לטענת התובעת, בסמוך לתום התקופה הראשונה הציגה בפניה הנתבעת מצג שלפיו תחדש את הסכם העבודה עמה החל מיום 1.9.08, אך בסופו של דבר נחתם ההסכם השני לתקופה קצובה שתחילתה ביום 1.11.08 בלבד. התובעת טוענת, כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב, בכך שדחתה את מועד חידוש עבודתה בפרויקט והאריכה את תקופת ההפסקה שבין שתי תקופות ההעסקה אל מעבר לשלושה חודשים, כל זאת על מנת לפגוע ברציפות עבודתה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה ברציפות העבודה של עובד: עניינו של פסק דין זה - תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה וזכויות סוציאליות. רקע עובדתי 1. התובעת היא בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי וכן בעלת תעודת הוראה. 2. הנתבעת היא ארגון ארצי הפועל, בין היתר, לקידום שילוב שוויוני של ילדים, בני נוער, וצעירים עולים בבתי ספר ובחברה הישראלית. פעילות הנתבעת ממומנת על ידי קרנות ונערכת במסגרת פרויקטים המופעלים על ידי עובדיה ומתנדביה. 3. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כיועצת חינוכית בפרויקט "לצאת מן השוליים" של ארגון "שתי"ל" (להלן - "הפרויקט"). רכז הפרויקט במועדים הרלוונטיים היה מר רומן שניידר (להלן - "מר שניידר"). במסגרת תפקידה בפרויקט הייתה התובעת אחראית למתן ייעוץ וסיוע לכ-80 תלמידים מבית הספר התיכון "טוביהו" בבאר-שבע. עבודתה של התובעת בנתבעת היתה בנוסף על עבודתה כיועצת חינוכית במשרה מלאה ב"מקיף רבין" בבאר שבע. 4. בין הצדדים נכרת חוזה העסקה לתקופה קצובה המקבילה לשנת הלימודים תשס"ח, זאת החל מיום 1.9.07 ועד ליום 20.6.08 (ת/1; להלן בהתאמה - "ההסכם הראשון", "התקופה הראשונה"). על פי הסכם זה, עבדה התובעת פעמיים בשבוע בהיקף של 10 שעות שבועיות תמורת שכר כולל של 4,000 ₪ לחודש. העסקת התובעת הוארכה בהסכם בכתב לתקופה קצובה נוספת המקבילה לשנת הלימודים תשס"ט, החל מיום 1.11.08 ועד ליום 20.6.09 (ת/5; להלן בהתאמה - "ההסכם השני", "התקופה השנייה"). 5. במכתב מיום 6.5.09 הודיעה התובעת למר שניידר על כוונתה להתפטר אם לא ישולמו זכויותיה והלינה על התנהלותם של הנתבעת ושל מר שניידר כלפיה (ת/8). התובעת טענה כי אינה יכולה לעבוד בתנאים של חוסר וודאות; כי הסכום המשולם לה ואחוזי המשרה משתנים מידי חודש; כי שכרה אינו משולם על פי המוסכם; כי לא שולם לה שכר עבור החודשים 10/07 ו-1/09; כי התקופה השנייה החלה רק בחודש 11/08, אף שהנתבעת התחייבה להתחילה בחודש 9/08; כי תמיד יש איחור בתשלום המשכורות, ואיש לא מיידע על כך; כי עבור חודש 4/09 קיבלה מחצית השכר בלבד; כי שכר חודש 11/08 הולן ושולם רק בחודש 1/09; כי למרות פניות חוזרות ונשנות שלה, טרם שולם לה החזר עבור הוצאות נסיעה להדרכות בתל אביב, אף שהעבירה את הקבלות למר שניידר באופן אישי; כי היא מאוכזבת מהתנהלותם של הנתבעת ושל מר שניידר; וכי היא דורשת שישולם לה המגיע לה. 6. כעבור 4 ימים, במכתב מיום 10.5.09 (ת/9), כחודש ומחצה לפני סיום התקופה השנייה, הודיעה התובעת לנתבעת על התפטרותה ביום 24.5.09 וביקשה את הסדרת זכויותיה. במכתבה זה דרשה התובעת תשלום שכר עבור החודשים 10/07, 9/08, 10/08 ו-1/09, הפרשי שכר בשיעור של 2,000 ₪ עבור חודש 4/09, סך של 1,500 ₪ בגין הלנת שכר חודש 11/08, החזר הוצאות נסיעה להדרכות בשיעור של 900 ₪, וכן תשלום דמי נסיעות, דמי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. דרישות התובעת נדחו בתשובת הנתבעת מיום 18.5.13 (ת/10) ועל כן הגישה תביעתה בבית הדין. 7. מטעם התובעת העידו היא עצמה והגב' מילנה אבז-יערי, עובדת ארגון "שתי"ל" (להלן - "גב' אבז-יערי"), ומטעם הנתבעת העידו המנכ"ל מר אלי זרחין (להלן - "מר זרחין") ומר שניידר. טענות הצדדים 8. לטענת התובעת, בסמוך לתום התקופה הראשונה הציגה בפניה הנתבעת מצג שלפיו תחדש את הסכם העבודה עמה החל מיום 1.9.08, אך בסופו של דבר נחתם ההסכם השני לתקופה קצובה שתחילתה ביום 1.11.08 בלבד. התובעת טוענת, כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב, בכך שדחתה את מועד חידוש עבודתה בפרויקט והאריכה את תקופת ההפסקה שבין שתי תקופות ההעסקה אל מעבר לשלושה חודשים, כל זאת על מנת לפגוע ברציפות עבודתה. