מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סכסוך קרקעות בירושלים: א. ההליכים שהביאונו עד הלום 1. עניינו של פסק דין זה בתביעה ובתביעה שכנגד אשר באו לעולם בעקבות סכסוך בעניין נכס מקרקעין הידוע כגוש 30044, חלקה 361, תת חלקה 5 והמצוי ברח' חכם שלום 13 בירושלים. 2. בתביעה העיקרית עותרת התובעת לפסק דין הצהרתי המצהיר כי כל הזכויות בנכס המקרקעין הנ"ל שייכות לה ולמתן הוראה למחיקת הערת אזהרה אשר נרשמה על הנכס ע"י הנתבעת 1. 3. מדובר בתובענה שהוגשה בתחילה בדרך של המרצת פתיחה, ובהמשך הדרך הוסכם להעבירה לפסים של תביעה רגילה (פרוטוקול מ-2.3.11). 4. התובענה הוגשה נגד ארבעה נתבעים, שאחד מהם (רשם המקרקעין בירושלים) הוגדר מלכתחילה כנתבע פורמאלי. 5. הנתבע הפורמאלי הגיש (ב-12.1.11) תגובה, אשר במסגרתה הודיע כי אין לו עמדה לגבי המבוקש בה וכי הוא "ימלא אחר כל פסק דין או צו שיינתן על ידי בית המשפט, בכפוף להמצאת אישורים על פי כל דין לצורך הסעד המבוקש, ובכלל זה - אישורים מאת רשויות המס הנוגעות בדבר על תשלום המסים, אגרות ושאר תשלומי החובה המוטלים על פי דין בגין הרישום המבוקש, ככל שיהיה צורך בכך". 6. במה שנוגע לנתבע 4 (להלן: אלמקייס) הוגשה הודעה מוסכמת מטעם התובעת ומטעמו. בהודעה זו (הכוללת שיבושי ניסוח ולשון) נמסר על הסכמות כדלקמן: "1. מוסכם כי מחצית מהזכויות בתוספת הבניה שנבנה על גג הבית המשותף ברחוב חכם שלום 13, ירושלים הידוע כגוש 30044 חלקה 361 כמפורט בתשריט המצורף להודעה זו שייכת למר אלמקייס. 2. מבלי לפגוע בטענות הכספיות של הצדדים מסכימים כי חלקו של מר אלמקייס הינו כמסומן בתשריט בצבע צהוב, שייך למר אלמקייס (להלן: "חלק אלמקייס") מוסכם כי החלק המסומן בתשריט בצבע כתום נכון למועד סיום הבניה של התוספת הבניה שייך לרובין וחלק זה מוחזק על ידה ו/או מי מטעמה מאז ועד היום (להלן: "חלק רובין"). 3. הצדדים מסכימים כי כל אחד מהצדדים יהיה רשאי לנהוג בחלקו בתוספת הבניה כמנהג בעלים (כפי שנהג עד עתה) ובכלל זה לבנות תוספת בניה על גג הרעפים המצוי מעל חלקו בכפוף לקבלת היתרי בניה כדין, יצוין כי אין באמור לעיל כדי לפגוע בטענות הכספיות של מי מהצדדים שבין אשר יבוררו במסגרת הבוררות שתתנהל בין הצדדים. 4. הצדדים ישתפו פעולה על מנת לרשום את זכויותיו של אלמקייס בחלק אלמקייס על שמו בלשכת רישום המקרקעין. רישום הבית המשותף לא יבוצע עד סיום ההליכים המשפטיים נשוא תיק זה". בפסק דין חלקי שניתן ע"י כב' הרשם ב-11.7.11 נקבע בהמשך לאותה הודעה: "הנני נותן תוקף של פסק דין חלקי, בעניינו של הנתבע 4, כמבוקש ומורה על עיכוב יתר ההליכים, בעניינו, נוכח הסכם בוררות". 7. הנתבעים שנותרו בתמונה הגישו בנוסף לכתב הגנתם גם תביעה שכנגד המכוונת נגד התובעת. המדובר בתביעה כספית שהועמדה ע"ס 287,000 ש"ח למועד הגשתה (30.3.11). סכום זה מורכב מדרישות כספיות בעניין דמי שכירות (שנטען כי הפסידו בשל כך שהעסקה לא הושלמה ולא נמסרה להם החזקה במלוא הנכס שרכשו) ומתביעה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. 