מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על הרשעה בעבירת איומים: השופטת עירית וינברג נוטוביץ 1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נאוה בכור) בת.פ 2237/08 מיום 22.11.11 לפיה הורשע המערער בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין").   2. כנגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו שתי עבירות: תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. לאחר ניהול הוכחות ניתנה הכרעת הדין בה זוכה המערער מחמת הספק מעבירת התקיפה, והורשע בעבירת האיומים. על הרשעה זו הוגש הערעור שבפנינו.   3. עיקרי הכרעת הדין א. על פי כתב האישום ביום 27.10.06 בשעת לילה הגיע המתלונן עם אחרים למועדון "הביאנקה" ברעננה ובאותה עת שהו במועדון המערער ושניים מחבריו. סמוך לשעה 03:00 (ביום 28.10.06) תקף הנאשם עם אחרים את המתלונן ללא סיבה נראית לעין בכך שהפילו אותו ארצה, בעטו בו וגרמו לו לחבלות. בהמשך, כאשר ימית מימוני ואחר ביקשו להסיע את המתלונן לבית החולים ובעודם יושבים ברכב, התקרב הנאשם לרכב, סימן למתלונן לפתוח את החלון ומשפתח אמר לו הנאשם בקול מאיים "מלאך המוות בא אליך" בכוונה להפחידו או להקניטו.   ב. לאחר שבימ"ש קמא סקר באריכות ובפירוט את העדויות והראיות, מצא כי קיים ספק ביחס למעורבותו של המערער בביצוע התקיפה. עם זאת, החליט להרשיע את המערער בעבירת איומים כשהוא מנמק זאת כך: א) ימית מימוני העידה באופן הגיוני, סדור וקוהרנטי ביחס לדברים ששמעה מפי המערער, שניגש לרכבם לאחר תקיפת המתלונן (שהוא אחיה), בהיותה ישובה ברכב לצד בעלה, שנהג ברכב, בעוד המתלונן יושב מאחור. על פי עדותה, לאחר חילופי דברים בין המערער למתלונן, חבש המערער קפוצ'ון לראשו ואמר לאחיה "מלאך המוות בא לקחת אותך". זה הפחיד והלחיץ אותה. בימ"ש קמא קבע כי גם אם שמעה את המילים "שטן, יצר הרע או מלאך עם כנפיים", השערות שהועלו על ידי ההגנה במהלך עדותה ושהיא לא שללה אותם, ברי כי הקשר הדברים, יחד עם התנהגות הנאשם לבוש הקפוצ'ון, היה בבחינת איום ברור (עמ' 51 להכרעת הדין). עוד צוין כי גרסת ימית מימוני מהימנה על בימ"ש גם אם הדברים שציינה בעדותה לא נשמעו על ידי העדים האחרים שהיו יותר מרוחקים במיקומם מהמערער (עת/2 ו-עת/6) או במצב נפשי פגיע ורגיש יותר (המתלונן - עת/4) (עמ' 52 להכרעת הדין). ב) יהודה זוארץ (עת/2) אישר אף הוא כי המערער התקרב לרכב עם קפוצ'ון על הראש, דפק בחלון, שאל את המתלונן, שהיה מעורפל, מגמגם ומבוהל מהמכות, אם הרביצו לו. לאחר שהמתלונן השיב בחיוב, אמר לו המערער שפניו נראות טוב ולא נורא מה שעשו לו. המתלונן אף אמר למערער שאינו יודע אם הוא זה שהכה אותו, אך בדרך לבית החולים המתלונן אישר בפניו שהמערער היכה אותו. ג) המתלונן (עת/4) אישר אף הוא את הגעת המערער כשהוא חבוש בקפוצ'ון לחלון הרכב ואת הדפיקה על החלון. המתלונן לא זכר מה אמר לו המערער וציין כי הוא לא הגיש תלונה במשטרה כיוון שמדובר במשפחה ידועה של עסקים, פשעים ומדובר בדרור (עמ' 43 ש' 11-29). ד) יאיר כהן (עת/6), הבעלים של המועדון, העיד כי עמד סמוך למערער, שלבש קפוצ'ון על ראשו והתקרב בצורה מאיימת למתלונן, ולכן הרגיש צורך להישאר ליד הרכב (ת/5). ה) המערער עצמו אישר בעדותו בבימ"ש (בניגוד לשתיקותיו בהודעותיו), כי שם את הקפוצ'ון לראשו, ניגש לרכב בו ישב המתלונן ואמר לו דבר מה בקשר ל"מלאכי שרת או שלום". בימ"ש קמא קבע כי גרסה