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת פגעה בזכויותיה הסוציאליות בכך שלא שילמה לה את שכרה במלואו - בהסכמי העבודה נקבע שכר בשיעור של 4,000 ₪, אך בפועל שולם לה סכום נמוך מזה; לא שילמה לה תשלומים שונים המגיעים לה על פי דין; ולא הפרישה עבורה הפרשות שלהן היא זכאית בגין עבודתה. לאור האמור עותרת התובעת לתשלום פיצוי בגין הפסד השתכרות בחודשים 9/08 ו-10/08 בשיעור של 8,000 ₪; הפרשי שכר בשיעור של 17,392 ₪ (השלמות לשכר יסוד של 4,000 ₪; תשלום שכר עבור החודשים 10/07 ו-1/09 ופיצוי בגין ניכוי מס ביתר); דמי הבראה בשיעור של 724 ₪; פדיון חופשה בשיעור של 1,195 ₪; דמי נסיעות בשיעור של 1,484 ₪; החזר הוצאות בשיעור של 900 ₪; פיצויי פיטורים בשיעור של 6,922 ₪; ופיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה בשיעור של 4,000 ₪. 9. הנתבעת טוענת מנגד, כי הפרויקט מתוקצב על ידי גורמים חיצוניים בכסף ייעודי וכי העסקת התובעת בפרויקט הייתה כפופה הן לשיעור התקציב המתקבל, הן לקבלת מימון לפרויקט לתקופה השנייה. לעמדת הנתבעת, המשך ההתקשרות עם התובעת התאפשר רק לאחר שנתקבל מימון לפרויקט, לתקופה השנייה, וזה התקבל רק לקראת חודש 11/08. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובעת התפטרה במפתיע כחודש וחצי לפני תום התקופה השנייה בהודעה של 14 יום מראש, ובכך הפרה את ההסכם השני, פגעה בהתנהלות הנתבעת אל מול הגורמים המעורבים בפרויקט ולמעשה הביאה לסיום הפרויקט. טענה נוספת בפי הנתבעת היא שבהסכמי העבודה עם התובעת נקבעה במפורש עלות שכר בשיעור של 4,000 ₪, ועל כן בדין שולם לתובעת מדי חודש סכום נמוך מכך. המחלוקת 10. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכאות התובעת להפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות בגין תקופות עבודתה. הכרעה בשאלה זו תשליך על בחינת נסיבות ההתפטרות - האם בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, אם לאו; האם בנסיבות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך לעבוד, אם לאו - ועל שאלת זכאותה לפיצויי פיטורים. בהקשר זה יובהר כבר עתה כי אם יתברר שאין ממש בטענות התובעת באשר לפגיעה בזכויותיה מצד הנתבעת (כפי שעלו במכתביה מיום 6.5.09 ומיום 10.5.09), שלגרסתה-שלה בעטיה התפטרה, הרי שיש בכך כדי לשמוט את טענתה כי יש לראותה כמתפטרת בדין מפוטרת. ה כ ר ע ה 11. כאמור, התובעת טוענת לפגיעה בזכויותיה מצד הנתבעת בעניינים אלה: תשלום שכרה בחסר, אי תשלום שכר עבור שני חודשי עבודה, תשלום שכר חודש 11/08 באיחור ואי תשלום החזרי הוצאות נסיעה להדרכות בתל אביב. להלן נבחן אם יש ממש בטענות אלה של התובעת. א. הפרשי שכר (השלמה ל-4,000 ₪) 12. הצדדים חלוקים בשאלה מהו שיעור שכרה של התובעת. סעיף 7 להסכם הראשון קובע כי - "תמורת עבודתה תשלם האגודה לעובדת שכר בסך 4,000 ₪ לחודש כולל עלות מעסיק וכל התשלומים המגיעים לפי החוק. ידוע לעובדת ומקובל עליה כי לאגודה אין אחריות בתשלומי קופות גמל, פנסיה, קרן השתלמות ותשלומים אחרים עבור העובדת." (הדגשה במקור - י.א.ש.). וסעיף 7 להסכם השני מורה כי - "תמורת עבודתה תשלם האגודה לעובדת שכר בסך 4,000 ₪ בחודש כולל עלות מעסיק וכל ההטבות תמורת חשבונית מס/קבלה או באמצעות תלוש שכר (לפי בחירת העובדת). התשלום כפוף להגשת דו"ח עבודה ואישורו על ידי מנהל הפרויקט. ידוע לעובדת ומקובל עליה כי לאגודה אין אחריות בתשלומים כלשהם עבורה מעבר לקבוע בחוק." (הדגשה במקור - י.א.ש.). 13. התובעת טוענת, כי סוכם עמה ששכרה יעמוד על שיעור של 4,000 ₪ לחודש בגין 10 שעות עבודה שבועיות וכי מעולם לא הוסבר לה שהסך המובטח אינו הסך שישולם בפועל. כך, גם לא הוסברה לה משמעות הכללתה של עלות המעביד בסך זה. הנתבעת טוענת מנגד, כי הסך של 4,000 ₪ נקבע כסכום הכולל את עלות המעסיק וכי שכר התובעת הוא כמפורט בתלושי השכר שאותם קיבלה מידי חודש בחודשו. 14. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים, כי במסגרת ההסכמה ביניהם, אשר נערכה בכתב ונחתמה על ידי שני הצדדים, צוין במפורש כי הסך של 4,000 ₪ מהווה את עלות מעביד. גם עיון בתלושי השכר המשקפים את השכר ששולם מידי חודש בחודשו, מעלה כי התשלומים לתובעת שולמו בהתאם להסכמה זו. אמנם, טענת התובעת בפניי שלפיה לא ניתן לה הסבר באשר למשמעות שיש להכללת עלות מעסיק בשכרה, קיבלה חיזוק בעדותו של מר שניידר, שחרף העובדה שהוא שקיבל את התובעת לעבודה בנתבעת וסיכם עמה את תנאי העסקתה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-3), לא ידע להסביר מהי המשמעות של שכר הכולל עלות מעסיק (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 16-17). ואולם, אין בטענה זו כדי לסייע לתובעת, שכן משחתמה על מסמכים שבהם צוין במפורש כי השכר הנקוב בהם כולל עלויות מעביד, ומשלא עלתה כל טענה לכריתת הסכמי העבודה בנסיבות של עושק או כפייה וכיו"ב, מדובר בחוזים שרירים וקיימים שאין כל הצדקה לסטות מהתנאים הקבועים בהם, אלא אם אינם עולים בקנה אחד עם הוראות הדין ולא מצאתי כי קביעת שכר על בסיס עלות מעביד, נוגד את הדין וזאת בכפוף לאמור להלן. עוד יצוין בהקשר זה כי ההסכמים נמסרו לידי התובעת ולא הייתה כל מניעה שתברר את זכויותיה ואת משמעות האמור בהם, הן עובר לחתימה עליו, הן לאחר מכן, בשעה שקיבלה את שכרה והבחינה, לשיטתה, כי שולם הוא בחֶסֶר. עוד יש לציין, כי חתימת התובעת על ההסכם השני, הקובע, ככלל, את אותם התנאים, מקשה על קבלת גרסתה בעניין זה. לו סברה התובעת שהנתבעת אינה משלמת את זכויותיה כמוסכם, סביר יותר להניח שהיתה נמנעת מלהתקשר עם הנתבעת לתקופת עבודה נוספת, או שלכל הפחות היתה מעלה את השגותיה עובר לחתימת ההסכם השני. בהתנהגותה נמצא כי התובעת "סברה וקיבלה" בנסיבות אלה יש לדחות את טענת התובעת כי סיכמה עם הנתבעת על תשלום שכר בשיעור שלא יפחת מ-4,000 ₪. כפועל יוצא מכך יש לדחות את התביעה לתשלום סך של 7,954 ₪ (כהשלמת שכר לשיעור של 4,000 ₪). ב. דמי נסיעה, דמי הבראה, פדיון חופשה 15. הקביעות בפרק הקודם אין בהן כדי לאיין את טענת התובעת שלפיה שילמה לה הנתבעת שכר הכולל זכויות סוציאליות, וזאת שלא כדין. 16. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את זכויותיה בכך שלא שילמה לה בכל תקופת העסקתה את הזכויות הנלוות לשכר כגון: דמי נסיעה, דמי הבראה ודמי חופשה, אשר על פי הדין חל איסור להכללתן בשכר הרגיל. הנתבעת טוענת מנגד, כי אין מניעה לכלול את דמי ההבראה ואת הוצאות הנסיעה בשכר העבודה, וכי האיסור הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - "חוק הגנת השכר"), מתייחס לתשלום דמי החופשה בלבד. 17. סעיף 5 לחוק הגנת השכר קובע - "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית..., או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד..." (הדגשה שלי -י.א.ש.). סעיף זה אוסר הכללת דמי החופשה בשכר העובד ובעניין זה הצדק עם התובעת. מעבר ללשון החוק, הלכה פסוקה היא כי אם מבקש מעביד לכלול בשכר העובד תשלומים נוספים כגון דמי הבראה ודמי נסיעה, יש לעשות זאת בהוראה מפורשת וחד משמעית (ראו: דב"ע/3-98 בובליל - א.צ. שירותים משפטיים בע"מ; ע"ע (ארצי) 228/08 אקרמן - דיקולור בע"מ, ניתן ביום 6.7.10). בענייננו, בסעיף 7 להסכם הראשון ובסעיף 7 להסכם השני אין כל התייחסות מפורשת שלפיה הסך של 4,000 ₪ כולל בתוכו דמי הבראה או דמי נסיעה, להבדיל למשל מקרן השתלמות, ועל כן יש לקבל את טענת התובעת אף בעניין זה. 18. לאור האמור זכאית התובעת להחזר דמי נסיעה, לדמי הבראה ולפדיון חופשה, כמפורט להלן - א. דמי נסיעה: משפירטה התובעת בתצהירה את הוצאות הנסיעה שהיו לה בתקופת עבודתה, ומשגרסתה זו לא נסתרה, זכאית היא לתשלום בגין רכיב זה בשיעור של 1,484 ₪. ב. דמי הבראה: התובעת פירטה בתצהירה את שיעור דמי ההבראה המגיעים לה בהתאם להיקף משרתה (23%). הנתבעת לא סתרה את חישובי התובעת. משכך, זכאית התובעת לתשלום רכיב זה בסך של 724 ₪. ג. פדיון חופשה: לאור הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, זכאית התובעת לתשלום פדיון חופשה. אמנם, חישובי התובעת אינם תואמים את הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, שעל פיהן זכאית היא לסכום גבוה מזה שתבעה, ומנגד אין החישובים לוקחים בחשבון את העובדה שהסך של 4,000 ₪ מהווה עלות שכר ולא שכר ברוטו לחישוב זכויותיה, דבר המעמיד את זכויותיה על סכום נמוך יותר. על רקע האמור, משהעמידה התובעת את תביעתה על סכום של 1,195 ₪ בלבד, הנמוך מהסכום שלו היא זכאית על פי הוראות חוק חופשה שנתית, ומשחישוביה לא נסתרו - זכאית היא לתשלום הסך שאותו תבעה - 1,195 ₪. ג. פיצוי בגין הפסד השתכרות בחודשים 9/08 ו-10/08 19. התובעת טוענת, כי התנהלות הנתבעת בנוגע למועד תחילת התקופה השנייה - דחיית המועד מיום 1.9.08 ליום 1.10.08 ולאחר מכן ליום 1.11.08 (שבו החל הפרויקט בפועל) - גרמה לה נזק כלכלי כבד, מאחר שבשל הסתמכותה על כך שהתקופה השנייה תחל ביום 1.9.08, ויתרה על הצעות עבודה אחרות. התובעת העמידה תביעה ברכיב זה על הסך של 8,000 ₪. הנתבעת, מנגד, טוענת כי לתובעת לא הובטח דבר באשר להמשך העסקתה בתקופה השנייה, כי באותו המועד טרם היה ידוע לה (לנתבעת) אם יתקבל מימון עבור הפרויקט וכי הדבר היה ידוע לתובעת. 