לטענת התובעת בכתב התביעה, תוך כדי רכיבה על האופניים, באופן פתאומי, המדריך הורה לפנות ימינה בחדות. התובעת לא הספיקה לפנות ונפלה מאופני הרכיבה. כתוצאה מכך התובעת נפצעה ונזקקה לטיפול רפואי. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה מאופניים בטיול: א. מבוא   1. התובעת, ילידת 11.05.57, בת 48 במועד התאונה, עובדת בתפקיד מנהלת חשבונות בחברת דיסקונט ניהול קופות גמל (להלן: "החברה").   2. נתבעת 1, ארנון פז (1985) בע"מ, הינה חברה העוסקת בארגון טיולים, כנסים ונופשונים. נתבעת 3, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, הינה מבטחתה של נתבעת 1.   3. נתבעת 2, חברת אלן סיורי מדבר-טיולי ארץ הנגב במצפה רמון בע"מ, הינה מפעילה של טיולי ג'יפים, אופניים, גלישת מצוקים ועוד.   4. החברה, מעסיקתה של התובעת, הזמינה אצל נתבעת 1 שירותי ארגון טיול גיבוש לעובדיה. טיולים כאמור יצאו לפועל בשני מחזורים, כל מחזור טיול כלל שני ימי טיול, פעילויות ולינה בת לילה אחד במלון פונדק רמון במצפה רמון. החברה ביקשה מנתבעת 1 לשלב בטיול הגיבוש, בין השאר, פעילות רכיבה על אופניים.   5. לצורך פעילויות טיול טרקטורונים, טיול אופניים ופעילות אקסטרים, נתבעת 1 התקשרה עם נתבעת 2. (ר' נספח א' לתצהיר מר הלוי).   ב. התביעה   6. התובעת טענה בכתב התביעה כי ביום 25.09.05, במסגרת טיול הגיבוש מטעם מקום עבודתה, השתתפה בטיול רכיבה על אופניים, אותו ארגנו נתבעות 1 ו-2. בכתב התביעה נטען כי מסלול הרכיבה על האופניים היה בשביל עפר, עם ירידות תלולות ואבנים גדולות פזורות בדרך. לטענת התובעת בכתב התביעה, תוך כדי רכיבה, באופן פתאומי, המדריך הורה לפנות ימינה בחדות. התובעת לא הספיקה לפנות ונפלה מאופני הרכיבה. כתוצאה מכך התובעת נפצעה ונזקקה לטיפול רפואי.   7. בכתב התביעה נטען כי התאונה והנזק אירעו עקב רשלנותן של הנתבעות 1 ו-2 במעשים ומחדלים כדלקמן: א. ארגנו את רכיבת האופניים בשביל עפר מסוכן ולא בטיחותי עם עליות וירידות תלולות, רצוף מכשולים ומפגעים כגון אבנים גדולות הפזורות על השביל. ב. לא התריעו בפני הרוכבים אודות הסכנות הכרוכות ברכיבה בשביל המסוכן. ג. לא ציידו את הרוכבים באמצעים ובאביזרי מיגון מתאימים כנדרש ברכיבה אתגרית במסלול רכיבה מסוכן. ד. לא העסיקו צוות רפואי אשר יגיש עזרה ראשונה מקצועית לתובעת לאחר התאונה והעסיקו חובש אשר נתן לתובעת טיפול חובבני, בלתי מקצועי ובלתי מתאים. (סעיפים 3 ו-6 לכתב התביעה).   ג. הראיות   תצהיר ועדות התובעת   8. התובעת הצהירה כי ביום 25.09.05 השתתפה בטיול הגיבוש מטעם מקום עבודתה. לדבריה: "מסלול הרכיבה על האופניים היה בשביל עפר, עם ירידות תלולות ואבנים גדולות פזורות בדרך. תוך כדי רכיבה, באופן פתאומי, הורה המדריך לפנות ימינה בחדות. לא הספקתי לפנות ונפלתי מאופני הרכיבה. כתוצאה מכך, נפגעתי ונפצעתי". (סעיף 1 לתצהיר).   9. בעדותה מסרה התובעת כי לאחר שהיא ועובדים נוספים הגיעו למלון, הודע להם כי יש טיול אופניים והיא, יחד עם עובדים נוספים, יצאו לטיול זה. לדברי התובעת, היא יודעת לרכב על אופניים ורוכבת על אופניים מגיל 6. התובעת העידה כי לא הכריחו אותה להשתתף בטיול האופניים אך היא הרגישה כי היא חייבת להשתתף בכל הפעילויות מאחר שהיה זה טיול גיבוש.   10. לדברי התובעת בעדותה, היא קיבלה אופניים וקסדה אך לא ניתנו תדרוך או הסבר ורק הודע כי יוצאים לטיול אופניים. עוד לדבריה, בטיול השתתפו כעשרה אנשים, הטיול החל על כביש, התובעת נסעה במהירות, המדריך נסע ראשון, אחריו רוכב נוסף, מר משה וידר, והתובעת רכבה אחרי מר וידר. לדברי התובעת, המרחק בינה לבין המדריך היה כשני מטרים, הכביש המשיך ישר, המדריך פנה במהירות מופרזת ימינה לשביל עפר, היא פנתה ימינה אחרי המדריך, המשיכה לרדת על אבנים כשני מטרים ונפלה. לדבריה, לא חשבה שאחרי נסיעה על כביש חלק תהיה פניה ימינה ו"שיגיעו לסלעים ואבנים".   11. התובעת העידה והצהירה כי מיד לאחר פציעתה, עובד מטעם נתבעת 1 ו/או נתבעת 2 הגיש לה עזרה ראשונה והיא פונתה אל בית המלון בג'יפ. לדבריה, נפגעה בכל החלק השמאלי של גופה מראש ועד כף רגל. לטענתה, בדיעבד הסתבר לה, כי הייתה צריכה לקבל מיד לאחר הנפילה זריקת אנטי טטנוס. עוד לדבריה, סברה כי כאביה יחלפו, ולכן לא פנתה לקבלת טיפול רפואי. התובעת נשארה עד לתום טיול הגיבוש, השתתפה בפעילות אותו הערב וכן בפעילויות אשר היו קבועות ביום שלמחרת. טיול הגיבוש הסתיים למחרת בערב וביום שלאחר מכן שבה לעבודתה ללא העדרויות. לדברי התובעת, יומיים לאחר התאונה, משהחריף מצבה וגברו כאביה, פנתה לקופת חולים.   (סעיף 2 לתצהיר התובעת ובפרוט' עמ' 3 ש' 18, 22-25. עמ' 4 ש' 16-17, 27-31. עמ' 5 ש' 5, 10, 14-16, 18, 24-25. עמ' 6 ש' 18-2, 28-29. עמ' 7 לפרוט' ש' 17-22. עמ' 8 ש' 9-11. עמ' 9 ש' 13-17, עמ' 10 ש' 5).   תצהיר ועדות מר משה וידר   12. מטעם התובעת הוגש תצהיר מר משה וידר, אשר כאמור לעיל, השתתף אף הוא בטיול הגיבוש כעובד החברה. מר וידר הצהיר:   "טיול האופניים התחיל על הכביש, ובהמשך עבר לדרך עפר עם הרבה אבנים וסלעים. מיד כשראיתי את דרך העפר, הרגשתי שהמסלול הינו מסוכן, וברצוני לציין, כי אף אני כמעט התהפכתי במהלכו. [התובעת] רכבה בזוג האופניים שהיה מאחורי. הרכיבה בדרך העפר כללה ירידה חדה ותלולה. כשאני סיימתי את הירידה, לאחר שכמעט והתהפכתי במהלכה, הסתכלתי אחורנית וראיתי את [התובעת] מתהפכת. מיד עזבתי את זוג האופניים שלי ורצתי לעבר [התובעת]. סייעתי ל[תובעת] לקום ושטפתי את פצעיה היכן שירד דם". (סעיפים 1-4 לתצהירו).   13. מר וידר העיד כי כל משתתף לקח זוג אופניים ו"עשה סיבוב" כדי לנסות את האופניים. כן העיד כי הרכיבה החלה על כביש, מהכביש הרוכבים ירדו לשביל עפר רחב ותלול, המדריך פנה והם נסעו אחריו. (פרוט' עמ' 11 ש' 27-32. עמ' 13 ש' 5-10).   14. לדברי מר וידר, התובעת נפלה באמצע הירידה, התפנתה לקבלת עזרה ראשונה והוא המשיך במסלול. (סעיף 5 לתצהיר. עמ' 13 לפרוט' ש' 18-19).   15. מר וידר לא זכר אם ניתנה הדרכה. עם זאת, העיד כי נאמר לו לשים לב לגבי הברקסים וכי אם הוא בולם חשוב לבלום בשני המעצורים ולא באחד. (עמ' 12 לפרוט' ש' 3-5).   עדות גב' מתת מזור טנר   16. גב' מתת מזור טנר, שימשה במועד הרלבנטי כמנהלת משאבי אנוש של דיסקונט ניהול קופות גמל והשתתפה בטיול הגיבוש. לדבריה, קודם לטיולים היא ומר אהד הלוי, מנהל המכירות של נתבעת 1, נסעו למצפה רמון, פגשו את מר אלן גפני, בעליה של נתבעת 2, אשר הראה להם את האופניים, הם ראו את האזור והוסבר להם היכן תהיה הפעילות. (עמ' 22 ש' 20-27).   17. לדברי גב' מזור, ההשתתפות בטיול הייתה חובה אך החברה לא אנסה עובדים, אשר לא רצו להשתתף, לצאת לטיול. עובדים שלא יצאו לטיול עבדו כרגיל. ביחס להשתתפות בטיול האופניים העידה כי לא הייתה חובת השתתפות, כי לכל פעילות הייתה פעילות אלטרנטיבית וכל מי שלא רצה להשתתף בטיול האופניים נשאר במלון. כן העידה כי לא היה לחץ חברתי להשתתף בפעילות. (בפרוט' עמ' 19 ש' 22-24. עמ' 20 ש' 1-5. עמ' 22 ש' 17-19, 32. עמ' 24 ש' 1-4). 18. גב' מזור, אשר הייתה בסוף קבוצת הרכיבה, הגיעה למקום התאונה סמוך לאחר שהתובעת נפלה וראתה כי התובעת סבלה משריטות ושפשופים וכי המדריך הגיש לתובעת עזרה ראשונה. סמוך לאחר מכן, לדבריה, הגיע המדריך המלווה, מר גיל ברעם, בג'יפ המלווה ופינה את התובעת לבית המלון. גב' מזור העידה כי היא שאלה את התובעת אם היא זקוקה לטיפול רפואי והתובעת השיבה לה בשלילה. כן מסרה כי התובעת השתתפה בכל יתר פעילויות הטיול כרגיל, באותו יום השתתפה בארוחת ערב וקריוקי בנחל ולמחרת השתתפה בכל הפעילויות ובכלל זה בטיול ג'יפים וסנפלינג. (בפרוט' עמ' 20 ש' 8-23. עמ' 23 ש' 14-23, 30-31. עמ' 24 ש' 12-19).   תצהיר ועדות מר אהד הלוי 19. מטעם נתבעת 1 נתן תצהיר וגם העיד מר אהד הלוי אשר שימש במועד הרלבנטי כמנהל מכירות של נתבעת 1. לדבריו, הטיול אורגן לבקשת מנכ"ל דיסקונט קופות גמל, מר גדי גרינשטיין אשר היה מעוניין בטיול גיבוש לעובדיו. לצורך ארגון הטיול התקשרה עמו גב' מזור, אחראית ההדרכה בחברה, אשר ביקשה כי יארגן טיול גיבוש לעובדים שיתקיים בשני מחזורים כאשר כל מחזור כולל יומיים של טיולים, פעילויות ולינה במלון פונדק רמון שבמצפה רמון. לדבריו, הוא הציע לגב' מזור לשלב בטיול גם פעילויות כיף וביניהן טיול ג'יפים, פעילויות אקסטרים ועוד. לדבריו, גב' מזור ביקשה לשלב בטיול גם פעילות רכיבה על אופניים. 