זו של המערער הינה כבושה והסברו כי דיבורים על "מלאכי שרת או מלאכי שלום" שגורים בפיו, אינו מהימן. ו) מראהו של המערער, על פי הודאתו, כשהוא לבוש קפוצ'ון לראשו, דופק על חלון הרכב, לאחר תקיפת המתלונן, כשהוא אומר את הדברים כעולה מעדותה של ימית מימוני, הינם איום על פי כל מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי. ז) על אף שנמצא כי חקירת המשטרה היתה מגמתית "באופן שפגם באורח קריטי בהגנתו באשר לאירוע התקיפה החבלנית המיוחס לו", נוכח עדותו וגרסתו של המערער באשר לאיומים המיוחסים לו - "לא היה במגמתיות החקירה הנ"ל כדי לפגום במארג הראיות שנאספו נגדו, עד כדי הוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר" (עמ' 47 להכרעת הדין).   4. טענות המערער בערעור המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא בעניינים הבאים:  א. עבירת האיומים קשורה קשר אמיץ לעבירת התקיפה שכן, על פי כתב האישום, היא נעברה מיד לאחר שנעברה עבירת התקיפה. משזוכה המערער מעבירת התקיפה, נשמט מאליו כל מניע או רצון של המערער לאיים או להקניט את המתלונן.  ב. קיימת חשיבות רבה למלל המדויק שנאמר מפי המערער כדי להעמיד את הדברים במבחן אובייקטיבי ולבחון האם יש בתוכן הדברים כדי לבסס את עבירת האיומים. ג. במקרה זה עדי התביעה, ובעיקר ימית מימוני (עת/1) שהיתה העדה המרכזית לעבירת האיומים, לא הצליחו לתאר את המלל המדויק שיצא מפיו של המערער.  ד. מהעדויות עולה כי שני אנשים שמעו באוזניהם את דברי המערער למתלונן, ימית מימוני ויהודה זוארץ, בעוד המתלונן עצמו לא שמע את האיום ויאיר כהן, שעמד במרחק מה, ראה את המערער אך לא שמע דבר. ימית מימוני לא היתה בטוחה במילים המדויקות שנאמרו, יהודה זוארץ לא שמע כלל את האיום עליו העידה ימית, יאיר כהן לא שמע דבר ואילו המתלונן עצמו לא זכר מי התקרב לרכב ומה הוא אמר ואף ציין כי אינו זוכר שהרגיש מפוחד או מאויים (עמ' 45 ש' 28). ה. טעה בימ"ש קמא בכך שסמך על עדותה של ימית מימוני, שבהודעתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט לא זכרה במדויק את הדברים שאמר המערער למתלונן. בדיון בפנינו פירט ב"כ המערער את הבעייתיות הקיימת, לטענתו, בעדותה של ימית ולכך נתייחס בהמשך. בשל כך, טען, כי אין בסיס לקביעה כי עדותה הגיונית, סדורה וקוהרנטית ביחס לדברים ששמעה מהמערער.  ו. טעה בימ"ש קמא שהתעלם מכך שיהודה זוארץ לא שמע את האיום ולא תמך בעדותה של ימית מימוני, למרות שנהג ברכב בו ישב המתלונן לאחר אירוע התקיפה, ראה את המערער מתקרב לרכב והבחין בחילופי דברים בין המערער למתלונן.  ז. טעה בימ"ש קמא שהתעלם מכך שיאיר כהן, בהתייחסו להתנהגות המערער, עת התקרב לרכב בו ישב המתלונן, לא ידע לומר "אם זה מאיים או ליצני" (עמ' 3 להודעתו מיום 26.12.06, ש' 73-76) והסביר זאת בדימוי התקשורתי של המערער. ח. טעה בימ"ש קמא שלא קיבל את גרסת המערער, על אף היותה כבושה, משניתן הסבר "מאלף" לכבישתה, על ידי המערער. המערער הסביר כי שתק בחקירתו במשטרה בשל חוסר אמונו במשטרה לאור התנכלותה לו, רק בשל שמו. עוד הסביר כי בבימ"ש מסר גרסה, בשל אמונו בצדק של בית המשפט. עוד נטען כי בימ"ש קמא קבע בהכרעת הדין כי חקירת המשטרה היתה מגמתית, שהתבצעה תוך גיוס לא שגרתי של אמצעים טכנולוגיים רבים לשם קידומה (עמ' 47 להכרעת הדין), ויש בכך תמיכה להסברו של המערער לכבישת עדותו. ט. טעה בימ"ש קמא שהתעלם מההלכה שנקבעה ברע"פ 