20. תחילה יצוין כי הסברי הנתבעת באשר להתנהלותה בעניין מועד תחילת התקופה השנייה - שלפיהם כל עוד טרם נתקבל מימון לפרויקט, לא הוחל בו - לא נסתרו והם מצביעים על התנהלות הנתבעת באחריות דווקא. מכאן, ומכלל חומר הראיות, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי התנהלות הנתבעת בעניין זה היתה בחוסר תום לב במטרה לקטוע את רציפות עבודתה. 21. שנית, אין חולק כי הצדדים באו בדברים באשר להעסקת התובעת החל מיום 1.9.08 וכי מועד זה נדחה פעמיים על ידי הנתבעת. יחד עם זאת, מהראיות עולה כי עוד מחודש 7/08 היתה התובעת מודעת לכך שכלל לא ברור אם הפרויקט יימשך שנה נוספת. כך למשל, ביום 29.7.08, כתב מר שניידר לתובעת הודעת דואר אלקטרוני בזו הלשון - "לנה, שלום. לא הספקתי להגיד לך תודה בסיום שנה"ל... אז באמת תודה... עזרת לי מאד וקידמת את הפרויקט שלנו. טרם קיבלתי אישור סופי להמשך הפרויקט. נכון לכרגע 99% שאנו נמשיך בשנה הבאה באותה המתכונת. האם תהיי מעוניינת להמשיך עמנו, במידה והכל יסתדר לנו?..." ( נספח ת/3 לתצהיר התובעת; הדגשה שלי - י.א.ש.). והתובעת השיבה על כך שגם היא מקווה שהכל יסתדר (שם). 22. אמנם, מהודעות דואר אלקטרוני מיום 27.8.08 נראה לכאורה כי הצדדים סיכמו על מתכונת העבודה של התובעת בשנת הלימודים תשס"ט כדבר מוגמר שכן מר שניידר שאל את התובעת "האם התחלת? איך? דיברתי עם ביה"ס על החדר" ולכאורה עולה מאמירות אלה שהתובעת החלה בעבודה. אלא שאין חולק כי ביום 27.8.08 התובעת לא היתה אמורה להתחיל בעבודתה ביום 1.9.08 ואין בהודעות אלה גם כל אמירה ברורה שלפיה תחל בעבודתה במועד זה. התובעת העידה בעניין זה כי - "ש. את זוכרת מה היה במייל ת. כן. במייל מר רומן בשיחות הוא הבהיר לי שאני ממשיכה בפרוייקט במיילים הוא שאל אם אני מוכנה להמשיך ובאיזה ימים אני אעבוד. ..... ש. מגיע 1/9/08 לא ראיתי מייל שלך מדוע אני לא מתחילה לעבודה מה קורה ת. יש לי טלפון של מר שניידר פניתי אליו בסוף אוגוסט והוא ענה שאנחנו נתחיל באוקטובר יש לי מייל שאני שלחתי אם אני מתחילה לעבוד בספטמבר. יש הרבה מיילים שאני יכולה לצרף. ש. מגיע 1/10 האם גם לזה יש מייל ת. אני לא שלחתי מייל בראשון לספטמבר אני התקשרתי טלפונית לגבי אוקטובר שלחתי מייל. איפה שאלתי מה קורה בראשון לאוקטובר. התשובה שלו היתה שלא מתחילים באוקטובר אלא בנובמבר. ב1/11 אני שואלת אם מתחילים ואני מקבלת תשובה שכן." מעדות התובעת עולה כי במקביל להודעות הדואר האלקטרוני שבו סוכמה מסגרת העסקתה, התנהלו שיחות טלפוניות שבהן הובהר לתובעת כי אינה מתחילה לעבוד ביום 1.9.08. מכאן, כאשר ביום 29.7.08 הובהר לתובעת כי העבודה טרם הוסדרה ומשאישרה התובעת כי בשיחות הטלפוניות שהתנהלו במקביל להודעות הדואר האלקטרוני, הובהר לה כי העבודה אינה מתחילה ביום 1.9.08 - אין לראות בהודעות הדואר האלקטרוני משום סיכום דברים המחייב את הנתבעת. סיכומו של דבר - משהתובעת היתה מודעת לחוסר הוודאות בנוגע למועד תחילת העבודה; משלא עלה בידה להוכיח קיומה של הבטחה מצד הנתבעת לתחילת עבודתה ביום 1.9.08; יש לקבוע כי לא קמה בעניין זה עילת הסתמכות, המחייבת את הנתבעת כלפי התובעת. 23. ועוד יצוין כי אין בפנינו כל ראיה ממשית המצביעה על כך שבשל התנהלות הנתבעת נמנעה התובעת מלעבוד במקום עבודה אחר או לבחון הצעות עבודה אחרות ומדובר באמירה בעלמא. נכון הוא כי ישנה אפשרות שאלמלא היתה הנתבעת מבקשת את המשך העסקת התובעת בשנה"ל תשס"ט, היתה האחרונה מוצאת עבודה אחרת. אלא שמדובר בהשערה שאין די בה כדי להקים לתובעת זכות כלשהיא. ודין תביעת התובעת ברכיב זה - להידחות. ד. שכר החודשים 10/07 ו-1/09 24. לטענת התובעת, לא שולם לה שכר עבודה עבור החודשים 10/07 ו-1/09, אף שהנתבעת ידעה שעבדה בהם בפועל (סעיפים 20-21 לתצהירה). לדבריה, בחודש 10/07 לא שולם שכרה ב"אמתלה" של שביתת המורים ובחודש 1/09 לא שולם שכרה ב"אמתלה" של מבצע "עופרת יצוקה". הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעת לא הציגה דו"ח בגין עבודתה בחודש 10/07 ולא המציאה כל ראיה אחרת שעבדה בחודש זה, וכי גם בחודש 1/09 לא עבדה. 