לטענת התובע, בסוף תקופת השכירות, תואם בין הצדדים מועד לשם מסירת המושכר אלא שהתובעת ביקשה להאריך את השכירות בתנאים הנוחים לה. התובע אשר התנגד לתנאים אלו, ביקש פינויה מהנכס, אך נתקל בסירוב. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוי על סירוב שוכר להתפנות: מבוא וטענות הצדים בתמצית מבוא בפניי תביעה שהוגשה על ידי התובע שהינו הבעלים של מבנה הנמצא ברחוב מוריה 12 בחיפה והידוע כגוש 10809 חלקה 12 (להלן:"הנכס") כנגד הנתבעת, במקצועה מורה לריקוד ומחול (להלן:"הנתבעת") במסגרתה עתר לסעד פינוי ולסעדים כספיים בגין דמי שכירות וחיובים כספיים נוספים החלים על הנתבעת. ביום 25/8/2003 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות בלתי מוגנת לפיו שכרה התובעת יחידה בנכס לשם ניהול סטודיו לריקודים ומחול (להלן:"הסכם השכירות"). תקופת השכירות נקבעה לתקופה של 36 חודשים מיום 1/9/2003 ועד ליום 30/8/2006 (להלן:"תקופת השכירות הראשונה"). בהתאם להסכם השכירות היה על הנתבעת לשלם דמי שכירות בסך של 1,350$ בתוספת מע"מ לחודש לתקופה שבין 1/9/2003 ועד ליום 30/8/2004 ודמי שכירות בגובה 1,800$ בתוספת מע"מ לחודש לתקופה שבין 1/9/2004 ועד ליום 30/8/2006. להבטחת ביצוע התחייבויות לפי הסכם השכירות מסרה הנתבעת ערבות בנקאית על סך 60,000 ₪ אשר חולטה בשנת 2007 בגין תקופת השכירות הראשונה ושוויה מוחזק בידי בא כוחו של התובע. טענות הצדדים, בתמצית התובע סבור כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית ובוטה בנוגע לתקופת השכירות ותשלום דמי השכירות. לטענת התובע, בסוף תקופת השכירות, תואם בין הצדדים מועד לשם מסירת המושכר אלא שהתובעת ביקשה להאריך את השכירות בתנאים הנוחים לה. התובע אשר התנגד לתנאים אלו, ביקש פינויה מהנכס, אך נתקל בסירוב. התובע מוסיף כי דמי השכירות הראויים לנכס הינם בגובה של 2,400$ כאשר בפועל הוסכם על דמי שכירות מופחתים בתקופת השכירות הראשונה בעקבות שיפוצה של הנתבעת את הנכס. כמו כן, טוען כי בתקופת השכירות היו בידיו הצעות משוכרים פוטנציאלים אשר הציעו לשכור את הנכס כנגד דמי שכירות בסך 2,400 $ לחודש ומשום כך התבקשה הנתבעת להודיע לתובע אם בכוונתה להמשיך בשכירות. לטענתו, הנתבעת פעלה בניגוד להסכמות ביניהם ובעודה מסרבת לפנות את הנכס המשיכה בתשלום דמי שכירות על דעתה בסך של 1,300$ לחודש וללא שניתנה לכך הסכמת התובע. כמו כן, לנתבעת חובות כספיים הקשורים לנכס, כדלקמן: נכון לתקופה עד לחודש 8/2006 וכן, לתקופה שבין 9/2006 עד 8/2009 (להלן: "תקופת השכירות השנייה") - הפרשי דמי שכירות או דמי שימוש ביחס לתקופה מחודש 9/2006 עד 8/2009, הפרשי שער מאז תחילת השכירות לפינוי הנכס בפועל. לחילופין, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים בגובה של 2,400$ לחודש לתקופת השכירות השנייה, לחילופי חילופין, לחייבה בדמי שימוש בגובה של 1,800$ לחודש לתקופת השכירות השנייה. בנוסף, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בחלקה היחסי בסך 2,762 ₪ בגין התקנת מערכת חשמל נוספת. הנתבעת מכחישה את טענות התובע. לטענתה, במועד שכירת הנכס, הנכס היה לאחר שריפה. הנתבעת שיקמה את הנכס מכספה על מנת שתוכל לעשות בו שימוש כסטודיו למחול. במועד הרלוונטי לסיום תקופת השכירות, מועד בו התחוללה מלחמת לבנון השנייה, חששה הנתבעת כי תקלע לקשיים כלכליים. על כן, לטענתה, החלה לנהל משא ומתן עם התובע במטרה לחדש את הסכם השכירות לרבות, הפחתה של דמי השכירות. הנתבעת טוענת כי לקראת סוף חודש 12/2006 סוכם כי השכירות תימשך לתקופה נוספת של 3 שנים בדמי שכירות