מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עלות שירותי ייעוץ כלכלי: 1. התובע, כלכלן במקצועו, נתן שרותי יעוץ כלכלי וכספי בתור "קבלן עצמאי" לנתבעת בתקופה של 26 חודשים בין 2/97 ל- 4/99.   זאת - לאחר תקופה של מתן יעוץ קודם (עד 10/95) שניתנה בחסות פרויקט חונכות של משרד התמ"ס - ומכאן ההכרות בין הצדדים.   2. התביעה ותביעה נגדית - נשוא ההליך שלפני - הם בגין מחלוקות בדבר התמורה שזכאי התובע לקבל עבור שרותיו, ובהתייחס לסכומים ששולמו לו בפועל - האם שולם שכרו הראוי בחסר, שמא עליו להשיב לנתבעת עודף שבכיסו.   3. בין הצדדים אין ולא היה הסכם כתוב להסדרת יחסיהם, ולמעשה אין עילת התביעה נסיון לאכוף חוזה העסקה שתניותיו וכיבודן במחלוקת, אלא מדובר בדרישה לקביעת שכרו הראוי וההולם של התובע, לפי שיטתו. (וראה - תביעתו לביה"ד האזורי לעבודה עת ניסה לטעון לקיום יחסי עובד - מעביד בינו לנתבעת, ושם רכיבי התביעה, עילותיה וסכומיה שונים בתכלית מתביעתו הנוכחית).   לב הטענה שבפיו - שכל אשר שולם לו בפועל - נעשה תוך הבנה הדדית שהוא יצורף כבעל מניות לחברה, וכי חלק הארי של שכרו המגיע יבוא לידי ביטוי בהקצאת המניות העתידית, שעל תנאיה ושיעורה נוהל מו"מ ממושך.   4. לטענת התובע, וכמוכחש ע"י הנתבעת, נוהל המו"מ עימו בחוסר תום לב, ועם סיומו ללא תוצאה נותר קירח מכאן ומכאן. מחד - מניות אין ומאידך - שכרו הראוי לא שולם, מתוך ציפיה להתגשמות התכלית המשותפת של שיתופו כבעלים בחברה הנתבעת.   הנתבעת גורסת כי המו"מ התפוצץ בשל טעמים שבשליטת התובע, וכי נוהל על ידה בדרך מקובלת ובתום לב, ואין לתובע על מי להלין אלא על עצמו.   לשיטת הנתבעת - לא רק ששולם לתובע, בגין שרותיו, כל שהוסכם עמו מעת לעת, אלא ששולמו לו תשלומי עודף שהם בגדר הלוואות בנות החזר.   5. על מנת להכריע בסכסוך נכונה - יש להתבסס על שתי קביעות, העולות לדעתי מחומר הראיות שהונח בפניי:   א. אין ראיה כי המשא ומתן עם התובע נוהל בחוסר תום לב, וגם אין לכך חשיבות. העיקר הוא שהמשא ומתן להקצאת מניות שלא הניב פרי אכן עמד ברמת הציפיה ההדדית ביסוד ההסכמות העיתיות על שכרו של התובע, לפחות עד שלב מסויים. היעד של צרוף עתידי של התובע לבעלי החברה, עמד בפני שני הצדדים והשליך גם על נכונות התובע לקבל שכר שלא שיקף בכל נקודת זמן את שווי העבודה שהשקיע עבור החברה.   ב. כל נסיון "לשחזר לאחור" במדויק את המוסכם, בכל נקודת זמן, גבי שכר התובע, נועד לכשלון. הצדדים לא נתנו דעתם אי פעם, ובמפורש לשאלה ההיפוטתית מהו השכר "האמיתי" הראוי להשתלם בדיעבד, חלף שרותיו, אם יכשל המשא ומתן. הצדדים "זרמו" על ציר הזמן, תוך הסכמות אד-הוק ל"שכר ביניים" כזה או אחר.   6. מכאן - שכדי להגיע לתוצאה הוגנת, מאוזנת וכזו שתמנע התעשרות בלתי מוצדקת של מי מהצדדים, יש לקבוע עד כמה שיקף השכר ששולם בכל תקופה, את שווי שרותי התובע לחברה או לחילופין, האם בפרק הזמן הרלוונטי שיבדק, ניתן לגזור מעומד דעת הצדדים, הסכמה אמיתית ומודעת שהתשלום, לאותו זמן, הוא שכר הנכון, הסופי והמוסכם המגיע לתובע, אף אם המשא ומתן לא יסתיים בהצלחה.   