25. באשר לחודש 10/07: בחינת הראיות מעלה כי אכן, כטענת הנתבעת, לא הציגה התובעת כל ראיה כי עבדה בחודש זה בהיקף מלא. מנגד, מראיות הנתבעת דווקא עולה כי התובעת הודיעה כבר בחודש 12/07 שבחודש 10/07 עבדה יומיים (נספח 8 לתצהיר מר זרחין). גרסה זו נתמכת גם בהודעת התובעת שנשלחה בדואר אלקטרוני ביום 3.11.07 (ת/10). בתשובת הנתבעת להודעת התובעת מיום 3.11.07 נכתב כי התשלום עבור העבודה בחודש 10/07 יתבצע עם תשלום שכר חודש 11/07. עיון בתלוש השכר לחודש 11/07 מעלה כי בנוסף לשכר אותו החודש שולם במסגרתו שכר נוסף בסך של 431 ₪, שהוא כפי הנראה השכר ששולם לתובעת עבור עבודתה בחודש 10/07 יום אחד בלבד. לאור האמור, זכאית התובעת לתשלום בשיעור של 445 ₪ (9 ימי עבודה/4,000 ₪) בגין יום נוסף שבו עבדה בחודש 10/07. באשר לטענה כי זכאית היא לתשלום עבור ימי שביתה, הרי שאין לקבל טענה זו. מהסכמי העבודה בין הצדדים עולה כי התובעת התחייבה לעבודה בהיקף של 10 שעות שבועיות. מכאן עולה כי התמורה שהתובעת זכאית לה מותנית בביצוע עבודה בפועל. משלא הוכיחה התובעת כי עבדה בימי השביתה, אף שלדבריה היתה מוכנה ומזומנה לעבוד, אין היא זכאית לתשלום בגין ימים אלה. דא עקא, שהתובעת זכאית לתשלום נוסף עבור ימי החג שחלו בחודש 10/07. אמנם, התובעת לא תבעה תשלום דמי חג באופן מפורש וזאת לאור העובדה שתביעתה נסמכת על הטענה שעבדה בשכר חודשי ויש לראות את תביעתה לתשלום בגין ימי החג כנכללת בתביעתה לשכר החודשי המלא. כך או כך, בין אם עבדה התובעת בשכר חודשי, בין אם עבדה כעובדת יומית, היה על הנתבעת לשלם לתובעת את דמי החג ולא היתה רשאית להפחית משכרה בגין ימים אלה. אשר על כן, זכאית התובעת לתשלום נוסף בגין שני ימי החג שחלו בחודש 10/07 בסך של 990 ₪ (עלות שכר יומי). 26. באשר לחודש 1/09: בחקירתה הנגדית שינתה התובעת מגרסתה ואישרה כי החלה לעבוד רק ביום ה-21 של חודש זה (21.1.09). עם זאת טענה התובעת כי הדבר היה בשל מבצע "עופרת יצוקה" והשלימה כי היא זכאית לתשלום עבור חודש מלא, לאור "הוראות החוק" בעניין תשלום בתקופת מבצע "עופרת יצוקה". לא מצויה בפנינו כל הוראת חוק שעניינה תשלום שכר במבצע "עופרת יצוקה" כנטען על ידי התובעת. המקור לתשלום שכר בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" מצוי בהסכם קיבוצי מיום 20.5.09, שנחתם בין ההסתדרות העובדים הכללית החדשה מצד אחד לבין מדינת ישראל ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים מהצד האחר. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ההסכם הקיבוצי האמור חל עליה. יחד עם זאת, משאין מחלוקת כי התובעת עבדה החל מיום 21.1.09 (נספח 6 לתצהיר מר זרחין) וכי לא שולם לה שכר עבור חודש 1/09, זכאית היא לתשלום עבור 9 הימים שבהם כן עבדה. 9 ימי עבודה של התובעת הם 3 ימים שבהם היא עובדת (חמישי-שני-חמישי או שני-חמישי-שני), שהם 1,335 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,335 ₪ עבור עבודתה בחודש 1/09. ה. החזר בגין תשלום מס ביתר 27. התובעת טוענת כי מאחר ששכר חודש 11/08 שולם לה עם שכר חודש 12/08, עלתה מדרגת המס ביחס לשכרה והיא חויבה בתשלום סכומי יתר למס הכנסה, ביטוח הלאומי ומס בריאות, בשיעור כולל של 1,438 ₪. הנתבעת, מנגד, טוענת כי כל הסכומים שניכתה משכר התובעת נעשו כדין, כי היה על התובעת לבצע תיאום מס (מאחר שהיא עובדת במשרה מלאה במקום עבודה אחר) ולהמציא לנתבעת אישור פקיד המס על השיעור שיש לנכות משכרה, אלא שהתובעת לא עשתה כן ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. לאור טענות הנתבעת בעניין זה, שלא הוכחשו על ידי התובעת והן מקובלות עלי - דין תביעתה זו להידחות. ו. החזר הוצאות בגין נסיעות להדרכות 28. התובעת דורשת החזר הוצאות נסיעה במוניות לימי הדרכה של ארגון "שתי"ל" בתל-אביב. לטענתה, הגישה קבלות למר שניידר באופן אישי, אולם הנתבעת נמנעה מלשלם לה על כך. הנתבעת טוענת, כי התובעת השתתפה בהדרכות אלה ללא ידיעתה, הסכמתה או דרישתה וכי ממילא לא צירפה קבלות המעידות על שיעור ההוצאה הנתבעת על ידה. 29. לעניין זה יש לקבל את גרסת התובעת ולקבוע כי השתתפה בהדרכות על פי דרישת הנתבעת. גרסה זו נתמכת בעדותה המפורשת של עובדת "שתי"ל", גב' אבז-יערי (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 30 ועמ' 28 שורה 1) וכן בעדות עד הנתבעת, מר שניידר, שציין כי - "ממה שזכור לי ששתיל עשו הדרכה בתל אביב לכל המתנדבות שעסקו בפרויקט והיועצת שלנו הייתה אמורה להגיע." (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 5-6; הדגשה שלי - י.