מופחתים. הנתבעת מתנגדת לעמדת התובע לפיה לא נערך כל סיכום כאמור וטוענת כי הופתעה לקבל במהלך חודש 2/2008, כשנה וחצי לאחר תחילת תקופת השכירות השנייה מכתב מטעם התובע בו נבקש פינויה מהנכס. הנתבעת מתנגדת לטענות באשר לחובות הכספיים הנוספים. לטענתה, ערכה קיזוז דמי שכירות בגין חודשים 3-4/2004 עם תיקון נזקי הגשמים בנכס והתובע אף נותר חייב לה בגין התיקון כ- 100 ₪. באשר לחיוביה הנטענים בגין דמי השכירות והפרשי שער, הרי שאלו שולמו כפי המוסכם בין הצדדים. בעניין זה, הנתבעת מפנה בעניין לכרטסת הנהלת החשבונות שהציג התובע. הנתבעת מתנגדת לטענה בדבר חיובה בדמי חיבור לחשמל וטוענת כי התובע חייב את הנתבעת באופן חד צדדי ולא הוכיח כי אכן נעשה חיבור לחשמל ואם כן לאיזו מטרה או שהנתבעת הסכימה לשאת בחיוב זה. באשר לטענת התובע לדמי שימוש ראויים, הרי שטענותיו אלו דרושים הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה והתובע לא עמד בנטל ההוכחה בעניין. דיון ביום 17/6/2009, בהסכמת הצדדים, ניתן צו פינוי כנגד הנתבעת. בעקבות כך פינתה הנתבעת את הנכס ביום 1/9/2009. כעת, נותרה בין הצדדים מחלוקת באשר לתביעה הכספית. הדיון למעשה נסב סביב שתי שאלות מרכזיות: האחת, האם לאחר תום תוקפו של הסכם השכירות נעשה השימוש בנכס מכוח הסכמה עם התובע בין אם בכתב או בעל-פה? השנייה הינה - האם יש לחייב את הנתבעת בסעד הכספי המבוקש אם לאוו. בפניי התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה העידו התובע והנתבעת. בעלי הדין לא זימנו עדים נוספים. הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבפניי מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל כפי שיפורט להלן. השכירות ב"תקופה השנייה" - האם בהסכמת התובע? המסגרת הנורמטיבית סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "החוק") קובע: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה". סעיף 2 לחוק קובע: "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול הצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור". סעיף 6(א) לחוק קובע: "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה; ולעניין סעיף 3(א) ו-4(2) התנהגות כאמור דינה כדין מתן הודעת קיבול". אין חולק כי במקרה דנן הנתבעת העבירה תשלום כלשהו לתובע בעבור שימושה בנכס והתובע קיבל את אותו התשלום. השאלה שתיבחן היא, האם בפעולת תשלום הסכומים וקבלת התובע את התשלום נכרת חוזה בין הצדדים. בהלכה הפסוקה נקבע כי "על ההצעה להיות מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במו"מ משלים נוסף" (ר' לעניין זה ע"א (חי') 271/93 מלכה גרציק נ' דוד לוי, מיום 28.9.1995, ), (להלן:"עניין גרציק"). באשר לקיבול, כבר נפסק כי "חזקה על אדם שקיבל כסף תמורת מסירת השימוש במקרקעין חזקה שהסכים להעניק למשלם הכסף זכות של שוכר - אלא אם יש בנסיבות העניין חומר העשוי לסתור חזקה זו". (עניין גרציק לעיל) (הדגשה לא במקור). סעיף 23 לחוק קובע: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". כאשר הסכם השכירות שותק בעניין אופציה להארכתו, מתעוררת השאלה מה משמעות השתיקה בשאלה זו. "כידוע, לעיתים, משמעות השתיקה תהיה הכרה בהסדר שלילי: לעתים, הכרה בהסדר חיובי (לפי פירוש החוזה על פי אומד דעת הצדדים); ולעתים משמעות השתיקה תהיה חלל שיש להשלימו לפי הוראות סעיף 26לחוק (לעניין זה ר' ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ואח', פ"ד מא(1) 282, בעמ' 299; וכן עניין גרציק לעיל). סעיף 26 לחוק קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהל המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". עוד נקבע כי "הנוהג, מעצם טיבו וטבעו, הוא התנהגות רצופה שאינה מבוטלת, החוזרת על עצמה פעמים מספר". (עניין גרציק לעיל והאזכורים שם). מן הכלל אל הפרט: ממכלול הראיות עולה כי לא נכרת בין הצדדים הסכם נוסף לגבי תקופת השכירות השניה וכי השארותה של הנתבעת בנכס היתה ללא הסכמת התובע. זאת כפי שיפורט להלן. מעיון בהסכם השכירות עולה כי נקבע בו כדלקמן: בסעיף 1(ב) להסכם נקבע כי "כל שינוי בהסכם ייעשה בכתב בלבד ויהיה תקף רק לאחר חתימת שני הצדדים עליו". בנספח ב' להסכם, שמהווה חלק בלתי נפרד ממנו ואשר עניינו ב"תקופת השכירות והוצאות" נקבע כי תקופת השכירות הינה 36 חודשים בלבד. עוד נקבע כי "בתום תקופת השכירות ... תהיה לשוכר זכות סירוב ראשונה לגבי תנאים שיוצעו על ידי מעוניינים אחרים". עוד יצויין כי מדובר בהסכם שכירות מפורט וברור ביותר כך שאת כוונת הצדדים יש לקרוא מתוך לשון ההסכם המפורשת והברורה. מהאמור עולה: כי לא ניתנה לנתבעת אופציית הארכה אוטומטית של הסכם השכירות, כי עמדה בפני הנתבעת רק זכות סירוב מול הצעות אחרות וכי שינוי מהסכם זה צריך להיות בכתב ובחתימת שני הצדדים עליו. נוסח ההסכם האמור עומד בחיזוק לטענות התובע לפיהן לא ניתנה הסכמתו להישארות הנתבעת בנכס לפי הצעתה, לא נחתם חוזה חדש וכי האפשרות של המשך השכירות היתה אמורה לבוא לידי ביטוי בהסכם חדש כתוב ומוסכם על שניהם. התובע הגיש העתק ממכתבים ששלח אל הנתבעת מתאריכים אשר סמוכים לתום תקופת השכירות הראשונה (נספחים ח' וט' למוצג ת/1). מעיון בהם עולה כי ביום 30/5/2006 (כשלושה חודשים לפני תום תקופת השכירות) וביום 4/7/2006 (כחודשיים לפני תום השכירות) פנה התובע אל הנתבעת ברוח ההסכמות האמורות בהסכם השכירות ולאור זכות הסרוב שהיתה קיימת לה וביקש תשובתה בכתב בתוך 14 יום לגבי המשך השכירות, זאת תוך שהוא מדגיש כי "מועד סיום השכירות הינו 30/8/2006". כן נרשם כי "במידה ולא אקבל תגובתך, אראה עצמי חופשי להשכיר את המושכר לכל גורם אחר החל מתום תקופת השכירות הנקובה בהסכם". הנתבעת לא הכחישה קבלת מכתבים אלה ואף לא הגיבה לפניות אלה. כך שגרסתו של התובע בכל הקשור להמצאתם לנתבעת ואי מענה עליהם מצידה, לא נסתרה (סעיף 5.11 למוצג ת/1). מטעם התובע הוגשו מספר רב של מכתבים מהם ניתן ללמוד על פניותיו החוזרות ונשנות לנתבעת לפנות את הנכס ולהסדיר את תשלום דמי השכירות ואת יתר חובותיה (נספחים ג' עד יב'1 למוצג ת/1). הנתבעת טענה כנגד מסמכים אלה כי חלקם משנת 2008 "נולד" לצורך תביעה זו ורק נספחים ג' וד' משנת 2006 רלוונטים לענייננו. באשר לאותם שני נספחים טוענת הנתבעת כי הם נכתבו מתוך כוונה להפעיל עליה לחץ בתקופה בה ניהלו הצדדים משא ומתן לחידוש חוזה השכירות. כן נטען כי לאחר הסיכום להארכת החוזה בחודש 12/2006 לא נשלח אליה כל מכתב וזאת במהלך שנה וחצי, עד לחודש 2/2008. מעיון במכתבים אלה שהוגשו מטעם התובע ולא נסתרו (ש' 2-9 בעמ' 13 לפרוטוקול), עולה כי אין ממש בטענות הנתבעת. ראשית, כאמור, עוד בחודשים קודמים לתום השכירות ניתנה לנתבעת ההזדמנות להאריך במועד, בכתב ובצורה מסודרת את ההסכם. הזדמנות אשר הנתבעת בחרה שלא לנצל. שנית, מנספח יב' 1 למוצג ת/1 עולה כי גם בחודש 10/07 פנה התובע אל הנתבעת והתריע שוב על הפרותיה את ההסכם ורצונו בפינוי המושכר, כך שטענת הנתבעת לפניה ראשונה אליה רק בחודש 2/2008 אינה נכונה. שלישית, מכתבי ב"כ התובע אל ב"כ הנתבעת במהלך החודשים 2/2008 ו-3/2008 (נספחים ה', ו', ז' למוצג ת/1) מעידים על דרישה מפורשות באמצעות ב"כ התובע לפינוי הנכס