7. מצויידים בקביעות נשוא סעיף 5 שלעיל, ומונחים ע"י העקרון שבסעיף 6 לעיל, ניתן לבחון את ההתחשבנות בין הצדדים בחתך התקופות השונות שיפורטו:   7.1 התקופה 97 / 6 - 2 (5 חודשים): התובע לא קיבל כל תמורה עבור שירותיו בתקופה זו. לטענת הנתבעת היה מדובר על מהלך של " שיווק עצמי" מטעם התובע, וממילא ניתנו רק שעות עבודה מועטות. איני מקבל טענה זו, שכן בין הצדדים היתה הכרות יסודית קודמת, כפי שפורט, ולא היה צורך לתובע לשווק את כישוריו חינם אין כסף. דווקא בתקופה ראשונית זו, היתה לתובע מוטיבציה חזקה להכנס לחברה וכבעל מניות עתידי, וסביר כשיטתו שבשלב זה ויתורו על שכר בעין נבע מציפיה עתידית להשתלבות בתאגיד. בראיה לאחור - יש לחייב הנתבעת בעלות ראויה בגין שרותיו. תחשיב התובע, כמפורט בתצהירו לפי 50 דולר לשעת עבודה (לפני מע"מ), נראה סביר והולם. הואיל שמדובר על 46 שעות עבודה, הסכום הוא 2,300 דולר (שתורגם בשעתו ל- 9,917 ₪) וזה בר תשלום לתובע.   7.2 התקופה 07/97 עד 06/98 (11 חודשים): בתקופה זו, שולם לתובע סך של 2,500 ₪ ומע"מ לכל חודש. מדובר בתקופה ממושכת ביותר, ועוד קודם שהנתבעת דרשה מן התובע להרחיב את היקף השרותים שנתנו (דרישה שאולי עלתה מ- 02.98 ואילך אך הבשילה רק ב- 07/98). קשה לחשוב שלכל אורך תקופה זו, התנהל משא ומתן רצוף סביב צרופו של התובע לחברה, וכי כל העת הסתפק התובע בשכר צנוע מן המגיע - לשיטתו, ורק בשל הציפיה האמורה להבשלת המשא ומתן. הדעת נותנת שהשלמתו של התובע לאורך זמן כה רב עם שכר קבוע ומוגדר כנ"ל, עולה כדי ויתור על תביעות רטרואקטיביות ומדובר בתקופה זו בהסכמה אמיתית ומודעת לגובה השכר ואף אם המניע היה בחלקו כנטען, התחשבות במצב הכלכלי הדחוק של החברה. כאשר מדובר בהסכמה כזו - אין לפסוק לתובע מאומה בנוסף. 7.3 התקופה 98 / 11 - 7 (5 חודשים): לענין תקופה זו, שבה אין חולק שהיקף עבודת התובע עלה, והיתה כוונה להעלות שכרו, יש מחלוקת רבתי על דרך חישוב השכר. ניתחתי עדויות הנוגעים בדבר (ה"ה שנצר מטעם הנתבעת, מנה"ח בצון נעים, והתובע עצמו) ומסקנותי - שאכן הוסכם החל מיום 07/98 להצמיד את שכרו של התובע לנוסחה של 40 אחוז מתוך 95 אחוז עלות שכר המנכ"ל שנצר (לפני מע"מ) עלות שכר המנכ"ל, הבסיס לחישוב הנוסחה, השתנתה לאורך התקופה, כאשר לתובע עצמו, שהוא בעל עניין בדבר, יש יד ורגל בקביעתה. הוכח כי בשלב מסויים אף נתן המנכ"ל שנצר הוראה להפחית את שכרו. בעת גיבוש נוסחת השכר לתובע, בסמוך ל- 07/98, עלות שכר המנכ"ל עמדה על כ- 20,690 ₪ ומכאן ששכרו הנגזר של התובע היה צריך להיות 7,862 ₪ ומע"מ. אני קובע שכוונת הצדדים והסכמתם היתה לקבוע את השכר מכאן ואילך, והפעם בלי כל זיקה לצרוף התובע לבעלי המניות, ולנוסחה זו, כאשר נקודת הבסיס היא עלות השכר