8. בעקבות החלטת כב' הרשם הועבר התיק העיקרי לטיפולי. כאן המקום לציין כי בשלב מוקדם יותר הזדמן לי לדון בבקשת התובעת לסעד זמני וכי בקשר לכך גובשו הסכמות שונות (אשר אין צורך לפרטן). בהמשך הדרך עבר התיק בידי גורמים שיפוטיים נוספים (בעיקר רשמי בית המשפט) עד שהגיע לטיפולי כנ"ל. 9. בהחלטה מיום 13.7.11 - שניתנה מיד לאחר העברת התיק העיקרי לטיפולי - כתבתי לאמור: "התיק העיקרי הועבר לטיפולי עתה. בדיון מ-2.3.11 הוצהר כי מתקיים מו"מ במגמה להגיע לפשרה כוללת. מתברר שמאז הושגה פשרה בין התובעת לבין הנתבע אלמקייס, ויתר מה שקשור אליו הועבר לבוררות. במצב העניינים האמור מומלץ למצות כל שניתן במגמה להגיע לפשרה כוללת בין הצדדים שנותרו בתמונת ההליכים. למקרה שיישארו עניינים במחלוקת מומלץ לשקול צירופם להליך הבוררות שממילא צפוי להתקיים, ובכך לייתר הליכים נוספים בבית המשפט. למקרה שבכל זאת יתקיימו הליכים נוספים כאן, נקבע קדם משפט... לדיון בכל שיישאר נחוץ". 10. משלא הושגה פשרה וגם לא הסכמה בעקבות ההחלטה הנ"ל ומאמצים נוספים שהושקעו בכיוונים אלה, לא היה מנוס מקיום הליכים מלאים בין הצדדים שנותרו בתמונה. 11. לצורך ההליכים בתיק דנן הוגשו מטעם התובעת תצהירים כדלקמן: שלה, של שבתאי רובין (בנה של התובעת; להלן: שבתאי), של גלית צוברי (בת זוגו של שבתאי), של יעקב אלמקייס, של נחום רגב (שהיה בעלים של דירה אחרת בבניין), של משה גרמי (שהתגורר בשכירות באחת הדירות בבניין) ושל אלכסנדרה פרידמן (שהייתה ידידה של שבתאי). מטעם הנתבעים הנ"ל הוגשו התצהירים הבאים: של הנתבע 2, של עו"ד אריה יעקב (שניסח את הסכם המכר והיה מעורב בעניינים הקשורים לעסקה הנדונה ובעניינים שונים שבהם טיפל עבור התובעת), של ז'קלין שרמן (שהיא מודדת מקרקעין) ושל שמואל אלפסי (שעבד במועדים רלבנטיים במשרדו של שמאי מקרקעין שערך שומה לנכס). לצד הראיות שמטעם הצדדים הוסכם כי תיק המשטרה הכולל חומר חקירה בעקבות תלונה של התובעת נגד סלמן (אשר לא הובילה להליכים פליליים נגדו) יהיה חלק מחומר הראיות ללא צורך בהזמנת עדים לצורך זה (ראו פרוטוקול, ע' 23, ש' 17-16). 12. התובעת נחקרה על תצהירה במסגרת "עדות מוקדמת" (ב-22.9.11) בשל מצבה הרפואי. יתר העדים נחקרו על תצהיריהם בדיונים שהתקיימו במתווה השמיעה הרצופה ב-14.2.13 וב-19.2.13. בהמשך לכך נשמעו סיכומים בעל פה של באי כח הצדדים (ב-14.4.13). בכך הבשיל התיק להכרעה במה שעל הפרק. ב. הנפשות הפועלות ועיקרי הטענות התובעת והנתבעת שכנגד היא אישה מבוגרת בשנת ה-70 המאוחרות של חייה. היא מתגוררת במקרקעין הנדונים. גם בנה שבתאי גר בהם. הנתבעת 1 (להלן: "החברה") היא חברה שהוקמה ע"י הנתבע 2 (להלן: "סלמן") במשותף עם שבתאי לקידום מיזמים בתחום התקשורת. בהמשך הדרך רשמה החברה לזכותה אצל הנתבע הפורמאלי הערת אזהרה על הדירה מכח הסכם מכר שבין התובעת לבין החברה מיום 31.12.09. הדירה רשומה כיחידת רישום אחת אך בפועל היא כוללת חמש יחידות דיור המורכבות מדירת התובעת שעל גגה נבנו 4 דירות נוספות במסגרת עסקת קומבינציה בין התובעת ובעלה (שנפטר בשנת 2003) לבין אלמקייס. להלן אבחין בין הדירה בה מתגוררת התובעת, לה אקרא "דירת התובעת", לבין הדירות הנוספות שנבנו על גג דירת התובעת, אותן אכנה "דירות ההרחבה". בכינוי "המקרקעין" אכנה את דירת התובעת ודירות ההרחבה גם יחד, אשר לא הופרדו רישומית במרשם המקרקעין על ידי תיקון צו בתים משותפים. לטענת התובעת היה זה בשל מחלוקות עם אלמקייס ובכללן חריגות בניה שבעטיין אף הורשעו התובעת ואלמקייס בביצוע עבירות מכח חוק התכנון והבניה. בהמשך לכך לא הושלמה עסקת הקומבינציה ואלמקייס לא נרשם כבעל זכויות במקרקעין. התובעת טוענת כי סלמן, שהיה בעל תפקיד בעירית ירושלים, ניצל את עמדתו, את האמון הרב שהיא ושבתאי רכשו לו ואת מצבו