מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוי כספי על מחיקת כתב אישום בגלל התיישנות: האם יש לחייב את המדינה בגין הוצאות שנגרמו לתובע, לאחר שכתב אישום שהוגש נגדו נמחק מפאת התיישנות. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום 12.03.07 קיבל התובע הודעת קנס בגין נסיעה ברכב שחלונותיו הקדמיים מצופים במדבקה כהה. התובע ביקש להישפט בגינה. בקשת התובע התקבלה אצל הנתבעת ביום 04.06.07 כגרסת התובע או ביום 06.06.07 כגרסת הנתבעת. כך או כך, אין חולק כי הבקשה הוגשה תוך המועד המותר על פי סעיף 229 (א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 [להלן: החסד"פ] אין חולק גם כי התובע זומן לדיון ליום 02.07.09 בעקבות הזמנה שנשלחה אליו ביום 01.03.09. התובע לא התייצב לדיון בעניינו במועד שנקבע, וזאת מחמת טעות מצידו - כהודאתו. בעקבות אי התייצבותו, הורשע התובע בבית המשפט לתעבורה במעמד צד אחד, ונגזר דינו. התובע עתר לביטול הכרעת הדין וגזר הדין בטענה כי אי התייצבותו מקורה בטעות, בהוסיפו כי עומדות לו טענות הגנה טובות וביניהן טענת התיישנות. בית המשפט דחה את בקשתו וקבע כי "אין בנימוקי הבקשה עילה לביטול פסק הדין". התובע הגיש בקשה נוספת לביטול גזר הדין, ובמסגרתה חזר על טענת ההתיישנות. אף בקשתו זו נדחתה בנימוק כי: "זומן כדין. אישור המסירה בתיק בית המשפט. טעות אינה סיבה מוצדקת להעדרות מהדיון". על החלטות אלו הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי ובה חזר על טענותיו הקודמות, לרבות זו בדבר התיישנות העבירה. בדיון שהתקיים ביום 16.07.10 הודיעה ב"כ המדינה כי מקובלת עליה טענת התובע בדבר חלוף מועד ההתיישנות ואי לכך, עתרה לזכותו מהעבירה שיוחסה לו. על סמך טיעוני המדינה ובנוכחות התביעה בלבד , הורה בית המשפט על זיכויו של התובע מהעבירה שיוחסה לו. טענות הצדדים בתמציתן: טוען התובע כי לו טרחה הנתבעת לבחון את המועדים בטרם הגישה את כתב האישום, הרי שבכך היתה מונעת ממנו הוצאות רבות אותן הוציא לצורך הגנתו. התרשלותה התבטאה בכך שלא בדקה את המועדים כי אז היתה נוכחת לדעת כי חלפה שנה ממועד קבלת בקשתו להישפט ועד למועד קבלת כתב האישום וההזמנה למשפט. הנתבעת מנגד טוענת כי מילאה אחר חובתה על פי סעיף 230 לחסד"פ בכך ששלחה אליו הזמנות נוספות בתוך תקופת ההתיישנות, שיש בהן כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות. את עיקר יהבה הטילה הנתבעת על משלוח הזמנה למשפט מיום 10.02.08 אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה (להלן: "נספח ב'"). כנגד טענה זו משיב התובע כי בעניינו, משהמדובר בעבירת קנס, לא חל בנדון סעיף 230 לחסד"פ אלא סעיף 225א הקובע התיישנות "קטגורית ומוחלטת" באופן שלא ניתן לנקוט בכל פעולה להפסקת מירוץ ההתיישנות. מוסיף וטוען התובע כי אף אליבא לחיקוק הנטען, הרי שלא עמדה הנתבעת בנטל להוכחת הפסקת מירוץ ההתיישנות, משעה שלא קיבל לידיו כל הזמנה נוספת למעט זו האחרונה מיום 01.03.09 (אשר התקבלה כאמור לאחר תקופת ההתיישנות), ובאשר לנספח ב' - הרי שספק ,אם בכלל מדובר בהזמנה למשפט, משלא הוגש המקור ובהעדר צירוף כתב האישום וההזמנה עצמה, ומכל מקום,לטענתו ,נסתרה חזקת המסירה על פי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (להלן: "תקנה 44א"), משעה שהוברר לנתבעת כי לא קיבל לידיו את ההזמנה וכאשר היה עליה לברר מדוע חזר דבר הדואר לידיה ובכך בא לידי ביטוי מחדלה הנוסף המקים לו עילת תביעה. מכל מקום, מוסיף וטוען התובע, משעה שביהמ"ש שלערעור פסק, על סמך טענות הנתבעת עצמה ,כי חלה התיישנות על העבירה, הרי שלא ניתן להעלות כל טענה כנגד קביעה זו, בהיותה "השתק פלוגתא" ו"השתק עילה".