עקב הפרות ההסכם. לשון המכתבים חד משמעית וברורה כך שלא ניתן כלל לומר כי יש להבינם באופן אחר. מכל מקום, הנתבעת לא פינתה הנכס גם לאחר מכתבים אלה וגם לא מיד לאחר הגשת התביעה אלא רק כעשרה חודשים לאחר הגשתה. הנתבעת טוענת כי בין הצדדים התנהל משא ומתן להמשך השכרת הנכס בתקופה השנייה ובדמי שכירות נמוכים. לטענתה, לקראת מועד סיום תקופת השכירות ולאור העובדה שבאותה העת התחוללה מלחמת לבנון השנייה וחששה להיכנס לקשיים כלכליים, ניהלה משא ומתן עם התובע במטרה להפחית את דמי השכירות. לגרסתה, המשא ומתן נמשך עד לחודש 12/2006 ובסיומו הוסכם על הארכת חוזה השכירות בשלוש שנים נוספות ועל דמי שכירות מופחתים. כך שלשיטתה המשך שהייתה בנכס היתה בהסכמת התובע ובסכומי שכירות מופחתים מוסכמים כדלקמן: לחודשים 7/2006 ו-8/2006 (חודשי מלחמת לבנון השניה) סך של 900$ לחודש; לחודשים 9/2006 ו-10/2006 - סך של 1100$ לחודש; מחודש 11/2006 ועד לסוף חודש 8/2009 (תום תקופת השכירות השנייה) - סך של 1350$ לחודש; מנגד טוען התובע כי לא ניתנה הסכמתו להארכת ההסכם כנטען, כי עמד על פינויה את הנכס וכי הנתבעת ללא הסכמתו ועל דעת עצמה שילמה סכומים מופחתים בגין שכירות. מעיון בחומר הראיות עולה כי יש בו בכדי להוות חיזוק לגרסת התובע. באשר להתנהלות הצדדים בחודשים 9/2006 עד 12/2006 אשר לשיטת הנתבעת היו תקופה של משא ומתן, הרי שמהמכתבים ששלח התובע לנתבעת עולה התנגדותו המפורשת להצעותיה של הנתבעת באשר לגובה השכירות ולא ניתן למצוא אף אסמכתא כתובה התומכת בטענת הנתבעת כי התובע הסכים להצעותיה. יצוין כי חלק מההתנהלות בתקופה זו היתה עם ב"כ הנתבעת ואף מלשון מכתביו עולה כי היה ברור כי הנתבעת הציעה הצעות להמשך השכירות אשר נותרו ללא הסכמה. להלן פרוט המכתבים: במכתבה של הנתבעת לתובע מיום 1/9/06 (נספח י' למוצג נ/1) נרשם: "אחרי שישבתי שוב זו ההצעה שלי..." (הדגשה לא במקור); במכתבה מיום 7/9/06 נרשם:"במידה והצעתנו אינה מקובלת....כאשר תאשר הצעה זו בכתב...המשך התשלומים על פי חוזה שיחתם בינינו ובהתאם להצעה זו ... בנוסף, בחוזה החדש הערבות שתינתן תהיה על סך 30,000 ₪..." (הדגשה לא במקור). במכתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע מיום 17/9/06 נרשם: "בהמשך לפגישה במשרדך, להלן הצעת הגב' זגה..." (הדגשה לא במקור). במכתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע מיום 25/9/06 נרשם: "טרם התקבלה תשובתכם להצעה שהועברה מטעם הגב' זגה..." (הדגשה לא במקור). יצוין כי אין באף אחד מהמכתבים או מיתר הראיות כל אינדיקציה לכך שהיה קיבול של הצעות אלה על ידי התובע או כי המשא ומתן השתכלל לידי הסכם. נהפוך, מהתכתובות עולה העדר הסכמה בין הצדדים. במכתב האחרון הקיים מטעם הנתבעת, מיום 13/11/2006, אף נרשם כי חרף הצעות שהועברו לא התקבלה תגובה ולאור כך, העבירה הנתבעת "תשלומי דמי שכירות על פי הצעתה". קרי, חרף ידיעה מפורשת כי הצעותיה לא התקבלו והסכם חדש לא נחתם, בחרה הנתבעת להמשיך לשבת בנכס ולשלם דמי שכירות כפי הבנתה. עוד יצוין כי אין כל ראיה בכתב המאששת את טענת הנתבעת כי בחודש 12/2006 הגיעו הצדדים לסיכום ביניהם כנטען. גם כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה בסוגיה זו לא היתה בפיה תשובה ממשית למעט חזרה על גרסתה הנטענת, אשר נסתרה כאמור לעיל (ש' 15-22 בעמ' 11 לפרוטוקול): ש.        שלחת לו ההצעה והוא השיב שאינו מסכים להצעתך האם זה נכון? ת.        