מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פיצויים בגין פגיעה בכבל תת קרקעי של הוט: 1. עסקינן בתביעה כספית על סך של 43,917.59 ₪ נכון ליום הגשתה, בתאריך 19.9.10. 2. התובעות הן בעלות רישיונות כלליים לשידורי טלויזיה בכבלים לפי הוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק התקשורת"). 3. הנתבעת, היא חברה בע"מ, המספקת בין היתר שירותי בטיחות בתנועה. 4. טוענות התובעות כי ביום 21.3.10, פגעה הנתבעת בתשתית התובעות (כבל תקשורת תת קרקעי), שהוטמן בכביש 91 בסמוך לגשר בנות יעקב מכיוון קצרין, באמצעות מקדח המחובר לציוד מכני הנדסי (בובקט). 5. הנתבעת מודה בפגיעה בתשתיות האמורה (ראה סעיף 1 לסיכומיה). 6. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות (על אף ההודאה בפגיעה) וגובה הנזק. טענות התובעות 7. טוענות התובעות כי הכבל התת קרקעי שנפגע הונח על פי היתר כדין. 8. הנתבעת פעלה שלא כדין, בכך שביצעה חפירה, מבלי לקבל אישור מהתובעות, כנדרש בחוק התקשורת. 9. הכבל התת קרקעי הונח בעומק מתאים, ומעליו אף הותקן סרט סימון שיתריע על כבל קיים בפני כל גורם שיחפור במקום. 10. הנתבעת חפרה במקום בחוסר זהירות, ועקב כך נגרם הנזק לכבל. 11. נזקיה הנטענים נסמכים בחוות דעת שמאי. טענות הנתבעת 12. הכבל הונח שלא כדין ושלא עפ"י ההיתר שניתן לנתבעת. 13. הכבל הוטמן בעומק שאיננו כדין. 14. נזקי התובעות הנתבעים, אינם מבוססים ואינם מוכחים. דיון והכרעה 15. נוכח העובדה כי הנתבעת הודתה בפגיעה בתשתית התובעות בזירת האירוע, אלה השאלות שנותרו להכרעה בתובענה זו: א. האם הכבל התת קרקעי שנפגע, הוטמן במקום עפ"י היתר? ב. האם הכבל התת קרקעי שנפגע, הוטמן בעומק הנדרש עפ"י דין? ג. האם הנתבעת ביצעה את החפירה בזירת האירוע, עפ"י היתר כדין? ד. האם הנתבעת ביצעה את החפירה בזירת האירוע, בזהירות המתבקשת? ה. האם התובעות הוכיחו את נזקיהן הנתבעים בתובענה זו? שאלה א' - האם הכבל התת קרקעי שנפגע, הוטמן במקום כדין? 16. טוענות התובעות כי הכבל הוטמן (במקום הפגיעה) כדין, בהתאם להיתר שהתקבל כדין. 17. בנדון מפנות התובעות לנספח י"א לכתב התביעה, העוסק בזירת האירוע. 18. נספח י"א לכתב התביעה מתאריך 14.3.01, נשלח מסגן מנהל המחוז הצפוני במע"צ, אל מנהל מחלקת התכנון של הקבלן שביצע את העבודות בעבור התובעות (הוא כונה באותו מסמך "חפרפר"), מציין כדלקמן: א. ניתנה בו הסכמה עקרונית לביצוע התוואי של הכבל הנדון. ב. (ציטוט מתוך סעיף 1) "בגלל קרבה לכביש של הגדר למוקשים, אין אפשרות לתכנן הכבל על גבול ההכרזה. בישיבה בין נציגי מע"צ, מת"ב (שמן הקודם של התובעות - ח.ש.) וחפרפר, סוכם למקם את הקו מעבר לשוליים צמוד לגדר...". 19. עוד צורף לכתב התביעה, רישיון ממע"צ מספר 2530 מיום 30.5.01 לביצוע העבודה הנדונה. 20. עוד צורף לכתב התביעה, סיכום מפגש בין נציג חפרפר, נציג התובעות ונציג מע"צ, מתאריך 1.8.01, בו צוין בסעיף 11: "המשך חפירה בשוליים צמוד לגדר מוקשים עד לגשר הירדן". 21. מכאן עולה, לכאורה, כי הכבל התת קרקעי, שהוטמן בסמוך לשולי הכביש, עקב שדה מוקשים שהיה במקום, הוטמן כדין ועפ"י היתר. גם תמונת זירת האירוע, ת/2, מלמדת כי לא היה מנוס אלא לחפור ולהטמין את הכבל התת קרקעי בסמוך לשולי הכביש, כיוון שמעבר לכך ובסמוך קיים שדה מוקשים. 