סעיף 54(א) בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות." בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, (1999), (להלן: "פרשת טלמצ'יו") התייחס הנשיא (דאז) ברק לפרשנות צוואה, ואמר: בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה - כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי - הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה"גוף" (ה-verba) לבין ה"נשמה" (ה-voluntas) (השוו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ להלן - פרשת אפרופים [1]), בעמ' 296). יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה. מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [2], בעמ' 28). מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת..." (ראו בעניין זה גם: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות צוואה, כרך חמישי, 131, (2001),). צוואהירושה