20. מר הלוי הצהיר כי לצורך ביצוע הפעילויות נתבעת 1 התקשרה עם נתבעת 2, אשר הייתה מוכרת לנתבעת 1 מטיולים קודמים, בהם שילבו פעילויות שונות בהנחיית נתבעת 2. לדבריו, נתבעת 1 עבדה עם נתבעת 2 עובר לאירוע נשוא התביעה וגם לאחר מכן. לדברי מר הלוי בתצהירו ובעדותו, נתבעת 2 הייתה אחראית על ארגון פעילות האופניים, ביצוע ההדרכות ואספקת האופניים. כן הצהיר כי רכיבה על אופניים היא פעילות רגילה ושגרתית אשר הסיכונים הכרוכים בה ידועים לכל. בעדותו מסר כי נתבעת 2 היא ספק מוביל באזור מצפה רמון וצפון הר הנגב וכי נתבעת 1 עבדה מולה במשך שנים. 21. לדברי מר הלוי, למחזור הטיול הראשון הוא הצטרף אישית, על מנת לוודא כי הטיול מתנהל בצורה טובה וללא תקלות, ואכן הטיול התנהל ללא כל תקלה. לדבריו, עובדים שבחרו לצאת לטיול אופניים מרחבת המלון קיבלו הסבר אודות המסלול, לכל רוכב סופקה קסדה והעובדים יצאו למסלול רכיבה מהמלון שבפונדק רמון לאזור הסמוך לו. 22. לדבריו, בשיחה שקיים עם גב' מזור למחרת התאונה, ציינה בפניו כי אחת העובדות אשר השתתפה בפעילות הרכיבה על אופניים, נפלה במהלך הרכיבה ונגרמו לה שפשופים בגפיה. גב' מזור מסרה לו כי הוצע לתובעת לפנות לבית חולים והיא סירבה בטענה כי פגיעתה קלה. עוד לדבריו, גב' מזור מסרה לו כי התובעת הצטרפה באותו ערב לפעילות שאורגנה לעובדים במכתש רמון וליום הפעילות המלא אשר התקיים ביום השני של הטיול.   תצהיר ועדות מר אלן גפני   23. מר אלן גפני, הבעלים של נתבעת 2, הצהיר כי נתבעת 2 מקיימת, למעלה מ- 15 שנה, פעילויות שונות בשטח עבור קבוצות על פי הזמנה ובין השאר מארגנת טיולי ג'יפים, טיולי אופניים, סנפלינג וכיו"ב באזור מצפה רמון. לדבריו, במקרה נשוא התביעה, נתבעת 1 הזמינה פעילות גיבוש עבור קבוצת עובדי החברה. הפעילות התבצעה בשני מחזורים וכללה, על פי ההזמנה, טיולי טרקטורונים, פעילות אקסטרים וטיולי אופניים. לדבריו, לקבוצה בה השתתפה התובעת התלווה המדריך, מר אסף יקותיאל ומדריך נוסף, מר גיל ברעם, אשר ליווה את הקבוצה כשהוא נוהג בג'יפ בסוף קבוצת הרוכבים, שניהם בעלי תעודות עזרה ראשונה ומוסמכים ליתן עזרה ראשונה. (סעיף 4 לתצהיר).   24. מר גפני הצהיר כי אורך מסלול הרכיבה כארבעה ק"מ, רובו מישורי בשבילי עפר וחלקו בעליות וירידות מתונות. לדבריו, התובעת נפלה בשביל עפר מסודר ליד מפעל "יעד נציגויות". מר גפני שלל את טענת התובעת כי המדריך הורה לפנות ימינה בחדות. לדבריו, המסלול מוכר למדריכים, רוכבות בו מדי שבוע פעמים רבות קבוצות מטיילים וגם אסף המדריך מכיר היטב את המסלול, בו רכב עשרות או אפילו מאות פעמים. לדברי מר גפני, הפניה אליה התייחסה התובעת אינה פניה חדה אלא מתונה. הוא הוסיף והצהיר כי הדרך בה רכבו המשתתפים היא דרך עפר סלולה, הירידות או העליות מתונות והיא מתאימה לטיולי אופניים לרוכבים מטיילים היודעים לרכב על אופניים. לדבריו, מדובר בשביל מסומן העומד בדרישות הביטוח. (סעיפים 7-8 לתצהיר. עמ' 32 לפרוט' ש' 7-9).   25. לדברי מר גפני, הודגש והובהר כי אין חובה להשתתף בטיול וכי טיול האופניים מיועד לרוכבים היודעים לרכב על אופניים ולא למתלמדים. לדבריו, הקבוצה התאספה, כל אחד התאים לעצמו אופניים. לאחר מכן, עם התאספות הרוכבים וטרם היציאה לטיול, כמו לפני כל טיול, המדריך אסף העביר לרוכבים הוראות בטיחות בעל פה. בין השאר, לדבריו, נאמר לחברי הקבוצה כי הרכיבה במגמת טיול ולא תחרות, המדריך רוכב בראש הקבוצה וקובע הקצב, הודגשה חובת חבישת קסדה ובקטעים הקשים ניתנה הנחיה לרוכבים שאינם מרגישים בטוחים לרדת מהאופניים וללכת ברגל. עוד לדבריו, המדריך הדגים לכל אחד מהמשתתפים את השימוש באופניים שבחרו (מהלכים, בלמים וכיו"ב), ובדק כי האופניים מתאימים בגודלם לרוכב". (סעיפים 2 ו- 5-6 לתצהיר. עמ' 29 לפרוט' ש' 29-30).   עדות מר גיל ברעם 26. מר גיל ברעם שימש במועד הרלבנטי כמדריך אצל נתבעת 2 ובטיול נשוא התביעה שימש כנהג הג'יפ המלווה את הטיול. לדבריו, שימש כמדריך לרכיבת אופניים כחמש שנים. 27. מר ברעם העיד כי מסלול הרכיבה מוכר לו, זהו המסלול הקל והקצר ביותר והוא בוצע חלקו על דרך רגילה על דרך עפר וחלקו על דרך כבושה. מר ברעם הסביר כי דרך כבושה היא דרך כורכר סלולה. לדבריו, המסלול יועד לקבוצות עם זמן קצר אשר רצו לחוות את חווית האופניים באופן בסיסי, מדגמי וקצר. כן העיד כי כל שנדרש מהמשתתף הוא לדעת לרכב על אופניים. (עמ' 35 ש' 13-20). 