22. כנגד המסמכים שצוינו בסעיפים 18-20 לעיל, טוענת הנתבעת כדלקמן: א. עפ"י המכתב נספח י"א לכתב התביעה, היה צורך במקום לעשות תוואי עילי, על עמודים, לכבל ולא להטמין אותו באדמה, עקב הסמיכות לשולי הכביש (סעיף 1 לאותו מכתב). ב. לרישיון מיום 30.5.01 היתה מצורפת טבלה כנקוב בו, אולם טבלה זו לא צורפה. ג. התובעות לא פעלו לקבל היתר מרשויות התכנון, כנקוב בסעיף 21א(א) לחוק התקשורת. 23. סבורני כי אין ממש בטענות אלה של הנתבעת, מהטעמים הבאים: א. נשאל מר שטרית עודד, מפקח תשתיות אצל התובעות, בחקירתו הנגדית, אודות החובה שהיתה להתקין בזירת האירוע את הכבל באופן עילי על עמודים, ושלל זאת. לדבריו, רישיון החפירה הוא לכביש 91. רישיון החפירה הוא להטמנה תת קרקעית, למעט בקטע אחד של מעבר מעל נהר הירדן, סמוך לגשר בנות יעקב ובצמוד לגשר. "זה הקטע היחידי שהוא הולך על תוואי עילי. כל שאר התוואי הוא בחפירה" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 1-4). תשובה זו של מר שטרית, לא נסתרה. צילום זירת האירוע ת/2, מראה וממחיש כי מקום הפגיעה בקרקע לא היה בצמוד לגשר, מקום בו התוואי צריך להיות עילי, אלא לפני הגשר, או בסמוך לו, מקום שעפ"י ההיתר לא צריך להיות עילי, אלא תת קרקעי. ב. אכן, להיתר שניתן ביום 30.5.01 צורפה טבלה, כפי שרשום בהיתר. טבלה זו לא צורפה כראיה בתיק זה ועדי התובעות לא ידעו היכן הטבלה (ראה עמ' 13 לפרוטוקול שורה 6; עמ' 17 לפרוטוקול שורה 6). יחד עם זאת, אינני חושב כי אי צירוף הטבלה (שלטעמי לא נעשה במזיד, אלא בתום לב, כעדותו של עד התביעה, מר שמעון אוסקר, מנהל תחום גבייה מקבלנים באגף תשתיות אצל התובעות, שציין כי צרף את כל החומר שהיה לו בתיק - עמ' 17 לפרוטוקול שורות 4-6), משנה מהמסקנה כי הכבל בזירת האירוע היה אמור להיות מוטמן באדמה ולא עילי, כמפורט במסמכים שהוזכרו לעיל וכעולה מהם. בכל אופן, אם רצתה הנתבעת לסתור את האמור באותם מסמכים, ו/או להוכיח כי בזירת האירוע הכבל היה צריך להיות עילי (בניגוד, לכאורה, לרשום באותם מסמכים), היתה יכולה להזמין גורם מוסמך ממע"צ להעיד בנדון. משלא עשתה כן, יש לפרש זאת לחובת גרסתה בנדון. ג. גם אין ממש בטענת הנתבעת כי התובעות לא פעלו לקבלת היתר מרשויות התכנון, כנדרש בסעיף 21א(א) לחוק התקשורת. סעיף 21א(א) לחוק התקשורת קובע כי: "תוכניתו של בעל רשיון להנחת רשת בקרקע ציבורית טעונה אישורה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה שבמרחב התכנון שלה מיועד הנחת הרשת". ניתן להניח בסבירות ראויה כי מע"צ לא היתה נותנת רשיון לתובעות להנחת הכבל התת קרקעי הנדון, אם הועדה המקומית היתה מתנגדת לכך. עוד ניתן להניח בסבירות ראויה, כי אם הועדה המקומית היתה מתנגדת להנחת הכבל, היתה פועלת משפטית כנגד התובעות. ודוק, חלפו כ- 9 שנים מעת מתן הרשיון להנחת הכבל (חודש מאי 2001) ועד ליום הגשת התביעה, ולא הוכח לי ע"י הנתבעת כי ננקטו הליכים משפטיים כנגד התובעות בנדון ע"י הועדה המקומית. בכל מקרה לטעמי, משהציגו התובעות רשיון כדין לביצוע חפירה והטמנת כבל, כל טענה כנגד רשיון זה, לרבות אי אישור הועדה המקומית את ביצוע עבודות הנחת הכבל [מכח תקנה 21(א(א)] צריכה להיות מוכחת על ידי הטוען לה, ובמקרה דנן, ע"י הנתבעת. לא רק שהנתבעת לא פעלה להוכחת טענתה זו, אלא אף לא טרחה לשאול את עדי התובעות בחקירתם הנגדית אודות היתר כאמור. 