בטרם אדון בטענות הצדדים , ראוי שאתייחס תחילה למסגרת הנורמטיבית המוחלת על הסיטואציה נשוא התביעה, על מנת לבחון את הסוגיות באספקלריה של מבחני הפסיקה המוחלים בתובענה בעילת רשלנות (להבדיל מדיני התעבורה). המסגרת הנורמטיבית: התביעה כאמור מבוססת על עוולת הרשלנות. סעיפים 35 ו - 36 לפסיקת הנזיקין [נוסח חדש] מציבים ארבעה תנאים לקיומה של רשלנות: חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. חובת הזהירות המושגית נקבעת על פי מבחן הזהירות של האדם הסביר, קרי :האם אדם סביר צריך לצפות את התרחשות הנזק. ההכרעה בשאלה נעשית על פי שיקולים של מבחנים משפטיים קרי: האם ראוי להטיל על סוגי מזיקים חובה כלפי ניזוקים אחרים ובאילו נסיבות ראוי לעשות כן (ר' ע"א 2061/90 מרזלי נ' מדינת ישראל פד"י מז(1) 802). חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על רקע נסיבות המקרה הספציפי ועניינה בשאלה האם בין אותם צדדים קמה חובה קונקרטית להוציא מן הכוח אל הפועל את החובה המושגית (ר' ע"א 243/83 עיריית י-ם נ' גורדון, פד"י ל"ט (1) 113). אמנם עוולת הרשלנות חלה הן על הפרט והן על הרשות הציבורית כאחת, אך עם זאת, תוכנה עשוי להיות מושפע ממעמדה המיוחד של הרשות ומאופי סמכויותיה. כך למשל יש לשקול את החשש מפני הרתעת הרשות ופגיעה בכושרה לפעול (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות ) באשר לחיוב המדינה ברשלנות נפסק כי:" המבחנים הנזקיים הרגילים, אותם מיישם בית המשפט הבודק תביעות רשלנות, אינם עונים על הקשיים המיוחדים שמציבות סיטואציות אלו ושיקולי מדיניות מחייבים הטלת ריסון בהטלת אחריות על המדינה" (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פד"י מ"ה (3) 45). במסגרת השיקולים, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק, ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק. בהיקש מסעיף 80 לחוק העונשין, מבהיר בית המשפט את השיקולים הכרוכים בחיוב המדינה: " הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק. הדין העניק לגורם המוסמך שיקול דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982). במקרים מסוימים עלול שיקול הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו. בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על ידי התובעים. באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין היתה בלתי סבירה" . (ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל (. גם כאשר נקבע כי "לא היה יסוד לאשמה", על הטוען לקיומה להוכיח מצב קיצוני של אי סבירות בולטת של רשויות התביעה בעניינו ולא די בחוסר סבירות סתם (ר' ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל.גישה זו נובעת מכך שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב בבחינת הראיות ולכן התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשות התביעה תהא מצומצמת מאוד ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני (ר' בג"צ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה).בנוסף נקבע כי על מבקש הפיצוי להוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה לנגד עיני התובע, בכוח או בפועל, לפני שעבר תחת מנגנון הבירור המשפטי, לא היה כל מקום להגשת כתב אישום נגדו (ר' ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל). כאשר מדובר בעבירת תעבורה, הרי שפגיעתו של הנאשם מפתיחת הליך פלילי כנגדו, נמצאת במדרג הנמוך ביותר של פגיעות. "קשה לומר כי עצם העמדתו לדין במקרה דנן פוגעת פגיעה קשה בזכות היסוד שלו, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק, בפרטיותו, בשמו הטוב וכדומה. חשוב להדגיש כי יש לסייג את הקביעה כי המשפט הפלילי תמיד פוגע בזכויות אדם בצורה דרסטית וחריפה ביותר. יהיו מקרים שבהם דווקא אמצעים משפטיים אחרים יפגעו בצורה חריפה יותר בפרט, מאשר המשפט הפלילי. "ההנחה, שלמשפט הפלילי יש השלכות קשות יותר על הפרט מאשר לענפי משפט אחרים... אינה יכולה לעמוד ככלל גורף. במשפט הפלילי הפוזיטיבי קיימות עבירות שעשויות להיתפס כקלות ערך בעיני ציבור האזרחים ואף בפני מערכת המשפט" (אסף הרדוף הפשע המקוון 78 (2010). ראו גם פרשת שוורץ , פסקה 21 וכן, Henry m. Jr Hart, the aims of the criminal law, 23 Law & Contemp. Probs. 401, 404 (1958). דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי ואינה גוררת עימה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים לב שהמבקש הינו עורך דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאינטרס הציבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי" . רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל. לכל המקובץ יש להוסיף גם הלכה מושרשת בעניינה של עוולת הרשלנות, בבחינת השאלה האם נפלה התרשלות: אמנם כל התרשלות בסופו של דבר , ניתנת לתיאור כסוג של טעות אך לא כל טעות בשיקול הדעת עולה כדי התרשלות (ר': ע"א 5586/03 ד'ר לארי פרימונט נ' פלוני תק-על 2007 (1) 4624). דיון והכרעה: האם חלה התיישנות בעבירת קנס? 21.1 לטענת התובעת היות והמדובר בעבירת קנס, הרי שיש להחיל הוראת סעיף 225א לחסד"פ, בהיותה הוראה מיוחדת לעבירת קנס ואין להחיל את הוראת סעיף 239א לחסד"פ המרחיבה את תקופת ההתיישנות במקרים בהם ֹ"תוך אותה תקופה הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה." אי לכך, לטענתו, ככל שאכן נשלחה הזמנה למשפט תוך תקופת ההתיישנות ,הרי שהיה על הנתבעת להמציאה לידיו , בפועל , תוך תקופת ההתיישנות. על קיומה של חובה זו, למד התובע מסעיף 225א ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 228/96 מדינת ישראל נ' מחאג'ינה (להלן: "פרשת מחאג'ינה"). 21.2 סעיף 225א קובע לאמור: " א. עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס ,לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בעניינה הזמנה לפי סעיף 222 (בעבירות מסוג "ברירת קנס" - א.ר) או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 (ב) (בעבירות מסוג "ברירת משפט" - א.ר.) ". בעניין החלתו של סעיף זה על עבירות מסוג קנס - אכן צודק התובע. סעיף זה הינו סעיף חיקוק ספציפי לעבירות קנס, בעוד שלגבי יתר עבירות התעבורה, שאינן עבירות קנס ,קבע המחוקק סעיף חקיקה נוסף אשר אינו שולל את האפשרות להגיש כתב אישום או הזמנה למשפט אף בחלוף שנה מיום ביצוע העבירה. כך גם נקבע בפרשת מחאג'ינה דלעיל עליו נסמך ב"כ התובע בסיכומיו: "ויש להדגיש, כי התיישנות של עבירות קנס נקבעת אך ורק לפי סעיף 225 א לחסד"פ ובכל הקשור לעבירות הללו אין תחולה לסעיף 239א לחסד"פ...