של שבתאי - כאלכוהוליסט וכבעל חובות - כדי להערים עליהם בכך שנתן להם לחשוב כאילו הוא יכשיר את חריגות הבניה שבוצעו בעסקת הקומבינציה עם אלמקייס וישיג היתר לבניית שתי קומות נוספות שתיבנינה בעסקת קומבינציה בין סלמן לבין שבתאי. התובעת טוענת כי למעשה זמם סלמן לזכות במקרקעין לעצמו ובעזרת עו"ד יעקב הונה אותה לחשוב כי מסמכים עליהם השניים החתימו אותה דרושים לצורך הבניה הנוספת על הגג ולצורך עריכת צוואה שביקשה להכין לשם חלוקת רכושה לילדיה. בסופו של דבר התחוור לה כי המסמכים שעליהם חתמה בהזדמנויות שונות נועדו להעברת זכויותיה במקרקעין לסלמן. התובעת טוענת כי במעמד חתימתה על המסמכים הנ"ל נכחו גם שבתאי, בתה וחתנה וכי כולם הבינו מסלמן ומעו"ד יעקב כי המדובר בבניית שתי הקומות הנוספות ובהכנת צוואתה ולא במכר זכויותיה במקרקעין (שמכל מקום, מחצית מדירות ההרחבה (שתי דירות) שייכת בכלל לאלמקייס). התובעת ממשיכה וטוענת כי סלמן לא הסתפק בכך וכי כדי להתגבר על החשש כי נושיו של שבתאי יעקלו את חלקו של שבתאי בעיזבון בעלה המנוח, זייף סלמן צוואה של בעלה באופן שיצוין בצוואה המזויפת כי הוא מוריש לה את כל רכושו. לצד הטענות דלעיל טוענת התובעת גם כי "לא קיבלה אגורה שחוקה" בקשר להסכם הנטען (ראו סעיף 34 לתובענה). כלפי טענות התובעת טוען סלמן (בתשובה לתובענה שהפכה לכתב ההגנה) כי הוא מכחיש את טענות הזיוף, המרמה וההונאה של התובעת. לטענתו הוא זה שנפל קורבן למזימה של התובעת ושל שבתאי לגרוף ממנו כספים. זאת גם בהקמת החברה שנועדה לקדם מיזם שהציע שבתאי (על בסיס טענתו כי הוא מקורב לגורם בכיר ביותר בחברת שידורי קשת) וגם בעסקה לרכישת דירות ההרחבה, שאותה הציעו לו התובעת ושבתאי על רקע קשיים כלכליים שלהם והמכשולים שבהם נתקלו בעקבות חריגות הבניה. סלמן טוען כי התובעת ידעה ידוע היטב כי ההסכם עליו חתמה הוא למכר דירות ההרחבה. לא זו בלבד אלא שטיוטות של ההסכם נמסרו לתובעת, לשבתאי ולבני משפחתם קודם לכן במסגרת משא ומתן על אודות תנאי ההסכם שהתנהל במשך כחצי שנה, תוך שהתובעת מעירה הערותיה בנוגע לטיוטה שהועברה לעיונה. סלמן ממשיך וטוען כי רק בדיעבד הסתבר לו כי מחצית הזכויות בדירות ההרחבה הן לכאורה בבעלותו של אלמקייס מכח עסקת הקומבינציה שהיתה בינו לבין התובעת ובעלה המנוח. כדי להפיס את דעתו בהקשר זה טענה בפניו התובעת כי הסכם הקומבינציה עם אלמקייס בוטל בשל הפרות שהפר האחרון וכי אין מניעה למכר דירות ההרחבה כולן. לצד טענתו של סלמן כי קיים הסכם תקף אשר במסגרתו מוכרת התובעת את דירות ההרחבה, הוא מציין גם כי שילם סכומים משמעותיים באמצעי תשלום שונים בעקבות ההסכם ולצורך מילוי חלקו בו. כאמור לעיל, הנתבעים שנותרו בתמונה הגישו גם תביעה שכנגד, אשר בגדרה טענו את שמצוין לעיל, בסעיף 7. בכתב הגנתה לתביעה שכנגד מכחישה התובעת את כלל טענות התובעים שכנגד בקשר לרכישת דירות ההרחבה. היא חוזרת על טענות המרמה שנטענו בכתב תביעתה ומוסיפה הכחשותיה בכל הקשור לתשלומים שסלמן טען ששילם לה בגין ההסכם הנטען. לגבי הטענה כי עוולה בלשון הרע נגד סלמן, טענה התובעת להגנת "אמת דיברתי". ג. תוצאה סופית בקליפת אגוז לאחר בחינת המכלול (ביחס לתביעה ולתביעה שכנגד) הגעתי לתוצאה המורכבת הבאה: א. יש להעניק לתובעת את הסעד ההצהרתי המבוקש בנוגע לכך שהתובעת היא בעלת הזכויות הבלעדית ב"דירת התובעת". ב. יש לדחות את התביעה בכל הקשור ל"דירות ההרחבה". ג. יש לדחות את התביעה