24. עוד ניסתה הנתבעת לטעון (ראה בנדון תצהיר העד מטעמה מר שי שוויגר - נ/2), כי לאחר האירוע ובמסגרת בדיקות שעשתה, פנתה למע"צ, וזו ציינה בפניה, במכתב מיום 14.4.10 (שצורף לנ/2), כדלקמן: א. משנת 2005, שנת הקמת החברה הלאומית לדרכים בישראל, לא ידוע על פנייה מחברת הוט, עם בקשה לקבלת אישור להנחת קו במקום שבנדון. ב. לפי הנהלים של החברה הלאומית, אין מאשרים הנחת קווים בתוך הכרזה של דרך מע"צ. ג. אין נתונים על פניות למע"צ מחברת הוט לקבלת אישור להנחת קו במקום שבנדון. מכאן מנסה הנתבעת להוכיח כי להנחת הכבל בשולי הכביש במקום האירוע, לא היה היתר כדין. אין ממש בטענה זו. בצדק טוען ב"כ התובעות בסיכומיו, כי אין במסמך זה כדי ללמד שלא התקבל היתר כדין ממע"צ להטמנת הכבל התת קרקעי במקום האירוע בשנת 2001, כטענת התובעות. המסמך הנדון מדבר על אי פנייה לקבלת היתר משנת 2005 ואילך, עם הקמת החברה הלאומית לדרכים בישראל (מע"צ החדשה). אין הוא מדבר על רישיונות שהתקבלו קודם לכן. כשנשאל על כך מר שוויגר בחקירתו הנגדית, והופנה לאותו רישיון משנת 2001, השיב שהמסמך הזה לא היה בידיו (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 4-5). תשובה זו תמוהה, שכן הרישיון משנת 2001 צורף לכתב התביעה, ומר שוויגר, אם רצה, היה יכול להעביר מסמך זה למע"צ החדשה, על מנת לקבל התייחסות לכך. 25. לאור כל האמור לעיל ובמענה לשאלה א', אני קובע כי התובעות הוכיחו לי כי הכבל התת קרקעי שהוטמן בזירת האירוע, הוטמן כדין, עפ"י רישיון שניתן לה ביום 30.5.01. שאלה ב' - האם הכבל התת קרקעי הוטמן בעומק מתאים 26. בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (תקנים ומפרטים של רשתות כבלים), תשמ"ח - 1987 (להלן: "התקנות"), נקבע בתקנה 8, כי: "עומק הנחתו של כבל, ברשת כבלים תת קרקעית, יהיה 40 סנטימטרים לפחות". 27. טוענת הנתבעת כי התובעות לא עמדו בעומק תקני זה, אלא הכבל הוטמן בפחות מעומק זה, ועקב כך נפגע הכבל ביום האירוע. 28. בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית (ת/3), ציין מר עודד שטרית, מפקח תשתיות בתובעות, כי: "כפי שידוע לי וכפי שאף ניתן ללמוד מהתמונות שצולמו על ידי במקום הפגיעה, הרי שעומק הכבלים במקום הפגיעה היה אף מעבר לדרוש, בהתאם להוראות הדין. היינו בעומק של 70 ס"מ. זאת ועוד יצוין כי בבדיקה שערכתי באמצעות דיטקטור במקום הפגיעה ובסמוך למקום הפגיעה, תשתית הכבלים אף נמצאה בעומק של למעלה מ- 80 ס"מ" (סעיף 9 לת/3). 29. מר שטרית לא נחקר על האמור בסעיף 9 לתצהירו, בדבר עומק הכבל שהיה במקום, ולמעשה גרסתו זו לא נסתרה. 30. עוד הוסיף מר שטרית בחקירתו הנגדית, כי כ- 20-30 ס"מ מעל מקום הנחת הכבל, פרסו התובעות בעת הנחת הכבל סרט סימון סגול, שיזהיר את החופרים מפני קיומו של כבל עמוק יותר (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 9-17). 31. בסיכומיה, נאחזה הנתבעת באמירה של מר שטרית בחקירתו הנגדית, כי צילם את התמונות נשוא ת/4 בעת ביצוע התיקון ולא עם גילוי הנזק, כיוון ש"זה בלתי אפשרי לצלם בור של 20 ס"מ כשהכל חשוך והסיב הוא למטה. המצלמה שלי לא תקלוט שם כלום. הכל חשוך. כדי לצלם ולראות את הפגיעה היינו חייבים לחשוף את הבור..." (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 15-19). מכאן, מנסה הנתבעת ללמוד שהכבל היה בעומק 20 ס"מ (ראה סעיף 27 לסיכומי הנתבעת). לצערי, נתפסה הנתבעת לטעות, שכן כשהעד שטרית דיבר על 20 ס"מ, הוא לא דיבר על עומק הבור, אלא על קוטר הבור. נפנה לעדותו (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 11), שם דיבר על קוטר בורות החפירה של הנתבעת, שהם כ- 20 ס"מ. ההיפך - העד שטרית ציין כי הסיב היה למטה והיה חשוך שם, ולכן הוא לא היה יכול לצלם אותו (ראה ציטוט עדותו בנקודה זו ברשיית הסעיף). אם הסיב היה רק בעומק של 20 ס"מ הוא היה יכול לצלם אותו, אולם הוא לא היה יכול לעשות כן, כי הוא היה עמוק יותר. זאת ועוד, מר שטרית העיד כי הונח במקום סרט סימון סגול כ- 30 ס"מ מעל הכבל ועדותו זו לא נסתרה. על כן, מובן כי עומק הכבל היה צריך להיות מעל 40 ס"מ, וזאת על מנת שסרט הסימון לא יבצבץ מעל פני האדמה, דבר שאינו סביר בעיני. 