2038/34, לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס' (4) 96 לפיה "עבירת האיומים משתכללת רק כאשר האיום נקלט אצל המאוים", דבר שאינו מתקיים בענייננו. אם ה"איום" שיוחס למערער הינו איום על המתלונן, ומפי המתלונן עולה כי לא היו דברים מעולם ובחושיו לא נקלט כל איום, הרי שלא התקיימו יסודות העבירה המחייבות כי האיום ייקלט ע"י המאוים. אם מדברי האיום נפגעה ימית מימוני וחשה מאוימת, הרי שלא ניתן היה להרשיע את המערער באיומים כלפיה, שכן לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני אישום זה. 5. טיעוני המשיבה בערעור המשיבה תמכה את טיעוניה בהכרעת הדין בהיותה מנומקת ומפורטת, נסמכת על עדויות התביעה וגם על עדותו של המערער. נטען כי הכרעת הדין נסמכת על ממצאי מהימנות שבימ"ש של ערעור אינו נוהג להתערב בהם. כל העדים, לרבות המערער מאשרים שהמערער ניגש לחלון לידו ישב המתלונן, חבש קפוצ'ון ודפק על החלון. יהודה זוארץ העיד על דו השיח שהתנהל בין המערער למתלונן, אותו שמע באוזניו, באופן דומה לעדותה של ימית מימוני, כשמעדותו נפקד משפט אחד, הוא משפט האיום. כשנשאל על כך בחקירתו הוא לא הכחיש שהדברים נאמרו, אלא ציין שאינו זוכר. המתלונן עצמו העיד שהמערער אמר לו דבר מה אך לא זכר את תוכן הדברים. המערער עצמו תמך בעדותה של ימית, בכך שאישר שאמר למתלונן שיש לו פנים יפות, אך הסביר זאת בכך שניסה לשפר לו את מצב הרוח והמורל (עמ' 79). בהמשך הכחיש המערער שאמר לו "מלאך המוות בא אליך" והודה כי אמר למתלונן "מלאכי השלום או מלאכי השרת", אך בהקשר חיובי. יש בכך כדי לתמוך משמעותית במהימנות עדותה של ימית מימוני. לכן, לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות.  6. דיון והכרעה א. הלכה היא כי בית המשפט של ערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות של בימ"ש קמא, הגם שהוא בוחן את ממצאיו העובדתיים, ועל כך נקבע על ידי כב' השופט עמית בע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.9.11): "אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. זו תמציתו של כלל אי ההתערבות. כלל זה הוא כחומר ביד היוצר בידי ערכאת הערעור, ברצותה משתמשת בו וברצותה מוצאת את הדרכים והחריגים להתגבר עליו. כלל אי ההתערבות הוא אך תחילת הדרך של ערכאת הערעור אך לא סופה. קיימת מעין תנועת מטוטלת הסמויה מעינו של הקורא בין כלל אי ההתערבות לבין בחינת ערכאת הערעור את חומר הראיות שבפניה וכאשר נמצא כי פסק הדין של הערכאה הדיונית מעוגן בחומר הראיות, אזי נעשה שימוש בכלל. כלל אי ההתערבות לא חוסם א-פריורי את דרכה של ערכאת הערעור מלבחון את חומר הראיות. גם מקום בו יכתב בפסק הדין של הערכאה המבררת כי בית המשפט האמין לעד פלוני, אין זה סוף פסוק, אם וככל שהערכאה הדיונית לא תגבה את התרשמותה בחומר הראיות או בהנמקה משכנעת. עמד על כך בית המשפט העליון בענין חטאר:- "אמירה סתמית לפיה ניתן אמון בעדותו של אחד על פני יתר הראיות, אין בה כדי לשכנע בביסוס מסקנות והכרעות משפטיות. במקרה דנן לא מצאתי בהכרעת הדין וגם לא בחומר הראיות נימוק ממשי להעדפת עדותו של המשיב על פני עדויות אחרות שנשמעו ובהן עדותו של המערער ועורך הדין בפניו נחתם ההסכם, ועל פני ממצאים אוביקטיביים שאינם מתיישבים עם עדותו של המשיב בנקודה זו". מכאן שלעיתים כלל אי ההתערבות הוא כלל "מצדיק תוצאה" יותר מאשר כלל "מכתיב תוצאה",דהיינו כאשר הכרעת הדין ניצבת על פניה איתנה ומעוגנת בחומר הראיות, בית המשפט משתמש בדוקטורינת אי ההתערבות כדי לנמק ולהצדיק את אי ההתערבות וכדי לחסוך משאבים שיפוטיים הנדרשים לבחינה פרטנית וארכנית של מכלול הראיות בפסק הדין". ב. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא, הגעתי למסקנה כי צדק בימ"ש קמא בקובעו כממצא עובדתי שהמערער התקרב לרכב בו ישב המתלונן, חבש את הקפוצ'ון לראשו, דפק על חלון הרכב ולאחר דין ודברים עם המתלונן אמר לו "מלאך המוות בא לקחת אותך" וזאת על פי הנמקתו של בימ"ש קמא. 1. מקריאת פרוטוקול עדותה של ימית ניתן להתרשם כי היא חששה מאוד ממתן העדות כנגד המערער. בתחילה ביקש ב"כ המאשימה לאפשר לה ולעדים הנוספים להעיד מאחורי פרגוד וכשבימ"ש קמא לא נעתר לבקשה, פתחה העדה במילים "אני רוצה לציין שלא אנחנו הגשנו תלונה במשטרה, כנראה כשהיינו בבית חולים בגלל הפגיעה, פנו אלינו מהמשטרה" (עמ' 9 ש' 6-7) ולאחר שקשרה את המערער לאיום הוסיפה: "אני רוצה להגיד שהרבה דברים השתנו. היום אני חברה של אמא של דרור (המערער), אתם מעמידים אותי בסיטואציה לא נעימה" (עמ' 10 ש' 25-26). עוד ניתן להתרשם מעדותה כי היא הרבתה לא לזכור והיה צורך לרענן את זכרונה פעמים רבות, היא שבה והדגישה שלא עניין אותה מי היכה את אחיה אלא רק מצבו הבריאותי (עמ' 12) וכי היא חששה להתלונן בשל זהות המערער (עמ' 13 ש' 13-17). בהמשך העידה כי היא לא היתה באירוע התקיפה וכל עדותה במשטרה ניזונה משמועות וכשנשאלה שמעה את הדברים שאמר המערער לאחיה השיבה:- "כן, אבל דברים שהנאשם אמר לאחי לא מעיד על כך שהוא הרים את הידיים" (עמ' 14 שו' 9-10). הדברים שהובאו כאן בקליפת אגוז, מצביעים על המאמצים שעשתה ימית מימוני להימנע מלסבך את המערער והדבר עולה, ביתר שאת, מחקירתה הנגדית בה הדגישה את חוסר בטחונה במילים המדויקות שאמר המערער לאחיה וניכר היה כי היא מנסה לרצות את ב"כ המערער בתשובותיה (עמ' 15 ש' 20-32), הגם שעמדה על כך שהמערער אמר משהו שלא נשמע "חביב או נחמד" (עמ' 16 ש' 5, 17). לגבי צחוקו של המתלונן כשהמערער דיבר עמו "לא היה לו נוח להיות בסיטואציה הזו והוא רצה ללכת משם כבר" (עמ' 16 ש' 23-24). 2. ימית העידה כי המערער אמר למתלונן להסתכל עליו כדי לראות את הפנים שלו, ולאחר שהמתלונן הפנה מבטו, אמר המערער "לא נורא, אתה נראה טוב", ואז המתלונן והמערער צחקו והמתלונן אמר לו "אם אני יודע שזה אתה, אז אני לא עושה שום דבר". המתלונן הוסיף שהוא יודע שהמערער בחור טוב, המערער שאל אותו מאיפה הוא יודע והמתלונן אמר שהוא מכיר אותו ואת אחיו ולאחר שתיקה המערער אמר לו "אה, מלאך המוות בא לקחת אותך" (עמ' 10 ש' 17-1). כמו כן ימית העידה שהמתלונן היה נראה מפוחד ו"צחק מפחד" (עמ' 10 ש' 24). 3. יהודה זוארץ תמך בעדותה של ימית וציין את כל השתלשלות האירועים מאז ניגש המערער לרכב ועד עזיבתם את המקום, למעט משפט האיום (עמ' 23-22), אותו טען כי אינו זוכר. הוא העיד כי המערער ניגש למתלונן שאל אם הרביצו לו, המתלונן השיב בחיוב ואז המערער אמר לו שהפנים שלו נראות טוב ולא נורא מה שעשו לו והמתלונן אמר לו שהוא לא יודע אם המערער הוא זה שתקף אותו. עדותו זו של יהודה זוארץ תומכת בעדות ימית ביחס לסיטואציה בכללותה. 