לא. חד משמעית לא אני חייבת לציין שחוץ מהפגישות האלה היו שיחות טלפון ופגישות וכל הזמן אמר שרוצה שנסתדר ולמחרת הוציא מכתב שאצא. שאפנה. שאלתי אותו איך אתה כותב כזה דבר לאחר שאתה אומר יום קודם שזה בסדר , חשבתי שהוא רוצה להפעיל לחץ בגלל הכסף, אבל בגלל שלא תאם השיחות והסיכומים שאלתי אותו למה זה קורה ככה הוא ענה שהוא חייב שזה יהיה בתיעוד כיוון שאין לנו חוזה. ש.        למה לא צירפת לתצהירך את המשפט שהוא חייב שיהיה תיעוד כיוון שאין לכם חוזה? ת.        למכתבים שלו השתדלתי לענות כל הזמן. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה המכתבים אשר נשלחו מטעם התובע בתקופה זו אינם מעידים על רצון התובע בפינוי, אלא באו רק לשם הפעלת לחץ במשא ומתן. לשון המכתבים ברורה באשר לרצון בפינוי כדלקמן: מכתב מיום 10/9/2006 " הנדון:פינוי מושכר... הודעתי לך כי איני מקבל את הצעתך ואת מתבקשת סופית לפנות את המושכר...מועד החזרת המושכר עמד ועומד בעינו...". מכתב מיום 29/9/2006 "הנדון:פינוי מושכר....הנך מתבקשת לפנות לאלתר את המושכר...מאחר והינך ממשיכה לעשות שימוש במושכר ולהפעיל את העסק שלך הנני להודיעך כי אדרוש ממך דמי שימוש ראויים לפי הוראות ההסכם עד לפינויו בפועל...". מכתב מיום 26/10/2006 "הנדון:פינוי מושכר...דרשתי ממך שוב לפנות את המושכר ולהחזירו לחזקתי.. מאחר ואת ממשיכה לעשות שימוש במושכר אדרוש ממך דמי שימוש לפי ההסכם עד הפינוי בפועל.". מכתב מיום 19/11/2006 (לאחר המכתב האחרון מטעם הנתבעת) :"הנדון:שימוש במושכר ללא רשות... הגב' זגה שוהה ומשתמשת במושכר ללא רשותי תוך הפרת ההסכם וגרימת נזקים חמורים... לא היה שום סיכום למו"מ והוא למעשה הסתיים בהודעת הפינוי...לא הסכמתי להפחתה של 50% זה אולי רצונה אך רצונותיה אינם מחייבים אותי- אני לא הסכמתי לכך!!! ..מאחר והצעתכם לא היתה קבילה, הודעתי לגב זגה במכתב רשום ביום 29/9/2006 כי עליה לפנות לאלתר את המושכר...עד היום לא פינתה את המושכר...לגברת הנכבדה ניתן מספיק זמן להתארגן ולסלק ידיה מן המושכר והיא בלבד אחראית למעשיה... הגב' זגה שבמעשיה מפירה בריש גלי הסכם חתום למרות כל האזהרות המופנות אליה". מכתב מיום 2/12/2006: "עד היום לא פינית את המושכר... הנך נדרשת באופן חד משמעי לפנות את המושכר מידית...כל הסכומים שאת מעבירה הם על חשבון דמי שימוש למושכר. לצערי אצטרך לשקול הליכים משפטיים על מנת לגרום לפינוייך מהמושכר. אזהרה נוספת לא אשלח.". לשונם הברורה של מכתבים אלה, אשר לא נסתרו ואשר נמסרו לנתבעת בתקופה אשר לטענתה נוהל משא ומתן והסתיים בהסכמה, מעידים בדיוק להפך: על העדר הסכמה, על רצון מוחלט של התובע בפינוי המושכר והתעלמות הנתבעת מכל ההתראות הברורות. סתירה נוספת לגרסת הנתבעת עולה אף ממכתביה של הנתבעת עצמה לתובע בעניין טענתה בעניין ההסכמה על דמי השכירות המופחתים. זאת מעבר להכחשתו של התובע בעדותו המקבלת חיזוק אף במכתב מיום 19/11/2006. מנספח י' למוצג נ/1 מיום 1/9/2006 עולה כי הנתבעת הציעה לשלם שכירות בגין חודשים 7/2006 ו-8/2006 (חודשי מלחמת לבנון השניה, אשר עוד כלולים במסגרת הסכם השכירות ותקופת השכירות הראשונה) סכום מופחת של 50% קרי 900$ לחודש. לאחר מספר ימים, ביום 7/9/2006 שלחה היא מכתב נוסף ממנו עולה שהיה ברור לנתבעת כי הצעה קודמת זו לא התקבלה ולראיה כי הציעה הצעת תשלום אחרת לגבי אותם חודשים, סך של 1100$ לחודש. גם מכתב ב"כ הנתבעת מיום 17/9/2006 המציע שוב תשלום של 900$ לחודש לשני חודשים אלה, היה ברור כי הינו בבחינת הצעה שכן לאחר מכן כאמור נתקבלה תשובה שלילית ודרישות לפינוי. כך שגם לאור מכתבים אלה נסתרת גרסת הנתבעת באשר להסכמה על סכומי התשלום המופחתים בחודשים האמורים. בנוסף, טוענת הנתבעת כי הוסכם על דמי שכירות קבועים של 1350$ לחודש החל מחודש 11/2006 ואילך וכך אכן שולם על ידה. אולם מנספח יג' למוצג ת/1 (לדוגמה ביחס לשנת 2008) וכן מחקירת התובע עולה כי גם טענה זו, המוכחשת כשלעצמה על ידו, אינה מדויקת (ש' 19-21 בעמ' 6 לפרוטוקול) (הדגשה לא במקור): ש. האם נכון שבמשך כל התקופה הנ"ל גב' זאגה שלמה לך 1350 דולר לחודש? ת. לא נכון היא שילמה לי כל מיני סכומים. אני ראוה 1500, 1580, 1640, כל מיני סכומים. בקיצור היא שילמה מה שהיא רצתה . 