28. ביחס לנוהל הדרכת הרוכבים העיד כי המדריכים היו מקבלים את הקבוצה, נותנים הוראות בטיחות וכללי התנהגות בשטח ובכלל זה כי המסלול אינו מיועד למי שאינו יודע לרכב על אופניים, אין לעקוף את המדריך, כללי שמירת מרחק מהמדריך ואחד מהשני ובמידה שמישהו מרגיש שתוואי השטח קשה עבורו, לרדת מהאופניים. מר ברעם העיד כי ההדרכה לקבוצה ניתנה על ידי אסף. (בפרוט' עמ' 34 ש' 10-14. עמ' 36 ש' 12-13). 29. לדברי מר ברעם, נפילת התובעת הודעה לו באמצעות מכשיר קשר, הוא היה במרחק כשני ק"מ והגיע למקום תוך דקות. המדריך אסף חבש את התובעת, מר ברעם שאל את התובעת אם היא רוצה ללכת לקופת חולים, התובעת אמרה שאינה רוצה והוא לקח אותה למלון. (עמ' 35 ש' 21-24, עמ' 36 ש' 2-3).   ד. דיון חובת זהירות 30. על נתבעת 1, כמארגנת הטיול ונתבעת 2 כמבצעת טיול האופניים, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת כמשתתפת בטיול רכיבת האופניים. השאלה העומדת על הפרק היא אם בין נתבעות 1-2 לבין התובעת, בנסיבות המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית ואם נתבעות 1-2 הפרו חובה זו. במילים אחרות, האם נתבעות 1-2 חשפו את התובעת לסיכון בלתי סביר והתרשלו בנקיטת אמצעי זהירות למניעתו. 31. כמפורט להלן, התובעת לא הוכיחה כי נתבעות 1-2 או מי מהן, הפרו חובת זהירות קונקרטית אשר הייתה מוטלת עליהן. מסלול הרכיבה ונסיבות התאונה   32. על פי הצהרת התובעת בתצהיר עדותה הראשית, לאחר נסיעה על כביש, המדריך הורה לפנות בחדות ימינה ונפילתה מהאופניים אירעה בעטיה של חדות הפניה כאשר התובעת עוד לא הספיקה לפנות. שונה גרסת התובעת בעדותה. על פי עדות התובעת, המדריך לא הורה לפנות ימינה אלא פנה ימינה לדרך העפר והיא נסעה בעקבותיו. (עמ' 5 לפרוט' ש' 29-עמ' 6 ש' 2). כמו כן בשונה מתצהירה, שם הצהירה כי לא הספיקה כלל לבצע את הפניה ימינה, בעדותה אמרה כי ביצעה את הפניה ימינה אחרי המדריך, המשיכה לנסוע על אבנים כשני מטרים ואז נפלה. (עמ' 7 לפרוט' ש' 17-22).   33. מטעם התובעת הוגש תצהיר מר משה וידר, אשר כאמור לעיל, השתתף אף הוא בטיול הגיבוש כעובד זמני בחברה. מר וידר הצהיר:   "טיול האופניים התחיל על הכביש, ובהמשך עבר לדרך עפר עם הרבה אבנים וסלעים. מיד כשראיתי את דרך העפר, הרגשתי שהמסלול הינו מסוכן, וברצוני לציין, כי אף אני כמעט התהפכתי במהלכו. [התובעת] רכבה בזוג האופניים שהיה מאחורי. הרכיבה בדרך העפר כללה ירידה חדה ותלולה. כשאני סיימתי את הירידה, לאחר שכמעט והתהפכתי במהלכה, הסתכלתי אחורנית וראיתי את [התובעת] מתהפכת. מיד עזבתי את זוג האופניים שלי ורצתי לעבר [התובעת]. סייעתי ל[תובעת] לקום ושטפתי את פצעיה היכן שירד דם". (סעיפים 1-4 לתצהירו).   34. מר וידר העיד כי הרכיבה החלה על כביש וכי מהכביש הרוכבים ירדו לשביל עפר רחב ותלול, המדריך פנה, הרוכבים נסעו אחריו והתובעת נפלה באמצע הירידה שהייתה חדה ותלולה. (סעיפים 1-4 לתצהיר. עמ' 13 לפרוט' ש' 5-10, 18-19).   35. שלא כטענת התובעת, מר וידר לא הצהיר וגם לא העיד כי הייתה פניה חדה ימינה או שהמדריך פנה ימינה בחדות או שהתובעת נפלה בשל חדות הפניה. בנוסף, לדברי התובעת, המדריך ביצע את הפניה במהירות מופרזת (עמ' 5 לפרוט' ש' 24-25), אך מר וידר העיד כי מהירות הנסיעה הייתה סבירה. (עמ' 14 לפרוט' ש' 14-16).   36. מר גפני הצהיר כי הפניה אינה פניה חדה אלא פניה מתונה.   37. מר גיל ברעם העיד כי בתחילת המסלול יש כביש, אחר כך פונים לדרך עפר ישרה כמה עשרות מטרים ולאחר מכן הפניה עליה מדובר. לדבריו, בפניה הרלבנטית ניתן היה לראות את השטח פתוח וניתן היה גם שלא לבצע את הפניה אלא להמשיך לנסוע ישר. (עמ' 36 ש' 28-29, עמ' 38 ש' 12-16). דברי מר ברעם בדבר שדה הראיה הפתוח נתמכו בעדות מר וידר אשר העיד כי בשביל היה שדה ראיה פתוח. (עמ' 13 לפרוט' ש' 3-4).   38. מהאמור לעיל עולה כי טענת התובעת, לפיה המדריך ביצע פניה חדה ימינה לא נתמכה על ידי מר וידר ונסתרה על ידי מר גפני. על כן דינה להידחות. הוא הדין עם טענתה כי המדריך נסע במהירות מופרזת או לא סבירה, אשר נסתרה על ידי מר וידר.   39. התובעת טענה כי במסלול היו ירידות תלולות עם אבנים גדולות פזורות בדרך. טענתה זו נתמכה בעדות מר וידר לפיה אחרי הכביש השביל עבר לדרך עפר עם הרבה אבנים וסלעים והרכיבה בדרך העפר כללה ירידה חדה ותלולה אשר לדברי מר וידר, אף הוא כמעט והתהפך במהלכה. 