4. יאיר כהן לא שמע את המילים שהוחלפו בין המערער והמתלונן אך עמד סמוך למערער כשזה התקרב בצורה מאיימת, כשהוא חובש קפוצ'ון, אל הרכב ותיאר זאת כך בהודעתו ת/5 (עמ' 3 שו' 73 ואילך) "ואז זיהיתי את X כשהוא לבוש בקפוצ'ון שחור שאני לא יודע אם הוא לבש גם בתחילת הערב, ניגש לרכב ואמר לדודי (המתלונן), כאילו מקניט מפחיד את דודי. ראיתי את דרור שם את הקפוצון על הראש ומתקרב ומתרחק בצורה מאיימת מדודי. לא ידעתי אם זה מאיים או ליצני אבל הרגשתי צורך להשאר ליד האוטו כדי לראות שלא מתפתח כלום". 5. המתלונן תמך בעדותה של ימית מימוני בכך שאמר שמישהו ניגש לחלון דפק עליו, אמר לו דבר מה, אך הוא לא זכר מה נאמר לו. (עמ' 45 ש' 25-18). 6. עדותו של המערער עצמו מהווה תמיכה של ממש לעדותה של ימית מימוני, בכך שאישר שניגש לרכב, תוך שהוא חובש קפוצ'ון (שחור), דפק על חלון הרכב, החליף עם המתלונן מספר משפטים וביניהם אמר לו שהמכות שקיבל לא פגעו בפניו היפות, ואישר כי אמר משהו כמו "מלאכי השלום או מלאכי השרת". בצדק קבע בימ"ש קמא שיש בדברים אלה תמיכה וחיזוק לעדותה של ימית מימוני. ג. סקרתי את הראיות העיקריות שבהסתמך עליהן קבע בימ"ש קמא את הממצאים העובדתיים, כדי להראות שממצאים אלה נסמכים על אדנים יציבים. לדידי, ניתן היה לסמוך על עדותה של ימית מימוני ועל הדברים שמסרה באימרתה במשטרה, כחודשיים לאחר האירוע. גם אם היא העידה שאינה בטוחה במילים המדויקות שנאמרו על ידי המערער, הרי התנהגות המערער בכללותה; התקרבותו אל הרכב, חבישת קפוצ'ון שחור על ראשו, דפיקה על החלון, סקירת חבלותיו של המתלונן, חילופי הדברים בין השניים והתחושה הקשה והמועקה שנוכחותו הסבה לנוכחים, כפי שהוכח בבימ"ש קמא, היוו איום על המתלונן. בענין זה יש לדחות את טענת ב"כ המערער כי קיימת חשיבות מכרעת למלל המדויק שנאמר מפי המערער ובשים לב לחוסר בטחונה של ימית מימוני, לא ניתן היה להרשיע את המערער. מכלול הנסיבות, כפי שפורט, מקיים את היסוד העובדתי של עבירת האיומים, אפילו היתה מתקבלת גרסת המערער שאמר למתלונן "מלאכי השלום או מלאכי השרת ישמרו עליך", בשים לב לנסיבות ולהקשר בהם אמר את הדברים. מעבר לכך, סבורה אני כי האמון שנתן בימ"ש קמא לעדותה של ימית מימוני ביחס למילים "מלאך המוות בא אליך" הינו מבוסס, בהתחשב במאמצים שעשתה כדי להמנע מלהפליל את המערער באמירת הדברים המפלילים עליהם העידה, אשר מתיישבים עם האווירה המאיימת ואינם מתיישבים עם עדות המערער כי ניסה להרגיע ולנחם את המתלונן. להזכיר, קדם לכך אירוע תקיפת המתלונן במועדון, אשר המערער הואשם במעורבות בו. אמנם בימ"ש קמא זיכה את המערער מחמת הספק מעבירת התקיפה, אך מהראיות שהובאו בפניו עלה בבירור שהיו שמועות ולחשושים שהמערער נטל חלק בתקיפה. לאור הלחשושים בזמן אמת ונוכחות המערער בזירת האירוע, הגעתו אל חלון הרכב אינה יכולה להתפרש אלא כהעברת מסר מאיים למתלונן, אותו הבין המתלונן מיד, כשאמר למערער במילותיו, שאינו יודע שהמערער תקף אותו ואפילו לו ידע, היה נמנע מלהתלונן כנגדו במשטרה (עמ' 10 ש' 11-1). לפיכך, הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו ע"י בימ"ש קמא מעוגנים היטב בראיות שהובאו בפניו ובנימוקים שפורטו בהכרעת הדין ואין מקום להתערב בהם. ד. ב"כ המערער טען כי המערער הואשם באיומים כלפי המתלונן, בעוד המתלונן עצמו לא שמע את האיום, לא זכר מי זה שניגש אל הרכב ולא חש מאוים. לכן, לא מתקיימים יסודות עבירת האיומים ובעניין זה חלה ההלכה שנקבעה ברע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל פ"ד ס'(4) 96 כי "עבירת האיומים משתכללת רק כאשר האיום נקלט אצל המאוים", דבר שאינו מתקיים