מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על דחיית תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד סגן הנשיא, השופטת מ' שריר) מיום 3.9.00 בו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים. בית המשפט הנכבד קבע, כי המערערת לא הצליחה להוכיח שהפגיעה בה נגרמה על ידי מכונית בה נהג המשיב 1, אשר השימוש בה בוטח על ידי המשיבות 2 ו-3. 2. התביעה הוגשה לבית משפט קמא נגד שלושה נתבעים בלבד, הם המשיבים 1-3. בדיון בקדם ערעור הוסכם כי המשיבה 4 תצורף להליך כמשיבה נוספת, בהסכמתה, חרף העובדה שלא הייתה בעלת דין בבית משפט קמא. עוד הוסכם, כי הדיון בערעור יערך כאילו המשיבה 4 הייתה בעלת דין בערכאה הדיונית ועל סמך החומר הקיים. יריעת המחלוקת בבית משפט קמא הייתה מצומצמת ביותר. המשיבים 1-3 לא חלקו על כך שמכונית נוסעת פגעה ברגלה השמאלית של המערערת. השאלה היחידה שעמדה לבירור באותו שלב הייתה, האם הפגיעה נגרמה על ידי המכונית בה נהג המשיב 1 או שמא על ידי מכונית אחרת כלשהי, שנהגה בלתי ידוע. על כן ברור מדוע הוסכם מה שהוסכם בעניין צירופה של המשיבה 4: בהנחה כי לא הוכח שהמשיב 1 נהג במכונית שפגעה במערערת, וכאשר לא הייתה מחלוקת שהמערערת אומנם נפגעה על ידי מכונית, הרי החבות בפיצוי המערערת מוטלת על המשיבה 4, כאשר לא ידוע מיהו הנהג הפוגע (סעיף 12א(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975). משמע, אם יידחה הערעור לגבי פסק הדין תהא המשיבה 4 חייבת בתשלום פיצויים למערערת. לעומת זאת, אם יתקבל הערעור המכוון נגד המשיבים 1-3 יישאו המשיבות 2-3 בתשלום הפיצויים. 3. הארוע בו נפגעה המערערת התרחש ביום ו', 10.7.98, בשעת צהריים. המערערת ביקשה לחצות רחוב מסוים בשכונת התקווה בתל-אביב. נלוותה אליה אישה אחרת, שטיפלה באביה של המערערת (להלן - המטפלת). השתיים החלו לחצות את כביש ואז עבר במקום כלי רכב ועלה על כף רגלה השמאלית של המערערת. על פי עדויותיהן של המערערת והמטפלת, כלי הרכב בו מדובר היה טנדר לבן או רכב מסחרי לבן. לא הייתה מחלוקת על כך שהמשיב 1 נעצר בסמוך למקום הארוע שניות ספורות לאחר ההתרחשות וכי הוא נהג במכונית מסחרית לבנה. המערערת והמטפלת העידו על כך שראו רכב מסחרי לבן מתקרב אליהם, כי כלי הרכב פגע במערערת וכי מיד בהמשך נעצר כלי הרכב. שתי העדות העידו על עניינים נוספים אך אין צורך לפרט את הדברים. מה שחשוב לומר הוא שבית המשפט לא היה מוכן ליתן אמון בדברי עדות אלה, למעט בדברן כי המערערת נפגעה על ידי רכב מסחרי לבן. המשיב 1, שכאמור עצר מיד בסמוך למקום הארוע, בעקבות צעקות של אנשים בסביבה, הכחיש כל מעורבות בתאונה. בית משפט קמא מצא כי עדותו עשתה רושם כן ומשכנע. אין מחלוקת על כך שהרכב בו נהג המשיב 1 היה רנו אקספרס מסחרי בצבע לבן. 4. בנוסף לעדים שכבר נזכרו, נציין כי בבית משפט קמא העיד מטעם התביעה איציק מועלם שנמצא במקום הארוע. הוא העיד שלא ראה את התאונה אך אמר כי "היו שם צעקות של רכב שפגע בה, אנשים או האישה