40. מר אלן גפני ומר גיל ברעם העידו כי הם מכירים אישית את מסלול הרכיבה נשוא התביעה. מר גפני הצהיר כי אורך מסלול הרכיבה כארבעה ק"מ, רובו מישורי בשבילי עפר וחלקו בעליות וירידות מתונות והמקום בו נטען כי התובעת נפלה היה בשביל עפר מסודר ליד מפעל "יעד נציגויות". כן הצהיר כי הדרך בה רכבו המשתתפים הינה דרך עפר סלולה כאשר הירידות או העליות מתונות ומתאימה לטיולי אופניים לרוכבים מטיילים היודעים לרכב על אופניים. עוד לדברי מר גפני בעדותו, מדובר בשביל מסומן אשר עומד בדרישות הביטוח, המסלול בו רכבו התובעת וחבריה לעבודה נבחר על ידו, מדובר במסלול שהוא הקל ביותר במצפה רמון, שביל כבוש, המסלול מתאים לרכיבת אופניים גם למשפחות וגם לתלמידי בתי ספר החל מגיל 9 ורכבו בו מאות קבוצות. (סעיפים 7-8 לתצהיר מר גפני. בפרוט' עמ' 31 ש' 6-7, 25-30, עמ' 32 ש' 5-11).   41. מר ברעם העיד כי מסלול הרכיבה מוכר לו וכי הוא המסלול הקל והקצר ביותר והוא בוצע חלקו על דרך רגילה על דרך עפר וחלקו על דרך כבושה. מר ברעם הסביר כי דרך כבושה היא דרך כורכר סלולה. לדבריו, מסלול זה יועד לקבוצות עם זמן קצר אשר רצו לחוות את חווית האופניים באופן בסיסי, מדגמי וקצר. כן העיד כי כל שנדרש מהמשתתף הוא לדעת לרכב על אופניים. (עמ' 35 ש' 13-20). מר ברעם נשאל ביחס להבדל בין רכיבה בשטח לרכיבה על כביש והשיב: "ש. באופן עקרוני יש הבדל בין רכיבה בשטח לבין רכיבה על כביש ת. אני לא חושב שההבדל הוא משמעותי, בין למשל רכיבת כביש לרכישת שטח קל תוואי שטח קל דרך כבושה, למשל לא דורשת הבדלים במיומנות. אני רואה כל הזמן ילדים שלמדו לנסוע באופניים עוברים כביש לדרך כורכר, לדרך שטח קלה ללא בעיה". (עמ' 37 ש' 4-8). ביחס למיומנות רכיבת האופניים הנדרשת העיד כי די ביכולת בסיסית לרכב על אופניים הכוללת שמירה על שיווי משקל, שימוש בברקסים ובטחון ברכיבת אופניים. (עמ' 38 ש' 19-24).   42. לנוכח העדויות כאמור, הרי שמונחות בפני עדויות סותרות הן לעניין היותה של הירידה בה נפלה התובעת ירידה תלולה והן לעניין הטענה כי בשביל היו אבנים גדולות אשר היוו מכשול ויצרו סכנת נפילה. בהתחשב בכך שמר גפני ומר ברעם מכירים את השביל היטב באופן אישי כמי שרכבו בו פעמים רבות, לא השתכנעתי כי יש להעדיף את עדויות התובעת ומר וידר על פני עדויותיהם של מר גפני ומר ברעם. יש לציין כי עדותו של מר וידר גם הותירה סימן שאלה. לדבריו, הוא חש שהמסלול מסוכן. על אף האמור וגם לאחר נפילת התובעת הוא המשיך בטיול האופניים והוא לא נתן כל הסבר לא כל שכן הסבר המניח את הדעת מדוע המשיך לרכב בשביל מסוכן. לאמור יש להוסיף כי לא הייתה כל מניעה שהתובעת תצלם את המקום בו ארעה התאונה ותביא ראיות ישירות בדבר מסוכנות המסלול באמצעות תמונות מקום נפילתה והפניה הנטענת. אם הייתה עושה כן, ניתן היה לבחון אם אכן מדובר בשביל זרוע מכשולים או תלול באופן היוצר סיכון בלתי סביר. התובעת לא עשתה כן ולא ניתן היה להתרשם אם השביל כלל ירידה תלולה ואבנים גדולות, כטענת התובעת, לעומת טענתן הנוגדת של הנתבעות כי מדובר בשביל כורכר כבוש. 43. סיכומה של נקודה זו, הטענות כי התאונה ארעה בשביל תלול זרוע אבנים גדולות וסלעים כמו גם הטענות לפיהן שביל רכיבת האופניים היה מסוכן ולא בטיחותי עם עליות וירידות תלולות, רצוף אבנים גדולות הפזורות על השביל, וכן הטענה כי מדובר במסלול אקסטרים לרוכבים מקצועיים, לא הוכחו ואני מקבלת את טענת נתבעת 2 לפיה טיול רכיבת האופניים התבצע בדרכי עפר וכורכר כבושות, הכוללות עליות וירידות מתונות (לרבות הירידה בה נפלה התובעת), בתוואי שטח שאינו ברמת קושי גבוהה או משמעותית המיועד ליודעי רכיבה בסיסית על אופניים. לפיכך, אין לייחס לנתבעות 1-2 רשלנות בגין בחירת המסלול לטיול האופניים.   הדרכה 44. לטענת התובעת, נתבעות 1-2 לא התריעו בפני הרוכבים אודות הסכנות הכרוכות ברכיבה בשביל המסוכן. לאור קביעותיי לעיל בסעיפים 42-43, לפיהן התובעת לא הוכיחה כי המסלול היה מסלול אשר טומן סיכון וכי לאור הראיות שהובאו שביל הרכיבה היה שביל כבוש, מסומן ומתאים לרכיבה לכל יודע רכיבה על אופניים, ממילא לא היה על נתבעות 1-2 להתריע, כטענת התובעת, כי שביל הרכיבה מסוכן או שהוא מיועד לרוכבים מקצועיים או שדרושה לרוכבים מיומנות רכיבה גבוהה. 