לגבי מחיקתה של הערת האזהרה. ד. יש לקבל את התביעה שכנגד במה שקשור ללשון הרע, תוך שייפסקו לזכות סלמן פיצויים בשיעור נמוך מהנתבע, בסך של 10,000 ש"ח. ה. יש לדחות את התביעה שכנגד במה שמתייחס לתשלום שכר דירה עבור דירות ההרחבה. להלן אסביר כיצד הגעתי לתוצאה הנ"ל. אקדים ואציין כי התוצאה הסופית נגזרת, בין היתר, מן הסעדים הספציפיים שנתבעו, מזהות הצדדים להליכים השונים וממכלול השתלשלות העניינים (ובכלל זה העובדה שבמסגרת ההליך דנן לא היה הליך אשר בו סלמן ואלמקייס התעמתו חזיתית זה מול זה). ד. יש להצהיר כי התובעת היא בעלת הזכויות ב"דירת התובעת" לגבי מה שנכלל בפרק זה של פסק הדין, אין למעשה מחלוקת. סלמן עצמו מסכים לכך (בסעיף 37 לתצהיר נ/8 ובפרוטוקול, ע' 78, ש' 10-2) והדבר עולה גם מכך שהסכם המכר מתייחס רק לזכויות התובעת בדירות ההרחבה, וככזה הוא גם דווח לשלטונות מס שבח (נספח ג' לתצהיר התובעת, שצורף לבקשה לצו מניעה). נמצא שהתובעת זכאית לסעד הצהרתי כנ"ל (כמצוין לעיל, בסעיף 20(א) של פסק דין זה). ה. התובעת אינה זכאית להצהרה כי היא בעלת הזכויות ב"דירות ההרחבה" ולמחיקת הערת האזהרה לדעתי יש לתת תוקף להסכם מכר הזכויות שבין התובעת לבין סלמן (נ/1). לתוצאה זו אני מגיע מן התמונה הכוללת המתקבלת מהמסמכים שהוגשו ומעדויות הצדדים והערכתן. ממכלול הדברים עולה בבירור כי הגרסה המשותפת לסלמן ולעו"ד יעקב, הנתמכת גם במסמכים, עדיפה בהרבה על הגרסה המשותפת לתובעת ולשבתאי. מהמכלול עולה כי אכן נוצרו יחסים הדוקים בין סלמן לבין שבתאי והתובעת. במסגרת זו ולנוכח קשיים כלכליים של שבתאי ושל התובעת, נרקמה עסקה לפיה סלמן ירכוש את דירות ההרחבה וכי הוא יעשה זאת באמצעות החברה. מצבו הכלכלי והמשפטי של שבתאי הביא אותו לוותר על מניותיו בחברה (שהוחזקו בנאמנות אצל "שפירא-כהן אחזקות בע"מ") ולהעבירן ללא תמורה לסלמן (נספחים ט' לכתב התביעה וי"ב לכתב התביעה שכנגד). בהמשך הדרך כרתה החברה את הסכם המכר עם התובעת. בתחילה הועברה טיוטה של ההסכם לתובעת ולשבתאי כדי לאפשר להם להעיר הערותיהם ולאחר שהם העירו מה שמצאו לנכון, נערך בבית התובעת ביום 31.12.09 מפגש בנוכחותה ובנוכחות שבתאי, בתה וחתנה, שבמהלכו הסביר עו"ד יעקב לתובעת ולבני משפחתה את מהות הסכם המכר וההסכם נחתם. בקשר לביצוע הסכם זה גם שולמו תשלומים שונים באמצעים שיפורטו להלן. ביצועו של הסכם המכר נקטע לאחר שנתחוור לסלמן כי קיימת עסקה נוגדת מכוחו של הסכם הקומבינציה שערכה התובעת עם אלמקייס (ראו למשל פרוטוקול, ע' 64, ש' 7-4). ניסיונות להגיע להבנות עם אלמקייס בעזרתו של עו"ד יעקב לא צלחו, וכך עומדים הדברים כפי שהם עומדים עתה. התובעת מתכחשת לתוקפו של הסכם מכר כתוב וחתום, אשר מכוחו גם נרשמה הערת אזהרה. לא רק שהתובעת לא עומדת בנטל המשמעותי לשכנע כי הסכם זה מזויף (ראו למשל: ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, פס"ד מ-11.4.13) או חסר תוקף מסיבות אחרות, אלא שהתמונה בכללותה היא דווקא שנוצר הסכם מחייב. בהמשך למצוין לעיל אוסיף בתמצית כי העדויות של התובעת ושל שבתאי הותירו רושם מאד בלתי מהימן. למעשה, די היה בכך כדי להוביל לדחיית רוב רובה של התביעה (פרט למצוין לעיל, בסעיף 23). על כך אוסיף כי לעומתן ניצבות בעיקר עדותו של עו"ד יעקב, אשר הותיר רושם מהימן, וגם עדותו של סלמן, שאף עדותו הייתה מהימנה. כאמור, העדויות של התובעת ושל שבתאי אינן מהימנות עליי כלל. עיקר הדברים