מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לפסול עצמו:              ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת נ' רביב) מיום 9.4.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 101020/01.   1.        המשיבים הגישו לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המערערים מנכס מקרקעין שבבעלותם הנמצא בשכונה הידועה בכינויה כ"שכונת הארגזים" בתל-אביב. למערערים ניתנה רשות להתגונן בטענת "בר רשות מכללא" וכן בנוגע לזכאותם לפיצויים בגין ביטול הרשות על ידי הבעלים, לרבות בשאלת שווי הפיצויים. ביום 2.1.03 קבע בית המשפט כי בעלי הדין יגישו תצהירי עדות ראשית, לרבות מסמכים, ראיות וחוות דעת, והתיק נקבע לשמיעת הוכחות ליום 27.3.03 וליום 9.4.03. בדיון מיום 27.3.03 טען ב"כ המערערים, אשר קיבל את התיק לטיפולו בשלב מאוחר, כי לאחר לימוד התיק הוברר לו כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר וכי יש לתקן את כתב ההגנה מטעם המערערים. כן נטען, כי כתב התביעה דורש אף הוא תיקון שכן המשיבים אינם יכולים להתבסס על טענה של הצעה לפיצויים, מבלי לפרט את מהות ההצעה והנתונים העומדים בבסיסה. בית המשפט נמנע מלדון בטענות שהעלה בא כוח המערערים, ואף דחה את בקשת המערערים להאריך את המועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם ולתיקון כתב הגנתם, וקבע כי בדיון הקבוע ליום 9.4.03 יישמעו רק עדי התביעה. בפתח הדיון מיום 9.4.03 ביקשו המערערים להעלות מספר טענות מקדמיות בטרם יחל שלב שמיעת הראיות. לטענתם, סרב בית המשפט לשמוע את טענותיהם, ורק לאחר הפעלת לחצים נעתר לבקשתם, תוך שהוא קובע כי הטענות יועלו בקצרה. המערערים טענו כי התובענה אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר, כי חוות דעת המומחה מטעם המשיבים הוגשה שלא בהתאם לתקנות, כי המשיבים לא צירפו לכתב תביעתם מסמך מהותי אשר צורף בחלקו לתצהירי העדות הראשית מטעמם, וכי התביעה הוגשה רק כנגד חלק מהנתבעים הנכונים וכי יש להורות על צירוף גורמים נוספים שיש להם חלק בנכס. בית המשפט דחה את טענות המערערים מבלי שדן בהן לגופן, וקבע כי כל הטענות המקדמיות תועלינה על הכתב ותוגשנה בבקשה ערוכה כראוי. 2.        בעקבותיו החלטה זו, ביקשו המערערים כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם. בטרם פירטו המערערים את נימוקי הפסילה, דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי "אין לה שום ידיים ורגליים". בהמשך, משניתנה למערערים אפשרות לנמק את בקשתם, טען ב"כ המערערים כי החלטתו של בית המשפט שלא לדון בטענות המקדמיות אותן העלה ולהתחיל בשמיעת הראיות מלמדת על כי בית המשפט גיבש את דעתו בכל הנוגע לתביעה וחרץ את גורלה מראש. כן נטען, כי בית המשפט מגלה עוינות כלפי המערערים ובא כוחם וכי יש בלבם חשש כי לא יעשה צדק עמם. המשיבים התנגדו לבקשת הפסילה בטענה כי בית המשפט לא חרץ את גורל התובענה והחלטתו שלא לדון בטענות המקדמיות אינה מהווה עילת פסילה.   3.        בית המשפט חזר על החלטתו לדחות את בקשת הפסילה, בקובעו כי אינה אלא נסיון נוסף להשהות את הדיון ולסכל אותו. בית המשפט ציין כי מרבית הטענות אותן ביקש ב"כ המערערים להעלות אינן טענות מקדמיות כלל ועיקר, ואין מניעה לדחות את ההחלטה בהן להמשך הדיון. כך הוא בוודאי באשר לטענות בעניין קבילות הראיות. בית המשפט הוסיף שטענות מקדמיות הועלו גם בדיון הקודם, וכי לא היה מקום להפתיע בדיון שנקבע להוכחות בטענות מקדמיות, מבלי להגיש בקשה מסודרת. לבסוף קבע בית המשפט, כי החלטתו בעניין שמיעת הטענות המקדמיות ניתנת לערעור ואינה מהווה בסיס לפסילה.   4.        על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים טוענים כי בית המשפט נקט באופן שיטתי במתן החלטות נגד המערערים עוד בטרם נשמעו טיעוניהם, תוך פגיעה קשה בזכויותיהם הדיוניות של המערערים והענקת יתרון למשיבים, וכי מצב דברים זה מוביל למסקנה כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בתובענה וכי דעתו ננעלה. המערערים מוסיפים כי מסקנה זו נתמכת בעובדה כי בית המשפט החליט בבקשת הפסילה עוד בטרם שמע את טיעוני המערערים. עוד טוענים המערערים, כי לאחר מתן ההחלטה בבקשת הפסילה, משהחל בית המשפט בשמיעת העדויות, השמיע הערות כלפי המערערים ובא כוחם, המעידות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כך, למשל, אמר בית המשפט "אותי הם כבר פסלו" ו"אין גבול לדברים שעורכי דין עושים".   5.        לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענותיהם של המערערים מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט מיום 9.4.03 שלא לדון בטענות המקדמיות אותן העלו בשלב זה, וחרף זאת להתחיל בשמיעת הראיות. החלטה זו של בית המשפט היא החלטה דיונית, שאינה מהווה עילת פסילה. לא אחת נפסק, כי ההליך הראוי לתקיפת החלטות שדעת צד להליך אינה נוחה מהן הוא הליך הערעור, ולא הליך הפסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין (ראו, למשל:  ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם (לא פורסם); ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט (לא פורסם)). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו, למשל: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם)). עיינתי בהחלטתו של בית המשפט נשוא הערעור, ומבלי להביע עמדה באשר לצדקתה ונכונותה, הרי שלא מצאתי כי עולה ממנה עוינות מצדו של בית המשפט כלפי המערערים או כי יש בה להעיד על כי בית המשפט גיבש עמדה סופית בתובענה, באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערערים. כך גם לא מצאתי בעובדה שבית המשפט נתן החלטה בבקשת הפסילה, בטרם פרטו המערערים את נימוקי הפסילה, כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. אכן, מן הראוי הוא כי בית המשפט יאפשר לבעל דין המבקש את פסילתו להעלות את נימוקיו בטרם ייתן החלטתו בבקשת הפסילה. מכל מקום, בענייננו הדבר בא על תיקונו משבית המשפט נתן למערערים אפשרות להשמיע את נימוקי הפסילה, ולאחר מכן שב ונתן החלטתו בבקשה.   6.        אשר להערות שהשמיע בית המשפט כלפי המערערים לאחר מתן ההחלטה בבקשה הפסילה, הרי שאלה לא היוו נימוק לבקשת הפסילה ומשום כך אינם יכולים להוות נושא לערעור בפני. עם זאת יצוין, כי אף לגופם של דברים, לא מצאתי  בהערות אלה כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ועל כי דעתו של בית המשפט ננעלה בפני טענות המערערים.                   הערעור נדחה, אפוא.   פסלות שופטערעור על החלטת בית משפטערעור