזרחית בלגיה, מקום מגורי הנתבעת טרם עלייתה לישראל, אך מעדות הגב' באום התברר כי גם היא התגוררה בבלגיה. שתיהן הגיעו באותו היום למשטרה למסור עדות ונחקרו בהפרש של כ - 15 דקות. הנהגת טענה כי כלל לא ראתה את הגב' באום במשטרה אך הגב' באום אישרה כי ראתה את הנתבעת. מדובר בתבנית ובדפוס התנהגות, אשר יש בהם כדי להעיד על חוסר אמינות. הנתבעת שינתה גרסתה מספר פעמים בכל הנוגע למיקום רכבה ומיקום רכבה של הגב' באום בעת התאונה. הנתבעת טענה כי עצרה רכבה לפני מעבר החציה אך מהתמונות עולה כי רכבה היה באמצע מעבר החציה. גם הגב' באום סתרה עצמה שוב ושוב עד שאישרה כי ראתה את הארוע במראה הצדדית השמאלית של רכבה בעת שישבה במכוניתה. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי יש לקבל גרסת הנתבעת והעדה מטעמה, על פיה התובעת נתקלה תוך כדי הליכתה בבור בכביש ונפלה, מבלי שהיה כל מגע בין התובעת לבין רכבה של הנתבעת. אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. גם בתמונות שצילם העד סיני כימיה ניתן לראות שהכביש משובש. התובעת נחקרה במשטרה ולא הצליחה להסביר את אופן התרחשות הארוע וכיצד רגלה הימנית נפגעה מהגלגל השמאלי של רכב הנתבעת. הנתבעות מפנות למשפט שנרשם בהודעת התובעת השניה במשטרה: "אני הייתי יושבת על האוטו חצי גוף" וטוענות כי בהתאם לגרסה זו התובעת לא נדרסה אלא התיישבה על רכב הנתבעת. נטען, כי התובעת לא איבדה את ההכרה בארוע ולכן אין לקבל ההסבר מדוע אינה זוכרת את האופן המדויק של התרחשותו. מר סיני כימיה לא היה עד לארוע. לנתבעת ולעדה מטעמה אין כל עניין בתוצאות המשפט והן מסרו עדות עקבית במשטרה. גם אם עדותן בבית המשפט הייתה מבולבלת, הרי זאת בשל הזמן הרב שחלף מהארוע. התביעה מבוססת על עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע. דיון והכרעה לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות החלטתי לקבל את גרסת התובעת כמהימנה וכמסתברת יותר מאשר גרסת הנתבעת. עדות התובעת היא, אמנם, עדות יחידה של בעל דין, אך לעדות זו קיים סיוע, המתבטא בכמה ראיות. האחת, טיב הפגיעה, כפי שנראה בתמונות ועולה גם מהתיעוד הרפואי. מדובר בחבלת מעיכה של בהונות הרגל, המתיישבת יותר עם תיאור התובעת באשר לתאונה ולא עם נפילה ברחוב עקב כביש משובש. השניה, הנעל אשר הוצגה בפני, עליה נראים סימני צמיג, כאשר אין מחלוקת כי זו הנעל אותה נעלה בעת הארוע. הנעל אף צולמה על ידי מר סיני כימיה בזירת הארוע. שלישית, בתמונות שצולמו מיד לאחר הארוע על ידי מר כימיה נראה רכבה של הנתבעת עומד באמצע מעבר החציה ממש, על פסי מעבר החצייה, מה שמחזק את גרסת התובעת ומחליש את גרסת הנתבעת, אשר טענה כי עצרה רכבה לפני מעבר החציה. רביעית, באותן התמונות לא נראה כל בור בכביש, כנטען על ידי הנתבעת והעדה מטעמה. הכביש אמנם נראה משובש אך אין מדובר בבור. הנתבעת טענה כי היא צילמה תמונות של אותו הבור אך אלו לא הוצגו. היא טענה כי מסרה התמונות למשטרה אך לא נטען כלל כי נעשתה פניה למשטרה לנסות להשיג את אותן התמונות. גרסת התובעת ניתנה באופן עקבי ואמין לאורך כל הדרך, ונמסרה בזמן אמת, מיד לאחר שהתובעת נפגעה, לכלל הגורמים, לרבות מר סיני כימיה. הרושם שהותירו התובעת ומר כימיה הוא רושם מהימן. לעומת עדויות התובעת, העד מטעמה