א.ש). יתר על כן, בהודעת דואר אלקטרוני ששלח מר שניידר לתובעת, רשם האחרון כי סוכם שהתובעת תיסע להדרכה והוא אף דרש ממנה הסבר להיעדרותה מהדרכה זו (ת/7א). גם אם נעדרה התובעת מההדרכה המסוימת הנזכרת בהודעה זו, הרי שניתן ללמוד מכאן כי התובעת נדרשה על ידי הנתבעת להשתתף בימי הדרכה. בהמשך עדותו של מר שניידר, לאחר שמנכ"ל הנתבעת מר זרחין, (שסיים את עדותו וישב באולם בית הדין) סימן לו להשיב בשלילה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 13), שינה מר שניידר את טעמו באשר להודעת הדואר האלקטרוני האמורה וטען כי לא סיכם עם התובעת דבר באשר להחזר הוצאות אך סבר כי טוב שתשתתף בהדרכה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 21-22). 30. התובעת הצהירה כי מסרה לנתבעת חשבוניות בסך כולל של 900 ₪ ובעניין זה לא נחקרה כלל. מר שניידר העיד כי אינו זוכר אם נמסרו לידיו קבלות (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 20-22). משלא נסתרה גרסת התובעת בעניין זה; לאור הספק באשר למהימנות גרסת הנתבעת - נוכח הניסיון לתיאום גרסאות באולם בית הדין; ועל רקע העובדה שהוכח כי התובעת נדרשה על ידי הנתבעת לנסוע להדרכה האמורה בתל אביב, אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה שלפיה בהעדר קבלות יש לדחות רכיב זה של התביעה. אשר על כן, זכאית התובעת להחזר הוצאות נסיעה להדרכות בשיעור של 900 ₪. ז. פיצויי פיטורים 31. אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה. לטענת התובעת, התפטרה מכיוון שלא שולמו לה מלוא זכויותיה ועקב התנהלות הנתבעת כלפיה (כך עולה אף ממכתביה מהימים 6.5.09 ו-10.5.09, המפורטים בסעיפים 5-6 לעיל), ועל כן זכאית היא לפיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים מאחר שאין רציפות בעבודתה המקימה את זכאותה ומשלא התפטרה בדין מפוטרת. 32. לאחר שבחנתי את כל החומר המונח בפניי, לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח זכאותה לתשלום פיצויי פיטורים. ראשית ועיקר, ההסכם הראשון, כמו גם ההסכם השני, הוא חוזה עבודה לתקופה קצובה. משהסתיימה התקופה הראשונה, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ואין מקום לראות את שתי תקופות העבודה של התובעת בנתבעת כתקופה אחת רצופה. בהקשר זה יוזכר כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת התנהלה בעניין זה (תחילת התקופה השנייה) בחוסר תום לב במטרה לקטוע את רצף עבודתה. משכך ומשהתובעת לא עבדה שנה שלמה ברציפות ומשההפסקה בין שתי תקופות ההעסקה עלתה על שלושה חודשים (כנוסחו במועד הרלוונטי של סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963; להלן - "חוק פיצויי פיטורים"), אין היא זכאית לפיצויי פיטורים (סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים). 33. שנית, גם אילו היה נקבע כי יש להתייחס לשתי תקופות ההעסקה של התובעת בנתבעת כאל תקופה אחת רציפה, הרי שיש לדחות את טענתה כי מילאה אחר התנאים המקימים לה זכאות לפיצויי פיצויים. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כי - "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." טענות התובעת הן כי תנאי עבודתה הורעו וכי לא היה מקום לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. ואולם, לא מצאתי שהתובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח איזו מהאפשרויות הללו, כמפורט להלן. 34. הרעה מוחשית בתנאי העבודה: מהראיות עולה כי משך כל תקופת עבודתה בנתבעת, עבדה התובעת באותם תנאים, באופן יציב ועקבי, מבלי שאירע שינוי כלשהו שניתן לראותו כהרעה מוחשית בתנאי העבודה. כך, למשל, משך כל תקופת עבודתה קיבלה התובעת שכר בשיעור הנמוך מ-4,000 ₪; משך כל התקופה כלל סכום זה תשלום עבור חופשה, הבראה ונסיעות. בחקירתה הנגדית נשאלה והשיבה התובעת כך - "ש. נשאר חודש עד תום ההסכם נכון? מה היה בוער להתפטר כל כך? ת. ברגע שאני רואה שלא משלמים לי משכורת בצורה סדירה ואני יודעת שככה בספטמבר לא התחלתי וחיכיתי ואוקטובר גם חיכיתי ובנובמבר עבדתי אבל שכחו לשלם לי משכורת קיבלתי שתי משכורת בינואר שהיתה מלחמה ולא היתה לי אפשרות לעשות תיאום מס ואז הורידו לי הרבה מס. בינואר שעבדתי שבוע וחצי אחרונים לא שולם לי באפריל לא שולם חצי מהתקופה למרות ששנה שעברה בחופשת פסח שולם לי הכל במלואו ויחד עם זאת היחס של מר שניידר היה מזלזל ולא מכבד." (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 23-29; הדגשה שלי - י.