במקרה זה. דין טענה זו של ב"כ המערער להידחות. האיום היה מכוון כלפי המתלונן, זאת הוכח, כאמור, בעדויותיהם של ימית מימוני, יהודה זוארץ, יאיר כהן והמערער עצמו. המתלונן העיד כי זוכר שדיבר עם מישהו אך אינו זוכר עם מי ומה היה תוכן הדברים (עמ' 45 ש' 25-18). ימית מימוני העידה כי המתלונן נראה מפוחד וצחק מפחד (עמ' 10 ש' 19-24). די בכל אלה כדי לקבוע שהאיום נקלט על ידי המתלונן וכי התנהגותו מצביעה על הפחד שחש ממנו. האיום והטלת האימה יכול שיוכחו בעדויותיהם של אחרים ולאו דווקא בעדותו של המאוים עצמו. העובדה שהאיום נקלט בחושיו של המתלונן נלמדת מתוכן ואופן התנהלות השיחה עליה העידו העדים, כפי שפורט. בע"פ 3140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30.4.12), נקבע כי: "כדי לקבוע כי תוכנו של ביטוי עולה כדי איום, כמובנו בסעיף זה, בית המשפט נדרש לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום". בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת בחלל ריק כי אם על רקע מערך נסיבתי קונקרטי, שבגדרו ייתן בית המשפט דעתו, בין היתר, לאופן מסירת הביטוי, לאופן שבו הוא נקלט ולמסר שהיה גלום בו (ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, 415 (1998); רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 95, 110-109 (2006) (להלן: עניין לם)). היסוד העובדתי בעבירת האיומים מתבטא בעצם האיום, בכל דרך שהיא, לפגוע שלא כדין באיזה מהאינטרסים החברתיים שהעבירה נועדה להגן עליהם - שלוות נפשו, ביטחונו וחירות פעולתו של הפרט - ומחייב את בית המשפט לבצע איזון ביניהם לבין חופש הביטוי (עניין לם, בעמ' 109; רע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 266, 270 (1997); ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 378 (1989)). היסוד הנפשי שבעבירה דורש כוונה מצד המאיים להפחיד אדם או להקניטו. המונח "הקנטה" פורש בהקשר זה כ"הרגזה מתגרה ברמה מקבילה להפחדה; לא ברמת 'עִצְבּוּן' גרידא" (ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ה ( 6.4.2011)). לשם קיום היסוד הנפשי די בהוכחת מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום (עניין לם, בעמ' 128)". ה. באשר ליסוד העובדתי אובייקטיבי סבורה אני כי יש בהתנהגות המערער מרגע שהתקרב אל הרכב, כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב, במיוחד בנסיבותיו של המתלונן שנגדו הופנה האיום, בשים לב לנסיבות אירוע התקיפה שקדם לו ואף בשים לב לזהותו של המאיים. באשר ליסוד הנפשי, התנהגות המערער מצביעה על כוונתו להפחיד את המתלונן ולהרתיעו מלפנות למשטרה או מלהצביע עליו כמי שתקף אותו. משמתקיימים היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, בדין הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירת האיומים. מכל הטעמים הנ"ל הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. עירית וינברג-נוטוביץ, שופטת השופט אברהם טל, אב"ד - סג"נ אני מסכים לחוות דעתה המנומקת של כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ ולתוצאה אליה הגיעה. אברהם טל, סג"נאב"ד השופטת זהבה בוסתן אני מסכימה לחוות דעתה המנומקת של כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ ולתוצאה אליה הגיעה. זהבה בוסתן, שופטת ההכרעה לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין. משפט פליליאיומיםהרשעהערעור