32. גרסתו של שטרית לעניין עומק מיקומו של הסיב, גם נתמכת ע"י עד ההגנה מר אריה גימפל, מנהל העבודה בצוות העבודה של הנתבעת שגרם לנזק, שציין כי אורך המקדח שקדח במקום הוא בגבולות מטר (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 18-19), ו"כעקרון אם אין שום דבר שעוצר אותו, אז הוא יכול להכנס לכל האורך, כמטר" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 3-4). עוד ציין מר גימפל, כי הם היו צריכים לבצע חפירה לשם הצבת תמרורי אזהרה (ראה סעיף 5 לתצהירו נ/5), ולשם כך הם חופרים לעומק של מקסימום 60 ס"מ (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 12-13). סבורני כי מעדותו של מר גימפל, ניתן ללמוד כי היתה כוונה לחפור כ- 60 ס"מ עם מקדח באורך של מטר עם אפשרות לחפירה עמוקה יותר של המקדח - ובכך תמיכה בגרסתו של שטרית ובגרסת התובעת, כי הכבל הונח בעומק של יותר מ- 40 ס"מ, כדרישת התקנות. 33. עוד טוענת הנתבעת בסעיפים 26-28 לסיכומיה, כי התובעות תיקנו את מקום הפגיעה בכבל, כאשר תיקון זה כלל, בין היתר, התקנת בריכת ביוב במקום בעומק 50 ס"מ ובתוכו נעשה חיבור הכבל. דבר זה שולל הימצאות הכבל בעומק של 70 ס"מ, כטענת התובעות. ההיפך, מכאן המסקנה כי הכבל צריך שיהיה בגובה בין 0-50 ס"מ והספק צריך שיפעל לטובת הנתבעת. אין ממש בטענה זו של הנתבעת משני טעמים עיקריים: א. העד שטרית שרטט במדויק את אופן התקנת הבריכה שהותקנה במקום (ת/7), המורכבת ממספר חוליות שעומקן הכולל עולה על 50 ס"מ (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 6-9). ב. גם בריכת 50 ס"מ, אינה שוללת הטמנת הכבל בעומק של מעל 40 ס"מ, כדרישת התקנות דלעיל. 34. לאור כל האמור, אני קובע כי התובעות הוכיחו לי שהכבל התת קרקעי שנפגע, הוטמן בעומק של לפחות 40 ס"מ, כדרישת התקנות, ובסבירות ראויה אפשר לומר שאף מעבר לעומק זה. שאלה ג' - האם הנתבעת ביצעה את החפירה בזירת האירוע עפ"י היתר כדין? 35. טרם שנשיב על שאלה זו, נבחן את המצב החוקי בהתאם לחוק התקשורת. 36. סעיף 25(א) (1) לחוק התקשורת, קובע כדלקמן: "הרוצה לסלול דרך או לשנותה ימסור על כך הודעה בכתב, 30 יום לפחות לפני תחילת העבודה, לבעל הרישיון שבאזור תחולת רישיונו תבוצע העבודה לפי ההודעה, בצירוף תוכנית מפורטת של העבודה; אם לא נתן הודעה כאמור, יישא בכל ההוצאות שנגרמו כתוצאה מכך לבעל הרישיון". 37. סעיפים 26(א)+(ב) לחוק התקשורת, קובע כדלקמן: "(א) הציב בעל רישיון במסגרת רישיונו מתקן בזק במקרקעין ורצה בעלם או המחזיק בהם (בסעיף זה - בעל המקרקעין) לעשות שינויים במקרקעין שיש בהם כדי לפגוע במתקן, ימסור לבעל הרישיון הודעה כל כוונתו, בצירוף תוכנית מפורטת של העבודה; בעל הרישיון יבצע את הפעולות הדרושות כדי לאפשר את השינוי ולהמציא לבעל המקרקעין אישור בכתב בדבר ביצוע השינויים, תוך מועד סביר לאחר שקיבל את ההודעה. (ב) לא יתחיל אדם בשינויים כאמור בסעיף קטן (א) אם לא קיבל בעל המקרקעין אישור לכך מאת בעל הרישיון". 