א.ש.). מהאמור עולה כי התובעת חוותה כמה אירועים שהיו למורת רוחה, אולם מדובר על אירועים המתפרשים על פני כל תקופת עבודתה, ולא במקבץ אירועים שהתרחש בסמוך לפני יום 6.5.09, שבו כתבה את מכתב ההתראה, ושבגינו ניתן היה לומר כי אכן חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. 35. נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו: ככלל, עובד שמתפטר לאחר שמבחין (גם אם בראייה לאחור) כי התנהלות המעסיק כלפיו, על פני תקופה ממושכת, רצופה פגמים, יכול שיוכר כזכאי לפיצויי פיטורים. כמו כן, בפסיקה נקבע כי אי תשלום זכויות סוציאליות עולה כדי נסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד להוסיף לעבוד (ע"ע (ארצי) 24/99 עטרי נ' ש.ז.ג. ריהוט עלית בע"מ, ניתן ביום 19.9.00). ואולם, על מנת שיהא עובד זכאי לפיצויי פיטורים, צריך שיפנה למעסיקו, עובר להתפטרות, בדרישה לתקן את הטעון תיקון ורק אם לא תוקן המצב אף שניתן לשם כך די זמן, יהא זכאי לפיצויי פיטורים. 36. בענייננו - יש ממש בטענת התובעת שלפיה נפלו פגמים כאלה ואחרים בהתנהלות הנתבעת בעניינה. כפי שנקבע לעיל, שכר חודש 10/07 שולם אך עם שכר חודש 11/07 ואף לא שולם במלואו; שכר חודש 11/08 שולם יחד עם שכר חודש 12/08; שכר? כלל זכויות סוציאליות שונות בניגוד לדין; לא שולם לה שכר עבור 9 ימים בחודש 1/09; ולא שולם לה כל סכום כהחזר הוצאות נסיעה להדרכות. כל אחד ואחד מעניינים אלה, כשלעצמו, מהווה פגם בהתנהלות הנתבעת, וודאי וודאי שבהצטברם יחד מתקבצים הם לפגם משמעותי המותיר אצל התובעת תחושה לא נוחה כלפי הנתבעת. אלא מאי? שמהראיות עולה כי פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת בדרישה לתקן את הדרוש תיקון, לטענתה, שאם לא כן - תתפטר, היתה אך ביום 6.5.09. למעט פנייה זו, משך כל תקופות עבודתה בנתבעת לא פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לשלם לה את זכויותיה על פי האופן שבו היא רואה את הדברים. כך, למשל, אם סברה התובעת, כטענתה, שהיא זכאית לקבל שכר בשיעור של 4,000 ₪ (וכאמור טענה זו אינה מתקבלת), הרי שראתה (או שהיה עליה לראות) כי הדבר אינו כך עוד בתלוש השכר הראשון שקיבלה, בחודש 10/07 (עבור עבודתה בחודש 9/07). אלא שהתובעת הוסיפה לעבוד בנתבעת עד לתום התקופה הראשונה וכן כמעט עד תום התקופה השנייה והוסיפה לקבל שכר ותלושי שכר שאינם בשיעור של 4,000 ₪, מבלי שהוכיחה כי פנתה משך כל התקופה בעניין זה או בעניין זכויותיה הסוציאליות למאן דהוא בנתבעת, וזאת עד ליום 6.5.09. יתר על כן, התובעת פנתה לנתבעת בתלונות בשעות הערב של יום 6.5.09 (שחל ביום ד' בשבוע) וכבר בשעות הבוקר של יום 10.5.09 (שחל ביום א' בשבוע), הודיעה על התפטרותה, ובכך למעשה לא נתנה לנתבעת הזדמנות הוגנת לבדוק את טענותיה ולנסות לתקנן, אם תימצא טענה מוצדקת. וכך העידה התובעת בעניין זה - "ת. אני פניתי ב-6/5/09 למר רומן שניידר אחרי שקיבלתי חצי משכורת עבור חודש אפריל עם בקשה לשלם לי את כל מה שמגיע לי על פי החוק. מר שניידר לא ענה פניתי אליו כעבור 3 ימים בבקשה לתשובה. ש. אני ראיתי רק מכתב התפטרות? ת. מגישה מכתב מה-9/5 מבקשת שתענה עדיין לא קיבלתי ממך תשובה? ש. ב-9/5 זה היה שבת. שלחת מכתב ביום רביעי וביום ראשון את כבר מתפטרת. ת. בדרך כלל רומן היה עונה לי מיידית באותו יום גם אם זה היה שבת. והמטרה שלי לא היתה להתפטר אלא להגיע להבנה כלשהיא. שראיתי שכעבור כמה ימים גם תשובה שלו וגם תשובה של אלי זרחין קחי או תתפטרי קיבלתי החלטה להתפטר." את שלושת הימים שחלפו בין משלוח מכתב ההתראה למשלוח מכתב ההתפטרות (ובהם ימי שישי ושבת) אין לראות כתקופת זמן מספקת והוגנת המאפשרת לנתבעת לבחון את טענות התובעת ולנסות לתקן את שצריך תיקון. 