והראיות הנוספות, כאמור, עדות הנתבעת והעדה מטעמה, הגב' באום, מעוררות מספר סימני שאלה באשר לאמינותן. ראשית, שתי הנשים, אשר שתיהן עלו לישראל מבלגיה, לא חשפו הקשר ביניהן מלכתחילה ודומה שניסו להסתירו. הגב' באום אף ניסתה להמשיך ולהסתיר קשר זה כל העת. בתשובה לשאלות מפורשות, הן במשטרה ואף על ידי חוקר הנתבעת, גם בשנת 2009, השיבה הגב' באום כי אינה מכירה כלל את הנתבעת. כל אחת התייחסה אל האחרת כאישה זרה לחלוטין במהלך עדותה, הן במשטרה והן במסגרת תצהיריה ולא נאמר, ולו ברמז, כי קיימת היכרות בין שתיהן. גם בישיבת קדם המשפט מיום 13.4.11 הצהירה ב"כ הנתבעות כי "עדת הראיה שלנו...אינה מכירה את הנהגת ולא קשורה לנהגת". רק במהלך החקירה הנגדית של הנתבעת התברר כי השתיים מכירות, עוד לפני הארוע, מארועים שונים, וכי יש להן חברים משותפים. הסתרת ההיכרות בין השתיים מעוררת, כאמור, סימני שאלה. סימני השאלה מתגברים נוכח העובדה שהגב' באום בחרה להמתין במקום עם הנתבעת עד לפינוי על ידי מד"א וסיום הארוע ולא פנתה לעיסוקיה. אם אכן לא הייתה היכרות קודמת בין השתיים והן היו רק במקרה באותו המקום ובאותו הזמן, לא ברור מדוע בחרה להמתין עם הנתבעת עד לסיום הארוע. שנית, קיימות גרסאות סותרות באשר למיקום רכביהן של הנתבעת ושל הגב' באום בעת הארוע. הנתבעת ציינה במשטרה כי הגב' באום כבר חנתה בככר ורשה, דהיינו, כבר עברה את מקום הארוע. בתצהירה ובתחילת עדותה ציינה גרסה הפוכה, על פיה רכבה של הגב' באום היה מאחרי רכבה. בהמשך עדותה אמרה לבסוף כי אינה זוכרת את מיקומה של הגב' באום. הגב' באום עצמה ציינה במשטרה כי חנתה ליד בית מס' 90, אשר אינו ליד ככר ורשה והוא מרוחק מהצומת בו ארע הארוע. בעדותה בבית המשפט אמרה תחילה כי הארוע ארע עת עמדה לפנות שמאלה עם רכבה. לאחר מכן אמרה שכבר הייתה בככר ורשה ומעדותה לא ברור אם כבר החנתה רכבה אם לאו. הן בעדותה במשטרה, הן בתצהירה והן בתחילת עדותה כלל לא היה ברור והגב' באום לא ציינה כי היא הייתה ישובה ברכבה וצפתה בארוע דרך המראה השמאלית הצדדית של הרכב. עוד יותר מכך, בעדותה אמרה תחילה: "יצאתי מהרכב...וראיתי את הארוע ברבי עקיבא", כך שניתן היה להבין שצפתה בארוע בהתבוננות ישירה, לאחר יציאתה מהרכב. רק בסופו של דבר הודתה הגב' באום כי בעת הארוע ישבה ברכבה בעת חיפוש חנייה וכי את הארוע כולו ראתה רק דרך המראה השמאלית הצדדית של רכבה. שלישית, הן הנתבעת והן הגב' באום ציינו בהודעותיהן במשטרה כי התובעת הייתה רחוקה מרכב הנתבעת. הנתבעת אישרה בחקירתה בבית המשפט כי גרסה זו אינה נכונה וכי התובעת הייתה בסמוך לרכבה ומולו. רביעית, קשה לתת אמון בעדותה של הגב' באום, אשר העידה באופן כה מפורט לגבי ארוע בן מספר שניות אותו ראתה רק מהמראה השמאלית הצדדית של רכבה, כאשר שדה הראיה שלה, מטבע הדברים, היה מוגבל ומצומצם. עדותה כי ראתה את הארוע בברור, על כל פרטיו, אינה סבירה בעני. קשה להבין כיצד, עת הייתה עסוקה בחיפוש חניה או בחנייה, הצליחה להבחין בכל הפרטים אותם ציינה בעדותה - היא ראתה את הנתבעת עוצרת לפני מעבר חציה, את התובעת חוצה את מעצר החצייה, את הבור בכביש ואת התובעת נופלת רק בשל אותו בור. לא סביר ולא הגיוני בעני שאדם אשר נוהג ברכבו ומחפש חניה יצליח להבחין בדיוק כה מפורט, דרך המראה הצדדית, הצופה