38. העולה מסעיפים אלה, כי קיימת חובה על כל מי שמבצע עבודות במקרקעין לבקש את אישורן של התובעות (שהינן "בעל רישיון" - כהגדרת סעיף 1 לחוק) לביצוע העבודות. חובה זו קיימת בכל עומק חפירה ואין דרישה לעומק חפירה מינימאלי. בצדק טוענות התובעות בסיכומיהן, כי יש היגיון בהטלת החובה לקבלת אישור בכל עומק חפירה, שכן ישנן תשתיות, גם של התובעות וגם של חברות מתחרות, דוגמת בזק, שהתשתיות שלהן אינן מוטמנות בעומק האדמה אלא הן מעל פני האדמה, דוגמת ארונות סעף וכד'. זאת בניגוד לטענת הנתבעת, כי היות והיא חפרה בעומק נמוך היא לא היתה צריכה לקבל אישור מהתובעות (ראה עדותו של מר גימפל עמ' 18 לפרוטוקול שורה 10). טוב עשתה הנתבעת שבחרה לזנוח טענה זו בסיכומיה, שכאמור, אין לה בסיס חוקי. 39. לנוכח המצב החוקי הנדון, עולה לכאורה כי הנתבעת היתה צריכה לקבל אישור מהתובעות טרם ביצוע החפירה במקום האירוע, ומשלא עשתה כן, לא פעלה עפ"י היתר כדין. 40. להגנתה, טענה הנתבעת (באמצעות העד שוויגר מטעמה) כי ביצעה במקום בורות חפירה להתקנת תמרורים, עפ"י היתר עבודה שקיבלה ממע"צ, שמספרו 83025 מתאריך 18.3.10, שצורף כנספח לנ/2 (ראה גם סעיפים 5-6 לנ/2). 41. אם נתבונן היטב בהיתר האמור, נראה כי רשום בו בסעיף 3(5), כי "אין בהוראות אלה לגרוע, לבטל או להחליף אף לא אחת מהוראת כל דין המחייבת את העובדים בדרך". מכאן עולה לכאורה, כי ההיתר האמור לא בא במקום הוראות חוק התקשורת, אלא בנוסף לו. 42. נשאלו בנקודה זו עדי ההגנה וציינו כדלקמן: א. מנהל צוות העבודה במקום, מר אריה גימפל, ציין: כשהוא יצא לביצוע העבודות הנדונות הוא לא קיבל אישורים של בזק או של הוט (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 29-30). לשאלה מי מטעם הנתבעת אמור לדאוג לאישורים כנ"ל, השיב: "מן הסתם בעל העסק (שי שוויגר) או מנהל העבודה (מוטי מרום) שהוא מנהל עבודה כללי של כל המפעל" (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 2-3). ב. מר שי שוויגר, סמנכ"ל הנתבעת, ציין: 1. הוא מפרש את סעיף 3(5) להיתר שקיבלה הנתבעת, כהוראה להקפיד על בטיחות העובדים (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 8-17). 2. רוב עבודת הנתבעת מתבצעת בתוך אתרי עבודה, שאז הקבלן הראשי דואג לקבלת כל האישורים המתאימים עפ"י חוק (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 18-24). 3. לאחר אירוע הפגיעה הנדון בכבל, הם לא המשיכו לבצע את עבודות חפירת הבורות, כיוון שמע"צ הפסיקה להם את העבודה ללא כל הסברים (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 13-15). 43. הרושם שאני קיבלתי מעדותם של עדי ההגנה, כמפורט בסעיף 42 לעיל, שהם לא היו מודעים לעובדה שהם צריכים לקבל היתר נוסף מהתובעות (ומחברת מבזק - שגם בכבל שלהם, כנראה, פגעו באותו מועד ובסמוך לזירת האירוע, וזאת מעבר לפגיעה בכבל דנן - עדותו של מר שוויגר בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 17-20; עדותו של מר שטרית בעמ' 10 לפרוטוקול שורות 26-30). יש אפשרות קרובה כי הנתבעת לא היתה מורגלת בעבודה עצמאית בשטח, שלא בתוך אתר עבודה מוגדר תחת פיקוח של קבלן ראשי, שאז הוא דואג לכל האישורים המתאימים עפ"י חוק (ראה עדותו של מר שוויגר סעיף 42 (ב)(2) לעיל), וזו מקור אי הידיעה שלה לדרישות חוק התקשורת לקבלת אישור מבעל רישיון דוגמת התובעות מראש לכל פעולת חפירה שהיא במקרקעין. גם חברת מע"צ שנתנה את ההיתר לתובעות לביצוע החפירה, לא פטרה את התובעות מקבלת