37. ועוד יוזכר בהקשר זה כי חלק לא מבוטל מדרישות התובעת במכתב ההתראה הוכח כדרישות שאין להן כל יסוד. כך למשל, דרישתה להשלמת השכר לשיעור של 4,000 ₪; דרישתה לקבל שכר מלא עבור חודש 10/07, שבו לא הוכח כי עבדה בהיקף מלא, ועבור חודש 1/09 שברובו לא עבדה; דרישתה לקבל שכר מלא עבור חודש 4/09 אף שעבדה רק מחצית החודש. באשר לתלונת התובעת שלפיה שכר? משולם באיחור כדבר שבשגרה - אף שהתנהלות כזו עשויה לעלות כדי נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, הרי שבענייננו לא הוכח כי שכר התובעת שולם באיחור כדבר שבשגרה ושני הצדדים מאשרים כי האיחור בתשלום שכר חודש 11/08 מקורו בטעות. לא מצאתי כי איחור חד פעמי זה יכול להקים טענה להתנהלות פגומה בעניין זה באופן קבוע. כך, גם אין בו כדי לבסס טענה לזכאות לפיצויי הלנת שכר (שהתובעת אינה תובעת במסגרת תביעתה דנן, אך הועלתה הן במכתב ההתראה, הן במכתב ההתפטרות). בהקשר זה יצוין כי על פי סעיף 17 לחוק הגנת השכר, תביעה להלנת שכר תתיישן בחלוף 60 יום ממועד תשלום השכר בפועל. בנסיבות אלה, מששכר חודש 11/08 שולם בחודש 1/09, ומשלא הגישה התובעת תביעה בעניין זה במועד, לא היתה זכאית לתשלום פיצויי הלנת שכר במועדים שבהם שלחה את מכתב ההתראה ואת מכתב ההתפטרות, ועל כן אינה יכולה לבסס את טענתה להתפטרות על טענתה לזכאות לתשלום פיצויי הלנת שכר. כך אף בכל הנוגע לתשלום שכר חודש 4/09 בחלקו בלבד, חודש שבו שהתה התובעת בחופשת הפסח. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי שכר התובעת שולם לה עבור ביצוע עבודה בפועל ובכפוף לדו"ח ביצוע העבודה, וכי כך נהגה הנתבעת לשלם לה לכל אורך ההתקשרות עמה. משכך, ומשאין חולק כי בחודש 4/09 לא עבדה התובעת חודש מלא, אין היא זכאית להפרשי שכר בגין חודש זה. עם זאת, כאמור לעיל באשר לחודש 10/07, זכאית התובעת לתשלום בגין ימי החג בחודש זה, היינו ליומיים נוספים, בסך של 990 ₪ (עלות מעביד). אמנם, יש יסוד לטענת התובעת, שלפיה בשנת 2008 שולם לה שכר מלא בגין החודש שבו חל חג הפסח, אף ששהתה בחופשה (ראו תלוש השכר לחודש 4/08 שצורף לתצהיר התובעת), אך אין בטענה זו כדי להקנות לתובעת זכות שאינה קיימת לה על פי הסכם העבודה. לאור זאת, אין התובעת יכולה להיבנות לעניין התפטרותה מתשלום שכר חודש 4/09 בחלקו בלבד. 38. לסיכום פרק זה - אף שנפלו פגמים בהתנהלות הנתבעת, לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח זכאותה לתשלום פיצויי פיטורים - ודין תביעתה ברכיב זה להידחות. ח. פיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה 39. התובעת טוענת, כי התנהגות הנתבעת לא הותירה לה ברירה אלא להתפטר מעבודתה בטרם נסתיימה התקופה השנייה, ומשכך זכאית היא לפיצויי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה בשיעור המשכורת שהייתה משולמת לה עד תום תקופת החוזה - בסך של 4,000 ₪. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעת היא שהפרה את ההסכם השני הפרה יסודית בכך שהודיעה על סיום עבודתה לפני תום התקופה ובכך גרמה נזק כבד לנתבעת ולמוניטין שלה. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי בשל התפטרות התובעת, הופסק המימון לפרויקט. 40. מהאמור עד כה עולה כי התובעת התפטרה כחודש וחצי לפני תום התקופה השנייה, שעה ששכרה השוטף שולם כמוסכם בין הצדדים; טרוניות התובעת באשר להתנהלות הנתבעת כלפיה לא הועלו בזמן אמת; התובעת בחרה להתקשר עם הנתבעת לתקופת עבודה נוספת, אף שלשיטתה-היא גם בתקופה הראשונה שולם לה שכר בחסר. לאור זאת ועל רקע העובדה שהתובעת לא נתנה לנתבעת הזדמנות מספקת לתיקון המעוות בצירוף עיתוי ההתפטרות ובמיוחד נוכח הדברים האמורים בפרק הקודם - אין לראות בנתבעת כמי שהפרה את הסכם העבודה עמה ולחייבה בתשלום פיצוי עד תום התקופה השנייה. 41. בנסיבות אלה, דין תביעת התובעת ברכיב זה - להידחות. סוף דבר 42. לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובעת כדלקמן - א. דמי הבראה בסך של 724 ₪; ב. פדיון החופשה בסך של 1,195 ₪; ג. דמי נסיעות בסך של 1,484 ₪; ד. החזר הוצאות נסיעה להשתלמות בסך של 900 ₪. ה. הפרשי שכר בגין חודשים 10/07, 1/09 ו - 4/09 בסך כולל של 3,760 ₪. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.5.09 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 43. התביעות לתשלום פיצוי בגין הפסד השתכרות בחודשים 9/08 ו-10/08; הפרשי שכר (השלמות לשכר יסוד בסך של 4,000 ₪; תשלום שכר עבור החודשים 10/07 ו-1/09 (למעט המפורט בסעיפים 25-26 לעיל; ופיצוי בגין ניכויי מס); פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה - נדחות. 44. משנדחתה מרבית תביעת התובעת ולאור נסיבות העניין - אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. רציפות בעבודה