500 דולר , 790 דולר." כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה באשר לגרסתה שלה לפיה הצעתה לתובע במכתב מיום 17/9/2006 היא זו שסוכמה בינהם כך שבשלב מסוים היתה אמורה, אף לשיטתה, לשלם 1800$ לחודש - לא היתה בפיה תשובה ממשית לאי התשלום בהתאם, עד שלבסוף הודתה כי עקב העדר יכולת כלכלית לא שילמה כאמור (ש' 13-28 בעמ' 12 לפרוטוקול) (הדגשה לא במקור): ש.        זה היה בספטמבר? ת.        כן. הסיכום הסופי היה בדצמבר. אז סיכמנו את נושא הקיץ , החגים ולפי הצעה זו. ש.        לפי הצעה זו היית צריכה החל מ 9/08 לשלם 1800 דולר שילמת? ת.        כיוון וחלטו את הערבות הבנקאית שחולטה בספטמבר 2007. ש. אילו לא היו מחלטים את הערבות הבנקאית היית משלמת 1800 דולר לחודש? ת. אם תהיה אחריות מאחרי הבטחותיו. הייתי משלמת אם לא היו נגרמים לי נזקים. ש.        האם יוסי אחראי לכך שהבנק מימש את הערבות הבנקאית? ת.        באופן חוקי לא. ש.        היות שהוא לא אחראי לעניין זה מדוע לא שילמת לאחר מכן את הסכום של 1800 דולר? ת.        אחרי שנים נפגשנו עוד פגישות כדי לערוך שינוי על המצב הקיים שאני נמצאת בו, כל פעם אמר שיעזור לי ושנסדר את הערבות, הגעתי למצב שלא יכולתי לשלם הסכומים האלה. למעשה עדותה של הנתבעת בעניין סיכום הדברים הינה עדות יחידה שלא ניתן לה כל תימוכין. יש לזכור כי הנטל להוכיח את ההסכמה לקיום המשך השכירות מוטל על הנתבעת. בנוסף, פועלת לחובת הנתבעת העובדה כי מר יואב אזולאי המוזכר בגרסתה של הנתבעת כמי שהיה עד להתרחשות ולסיכום הדברים, לא הובא לעדות. באשר למעורבתו הנטענת של מר יואב אזולאי נפנה לסעיף 25 למוצג נ/1: "סיומו של משא ומתן הנ"ל היה בתחילת חודש דצמבר 2006. בפגישה שהתקיימה בנוכחות מר יואב אזולאי, בה סכום כי אשלם לתובע דמי שכירות...". במכתב הנתבעת לתובע מיום 7/9/2006 נרשם:"בפגישה שנערכה בתאריך 7/9/2006 נוכח בפגישה:יואב אזולאי". מכתב זה אף חתום על ידי שניים: הנתבעת ומר יואב אזולאי ולשונו של המכתב הינה בלשון רבים. כאשר נשאלה הנתבעת בחקירה בסוגיה זו השיבה כי אכן מר אזולאי היה נוכח בפגישה או שתיים עם התובע, כי בנוכחותו הגיעה ל"הסדר מסוים" עם התובע, כי מר אזולאי זוכר דברים רבים וכי לא היתה כל מניעה ממשית להבאתו לעדות. (ש' 24-33 עמ' 10, ש' 1-11 בעמ' 11, ש' 26-32 בעמ' 11, ש' 1-7 בעמ' 12 לפרוטוקול). יצוין עוד כי בניגוד לגרסתה בתצהירה השיבה הנתבעת תחילה כי בפגישה "בדצמבר לא היה אזולאי". לאחר מכן שינתה מהאמור ואמרה כי אינה זוכרת אם אכן היה בפגישה זו. (ש' 3-7 עמ' 12 לפרוטוקול). התובע נחקר בנוגע לשיחה שהקליטה הנתבעת עימו בחודש 9/2007. יצוין כי הקלטת עצמה הועברה לתובע לאחר הדיון ובתיק מצוי כמוצג רק תמלול הקלטת. יחד עם האמור, בהתאם להחלטה מיום 6/6/11 ניתנה האפשרות לצדדים לטעון לעניין קבילות ומשקל התמלול והקלטת במסגרת הסיכומים ואולם טענות אלה לא הועלו בסיכומים. לפיכך יבחן התמלול לגופו של עניין. התובע נחקר בנוגע לשיחה עימו שהקליטה הנתבעת בחודש 9/2007. עיון בתמלול (נספח יא' למוצג נ/1) מלמד כי הנתבעת יצרה קשר עם התובע