לאותה עת. את השינוים - מעלה ומטה - בעלות שכר המנכ"ל יש לנטרל , "ולדבוק" בנוסחה המקורית שכן, למשל, קשה להלום שהתובע היה צריך להסכים, בדיעבד, להורדת שכר רטרואקטיבית שהמנכ"ל גזר על עצמו. השכר של 7,862 ₪ נתפס כהולם וראוי, ולמעלה מזה - מוסכם ומקובל על הכל נכון לאותה עת. לא הוברר עד תום מדוע קיבל בפועל התובע במהלך 98 / 11 -7 סכומים של 12,000 ₪ לחודש, אך בין שהדבר היה הלוואה ממש ובין כתשלום עודף שסיבתו אחרת - כך או כך מדובר בתשלום יתר, שהתובע עצמו הודה באופיו בעת ניסוח נ/3 מיום 26.04.99 . ההסתייגות בנ/3 (סעיף 6) כאילו מדובר בעודף "לכאורה" עניינה - גישתו של התובע כי יש לקזז העודף כנגד "שעות נוספות" שביצע. אולם שעות נוספות כאלו לא הוסכמו, לא תומחרו על ידי הצדדים ולא הוכחה כל עילה לחייב בהן את הנתבעת. יוצא שהעודף נותר עודף ותו לא. לפי שחישוב אריתמטי פשוט מעלה שהיה על הנתבעת לשלם לתובע עבור תקופה זו סך של 39,340 ₪, ובפועל קיבל סכום של 60,000 ₪, נוצר עודף בר החזר או קיזוז של 20,690 ₪.   7.4 התקופה מ- 12/98 עד 01/99 (חודשיים): בתקופה זו שולם לתובע בפועל 7,800 ₪ בכל חודש. היה זה במעוגל, אכן הסכום המגיע לו לאשורו, כאשר הופסקו תשלומי היתר הקודמים שהיו בכל חודש. לזכותו של התובע הפרש זעום של 124 ₪,שכן מצינו שהסכום החודשי המדויק המגיע הינו 7,862 ₪.   7.5 התקופה 02/99 (חודש אחד): לתובע שולם 9,000 ₪. נוצר עודף בר החזר, ביחס לסכום המגיע - וזאת בגובה 1,138 ₪.   7.6 התקופה 03/99 (חודש אחד) כפי שהעידה גב' שרצר הוכן שיק לתובע עבור חודש זה, אך זה לא נמסר לו, שכן המחלוקת כבר נתגלעה בין הצדדים ונעורה השאלה של "החזר ההלוואות" או התחשבנות סביב תשלומי העודף שקיבל התובע, ואולם אין חולק שבעקרון זכאי התובע לסכום הרגיל בעבור חודש זה. מכאן שיש לזכות התובע ב- 7,862 ₪.   7.7 התקופה 04/97 (חודש אחד): אין חולק שזהו החודש האחרון שבו ניתנו, בכלל, שרותים כלשהם לחברה ע"י התובע, אך יש פלוגתא ביחס לעיתוי המדויק של ניתוק יחסי הצדדים, וכמה, אם בכלל הספיק התובע לעבוד בשרות הנתבעת באפריל 99. בשלהי החודש (25/04) כבר שולח התובע מכתב התראה כעוס לנתבעת, ויש להניח שהאש הזרה ניצתה בין הצדדים עוד זמן מה קודם לכן. קשה לקבוע ממצא ברור ביחס לימי העבודה המזכים את התובע, במהלך 04/99 ויהא זה הוגן ליתן לו שכרו בעד מחצית החודש, קרי, 3,941 ₪.   8. סיכום ותוצאה:   8.1 נמצא שעל החברה הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין שכר ראוי או שכר מוסכם, עבור שירותיו, בסך כולל של 21,834 ₪. 8.2 נמצא שעל התובע להחזיר לנתבעת עודף תשלומים, שלא היה זכאי להם בגובה 21,828 ₪. 8.3 לכל צורך מעשי הסכומים הללו מקזזים זה את זה לחלוטין. 8.4 לכן הריני מורה על דחיית התובענות ההדדיות. 8.5 בנסיבות ולאור התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו.    שירותי ייעוץשירותי יעוץייעוץ פיננסי