וזאת משום שפירוש אחר.. ייתר את סעיף 225א והמחוקק ימצא כמי שמשחית את מילותיו לריק". עוד נקבע: "הלכה פסוקה כי ההסדרים הללו בעניין סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס, לרבות הוראות הנוגעות להתיישנות "יוצרות הסדר מיוחד לעניין עבירות אלה. הסדר זה גובר על הסדר ההתיישנות הרגיל הקבוע בסעיף 9 לחוק" (רע"פ 7927/98 גולדברג נ' מדינת ישראל; רע"פ 389/04 עו"ד ירון קוסליץ' נ' עירית ת"א; ע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו (4) 346). על הרציונל העומד בבסיס חקיקת סעיף 225 א' וקביעת תקופת ההתיישנות מיוחדת ביחס לעבירות קנס, ניתן ללמוד מדברי ההסבר לתיקון מספר 11 לחוק משנת 1990: "עבירות קנס ועבירות של ברירת משפט הינן עבירות קלות יחסית. יש לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו..." (ה"ח 1937, תשמ"ט, 102). וכך מבאר כבוד השופט לוי בת.פ. (הרצ') 65/03 מדינת ישראל נ' רביע משה את השיקולים שבבסיס החקיקה: " כוונת המחוקק, אם כן, כי בירור המשפט יהא סמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה. כוונה זו לוקחת בחשבון הן את חוסר העניין לציבור בניהול הליך משפטי בעניין עבירה כזו לאחר חלוף זמן, לרבות העסקת בתי המשפט בכך, הן את הרצון להמריץ את הרשויות לטפל במהירות בעבירות אלו, והן את נחיתותו של הנאשם מבחינת יכולתו להתגונן מפני עבירה מסוג זה לאחר חלוף זמן" (שם, פסקה 34) (ההדגשה לא במקור). משכך, לא חלה אפוא בענייננו הוראת סעיף 239א. 21.3 ברם, האם המשמעות היא כי לעולם לא ניתן יהא להגיש כתב אישום בחלוף שנה בעבירות קנס? והאם מכאן נלמדת חובת המאשימה בהמצאה אישית של כתב האישום לידי הנאשם? סבורני כי בסוגיות אלו טעה התובע. סעיף 225א (ב) לחסד"פ קובע חריג לכלל הקבוע בסעיף קטן (א ) בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות וזו לשונו: "(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229 ,אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף קטן (א). " משמפנה סעיף קטן (ב) מפורשות להוראת סעיף קטן (א), לא מובנת אפוא טענת התובע כי סעיף זה אינו רלוונטי לענייננו ומדוע אין לחשב את תקופת ההתיישנות מן המועד בו הגיש את הבקשה להישפט. ודוק: עבירה של ברירת משפט שונה מעבירת קנס, בכך שעל הנאשם ליזום בקשה להישפט. (סעיף 229(א) לחסד"פ). ברע"פ 7752/00 לעיל, קובע כבוד השופט מצא: "נראה כי בשונה מהודעה לתשלום קנס - שהיא מסמך מהותי ומסירתה לידי הנאשם היא הפותחת את ההליך - הזמנה למשפט אינה אלא אמצעי דיוני -טכני, שמטרתו להביא לידיעת הנאשם את המקום והמועד שבהם יתקיים המשפט. ביותר מכך אין למעשה כל צורך: הלוא היוזמה לקיומו של המשפט מסוג זה של עבירות לא באה מצד הרשות, אלא מצידו של הנאשם, שבהודעתו על רצונו להישפט (על העבירה המסויימת אשר יוחסה לו בהודעה על תשלום הקנס) עשה מימוש ב"ברירת משפט" שהוענקה לו בחוק" . משמע: כל עוד לא נמסרה לנאשם הודעת תשלום קנס, שהיא הפותחת את ההליך בעבירות קנס מן הסוג של "ברירת משפט", הרי שברי שחל לדידו האמור בסעיף קטן (א) לסעיף 225א לחסד"פ, ולא ניתן יהיה להאריך את מועד ההתיישנות מעבר לשנה ממועד ביצוע העבירה. במקרה זה, אכן אין כל נפקות בשאלת ההתיישנות לסוגיית ההמצאה :האם בוצעה כדין והאם נסתרת חזקת מסירתה מחמת נימוקים התלויים בנאשם, אם לאו, משהבחינה היא אחת ויחידה: האם הומצאה הודעת תשלום הקנס כחוק בפרק הזמן שקבע המחוקק, אם לאו. בכך יישום הרציונל שבסיס קביעת המחוקק אשר בעיקרו החובה "לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו...", שכן הגשת כתב אישום