בעקבות הערבות הבנקאית שחולטה על ידי הבנק לטובת התובע והשיחה נסבה בעיקרה סביב סוגיה זו. הנתבעת מבקשת ללמוד משיחה זו כי "התובע לא באמת חשב כי הנתבעת הינה מסיגת גבול, כי הוא ידע כי הנתבעת מחזיקה בנכס כדין ומשלמת לו את דמי השכירות שעליה לשלם לו בהתאם למוסכם ביניהם". אין בידי לקבל טענות אלה. במהלך השיחה הבהיר התובע לנתבעת כי כתנאי להשבת הערבות נדרשת הנתבעת להסדיר את עניין שכר הדירה "את רוצה מכתב של אבני, תקבל מכתב של אבני, מה שאת רוצה אנחנו מוכנים, אני מבקש רק לסגור את הנושא של השכר דירה."(עמ' 2 לתמלול, ש' 10-11). (הדגשה לא במקור). בהמשך, מציין התובע את חובותיה של הנתבעת "יש לך חודש וחצי פיגור"(עמ' 4 לתמלול, ש' 2) ובהמשך "יש לך כל מיני דברים מקודם." (עמ' 4 לתמלול, ש' 4). להזכיר, מדובר בשיחה יזומה של הנתבעת אשר עיקרה היה בסוגיית הערבות הבנקאית ואשר התנהלה אחרי שבנק לאומי מימש את הערבות הבנקאית של הנתבעת. הנתבעת באותה שיחה ביקשה את עזרת התובע בשחרור הסכום של ה- 60,000 ₪ אשר חולט כאמור (ש' 9-13 בעמ' 9 לפרוטוקול). אין לראות בנכונות התובע לשיחה עם הנתבעת משום ויתור על טענותיו או שלילת הפרותיה של הנתבעת את ההסכם במכלול הסוגיות שפורטו לעיל. בנוסף, יוזכר כי קיים מכתב מאותה תקופה (נספח יב1 למוצג ת/1) אשר חוזר ומתריע בפני הנתבעת בעניין הפרת ההסכם ואי הסדרת החובות אשר אף מתייחס לסוגיית הערבות הבנקאית, כך שהדבר מחזק את גרסת התובע ולא את גרסת הנתבעת. עוד יצוין כי עצם ההקלטה בחודש זה ודווקא את שיחה זו ולא שיחות אחרות בתקופות אחרות מעוררת לכשעצמה תמיהה בהתחשב בכך שאין כל תיעוד ממשי לסיכום הדברים הנטען על ידי הנתבעת. אף הנתבעת בחקירתה לא ידעה ליתן מענה ממשי והסבר מתקבל על הדעת בעניין זה. (ש' 10-26 בעמ' 13 לפרוטוקול). מכל מקום, אין בשיחה זו בכדי לשנות מכל האמור לעיל ואי הוכחת טענות הנתבעת את גרסתה. סיכום ביניים אין חולק כי בין הצדדים אין הסכם כתוב באשר לתקופת השכירות השניה. אף לא הוכח כי היתה הסכמה או הסכם בעל-פה באשר לתקופה זו. הנתבעת היא שלקחה על עצמה את האחריות לכך שחרף סיומו ברור של הסכם השכירות וחרף מספר התראות ברורות לפינוי הנכס, המשיכה להשאר בנכס ולהציע הצעות בעניין גובה דמי השכירות שלא עוגנו בכל סיכום דברים ברור, כך שאין לה אלא להלין על עצמה. כך גם אין מקום לקבל את הטענות לפיהן יצר התובע מצג לפיו הוארך החוזה בהסכמה או בשיחות בעל-פה, שעה שאין כל תימוכין ממשי לאמור ובפרט שהטענה מהווה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. הצעות הנתבעת להשארות בנכס תוך הפחתת דמי השכירות נותרו ללא קיבול של התובע וההתנהלות בין הצדדים, אשר ספק אם ניתן לכנותה "משא ומתן" נוכח עמדתו הנחרצת של התובע, לא השתכללה לידי הסכם מחייב. אין גם לראות את עצם התשלום עבור שימושה של הנתבעת בנכס כקיבול או כהתנהגות הממלאת את דרישות גמירות הדעת והמסוימות הנדרשות. הוכח שהתובע לא גמר דעתו באשר לסכום המשולם או לגבי המשך שהותה בנכס ופנה לא אחת במכתבים לנתבעת בעניין. לכן, אין בפעולת התשלום כשלעצמה בכדי לשנות בעניין. כך גם אין בידי לקבל הטענה כי העדר פניית התובע לנתבעת במכתבים נוספים במשך תקופה מסוימת של כעשרה חודשים במהלך שנת 2007 ואי נקיטת הליכי פינוי קודם לכן, מעידים על הסכמתו להשארותה בנכס. ממכלול הראיות עולה עמדתו הברורה של התובע ואין בכך די בכדי לשנות מהאמור. מה גם, שמהראיות עולה כי התובע ביקש לפנות את הנתבעת במהלך החודשים האחרונים של שנת 2006 תוך נסיון לעשות זאת בשיתוף פעולה עימה אך ללא הצלחה. כך גם אין חולק כי גם כאשר הוגשה