עצמה, הצביעו על רכב שפגע בה, זה היה רכב רנו אקספרס צבע לבן" (עמ' 9 לפרוטוקול). העד מועלם, איש משמר הגבול שלא היה אותה עת במדים, עיכב את המשיב 1 וזימן את המשטרה. עד נוסף שהעיד כעד תביעה היה בוחן המשטרה ג'ים נמר. העד העיד על כך שלא מצא שום סימן שיצביע שכלי הרכב בו נהג המשיב 1 היה זה המעורב בתאונה. העד ייחס חשיבות רבה לכך שלא מצא שום סימן של מה שנקרא "ניגוב אבק" על כלי הרכב, סימן אשר מצביע על כך שהיה מגע בין רכבו של המשיב 1 לבין הולך רגל כלשהו. יחד עם זאת אמר העד כי קיימת אפשרות שלא יישאר סימן על הרכב, אם כי האפשרות קלושה (עמ' 5 לפרוטוקול). עוד אמר העד כי ייתכן שנהג מכונית יעלה עם רכבו על רגלו של הולך רגל ולא ירגיש בארוע (שם). 5. כאמור, הערכאה הדיונית לא נתנה אמון בדברי המערערת והמטפלת, כאשר הן ביקשו לקשור בין הרכב בו נהג המשיב 1 לבין הארוע, למעט לגבי העובדה שהמכונית שפגעה במערערת הייתה מכונית מסחרית לבנה. כמו כן ניתן אמון בדברי המשיב 1, שהכחיש מעורבות בתאונה. דעתנו היא, שעל סמך הנתונים שלא הייתה מחלוקת לגביהם יש לקבוע כי המערערת הצליחה להראות, על פי מאזן ההסתברות, שהמכונית אשר פגעה בה הייתה זו שנהג בה המשיב 1. נציין את הדברים הבאים: א. המכונית הפוגעת הייתה מכונית מסחרית לבנה. ב. לא הובאה שום הוכחה שבמקום נראתה בעת הארוע מכונית מסחרית לבנה אחרת. ג. חלפו שניות ספורות מן התאונה ועד שהרכב בו נהג המשיב 1 נעצר בסמוך. ד. המרחק ממקום הארוע ועד לנקודה בה נעצר המשיב 1 היה כ-10 מטר (לפי עדות המשיב 1 - עמ' 15 לפרוטוקול). ה. המערער עצמו העיד כי עצר מיוזמתו, לאחר ששמע כי אנשים ברחוב צועקים לו לעצור (עמ' 15-16 לפרוטוקול). ו. גם העד מועלם העיד על כך ששמע צעקות ואלה גרמו לו לעכב את הרכב בו נהג המשיב 1. נעיר, כי ניתן בהחלט להסתמך על דברי העדים כי אחרים, שלא העידו, השמיעו צעקות וקראו למשיב 1 לעצור: ראשית, לא באה התנגדות לעדות השמיעה. שנית, אותם דברים של אחרים, אשר לא הובאו לעדות, באים בגדר החריג לעדות שמיעה הידוע כרס גסטה. כאשר מחברים יחדיו את הנתונים האחרונים שמנינו, יש לקבוע כי הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי כי המשיב 1 נהג ברכב שפגע במערערת. עלינו להדגיש, כי איננו מתערבים בהתרשמותו של בית משפט קמא ממהימנותם של העדים שהעידו בפניו. ההתערבות בפסק הדין מבוססת על נתונים עובדתיים שבית משפט קמא קיבל אותם, ושלמעשה אין לגביהם מחלוקת. לדעתנו, טעה בית משפט קמא במשקל שנתן לנתונים שאינם במחלוקת, תוך שהציב, למעשה, משוכה גבוהה מדיי מבחינת המאזן הראייתי. 6. אשר על כן, אנו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין. נקבע, כי על המשיבות 2-3 לשאת בתשלום הפיצויים למערערת. התיק יחזור לבית משפט קמא להמשך הדיון. המשיבות 2-3 יישאו באגרת הערעור וכן בשכר טרחת עורך דין של המערערת בסכום של 15,000 ש"ח ובאותו סכום של שכר טרחה לזכות המשיבה 4. לשכר הטרחה יתווסף מע"מ. פיצוייםתאונת דרכיםערעור