45. לטענת התובעת, נתבעות 1-2 התרשלו גם בכך שלא נתנו לרוכבי האופניים הדרכה לגבי סוג ואופי הדרך, לכך שהרכיבה אינה על כביש ואופן הרכיבה הנדרש.   46. הנתבעות לא חלקו כי היה על מדריך הטיול להדריך את הרוכבים וליתן הוראות בטיחות. מר גפני גם העיד כי יש להזהיר את הרוכב כי בשונה מכביש, רכיבת האופניים מתבצעת בשטח וכי הרוכב נדרש עקב כך ליותר זהירות ברכיבה. (עמ' 30 לפרוט' ש' 21-24). עם זאת, לטענת הנתבעות, הדרכה כנדרש ניתנה לרוכבי האופניים טרם היציאה לטיול.   47. התובעת טענה כי לא ניתן לה כל תדרוך או הסבר לפני היציאה לטיול האופניים. נתבעת 2 טענה כי תדרוך כנדרש ניתן על ידי מדריך הקבוצה, מר אסף יקותיאל אך זה לא הובא על ידי נתבעת 2 למסירת עדות בבית המשפט. מר גפני אמר בעדותו כי הוא ביקש ממר יקותיאל להגיע לבית המשפט על מנת להעיד אך מר יקותיאל לא יכל להגיע מסיבותיו. ב"כ נתבעת 2 טענה כי מר יקותיאל לא הופיע על אף שנמסרה לו הזמנה של בית המשפט למתן עדות. אני סבורה כי לנוכח תפקידו של מר יקותיאל בטיול וטענות התובעת, היה על נתבעת 2 לדאוג להתייצבותו של מר יקותיאל למתן עדות. לרשות נתבעת 2 עמדו דרכים משפטיות נוספות לגרום למר יקותיאל להתייצב למתן עדות ובנסיבות, היה על נתבעת 2 למצות אותן. על אף האמור והגם שלא הובאה עדות המדריך, לנוכח העדויות, כמפורט להלן, לא השתכנעתי כי לתובעת לא ניתנה הדרכה כנדרש טרם הרכיבה. 48. מר אלן גפני, בעליה של נתבעת 2, אשר לא נכח במקום לפני ובזמן הטיול, הצהיר כי הודגש והובהר כי אין חובה להשתתף בטיול וכי טיול האופניים מיועד לרוכבים היודעים לרכב על אופניים ולא למתלמדים. בהמשך הצהיר כי עם התאספות הרוכבים וטרם היציאה לטיול, כמו לפני כל טיול, המדריך אסף העביר לרוכבים הוראות בטיחות בעל פה. בין השאר, לדבריו, נאמר לחברי הקבוצה כי הרכיבה במגמת טיול ולא תחרות, המדריך רוכב בראש הקבוצה וקובע הקצב, הודגשה חובת חבישת קסדה ובקטעים הקשים ניתנה הנחיה לרוכבים שאינם מרגישים בטוחים לרדת מהאופניים וללכת ברגל. כן הצהיר והעיד כי הוראות אלו ניתנו בעל פה טרם היציאה לרכיבה. לדבריו: המדריך הדגים לכל אחד מהמשתתפים השימוש באופניים שבחרו (מהלכים, בלמים וכיו"ב), ובדק כי האופניים מתאימים בגודלם לרוכב. (סעיפים 2-6 לתצהיר. עמ' 29 לפרוט' ש' 29-30). מר גפני העיד אודות הוראות נתבעת 2 להדרכת הרוכבים כדלקמן: "ש. אני מבין שכל אחד בוחר לעצמו אופניים עושה סיבוב במתחם אם האופניים מתאימים לו לדעתו הוא נוסע ת. לא נכון. קודם כל הוא מקבל הוראות בטיחות, אסור להתקרב לאופניים לפני שניתנו הוראות בטיחות היה ומישהו נוגע בטעות נפל על הרגל פצעו אותו אשמתי, אסור לו לגעת באופניים עד שלא הסברתי לו את הכללים קרו מקרים כשאדם לא לחץ על ברקס אחרי שהמדריך לא הסביר לו שהברקס בידיים. עד שלא מסבירים לו לא נוגע באופניים. ש. אתה לא נתת את ההסבר הזה ת. לא. לא הייתי במקום בו ניתן ההסבר. אני בטוח שניתן ההסבר, אם לא ניתן לא אני יעמוד פה שני החברה אלה נהג רכב החירום והמדריך עצמו, אני מתכוון לשני העדים הנוספים שאמורים להעיד פה היום. אם חס וחלילה לא ניתנו הוראות בטיחות אני אתבע את המדריכים כי לא פעלו לפי הוראות שלי". (עמ' 28 ש' 30-עמ' 29 ש' 9). 49. מר גיל ברעם, אשר שימש כמדריך לרכיבת אופניים כחמש שנים ובטיול נשוא התביעה שימש כנהג הג'יפ המלווה את הטיול, העיד ביחס לנוהל ההדרכה: "באופן כללי היינו מכינים את האופניים בודקים שהם תקינות, מוציאים את האופניים מסדרים אותם בצורה יפה אס[ת]טית ונאה לעין מקבלים את הקבוצה, נותנים הוראות בטיחות וכללי התנהגות בשטח, כולל כל הסעיפים שאומרים שמי שלא יודע לנסוע באופניים זה לא המקום ללמוד, כולל זה שלא עוברים את המדריך כולל כללים של שמירת מרחק מה[מ]דריך ואחד מהשני, כלל זה שמידה ומישהו מרגיש שתוואי שטח קשה עבורו לרדת מהאופניים..." (עמ' 34 לפרוט' ש' 10-14). 