אישורים מראש מבעל רישיון, ולכן הוסיפה את סעיף 3 (5) להיתר המצוטט לעיל. סעיף זה הוא לשונו ברורה, ועל פיו ההיתר אינו גורע מדרישות חוק נוספות, דוגמת חוק התקשורת. הפרות אלה של חוק התקשורת ע"י הנתבעת, היתה כנראה הסיבה שמע"צ הפסיקה את המשך ביצוע חפירת הבורות ע"י הנתבעת עפ"י ההיתר שנתנה לה בנדון (ראה סעיף 42 (ב)(3) לעיל). בכל אופן, בעצם חפירת הנתבעת בזירת התאונה ביום האירוע, חפירה במקרקעין ללא קבלת אישור מהתובעות, מהווה פעולה בניגוד להיתר ובניגוד לחוק התקשורת. לכן יש לומר כי התובעות הוכיחו לי שהנתבעת ביצעה את החפירה בזירת האירוע, שלא עפ"י היתר כדין. שאלה ד' - האם הנתבעת ביצעה את החפירה בזירת האירוע בזהירות המתבקשת? 44. למעשה, מסקנתי בשאלה ג', בדבר ביצוע החפירה ע"י הנתבעת שלא עפ"י היתר כדין, ועצם הפגיעה בכבל התת קרקעי, מלמדת ומוכיחה כי הנתבעת ביצעה את החפירה שלא בזהירות הראויה והמתבקשת. 45. אומנם, מנהל צוות העבודה, מר גימפל, תאר את אופן ביצוע העבודה בשטח באופן שהוא עמד סמוך למקדח של הבובקט, כיון שמפעיל הבובקט לא יכול לראות מה הוא קודח (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 24-31; עמ' 19 לפרוטוקול שורות 1-2), אולם לא שוכנעתי כי העבודה בוצעה בזהירות הראויה, מהטעמים הבאים: א. מבחן התוצאה - עצם הפגיעה בכבל התת קרקעי הנדון ובכבל תת קרקעי אחר (של חברת בזק) באותו יום. ב. אורך המקדח היה כמטר, וכגרסת מר גימפל: "כעקרון אם אין שום דבר שעוצר אותו אז הוא יכול להכנס לכל האורך, כמטר" (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 3-4). לא מן הנמנע כי בהיסח הדעת מפעיל הבובקט קדח באדמה בצורה חזקה ולא מבוקרת, חדר לעומק של מעל 40 ס"מ ופגע בכבל. הרי מהעמדה שבה הוא מפעיל את הבובקט הוא לא יכול לראות מה הוא קודח (עדותו של גימפל עמ' 19 לפרוטוקול שורות 1-2). מן הראוי היה כי הנתבעת תשתמש לחפירת הבורות בנדון במקדח באורך קצר יותר, למשל באורך של חצי מטר, דבר שקיים (עדותו של שי שוויגר עמ' 21 לפרוטוקול שורות 25-26). אם היתה הנתבעת מביאה מקדח קצר יותר, הסיכוי לפגיעה בכבל תת קרקעי היה קטן יותר. 46. על כן, סבורני כי הוכיחו לי התובעות שפעולת חפירת הבורות ע"י הנתבעת, נעשתה שלא בזהירות המתבקשת. שאלה ה' - שאלת הנזק 47. להוכחת נזקיה צרפו התובעות חוות דעת שמאי, של השמאי מר יגאל טלמן (ת/1). 48. בחקירתו הנגדית, ציין מר טלמן כי הוא בחן בחוות דעתו את סבירות דרישות הנזק של התובעות, ומצא אותן סבירות ואף נמוכות ממחירי השוק (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 25-30; עמ' 7 לפרוטוקול שורות 25-29). 49. עוד הוסיף השמאי טלמן וציין כי לשם בחינת סבירות דרישות הנזק של התובעות, הוא לא קיבל הצעות מחיר בכתב מאנשי מקצוע אחרים, אלא הסתמך בעיקר על בדיקתו ומומחיותו (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-4). 50. את נתוני חוות דעתו הוא קיבל מהתובעות (יומני עבודה, חשבוניות), והוא בדק אותם (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 25-30). 51. חוות דעתו נתונה לבחינה ובדיקה של הצד השני, שככל שהוא חולק עליה יכול להמציא חוות דעת שמאי נגדית (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 30-31). 