מכוון לכך שקיימים פערים וסתירות משמעותיים בין גרסאות שונות שמסרה התובעת במסגרת הודעותיה במשטרה, תצהיריה במסגרת ההליך דנן והדברים שמסרה במסגרת חקירתה הנגדית. דברים אלה אמורים בעיקר בנוגע לעצם חתימתה על הסכם המכר, לנסיבות חתימתה על ההסכם ולמהותה של העסקה, אך גם ביחס להקשרים הנוספים שעלו, דוגמת תשלומים שהתובעת ושבתאי קיבלו מסלמן ומהחברה, חתימותיה של התובעת על מסמכים נוספים בקשר לעסקת המכר ולעניינים נוספים שאותם הציג עו"ד יעקב. כך גם לעניינים הקשורים במצבה הכלכלי ובמצבו הכלכלי, הפיזי והנפשי של שבתאי. במשטרה העידה התובעת כי היה הסכם מכר בינה לבין סלמן בנוגע לדירות ההרחבה. גרסאותיה השונות של התובעת במשטרה לא היו אחידות. היא הסתבכה בהעלאת טענות עובדתיות סותרות בנוגע למכר עצמו ובנוגע למהות הממכר. בראשית הודעתה במשטרה העידה התובעת כי לאחר הקמת החברה נודע לה שסלמן קנה דירה אחת מאלה שחולקו בדירות ההרחבה (הודעת התובעת במשטרה מ-10.6.10, ש' 15-14). אחר כך העידה שעו"ד יעקב אמר לה שהיא חותמת על מכירת בית ולאחר מכן תעביר הרישום בטאבו ואז סלמן יחזיר לה את הבית בחזרה (שם, ש' 23-22, ובש' 48-45), וכי עו"ד יעקב אמר לה שהוא צריך את הדירה, הוא ישעבד אותה והוא יחזיר לה דירה משועבדת (שם, ש' 95-91). גם הודעתה השניה של התובעת במשטרה סבלה מחוסר עקביות ומהעלאת טענות שונות וסותרות. בתחילה העידה כי הייתה עסקת מכר בכך שסלמן הביא עו"ד והחתים אותה שהוא קנה את הבית ממנה ובהמשך לכך אמר לה כי כל ארבע היחידות בדירות ההרחבה הן שלו ושצריך את חתימתה כדי להפרידן (הודעת התובעת במשטרה מ-12.7.10, ש' 8-6). בהמשך הדברים שינתה גרסתה והעידה כי חתמה על העברת הדירות בטאבו כדי שסלמן ושבתאי יוכלו לבנות על הגג (שם, ש' 16-14, וש' 37-35). גרסתה שוב השתנתה: כשנשאלה האם "אמרו לך במילים האלה שאת מוכרת את הדירות?" השיבה "כן" וכי חתמה מאחר וסלמן רימה אותה (שם, ש' 62-59). במסגרת עדותה בהליך דנן הכחישה התובעת את חתימתה על הסכם המכר נ/1 (פרוטוקול 22.9.11, ע' 6, ש, 26-25). זאת בסתירה לגרסתה במשטרה לפיה לא זייפו את חתימתה (הודעת התובעת במשטרה מ-10.6.10, ש' 90-89). במשטרה מסרה מספר גרסאות על עצם חתימתה על הסכם עם סלמן: כי חתמה בכפיה (שם, ש' 29-28), כי חתימתה לא זויפה (שם, ש' 90-89), כי חתמה על מסמך כדי לאפשר בניה נוספת על הגג ולבסוף כי סלמן החתים אותה על הסכם מכר המקרקעין (הודעת התובעת במשטרה מ-12.7.10, ש' 46-44) וכי חתמה משום טיפשותה כי סלמן ועו"ד יעקב רימו אותה (שם, ש' 55-54). גם הודעתו של שבתאי במשטרה סבלה מחוסר התאמה לטענות שעלו בהליך דנן. שבתאי העיד במשטרה כי בתחילה הציע לסלמן לרכוש דירה אחת מהדירות שבדירות ההרחבה, אלא שסלמן הציע מתכונת שונה לעסקה. המתכונת שהוצעה הייתה כי ייערכו שני הסכמים: הראשון - למכר דירות ההרחבה כולן לסלמן והשני - להחזרת הבעלות בדירות ההרחבה לאחר שתושלם הבניה. ההסכמים נחתמו בביתה של התובעת בנוכחותם של שבתאי ושל אחותו ובעלה, כשעו"ד יעקב הבהיר לתובעת מה נעשה בפועל. כשעומת עם עדותה של התובעת שהעידה כי עו"ד יעקב אמר לה שהיא מוכרת את הדירה השיב כי "נראה לי שהוא (עו"ד יעקב) צחק עם אמא שלי" (הודעתו של שבתאי במשטרה מ-12.7.10, ש' 39-22). כאמור, התוצאה שאליה הגעתי מיוסדת גם על עדותו של עו"ד יעקב, שהייתה מהימנה עליי. לעדות זו יש ליתן משקל משמעותי. זאת גם בשל כך שמדובר בעדות של עורך