בחלוף למעלה משנה יש בה כדי לפגוע ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי. שונה הדבר מקום בו אין חולק כי הנאשם קיבל את הודעת הקנס (קרי: כתב האישום) בתוך תקופת המועד שנקבע, כבמקרה שבפניי. ההודעה לתשלום הקנס היא המסמך המהותי, כיוון שהיא זו הפותחת את ההליך הפלילי. משעה שעתר בבקשה להישפט, הרי שההזמנה למשפט אינה אלא "אמצעי טכני דיוני" - כדברי בית המשפט ברע"פ 7752/00 לעיל, שמטרתו להביא בשנית לידיעת הנאשם את פרטי העבירה על מנת שיידע לאיזה דיון להתייצב ומה הוא המועד והמקום שבו יתקיים המשפט . אי לכך, אין תחולה במקרה זה לסעיף 225א לחוק . לא מתקיים במקרה דנן הרציונל העומד בבסיס החקיקה, שכן כאשר הנאשם מבקש להישפט יש להניח שיש ביכולתו להתגונן כראוי אף אם נקפו ימים רבים עד למועד המשפט (י' קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני, תשנ"ח- 1998, עמ' 1253). ברם, גם במקרה זה, קבע המחוקק קו גבול למשלוח הזמנה למשפט והוא שנה מיום הגשת הבקשה להישפט כפי הוראת סעיף 230 רישא לחסד"פ (ר' קדמי, שם, עמ' 1249). וכדברי בית המשפט בע"פ (י-ם) 663/02 זכאי יוסף נ' מדינת ישראל: "הוראה זו אינה הוראת התיישנות, אלא הוראה שמטרתה לשים מחסום דיוני למשלוח ההזמנה למשפט, אם חלף המועד של שנה מיום שביקש הנאשם להישפט, מהטעם של חולשת זיכרון ומניעת עינוי דין בעבירה, שהיא עבירה קלה". (ההדגשה לא במקור). 21.4 מכאן כי ככל שהיה טוען התובע כי לא קיבל את הודעת הקנס ("כתב האישום") לידיו, יש ואכן היתה עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 225א ושאלת הפסקת מירוץ ההתיישנות לא היתה עומדת לדיון. ברם, משעה שאין חולק כי קיבל לידיו את הודעת הקנס, נופלת מניה וביה טענתו בדבר התיישנות "מוחלטת" ומכאן גם ,כי לא קמה כל חובה של המדינה להמצאת ההזמנה למשפט (ולא כתב האישום כפי שחזר וטען בכל כתביו) אישית לידיו. נותר אפוא לבחון האם המדינה התרשלה בכך שזומן למשפט שמועדו נקבע לאחר תקופת ההתיישנות. לשם כך, נבחן תחילה את הפן העובדתי של הטענות. הזמנה/ הזמנות נוספות: 22.1 לטענת הנתבעת, מילאה היא את חובתה על פי סעיף 230 לחסד"פ בכך ששלחה את ההזמנה לדין בטרם חלפה שנה מיום שהתקבלה בקשתו להישפט. לטענתה, ההזמנה הראשונה נשלחה אליו כבר ביום 10.02.08 בדואר רשום, כעולה מנספח ב' אשר צורף לכתב הגנתה. עיון באישור המסירה מעלה כי המסירה לא בצורה מהטעם: "הפנייה". (להלן: "נספח ב'"). עוד לטענת הנתבעת ,נשלחו הזמנות נוספות ביום 30.03.08 וביום 18.05.08, כאשר ההזמנה האחרונה התקבלה כאמור בידיו של התובע ביום 26.03.09. 22.2 התובע טוען כי לא קיבל אף לא אחת מההזמנות הללו. לטענתו, לא הוכח כלל כי אלו נשלחו בפועל אליו, בהעדר צירוף ההזמנה למשפט ו/או אישור מסירה מתאים. אף באשר לנספח ב' - אין להסתפק בו לטענתו,היות ולא צורפו לו ההזמנה עצמה ואף לא כתב האישום,משהוצג רק אישור מסירה עצמו .לפיכך ,ספק האם בכלל נשלחה הזמנה למשפט- כנטען. אין בדעתי לקבל טענה זו ולו ביחס לנספח ב'. אכן הוצג אישר מסירה בלבד, ללא צירוף ההזמנה למשפט, ואולם הפרטים המופיעים על גביו אינם מותירים ספק כי דבר הדואר שנשלח הינו אותה הזמנה למשפט. על גבי אישור המסירה מופיעים מספח הדוח, מועד ביצוע העבירה, ומספר הרכב- הזהים לדוח המקורי. כן צוין בו מועד הדיון שנקבע. לא מצאתי לפקפק כי המדובר אכן במשלוח ההזמנה לדין שנשלחה אל התובע. חיזוק לכך, מוצאת אני אףבפלט מערכת הדותן (מערכת דוחות התעבורה) אשר הוגש וסומן