בית הדין הארצי לעבודה ציין בפסיקתו ביחס לפיצוי בגין נזק לא ממוני לרבות עוגמת נפש כי " עוגמת נפש כאב וסבל, אי-נוחות ופגיעה ברגשות, אשר נגרמו עקב קיומו הלקוי של חוזה, כולם מהווים נזק לא ממוני, אשר, כבדיני הנזיקין, מוכרים גם בדיני החוזים. דיני החוזים מכירים בהם כנזק בר-פיצוי (ראה: ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי [5]; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (כרך ב) [10], בעמ' 1087). אין הבדל מבחינה זו בין בית-הדין לעבודה לבית-המשפט האזרחי. בשניהם הדיון הוא בביצוע לקוי של חוזה הגורם לנזק לא ממוני. בשניהם יש לאמוד את הנזק. עמד על כך השופט ברק (ע"א 348/79 הנ"ל [5], בעמ' 41): "...בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלוואנטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע aggravated damages))". (ע"ע 360/99 כהן - מדינת ישראל, פ''ד לח(2003) 1). פיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממונידיני עבודה