50. מר גפני ומר ברעם הינם בעלי ניסיון בטיולי אופניים בשטח והדרכת הרוכבים. התרשמתי כי שניהם מקצועיים ורציניים ואני מקבלת את עדותם לפיה ככלל, לפני יציאה לרכיבה, ניתנים לרוכבים כללי בטיחות כפי שפירטו בעדויותיהם. לא השתכנעתי כי הדרכה כאמור לא ניתנה במקרה של התובעת. תימוכין לכך שניתנה הדרכה מצויה בעדות מר וידר. מר וידר אמנם אמר כי אינו זוכר אם ניתנה הדרכה. עם זאת, הוא העיד כי נאמר לו לשים לב לגבי הברקסים וכי אם הוא בולם חשוב לבלום בשני המעצורים ולא באחד. (עמ' 12 לפרוט' ש' 3-5). כאמור לעיל, מר גפני העיד בחקירה הנגדית כי לא מאפשרים לרוכבים לצאת לטיול מבלי לקבל הוראות בטיחות ובדבריו הוא הדגים, בין השאר, את חשיבות מתן ההסבר ביחס לשימוש בבלמים ועדות מר וידר כאמור לעיל, לפיה ניתן לו הסבר לגבי השימוש בבלמים, תומכת בעדות מר גפני כי המדריך נתן לרוכבים הוראות בטיחות טרם היציאה לטיול. חובת השתתפות   51. התובעת אינה טוענת כי ההשתתפות בטיול רכיבת האופניים נכפתה עליה או שהיא הוגדרה כפעילות חובה. על אף האמור אתייחס להיבט חובת ההשתתפות לאור טענת התובעת בדיון כי היא חשה חובה להשתתף בפעילות.   52. התובעת אמרה בעדותה כי לא הכריחו אותה להשתתף בטיול האופניים אבל חובה להשתתף בכל פעילות משום שזה יום עבודה. לדבריה: "לא יכולה להגיד הכריחו, הרגשתי שאני חייבת להשתתף בכל הפעולות. באנו לגיבוש". (בפרוט' עמ' 4 ש' 27-31. עמ' 9 ש' 3-10).   53. מעדות מר וידר עולה כי ההשתתפות בפעילות לא נכפתה ולא הייתה חובה. לדבריו: "כל מי שיכל לצאת יצא". וכן: "מי שאומר [ש]לא יודע לרכב, לא יגידו לו לעלות על אופניים". (בפרוט' עמ' 12, ש' 12-16. עמ' 15 ש' 6-7).   54. גב' מזור העידה כי ההשתתפות בטיול הגיבוש הייתה בגדר חובה אך החברה לא אנסה עובדים, אשר לא רצו להשתתף, לצאת לטיול ועובדים אשר לא יצאו לטיול עבדו כרגיל. ביחס לטיול האופניים העידה כי לא הייתה חובת השתתפות ולא היה לחץ חברתי להשתתף בפעילות. לדבריה, לכל פעילות הייתה פעילות אלטרנטיבית וכל מי שלא רצה להשתתף בטיול האופניים נשאר במלון. (ר' בפרוט' עמ' 19 ש' 22-24. עמ' 20 ש' 1-5. עמ' 22 ש' 17-19, 32. עמ' 24 ש' 1-4).   55. לאור העדויות כאמור, לא היו הכרח או חובה לעובדים להשתתף בטיול האופניים והתובעת ידעה זאת. כמו כן, לא הופעל על התובעת כל לחץ, איש לא הכריח אותה להשתתף והיא הייתה חופשית לסרב להזמנה לטיול האופניים. אופניים ואמצעי מיגון 56. התובעת טענה כי האופניים עליהם רכבה לא היו תקינים וכי ניתנו לה אופניים חלודות, ישנות ורעועות. מדובר בטענה בעלמא. עובדות אלה לא נטענו בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית של התובעת. התובעת גם לא טענה כי היא נפלה משום שהאופניים עליהם רכבה היו לא תקינים. לטענתה, היא נפלה בגלל מבנה השביל. כבר מטעמים אלה דין הטענה להידחות. מעבר לאמור, האופניים לא נבדקו על ידי התובעת או מי מטעמה, ממילא לא הוצגו תוצאות הבדיקה לבית המשפט כך שלא הוכח כל פגם באופניים. טענת התובעת גם נשללה על ידי עדי נתבעת 2. כאמור בעדות מר גפני, האופניים עליהם רכבה התובעת היו אופניים חדשים. כמו כן לנתבעת 2 עובד ממונה אשר תפקידו תחזוקת האופניים ובכלל זה בלמים, צמיגים וכו'. בנוסף, מר ברעם העיד כי לפני טיול המדריכים בודקים את תקינות האופניים וכי אופניים בלתי תקינים מסומנים ומועברים לבדיקה בסדנה. (סעיף 3 לתצהיר מר גפני. בפרוט' עמ' 31 ש' 3-5. עמ' 34 ש' 10-20). 57. גם טענת התובעת בדבר חובת נתבעת 2 לספק מגיני ברכיים נטענה בעלמא מבלי תימוכין למקור חובה כלשהו וגם טענה זו נשללה על ידי עדי נתבעת 2 לפיהן, בשונה מקסדה, לא נהוג לספק מגיני ברכיים ואין חובה לעשות כן. (להשוואה ר' סעיף 65ג. לפקודת התעבורה [נוסח חדש]).   הטיפול בתובעת   58. המדריך אסף ומר ברעם הינם חובשים מוסמכים. מיד עם נפילת התובעת ניגש אליה המדריך אסף, בדק את מצבה, ראה שפשופים ביד וברגל וחבש אותה. נפילת התובעת הודעה למר ברעם, נהג הג'יפ אשר ליווה את הרוכבים, באמצעות מכשיר קשר, הוא היה במרחק כשני ק"מ והגיע למקום תוך דקות ספורות. מר ברעם שאל את התובעת אם היא רוצה ללכת לקופת חולים, התובעת אמרה שאינה רוצה והוא לקח אותה לבית מלון.  התובעת נשאלה גם על ידי גב' מזור אם היא זקוקה לטיפול רפואי והתובעת השיבה לה בשלילה. (סעיף 9 לתצהיר מר גפני ועדויות מר ברעם וגב' מזור בפרוט' עמ' 23 ש' 30-31. עמ' 35 ש' 21-24. עמ' 36 ש' 2-3). 