כנספח נ/1, שבו מופיעים כל הפרטים הנוגעים לדוח זה, לרבות: שמו של התובע ומספר הזהות שלו, מהות העבירה, המועדים בהם נשלחו ההזמנות לדין ומועדי הדיונים שנקבעו. (ור' חקירתו של העד אשר אישר נכונות פרטי המסמך , בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25 - 29). יתר על כן, בהחלטתו של בית המשפט אשר ניתנה בעקבות בקשת התובע לביטול גזר הדין (ר' סעיף 6 לעיל) צוין מפורשות כי אישור המסירה נמצא בתיק בית המשפט (ר' נספח ט' לכתב התביעה). מכל אלה, שוכנעתי כי נספח ב' משקף נכונה את האמור בו, קרי: כי נשלחה אכן הזמנה למשפט בתאריך הנקוב בו, בטרם חלפה שנה ממועד קבלת הבקשה להישפט, בהתאם לקבוע בסעיף 230 לחסד"פ. באשר לצירוף כתב האישום להזמנה,אף דין טענה זו להידחות. תקנה 44ג לתקנות סדר הדין הפלילי, קובעת לאמור: "44ג. דין הזמנה. הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וככתב אישום שהומצא לנאשם כדין, ודין העתק ממנה, משהוגש לבית המשפט, כדין כתב אישום שהוגש לבית המשפט כדין". ברע"פ 2307/08 קייב אהוד נ' מדינת ישראל, דינים עליון,כרך נד ,343 דן בית המשפט העליון בין היתר בשאלה האם ניתן להסתפק בהצגת אישור משלוח ההודעה בדבר דואר רשום ,וכך קבע: "אף מבלי לפסוק בסוגיה לגופה, ניתן לקבוע כי ההסתפקות באישור משלוח ההודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של בית משפט זה ומתן רשות ערעור" . וברע"פ 7752/00 (לעיל) הוסף: "תקנה 44ג אינה מורה על הגשת כתב אישום לבית המשפט ועל המצאתו לנאשם, כמקובל בהליך הפלילי רגיל, אלא אך מקימה שתי חזקות דיוניות שמטרתן להעלות את "משפט הברירה"( שאיננו משפט "רגיל") על פסי הבירור... לאור הוראתה של תקנה 44ג ולצורך בירורו של המשפט הריהו שווה ערך לכתב אישום..." מסירה כדין: 23.1 מוסיף וטוען התובע כי המשלוח כשלעצמו אינו מספיק וכי על הנתבעת היה להמציא לידיו בפועל את ההזמנה למשפט, בטרם חלפה שנה, כל עוד היתה לה ידיעה כי ההזמנה לא התקבלה לידיו. גם טענה זו אין בידי לקבל. התובע לא הצביע על כל הוראת חוק המחייבת את המדינה לוודא כי ההזמנה התקבלה בפועל לידיו של הנאשם, וכי אין להסתפק בחזקת תקינות המסירה הקבועה בתקנה 44א . וזו לשון התקנה: "בעבירות תעבורה עליהן חל סעיף 230א לחוק ובעבירות קנס, רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לעניין ברירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום נשלחה בדואר, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה, או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו מלקבלן". משמע: משהוכח כאמור כי נשלחה הזמנה למשפט בדואר רשום, הרי שדי בכך כדי לקבוע כי מתקיימת חזקת המסירה בלא כל צורך ב הוכחת המצאתה לידיו בפועל. במקרה דנן, אין חולק כי הכתובת שצוינה בהזמנה לדין (כתב האישום) הינה אותה כתובת שצוינה בבקשתו להישפט שהוגשה על ידו ואשר היתה רשומה באותה עת במשרד הפנים. אלא מאי? ההמצאה לא נמסרה בסופו של יום לידי התובע מאחר והעתיק את מקום מגוריו אך לא לפני ,כך לטענתו ,שהשתמש בשירות של דואר ישראל "עקוב אחרי" (ומכאן המילה "הפניה " המופיעה בנספח ב') . לטענתו, אף שהוא מאמין "שזו פשלה של הדואר" (עמוד 3, שורה 16),הרי שעל המדינה היה לטרוח ולברר מדוע חזר הדואר "כלא נמסר" ולשגר בשנית את ההזמנה לכתובתו החדשה המצוינת על גבי אותו אישור מסירה .