דין, אשר מצופה ממנו התנהלות לגיטימית בכלל ואשר שכנע כי לא נפל כל דופי בהתנהלותו בכל הקשור לייצוג התובעת וסלמן במקרה דנן. עו"ד יעקב ייצג אותם בשלבים הרלבנטיים במה שקשור בהסכם המכר ובנוסף ייצג את התובעת בעניינים שקשורים בצוואתה, במה שקשור ביחסי התובעת עם בתה ובמה שקשור בעיזבון בעלה המנוח של התובעת. מעדותו של עו"ד יעקב מתחוור כי התובעת חתמה על הסכם המכר לאחר שלתובעת ולשבתאי הועברה טיוטת הסכם והם העלו הערותיהם לגביה ולאחר שבמעמד חתימת ההסכם עו"ד יעקב הסביר והבהיר לתובעת ולבני משפחתה את מהות העסקה ומשמעויותיה בעיקר לעניין השיעבוד שנכלל בסעיף 10 להסכם (פרוטוקול, ע' 63, ש' 17 - ע' 64, ש' 3; שם, ע' 65, ש' 19-18). דברים אלה מקבלים חיזוק מהודעתה של התובעת במשטרה (הודעת התובעת במשטרה מ-10.6.10, ש' 95-91). בשולי ההתייחסות לעדותו של עו"ד יעקב אזכיר כי ב"כ התובעת ציין כי יש להיזהר בעדותו של עו"ד יעקב שכן יש להניח שהוא ינסה להצדיק את המהלכים שנקט ולמנוע מעצמו סיבוכים. גם בהינתן הערה זו, התרשמותי מעדותו של עו"ד יעקב היא כפי שצוין לעיל. גם מסמכים שנערכו בזמן אמת על ידי עו"ד יעקב תומכים בגרסת סלמן ומטים את הכף נגד טענות התובעת. ראשית - משנקבע כי התובעת חתמה על הסכם המכר מתוך מודעות לתוכנו הרי בחינת סעיף 10 מעלה כי מפורטת בו המתכונת לרישום הערת אזהרה, ככל שתידרש כזו לצורך קבלת משכנתה על ידי סלמן. הוסכם כי הדבר ייעשה במתכונת דו שלבית. בתחילה תירשם הערה על דירת התובעת ובהמשך הדרך, לאחר שצו רישום בית משותף יתוקן, תועתק ההערה. דברים אלה תואמים את עדותו של עו"ד יעקב (פרוטוקול, ע' 61, ש' 26 - ע' 62, ש' 2). כך, גם בטופס דווח למס שבח החתום במספר מקומות על ידי התובעת נרשם כי הממכר מכח ההסכם (נ/1) הוא דירות ההרחבה - מה שנבנה על גג הבית (נספח ג' לתצהיר התובעת בבקשה לצו מניעה זמני). נדבך נוסף המתווסף לחובת התובעת לגבי מה שנדון עד כה הוא בכך שבתה של התובעת וחתנה לא העידו בהליך דנן. ברי, כי עדים אלה שהם בשליטת התובעת יכלו לשפוך אור על נסיבות חתימת ההסכם, על ההסברים שהתובעת קיבלה מעו"ד יעקב ובכלל. לכן הימנעותה של התובעת מלהעיד את בני משפחתה הנוספים שנכחו במעמד החתימה מחזקת עוד יותר את התוצאה. על דברים אלה אוסיף כי גם לא הוגשה חוות דעת של מומחה לכתב יד ולמסמכים (על אף שהתובעת ציינה בסעיף 31 של כתב התביעה כי בכוונתה להגיש חוות דעת כזו). גם בכך יש לשמוט הבסיס למקצת טענות התובעת, לעמעם עד מאד את טענות התובעת בנוגע למרמה וזיוף ובכלל זה בכל הקשור לטענות זיוף צוואת בעלה המנוח על ידי סלמן. גם טענתה של התובעת כאילו לא קיבלה "אגורה שחוקה" בעקבות ההסכם לא עמדה במבחן הראיות. בסעיף 7(א) להסכם המכר נאמר כי "סכום של 1,000,000 ש"ח שולם במעמד חתימת הסכם זה והחתימה מהווה אישור לקבלת הסכום". סלמן טוען כי על רקע הקשיים הכלכליים שעליהם סיפרו לו התובעת ושבתאי (ובכלל זה עיקולים על חשבונות הבנק שלהם) הוסכם עד קודם לחתימת הסכם המכר כי סכום זה ישולם לתובעת ולשבתאי במזומן. על כן מעבר לתשלומים ששולמו לתובעת ולשבתאי במזומן ולתשלומים ששולמו לנושים של התובעת ושל שבתאי, הוא העמיד לרשותם כרטיס אשראי מטעם החברה. לשם כך נמסר לתובעת ולשבתאי ייפוי כח, שבו מצוין במפורש כי השימוש בכרטיס האשראי נעשה כתמורה עבור רכישת דירות ההרחבה (נ/3). לטענתו של סלמן מאחר וסעיף 7(א) להסכם המכר מציין אישור לתמורה ששולמה, הוא