לאחור, בשדה ראיה מוגבל, בכל פרטי ארוע נפילה, אשר מתרחש במרחק מרכבו, ואשר לא אמור היה לעורר כלל את תשומת לבו עד שהחלו חילופי הדברים וההתקהלות במקום. רביעית, הנתבעת וכן הגב' באום העידו כי היו עדים נוספים במקום. מעבר לכך שלא הובאו עדים נוספים כלשהם, לא ברור מדוע העדה היחידה אשר פנתה למשטרה במקום ומסרה את פרטיה היא הגב' באום בלבד, אשר הייתה רחוקה מהארוע ולא ראתה אותו באופן חזיתי וישיר. לא ברור מדוע לא פנו עדים נוספים לשוטר שהיה במקום ולא נרשמו פרטיהם. חמישית, הנתבעת העידה כי ראתה שהתובעת כלל לא נפגעה ולא נחבלה. עדות זו אינה הגיונית כלל, נוכח סימני הפגיעה הרבים על רגלה של התובעת ומוסיף לחוסר אמינות הנתבעת ולמגמתיות שסובבת את עדותה. שישית, הנתבעת העידה כי נמסר לה על ידי אנשים אלמונים שהיו במקום, שהתובעת היא תובעת סדרתית. להאשמה חמורה זו לא הובא כל חיזוק וכל ראיה תומכת, והטענה התבררה כטענת שווא, גם על ידי המשטרה. שביעית, הנתבעת ציינה כי בנה של התובעת היה במקום, כאשר לתובעת אין כלל בן. הנתבעת ציינה כי לא התכוונה למר סיני כימיה. עדויות הנתבעת והעדה מטעמה, אם כן, מלאות סתירות, אי דיוקים וסימני שאלה רבים, מה שמשפיע באופן מהותי על אמינות הגרסה. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי לנתבעת לא הייתה כל סיבה להכחיש כי פגעה בתובעת, אך, כמובן, טענה זו אינה נכונה, שהרי פגיעה בהולכת רגל החוצה מעבר חציה גוררת אחריות פלילית בהתאם לדיני התעבורה ויש להניח שהנתבעת והעדה מטעמה היו ערות לכך כל העת. הנתבעות טוענות כי התובעת לא ידעה לתאר היטב את האופן המדויק בו נפלה וכיצד בדיוק נפגעה כף רגלה הימנית. מקובל עלי, כי מי שנפגע באופן פתאומי מרכב ונופל על הקרקע אינו אמור לזכור לאחר מכן כיצד בדיוק פגע בו הרכב ומהו מנגנון הפגיעה המדויק. התובעת הייתה כאובה ובהלם, גם אם בתעודת חדר המיון נרשם כי לא היה אבדן הכרה. איני סבורה כי יש לזקוף כנגדה את העובדה שאינה זוכרת בדיוק כיצד נפלה ומה הייתה הזוית המדויקת בין גופה ובין רכבה של הנתבעת. גרסתה הכללית לגבי הארוע היא סבירה והיא מקובלת עלי: היא חצתה את מעבר החצייה, לפתע פגע בה רכב הנתבעת מאחור והיא נפלה. לאחר נפילתה גלגל רכבה של הנתבעת עוד הספיק למעוך את כף רגלה, עת שכבה על הרצפה, עד שהרכב עצר באופן מוחלט. איננו יודעים כיצד בדיוק נפלה ולאיזה כוון, אך לא ניתן לומר שפגיעה בכף רגל ימין, מהסוג שארע לתובעת, אינה אפשרית. הנתבעות מפנות למשפט שנרשם בהודעתה השנייה של התובעת במשטרה: "יושבת על האוטו חצי גוף". איני יכולה לייחס כל משמעות למשפט זה ונראה שמדובר במשפט משובש שנרשם על ידי החוקרת. לא ניתן להבין ממשפט זה כאילו התובעת טענה שנפלה על הרכב. התובעת טענה כל העת כי נפלה על הקרקע ומעולם לא טענה כי נפלה על הרכב, גם הנתבעת לא אמרה שזו הייתה טענת התובעת. נראה שכוונת הדברים הייתה שהתובעת ישבה על הקרקע והרכב עלה כמעט על חצי גופה, מה שמתיישב עם טענת התובעת כי הרכב היה קרוב מאד לגופה והיא ביקשה מהנתבעת לכבות את מנועו. לאור כלל האמור, אני קובעת שגרסת התובעת מסתברת יותר מגרסת הנתבעת ואני מקבלת אותה כמהימנה ואמיתית. בהתאם לגרסה זו מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. על הנתבעות, אם כן, לפצות התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בארוע. הנזק התובעת פונתה לאחר התאונה לחדר המיון בביה"ח שיבא כשהיא סובלת מחבלות בפלג גופה הימני. בבדיקתה נמצאו רגישות בצוואר ובכתף ימין, פצע שפשוף במרפק ימין והמטומה בגב כף רגל ימין מעל עצם מסרק 5. בצילום רנטגן אובחן שבר תוך מפרקי בגליל המקורב בבוהן 5. בהמשך טופלה במסגרת קופת החולים. לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר גד ולן. התובעת התלוננה בפני ד"ר ולן על כך שמאז התאונה היא מתקשה בנעילת נעליים סגורות, על כאבים בבוהן 5 בכף רגל ימין בחילופי עונות, על כאבי צוואר המקרינים לכתף ימין ועל קושי בעבודה מאומצת ביד ימין. ד"ר ולן ציין במסגרת חוות דעתו מיום 5.12.10 כי לתובעת לא נותרה נכות עקב התאונה בכתף, במרפק ימין ובשורש כף יד ימין. נותרה לה נכות בת 5% בגין הגבלה קלה בעמוד השדרה הצווארי, לאחר הפחתת תרומת מצב קודם, בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") ונכות נוספת בת 5% עקב השבר בגליל המקורב בבוהן 5 בכף רגל ימין, לפי מחצית סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי. ד"ר ולן המליץ על תקופת אי כושר מיום התאונה ועד ליום 15.12.06. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. בנסיבות אלו, אין מקום לא לקבל את חוות דעתו של מומחה בית המשפט ואני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה עומדת על 9.75%. נפנה להעריך נזקי התובעת עקב התאונה. תחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובעת טוענת בתצהירה כי עובר לתאונה עבדה במספר עבודות בו זמנית, הן כשכירה והן כעצמאית בעבודות בישול וניקיון. בסמוך לפני התאונה החלה לבנות "עסק קטן לסידור בתים וארונות ואנשים החלו לפנות אלי ואז קרתה התאונה". כתוצאה מהתאונה לא חזרה לחזור לעבודות הבישול והניקיון וגם לא לעסוק בסידור ארונות. באוגוסט 2010 פוטרה מעבודתה כשכירה בבית המרקחת ומאז לא מצאה עבודה. צורף מכתב פיטורין מיום 3.8.10, כאשר סיבת הפיטורין היא צמצומים. הנתבעת הציגה דו"ח רציפות זכויות מהמוסד לביטוח לאומי. מדו"ח זה ניתן ללמוד כי התובעת עבדה בבית המרקחת פאמילי פארמסי בע"מ בחודשים ינואר 2006 ועד אוקטובר 2006. השכר החודשי הממוצע בתקופה זו עמד על 2690 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 3150 ₪. מסכום זה אין לנכות מס. בחודש נובמבר 2006 לא קיבלה התובעת שכר. היא חזרה לעבוד בבית המרקחת בדצמבר 2006 אך לא ידוע מה היה שכרה בחודש זה ואם עבדה חודש מלא. בשנת 2007 עמד שכרה החודשי הממוצע על 2934 ₪ ובשנת 2008 עמד שכרה החודשי הממוצע על 2730 ₪. היא עבדה בבית המרקחת עד אוגוסט 2010 ומאז ועד יום עריכת הדו"ח, דצמבר 2012, אינה עובדת. בחקירתה ציינה התובעת כי עבודות הבישול בהן עבדה לא הוצהרו לרשויות "זה היה חדש...שילמו מזומן, לא מדובר בסכומים רציניים. סידור ארונות התחלתי לעשות, לאט לאט מפה לאוזן והפסקתי, זה גם עמידה" (עמ' 11-12). התובעת טוענת בסיכומיה כי פגיעתה התפקודית עולה על שיעור נכותה הרפואית. נטען כי עבודתה הייתה פיסית בעיקרה והצריכה עמידה ממושכת ותנועתיות בצוואר. נטען כי השתכרה ממכלול העבודות בהן עבדה עובר לתאונה סכום של כ- 5000 ₪ בערכי 2006. כתוצאה מהתאונה לא יכולה הייתה לשוב לעבודה כעצמאית בשל הקשיים הפיסיים. מאז שפוטרה מעבודתה בבית המרחקת אינה עובדת עוד. בהתחשב בגילה היא זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים מיום התאונה ועד ליום 15.12.06. לעתיד, עד גיל 70, על פי נכות תפקודית בת 15%. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי אין לתאונה השלכה תפקודית על עבודתה של התובעת, שהרי לאחר התאונה שבה לעבוד בבית המרקחת ופוטרה לאחר מספר שנים ללא קשר לתאונה. נטען כי התובעת לא הוכיחה כי עבדה בעבודות ניקיון ובישול או בסידור ארונות. נטען כי לא נגרמו לה כל הפסדי שכר עד היום וגם אין מקום לפסוק לה הפסדי שכר לעתיד. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, אני סבורה כי יש לפצות התובעת בגין חודש וחצי הפסדי שכר מלאים לאחר התאונה, בהתאם לתקופת אי הכושר אותה קבע המומחה, ובשים לב לנתונים העולים מדו"ח רציפות הזכויות, מתוך הנחה שחזרה לעבודתה ביום 15.12.06. סכום הפיצוי יעמוד על של 4725 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית. בהעדר ראיות על השתכרות מעבודות נוספות, אין באפשרותי לפצות התובעת בגין כך. באוגוסט 2010 פוטרה התובעת מעבודתה. הפיטורין, כפי הנראה, לא היו בשל מצבה הרפואי אך התובעת הייתה כבת 61 במועד זה. לקושי במציאת עבודה עקב גילה התווספו גם מצבה הרפואי ומגבלותיה עקב התאונה, אשר מקובל עלי כי הן בעלות משמעות תפקודית בעבודות הקשורות בעמידה ובמאמצים פיסיים מסוימים. בנסיבות אלו, התובעת זכאית, לטעמי, לפיצוי בהתאם לנכותה הרפואית. מאוגוסט 2010 ועד היום, 32 חודשים, בהתאם לפיצוי חודשי בסך 307 ₪, יעמוד הפיצוי על סה"כ 9824 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. מהיום ועד גיל הפרישה הצפוי, גיל 67, מאי 2016, תהא התובעת זכאית לפיצוי גם כן בהתאם לנכותה הרפואית, פיצוי חודשי בסך 307 ₪. סכום הפיצוי לאחר הוון יעמוד על 10,600 ₪. התובעת עותרת לפיצויים בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד. התובעת מציינת בתצהירה כי הייתה מרותקת למיטה במשך כחודש וחצי. היא העסיקה עוזרת בהיקף של 7 שעות שבועיות בשנה שלאחר התאונה. לאחר חלוף שנה החלה להעסיק עזרה אחת לשבועיים - שלושה בהיקף של 4 שעות שבועיות וכן היא נעזרת בבן זוגה. עוד ציינה כי מאז התאונה היא נזקקת לשימוש קבוע במדרסים ונגרמו לה הוצאות גם בגין רכישת נעליים אורטופדיות. הנתבעות טוענות כי התובעת זכאית להוצאותיה הרפואיות מקופת החולים וכי לא הוכח כי הנעליים האורטופדיות והמדרסים קשורים לתאונה. נטען כי לא הוכחו הוצאות בגין עזרת צד שלישי עד היום. גם אם העסיקה התובעת עזרה, הסיבה לכך הוא מצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה. נוכח טיב הפגיעה, תקופת אי הכושר, הקבלות שצורפו ובהתחשב בטענות הצדדים, אני מעמידה את סכום ההוצאות בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על סכום של 14,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל על סכום של 15,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. לסכומי הפיצוי יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% כולל מע"מ והוצאות משפט (אגרה ועדים). כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רכבתאונת דרכיםנפילה