משלא עשתה כן, הרי שבכך נסתרה אותה חזקה בהתאם לסיפא לתקנה 44א ובכך אף מתבטאת רשלנותה. דין טענה זו להדחות. ראשית - ספק אם אכן החריג לחזקת התקינות רלוונטית לסוגייה שבפנינו בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות שכן על דרך כלל מוחלת היא עת מוגשת בקשה לביטול החלטה / הכרעת דין או גזר דין שניתנו בהעדר. או אז, יכול לטעון הנאשם שלא קיבל את ההזמנה " מסיבות שאינן תלויות בו" ולעתור לביטול אותה החלטה. שנית - אף אם תמצי לאמר כי חזקה זו רלוונטית גם להוכחת הפסקת מירוץ ההתיישנות, הרי שספק רב אם מתקיים התנאי של "סיבות שאינן תלויות בו", שכן לטעמי ,היה עליו לשלוח הודעה מתאימה ללשכת התביעות בדבר שינוי כתובתו, שעה שהוא זה אשר עתר בבקשה להישפט ובייחוד עת נמסר לו, מפי השוכר במשכנו הישן - כך על פי עדותו - כי הגיעו אליו מכתבים המיועדים לו (ר' עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 10 - 17). כך או כך, לא מצאתי במקרה דנן לקבוע מסמרות בסוגיית ההמצאה ולהכריע האם נסתרה חזקת המסירה, אם לאו, שהרי ענייננו בתביעת רשלנות ולא בדיני תעבורה. משביצעה הנתבעת מסירה של ההזמנה למשפט לכתובת הרשומה והמעודכנת במשרד הפנים שהינה אותה כתובת שנמסרה על ידי התובע בבקשתו להישפט, הרי שדי בכך כדי לקבוע כי לא היתה התרשלות מצידה ולא מצאתי כל חיקוק /דין המטיל עליה החובה לברר הסיבה להחזרת הדואר - חובה שעל מקורה אף לא ידע התובע להצביע. ודוק: אין בעצם העובדה כי הנתבעת שלחה הזמנות נוספות כדי להצביע על מקורה של אותה חובה. הנתבעת הבהירה כי נוהג זה נעשה לפנים משורת הדין, וללא כל חובה שבדין וזאת מתוך התחשבות בנאשם, מקום בו קיים ספק אם ההזמנה הגיעה לידיו. הסבר זה מקובל עליי ותואם את הפרקטיקה הנוהגת (כאשר מותב זה אף שימש כשופט תעבורה). בתוך כך, מצאתי לדחות גם את טענת התובע בדבר מחדלה של הנתבעת באי שיגור ההזמנה לכתובתו החדשה . לא זו בלבד, שהתובע לא הצביע על קיומה של חובה זו בחיקוק או בדין, הרי שספק אם אכן הפרטים המופיעים בחלקו השמאלי העליון של נספח ב' מהווים פרטי מענו החדש. הנתבעת אף לא נחקרה על כך. התובע בעצמו השתמש במונח "ככל הנראה" ביחס לכיתוב הנטען (סעיף 13 לסיכומיו) אף אם היה ניתן ללמוד כי הכיתוב הינו פרטי מענו החדש, ספק רב אם יש לייחס למדינה רשלנות בנדון ולכל היותר ניתן לטעון לטעות שבשיקול דעת אשר אינה עולה כדי התרשלות. התרשלות הנתבעת: כל הניתוח העובדתי שפורט לעיל נועד למעשה לבחינת שאלה אחת ויחידה: האם המדינה אכן התרשלה בכך ששלחה לתובע הזמנה למשפט אף שחלפה תקופת ההתיישנות שכן כזכור,טענתו המרכזית של התובע הינו במתייחס למחדלה לבדוק ולוודא את המועדים בטרם נקטה בהליכים נגדו. הובהר כאמור כי אין המדובר בכתב אישום רגיל אלא באמצעי טכני דיוני לבירור המשפט. משהוכח כי אכן נשלחה הזמנה למשפט תוך תקופת ההתיישנות, שהיה בה לסברת המדינה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, הרי שבכך קועקע יסוד עילת התביעה . ויובהר שוב כי השאלה שבפניי איננה האם אכן חלה התיישנות אם לאו, אלא האם פעלה הנתבעת כשורה והאם התרשלה בכך שזימנה אותו לדיון במועד שנקבע. אמנם, המדינה טענה בבית משפט שלערעור כי חלה אכן התיישנות על העבירה נשוא התביעה, ונכון אמנם כי קמה לתובע עילת תביעה - לכאורה -לנוכח הודאתה זו, אך עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשתלשלות האירועים כפי שפורטה באריכות לעיל ואף כאשר קובע בית המשפט כי "אין יסוד לאשמה" עדיין על הטוען לקיומה להוכיח מצב קיצוני של חוסר סבירות בולטת ולא די בחוסר סבירות סתם, (ר' הפסיקה לעיל). הנוסחה