52. יצוין כי המסמכים שעמדו בפני השמאי טלמן גם צורפו לכתב התביעה, וביניהם יומני ביצוע לעבודות קבלן, חשבוניות תיקון של קבלן משנה חברת נקסטקום בע"מ. 53. עוד ראוי לציין, כי עד התביעה מר שטרית העיד כי זמן תיקון הכבל שנפגע ביום האירוע, התחיל בשעה 15:30 לערך והסתיים בשעה 21:30 בערב לערך. גם אז התיקון היה חלקי והושלם רק למחרת היום ע"י צוותים שבאו לסדר את נושא הבריכה וגידרו את האזור (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 11-14). 54. עיון בחוות הדעת השמאי טלמן מלמד על נזקים כדלקמן: א. עבודות תשתית. ב. עבודות אופטיקה. ג. עבודות אופטיקה נוספות. ד. חומר אופטיקה. ה. עבודות רשת ותשתית שונות. ו. תקורה. ז. פגיעה במוניטין. סך הכל 38,260 ₪, לא כולל מע"מ, נכון ליום האירוע, בתאריך 21.3.10. 55. עיון בחוות הדעת ובחשבוניות שצורפו לכתב התביעה, מלמד כי ראשי הנזק נשוא סעיפים קטנים (א)-(ד) לעיל, הוכחו לי ברמה מספקת במשפט אזרחי, באמצעות חווה"ד השמאי טלמן והמסמכים (לרבות חשבוניות) שצורפו לכתב התביעה. ככל שרצתה הנתבעת לחלוק על נתונים אלה, היתה יכולה לצרף חוות דעת שמאי מטעמה. 56. עיקר ראשי הנזק שבמחלוקת הם אלה המפורטים בסעיפים קטנים (ה)-(ז) לעיל: עבודות רשת ותשתיות שונות, תקורה ופגיעה במוניטין, ואותם נבחן להלן. עבודות רשת ותשתית שונות. 57. מציין השמאי כי עבודות הרשת כוללות את שעות עבודת עובדי התובעות שנדרשו לשם ביצוע התיקונים עקב הפגיעה בכבל ותיעוד הפגיעה (עדכון מפות ע"י איש תשתיות). 58. כשנשאל השמאי מדוע יש לחייב את הנתבעת בעלות שכרם של עובדי התובעות, שבכל מקרה מקבלים משכורת חודשית, השיב: "הנחת הבסיס בשאלה אינה נכונה ומיתממת. עובדי הוט מועסקים לצורך עבודות החברה בבניית תשתיות ואחזקתן. אין ספק שאם מישהו גורם נזק לתשתית של חברת הוט, ועובדי הוט צריכים לתקן את הנזק שהוא גרם, צריך לחייב אותו בעלות העבודה שלהם" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 13-17). 59. אינני מקבל את תשובתו של השמאי כפשוטה, ואציין כדלקמן: א. ההנחה הסבירה היא כי לתובעות יש גם עובדים שיוחדו ויועדו לתיקון תקלות בכל שעות היממה. ב. במסגרת עבודתם והמשכורת שהם מקבלים, הם פועלים לתיקון תקלות. ג. על כן, גם את התקלה הנדונה, שנבעה מהפגיעה בכבל, תיקנו עובדי התובעות במסגרת תפקידם והמשכורת שהם מקבלים. ד. כך גם אודות עובדי התובעות שפעלו לתיעוד הפגיעה (כגון: עדכון מפות). ה. התובעות לא הוכיחו כי בעקבות פעולתם של עובדיה בתיקון התקלה הנדונה, נאלצה לשלם להם שכר חריג, העולה על משכורתן הרגילה. ו. לשון אחרת, התובעות לא הוכיחו מה הנזק העודף שנגרם לה, מעבר לתשלומי המשכורת השוטפים. 60. על כן, אינני פוסק לתובעות את ראש הנזק המכונה "עבודות רשת ותשתיות שונות", בהעדר הוכחה. תקורה 61. טוען השמאי טלמן בחוות דעתו, כי הוצאות התקורה צריכות להיות 15% מהנזקים ובשיעור של 4,030 ₪. 62. נשאל השמאי טלמן מהן הוצאות התקורה והשיב: "עלות העבודה של עובדי חברת הוט שנדרשו לטפל בתביעה מעבר לתיקון עצמו. אני מתכוון לאנשים שניהלו את האירוע, לאנשים שניהלו את ריכוז ההוצאות... הגשת החומר, מו"מ... בניסיון לפתור את התביעה ללא הגעה לערכאות" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 19-22). 63. גם טיעונים אלה של השמאי אין לקבל כפשוטם, ומאותם הטעמים שפרטי בסעיף "עבודות הרשת". לא הוכח לי כי בגין פעולותם בנדון שולם לעובדי התובעות שכר נוסף. זאת ועוד - בשיקולי בית המשפט בפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, נלקחים בחשבון הוצאות שונות שנגרמו לתובעות בהכנת חומרי הראיות (כגון: עלות צילומים וכדומה), הוצאות משפטיות ושכ"ט עו"ד (שבפסיקת סכומו נלקחים בחשבון גם הזמן והמשאבים שהוקדשו להכנת וניהול ההליך הנדון). 