לא מצא לנכון לשמור אישורים שונים לתשלומים שבוצעו ובכלל זה אישורים חתומים על ידי התובעת המאשרים סכומים שקיבלה ממנו בתקופות שונות. לצד האמור סלמן הוסיף ביסוס לכך ששולמו סכומים שונים לתובעת ולשבתאי. הוא הגיש דוגמאות לאישורים כאלה על סך כולל של 534,980 ש"ח (נ/2). ובנוסף הגיש קבלות של בתי עסק שונים ואישורים של חברת האשראי. לטענתו גם באלה ניתן לראות תשלומים ששילם לתובעת ולשבתאי. התובעת טוענת כי סלמן לא שילם לה ובעבורה דבר וכי ככל שסלמן שילם לשבתאי (ולבתה) סכומים שונים היה זה כהלוואה שהוחזרה באמצעות שכר דירה שהתקבל מאחת מהדירות שבדירות ההרחבה ובעיקר תשלומים ששולמו על ידי סלמן במסגרת המיזם המשותף שליישומו הוקמה החברה. בהמשך למצוין לעיל ובכלל, איני מקבל את טענות התובעת בנוגע לאי קבלת תשלומים בגין עסקת המכר. ראשית - התוקף שניתן לחתימת התובעת על הסכם המכר משקף גם את הסכמתה לאמור בו ובכלל זה לסעיף 7(א) שלו בו נאמר במפורש כי "החתימה מהווה אישור לקבלת הסכום" הנ"ל. שנית - עדותו של עו"ד יעקב לפיה הוא הקריא לתובעת ולנוכחים במעמד חתימת ההסכם את עיקרי ההסכם וכי בהקראה "בעניין הכסף ומועדי התשלומים אנו מדייקים" (פרוטוקול, ע' 66, ש' 5-1). עו"ד יעקב הוסיף כי להבנתו מיליון השקלים שולמו זה מכבר וסלמן ושבתאי הראו לו תיעוד של העברות כספים בסך של 300 או 400 אלף ש"ח (שם, ע' 66, ש' 24 - ע' 67, ש' 4; וראו גם ע' 68, ש' 28 - ע' 69, ש' 8). שלישית - מקובלת עליי טענתו של סלמן כי החברה הוקמה כמיזם משותף לו ולשבתאי שטרם קרם עור וגידים ולא דובר וסוכם על תשלום שכר לשבתאי (סעיף 32 לתצהיר נ/8). מהתמונה המשתקפת ממכלול הראיות - ובכלל זה מאישורים לתשלומים בחתימת התובעת אותם הציג סלמן - מסתבר כי סלמן שילם לתובעת תשלומים שונים המסתכמים במאות אלפי שקלים. במצב דברים זה ניתן לקבוע כממצא כי סלמן שילם את אותם מיליון ש"ח, סכום שהוסכם ששולם בסעיף 7(א) להסכם ועוד סכומים נוספים כנ"ל. בטרם חיתום פרק זה של פסק הדין אתייחס לטענת התובעת כי ההסכם שעליו דובר עסק בבניה על גג דירות ההרחבה ולא במכירת אותן דירות. אכן, נושא הבניה על גג דירות ההרחבה (שהתובעת טענה שהוא היחיד שעמד על הפרק) עלה במהלך הדרך. עם זאת, מקובלת עליי גירסתם של סלמן ושל עו"ד יעקב כי ללא הסכמת דיירי הבניין לא נתגבשו כלל התנאים לקידום עניין זה וכי כפועל יוצא מכך נזנחה הבניה על הגג וקודמו המהלכים לעסקת המכר. פרט למהימנותם ולחוסר המהימנות של התובעת ושל שבתאי, הרי שלעניין זה שלא נתקבלה הסכמת הדיירים כנ"ל העיד גם נחום רגב (בתצהיר ובחקירה נגדית) כי אספה כנ"ל התכנסה בשנת 2008 וכי במסגרתה הוא התנגד להצעה בעקבות התנגדות של שכנים אחרים (פרוטוקול, ע' 53, ש' 25-19). במצב דברים זה כשאין באמתחתם את הסכמת השכנים הנחוצה לצורך הוספת בניה על גג דירות ההרחבה אין זה סביר כי ייערך הסכם שייעודו - כטענת התובעת ושבתאי - בניה כנ"ל (וראו גם עדותו של סלמן בפרוטוקול, ע' 76, ש' 18-1). לנוכח כל שנאמר עד כה, התובעת אינה זכאית לסעד ההצהרתי שנתבקש לפיו היא הבעלים הבלעדי בזכויות ב"דירות ההרחבה". היא אכן הבעלים הרשום של הזכויות, אלא שהיא העבירה את זכויותיה לסלמן בהסכם המכר (ובעסקה נוגדת העבירה זכויות גם לאלמקייס). בהמשך לכך ובכלל, התובעת גם אינה זכאית למחיקת הערת האזהרה (הרשומה על כל החלקה ואינה ניתנת להפרדה). ו. התביעה שכנגד - התובעת עוולה בלשון הרע כלפי סלמן