59. טענת התובעת כי הטיול לא לווה על ידי חובש הופרכה איפוא והוכח כי ניתן לה בשטח טיפול כנדרש על ידי חובשים מוסמכים. באשר לטענת התובעת כי הייתה צריכה לקבל זריקת אנטי טטנוס, מדובר בטענה שברפואה אשר נטענה בעלמא ולא הוכחה. היעדר אחריות 60. התובעת, אשר יודעת לרכב על אופניים, השתתפה, מתוך בחירה חופשית, בטיול רכיבה על אופניים בשטח. התובעת ידעה שהטיול מיועד ליודעי רכיבה על אופניים והיא העידה על עצמה כמי שיודעת לרכב על אופניים מגיל צעיר. התובעת לא טענה כי היא חשבה שטיול האופניים יהיה על כביש. היא גם לא טענה כי היא לא ידעה שמדובר ברכיבה על אופניים בשטח. טענתה של התובעת היא שבשביל היו ירידות תלולות ואבנים גדולות וטענה זו, כאמור לעיל, לא הוכחה. ר' לעניין זה גם את עדות גב' מזור לפיה משהמקום אשר נבחר לביצוע הפעילות היה מצפה רמון, היה ברור כי מסלול רכיבת האופניים לא יהיה בשטח ישר. (עמ' 22 לפרוט' ש' 26-27). 61. התובעת, בת 48 בעת התאונה, הייתה בוגרת להפעיל שיקול דעת ולהבין אם היא מיומנת די לבצע את המסלול אם לאו, היא בחרה להשתתף ואף העידה כי רכבה על אופניה במהירות וכי זה "היה כיף". (עמ' 6 לפרוט' ש' 13-17). כמו כן, כאדם בוגר, אחראי למעשיו ובעל שיקול דעת עצמאי, היה בידיה להחליט לא להשתתף בטיול האופניים אם סברה שאינו מתאים לה או שאינה מיומנת די ברכיבה על אופניים. התובעת גם יכלה לעצור לפני הפניה והירידה הנטענים על ידה, לא להמשיך או לעשות את הירידה בהליכה. נפילת התובעת, אשר ארעה ככל הנראה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל, אינה בלתי שגרתית ובכל מקרה היא אינה נובעת ממעשה או מחדל כלשהו של נתבעות 1-2 משום שהיא בגדר סיכון רגיל וטבעי הטמון באופי הפעילות, ידוע מראש ואינו מקים אחריות. ר' ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', כב' הנשיא ברק: "אינני סבור כי בדיני הנזיקין הקיימים - בישראל ומחוצה לה (למעט, אולי, ניו-זילנד) - ניתן לקבוע, ולו כ"הנחת עבודה", כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש שסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש, ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר". (פ"ד מט(1) 102, 111). 62. גם פגיעת התובעת כתוצאה מהנפילה לא הייתה משמעותית. הנוכחים העידו כי נגרמו לתובעת שפשופים ושריטות בגפיה. כמפורט לעיל בסעיף 58, התובעת עצמה לא ראתה צורך בקבלת טיפול רפואי הגם שכזה הוצע לה. היא המשיכה במלוא הפעילות בטיול באותו הערב וגם למחרת לרבות בטיול ג'יפים וסנפלינג, לאחר מכן שבה לעבודתה מבלי להיעדר, נסיבות המעידות על פגיעה קלה. (ר' בפרוט' עמ' 2 ש' 30-31, עמ' 7 ש' 1. עמ' 20 ש' 17-21. עמ' 24 ש' 12-19). 63. לאור התוצאה כאמור אין צורך לדון בשאלת הנזק. על אף האמור יצוין, כי לא הוכח כי נזקיה הנטענים של התובעת הם תוצאת הנפילה בטיול. התובעת טענה כי היא נפגעה בכל החלק השמאלי של גופה מראש ועד כף רגל. (עמ' 5 לפרוט' ש' 14). התובעת מסרה בעדותה כי במרץ 2005 נפגעה בתאונת דרכים באותם המקומות קרי: בכל צד שמאל של גופה מראש ועד כף רגל, וכי בשל תאונת הדרכים הייתה במשך שנה שלמה בטיפולים, מעקב אורטופדי, טיפולי פיזיותרפיה ודיקור סיני. (עמ' 2 לפרוט' ש' 20-24). לדברי התובעת, איפוא, את הטיפולים כאמור קיבלה עד פברואר 2006. התובעת מייחסת את הטיפול הרפואי שקיבלה בתקופה נובמבר 2005-ינואר 2006 לתאונה נשוא התביעה אך לאור דבריה כאמור ובהיעדר חוות דעת רפואית לעניין הקשר הסיבתי, לא ניתן לקבוע כי טיפול זה הוא תוצאת התאונה נשוא התביעה ואין לשלול כי הוא קשור לתאונת הדרכים בה הייתה מעורבת כששה חודשים קודם לתאונה נשוא התביעה ואשר בה, כאמור לעיל, נפגעה, לטענתה, באותם מקומות בגוף. 64. בשולי פסק הדין יוער כי מעבר לטענותיה בדבר המסלול המסוכן ואי מתן הדרכה, התובעת הרבתה בטענות נוספות לעניין תקינות האופניים, אמצעי בטיחות, היעדר חובש, אי מתן טיפול רפואי כנדרש ועוד. זאת מבלי להביא כל ראיה להוכחתן והן אכן התבררו כטענות בעלמא שאינן מוצדקות. הכברת טענות בעלמא כאמור כשלעצמה מטילה צל על רצינות ומהימנות הטענות. ה. סוף דבר   65. התביעה נדחית.   66. התובעת תשלם לכל אחת משתי קבוצות הנתבעות, נתבעות 1 ו-3 ונתבעת 2, הוצאות משפט בסך 3,500₪.   אופנייםנפילה