64. על כן, לא שוכנעתי לפסוק לתובעות את הוצאות התקורה הנתבעות. מוניטין 65. טוענות התובעות לפגיעה במוניטין עקב ניתוק הכבל למשך שעות ארוכות בסכום של 7,363 ₪. 66. ציין השמאי בחוות דעתו כי עקב האירוע נגרמו לתובעות פגיעה במוניטין, שכן מנויי העיר קצרין נותקו מהכבלים, מהאינטרנט ומהטלפון, עד לסיום התיקון הראשוני שנמשך מספר שעות. אירוע מסוג זה מהווה עילה בידי הלקוחות לדרוש פיצוי מהתובעות או למעבר לחברות מתחרות. 67. לא שוכנעתי לפסוק ראש נזק זה לתובעות מהטעמים הבאים: א. המונח "מוניטין" מתייחס לתדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור (רע"א 371/89 ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ, פד"י מד (2) 309, 315). הוכחת קיומו של מוניטין אינה פשוטה, וכל מקרה יבחן לאור נסיבותיו. במקרה דנן, התובעות יצאו מנקודת הנחה שיש להן מוניטין, ולא הוכיחו אותו כלל ועיקר. בהעדר הוכחה על מוניטין, לא ניתן לתבוע על פגיעה במוניטין. ב. כשנשאל עד התביעה, מר אוסקר, האם יש בידו אסמכתא כלשהי על נזק של פגיעה במוניטין, דוגמת ניתוק של מי מהמינויים בגין האירוע הנדון, השיב בשלילה (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 25-27). ואכן, הנתבעת לא צרפה ולו עדות של מנוי אחד שניתק בגין הנזק לכבל. הנתבעת גם לא צרפה כל אסמכתא על דרישה או תלונה מצד לקוח כלשהוא בגין האירוע הנדון, הגם שחלפו כשנתיים וחצי מיום האירוע. 68. על כן, איני פוסק לתובעות כל פיצוי בגין טענת הפגיעה במוניטין, בהעדר הוכחה. 69. בשקלול כל הנתונים דלעיל, ובהסתמך על דו"ח השמאי והמסמכים שצורפו לכתב התביעה, נזקי התובעות המוכח מסתכמים בסך של 17,777 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום האירוע בתאריך 21.3.10 ועד ליום מתן פסק הדין. (לא צריך להיות מרכיב של מע"מ בפיצוי - שכן התובעות רשאיות לנכות מס תשומות על מע"מ ששילמו לקבלני משנה בתיקון הנזקים). סוף דבר 70. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנזק בכבל נגרם ע"י הנתבעת, תוך ביצוע פעולות חפירה שלא בזהירות ותוך הפרת הוראות חוק התקשורת. 71. עפ"י סעיף 38(א)+(ב) לחוק התקשורת, הנתבעת חייבת לשלם לתובעות את נזקיהן כתוצאה מהפגיעה. 72. מעבר לכך, ביצעה הנתבעת כלפי התובעות את עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשל"א - 1971, בפעולת החפירה הנדונה, שביצעה באופן לא זהיר, ושגרמה נזק לכבל התשתית של התובעת ביום האירוע. מכאן חובתה של הנתבעת לשלם לתובעות את נזקיהן גם מכח פקודת הנזיקין. 73. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות, באמצעות בא כוחן, את סכום הנזק המוכח בשיעור של 17,777 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 21.3.10 ועד ליום מתן פסק הדין. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות, באמצעות בא כוחן, הוצאות משפט, כיחס שבין סכום הנזק/התביעה המוכח (בערכו נכון ליום הגשת התביעה) לסכום התביעה הנתבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד יום התשלום המלא בפועל, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 6,000 ₪. 74. כל הסכומים המפורטים בסעיף 73 לעיל, ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ימשיכו לשאת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. כבל תת קרקעיטלויזיה