במסגרת תביעתו הנגדית של סלמן מבוקש סעד של פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח מכח טענה כי התובעת עוולה כלפיו בלשון הרע. המדובר במכתב (נספח כ"ז לכתב התביעה שכנגד), ששלחה התובעת לראש עירית ירושלים ולגורמים בכירים בעיריה. במכתב מעלה התובעת טענות קשות כנגד סלמן (וגם כלפי עו"ד יעקב) ובכלל זה "מעשה מרמה עושק ונוכלות", תוך ניצול מצבו של שבתאי ובעיקר מעמדו של סלמן כבכיר בעיריה. במסגרת התביעה שכנגד טוען סלמן כי במכתב זה הוציאה התובעת דיבה נגדו במטרה למנוע ממנו לעמוד על זכויותיו, לפגוע בשמו הטוב ולגרום לפיטוריו ממקום עבודתו (סעיף 37 לכתב התביעה שכנגד). התובעת אינה מכחישה כי המכתב הנ"ל נשלח בשמה ואינה חולקת כי יש באמור בו משום דיבה רעה על אודות סלמן. עם זאת, התובעת טוענת כי עומדת לזכותה הגנת "אמת דיברתי" (סיכומי התובעת בע' 91, ש' 24-23). איני מקבל את טענת התובעת להגנת "אמת דיברתי". משנקבע מה שנקבע לעיל, הרי שהתובעת ידעה בזמן אמת כי סלמן לא הונה אותה, לא ניצל את מעמדו בעיריה וגם לא ניצל את מצבו של שבתאי. לצד הקביעה העקרונית דלעיל בדבר עצם קיומה של עוולה כנ"ל, לא מצאתי לחייב את התובעת במלוא הסעד המבוקש (על פי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע). אכן, מכתבה של התובעת ממלא אחר דרישות סעיף 1(3-1) לחוק איסור לשון הרע. אולם, לא מצאתי כי השלכותיו של המכתב פגעו בסלמן אובייקטיבית וסובייקטיבית באופן שיצדיקו פסיקת מלוא הסעד שקבוע בסעיף 7א(ב) הנ"ל. ראשית - סלמן לא איבד את משרתו ואת האמון שרכשו לו בעירית ירושלים. למרות המכתב הוא אף מונה לתפקיד בכיר נוסף. סיום העסקתו בעיריה נבע מהתחלת התמחותו במקצוע עריכת דין במסגרת ציבורית של הרשות לניירות ערך (פרוטוקול, ע' 72, ש' 18-17). שנית - מכתבה של התובעת נתקבל בעירית ירושלים ב-1.8.10. למרות טענות סלמן לפגיעה במהלך התקין של עבודתו בעיריה ושאלות שנשאל בעקבות המכתב על ידי היועץ המשפטי של העיריה, הרי שסלמן לא נקט מהלך כלשהו נגד התובעת בעקבות המכתב והוא עשה זאת לראשונה במסגרת תביעה שכנגד לתביעת התובעת. מהלך דברים זה מלמד כי בפועל הפגיעה בסלמן לא מצדיקה מתן מלוא הסעד המבוקש אלא סעד מידתי ומצומצם הרבה יותר. לאחר שקילת המכלול לעניין סכום הפיצויים בהמשך לכל שנאמר עד כה, אני מעמיד את סכום הפיצויים על 10,000 ש"ח למועד פסק דין זה. ז. התביעה שכנגד - התובעים שכנגד לא זכאים לסכום כלשהו בגין שכר הדירה בדירות ההרחבה התובעים שכנגד טוענים כי הם זכאים לתשלום שכר דירה בגין 4 הדירות המרכיבות את דירות ההרחבה (למעט 8 חודשים בהם נתקבל שכר דירה בגין אחת מהדירות הנ"ל). לדעתי מכח ההליך דנן אין מקום להטלת חיוב בקשר לכך. כאמור, המדובר ביחידה רישומים אחת הכוללת את ארבע "דירות ההרחבה" ואת "דירת התובעת", וקיימת מחלוקת שעניינה עסקה נוגדת עם אלמקייס. בטרם תוכרע מחלוקת זו (אשר, כאמור, לא תוכרע במסגרת פסק דין זה) ותיקבע חלוקה והפרדה של הדירות הספציפיות שאותן יש לשייך לתובעים שכנגד אין לפסוק את הסעד המבוקש המבוסס על טענה לבעלות בדירות ההרחבה כולן. ח. סוף דבר התוצאה הסופית של פסק הדין (ביחס לתביעה ולתביעה שכנגד) היא כאמור לעיל, בסעיף 20. בהתחשב במכלול ההליכים ובתוצאותיהם, אני מחייב את התובעת לשלם לסלמן - עבור שכ"ט עו"ד והוצאות משפט גם יחד - סכום כולל של 10,000 ש"ח למועד פסק דין זה. קרקעותסכסוך קרקעותירושליםמקרקעיןסכסוך