המוכרת היא סטייה ניכרת או חמורה מרמת הזהירות הנדרשת. חומרת הסטייה ניתנת למדידה בשלל מבחני מישנה כגון: עצמת הסטייה מול "תפיסת המדינה", העדר הסבר ענייני ורציונאלי ועוד... בענייננו ,לא ניתן לומר כי ההחלטה לזמנו לדיון ליום 01.03.08, בהסתמך על הראיות שהיו בידי הנתבעת ונספח ב' בפרט ובהסתמך על הניתוח המשפטי והעובדתי דלעיל - לוקה בחוסר סבירות או למיצער בחוסר סבירות קיצוני. אף אם נפלה טעות במקרה דנן (וסבורני שלא כך המצב) ,אין זה מקרה קיצוני של חוסר סבירות ובמשוואת השיקולים , בוודאי שיש במקרה זה ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי (ר' הפסיקה לעיל) ,בייחוד עת הנזק שנגרם -אם בכלל- הינו מזערי. ודוק: ככל שהתובע אכן היה מתייצב לדיון שנקבע בעניינו ,הרי שככל שהיתה מתקבלת טענתו בדבר התיישנות- היו באים ההליכים על סיומם ובעקבות זאת , היה מתייתר הצורך בהגשת בקשות לביטול גזר דין ובהגשת ערעור וההוצאות הכרוכות בהגשתן. משלא התייצב לדיון והמדינה אף לא חייבה אותו בהוצאות בגין אותה ישיבת סרק על אף היעדרותו הבלתי מוצדקת, (שנבעה מחמת טעות כהודאתו), הרי שלא היה זכאי אף להוצאות בגין אותה ישיבה ,אף אם היתה מתקבלת טענת ההתרשלות (טענה שכאמור לא הוכחה). לענין זה ,טענת התובע כי יש והיה בית המשפט דוחה את טענת ההתיישנות ועל כן, לא היו "נחסכות" ההוצאות בגין הערעור - מוטב שלא היתה מועלית, וכי מה שונה עניינו מכל גזר דין אחר שעליו מוגש ערעור? האם גם אז היתה מועלית טענת רשלנות כלפי המדינה ? ברי כי אם היה זוכה במקרה זה בערעור (ויש שאף היה נדחה) זכאי היה לקבלת הוצאות במסגרת הערעור , כנהוג וכמקובל. למעלה מן הצורך ייאמר ,כי סבורה אני כי הסכמת המדינה למחיקת כתב האישום בכפוף לוויתורו על הוצאות - כהודאת התובע - אינה מזכה את התובע אף אם היה זוכה בתביעתו וככל שסבור היה כי הינו זכאי להוצאות נוספות,מעבר לאלו הכרוכות בעצם התייצבותו גרידא- כטענתו, לא מן הנמנע כי היה מתייצב בעצמו ועותר,באותה הזדמנות , להשבת מלוא הוצאותיו בגין נקיטה בהליך הסרק כולו - כטענתו- ולא להמתין ולעתור להן רק לאחר מכן, במסגרת תובענה נפרדת. כך או כך, כאמור, לא מצאתי כי המדינה התרשלה בחובותיה כרשות תובעת, והתובע לא הוכיח עילה בעוולת הרשלנות הכוללת חובת זהירות והתרשלות במחדל. למעלה מן הצורך, יוסף כי התובע אף לא הוכיח את נזקיו בהעדר כל אסמכתא לסכומים הנטענים ובהעדר כל פירוט הכיצד הגיע לסכומים אלה .כמו כן לא מצאתי כל קשר סיבתי בינם לבין המחדלים הנטענים ,במתייחס למיצער להוצאות שהוצאו לאחר ועקב העדר התייצבותו לדיון. אף הנזק הנטען בדבר עגמת נפש ומתחים שנגרמו לו בעקבות שיגור ההזמנה למשפט הינו חסר יסוד שכן, להזכירך, התובע הוא זה אשר עתר בבקשה לזמנו לדיון.מאי נפקא מינא אם היה מתייצב וטוען לגופו של ענין או שהיה טוען לדחייה על הסף מחמת התיישנות? ודוק שוב: כל ההליכים שננקטו לאחר מועד הדיון שבוטל-נוצרו אך ורק בעטיו של התובע. אוסיף ואומר כי הטענה בדבר בטלות הדוח וזיכוי מוחלט לעצם העבירה שיוחסה לו -אינה רלוונטית שכן העבירה לא נידונה לגופו של ענין ואין בעצם זיכויו בעבירה נוספת דומה כדי להשליך על זיכוי בעבירה דנן אשר בוצעה ,לכאורה , במועד שונה. סוף דבר: בהינתן האמור ,התובענה נדחית. התובע יישא בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד לטובת הנתבעת על סך 5,000 ₪. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום. זכות ערעור כחוק. משטרהמשפט פליליפיצויים