התביעה דנן ולא היה ספק בסעד הפינוי הנתבע, לקח לנתבעת כעשרה חודשים לפנות בפועל את הנכס. כך שעולה שגם נקיטת הליכי פינוי לא השפיעו על התנהלות הנתבעת. מכל מקום, גרסתה של הנתבעת באשר לתקופת השכירות השניה, מעבר לסתירות ואי דיוקים שעלו בה, נותרה בבחינת עדות יחידה, ללא תימוכין ממשי וללא כל סיוע ובפרט שעד נוסף רלבנטי לא הובא לעדות מטעמה. כך שאין מקום לקבלה. לנוכח כל האמור לעיל המסקנה הינה כי יש לקבל גרסתו של התובע לפיה בתקופה השנייה לא היה הסכם שכירות מוסכם בין הצדדים. סכום הפיצוי כעת ונוכח הקביעות האמורות יש לברר את סכום הפיצוי אשר על הנתבעת לשאת בו. לאור כמות התשלומים, הצורך בהצמדה לשער דולר והצורך בחישוב הפרשים ביחס לכל תשלום בנפרד, ייקבעו להלן העקרונות לפיהן יש לערוך ולחשב את הפיצוי. עוד יצוין כי לא ניתן לקבל במלואו את נספח יג' למוצג ת/1 באשר לסכום החוב של הנתבעת שכן הינו מכיל חיובים אשר כפי שיפורט להלן יש להפחיתם וכך גם חישוב הנתבעת המופיע בנספח יג' למוצג נ/1 אינו יכול להתקבל כפי שהוא, שעה שהינו מסתמך על גרסת הנתבעת במלואה אשר לא התקבלה. נוכח העובדה שהסכומים ששילמה הנתבעת, מועדי התשלום ושערי הדולר אינם במחלוקת, יש לערוך חישוב בהתאם לקביעות להלן ובהפחתת התשלומים ששולמו על ידי הנתבעת. חישוב בגין תקופת השכירות הראשונה + חודשים 9-12/2006 כללי לגבי תקופת השכירות הראשונה, אשר נקבעה בהסכם השכירות (מיום 1/9/2003 ועד ליום 30/8/2006) חישוב דמי השכירות יערך בהתאם להוראות נספח ג' להסכם השכירות. קרי, בין היתר, יחולו ההוראות הבאות: דמי השכירות יהיו צמודים לשער היציג של דולר ארה"ב ביום התשלום בפועל, ישולמו כל 1 לחודש מראש ופיגור בתשלום יחושב בהתאם להוראות סעיף 3 לאותו נספח. כמו כן, סוגיית המע"מ תבוצע בהתאם למוסכם ועל פי הוראות סעיף2(ה) לנספח והפרשי שער הדולר יחושבו גם כן בהתאם לנספח. יש לבצע חישוב תוך התאמה לתשלומים אשר בוצעו בפועל על ידי הנתבעת בכל אחד מהחודשים, ככל ששולמו. הכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת טענת הקיזוז ביחס לחודשים 3-4/2004 עיון בראיות מעלה כי עבור חודשים 3-4/2004 לא שילמה הנתבעת דמי שכירות. בעניין זה הנתבעת טוענת כי קיזזה עלות התיקונים שנגרמו לנכס עקב חדירת מי גשם ועל כן, לא שילמה דמי שכירות לחודשים אלה. המדובר בעלות כוללת של 12,256 ₪ (סעיפים 8- 9.7 למוצג נ/1). הנתבעת מפנה לסעיף 3 להסכם השכירות הקובע כי על המשכיר, קרי התובע, לדאוג לחיזוק את הגג ואיטומו ולתיקון התקרה האקוסטית. כן מפנה לסעיף 13.א. להסכם השכירות הקובע כי נזקים שמקורם באי תקינות המבנה הינם באחריות התובע. הנתבעת טוענת כי בהסכם השכירות לא קיים הסדר האוסר לבצע קיזוז וכי זכות זו מוקנית לה בדין לפי סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970. לתמיכה בטענותיה, הנתבעת מצרפת לתצהירה מכתביה לתובע בעניין תיקון הליקויים (נספחים א-ד למוצג נ/1). הנתבעת מצביעה על מכתב מחברת הביטוח אשר אליה פנתה לשם כיסוי נזקיה, לאחר שהתובע לא הסכים עימה וביקש כי תפנה לחברת הביטוח. מתשובת חברת הביטוח עולה כי "מדובר בנזקים למבנה בעטיה של אטימות לקויה במבנה"(נספחים ה'-ז' למוצג נ/1). לאור כך, לא הסכים הביטוח לכסות את הנזק. הנתבעת טוענת כי לאחר ביצוע הקיזוז נותרת אף יתרה לטובתה בסך של כ-100 ₪. גרסתה של הנתבעת אשר מגובה במכתבים כאמור, לא נסתרה. התובע מצידו זנח טענותיו בסוגיה זו בסיכומיו. לפיכך, טענת הנתבעת מתקבלת ועלות התיקון תחשב כתשלום במועד של חודשים 3-4 לשנת 2004 ויתרה ככל שקיימת תזקף לטובת הנתבעת. דמי חיבור לחשמל בסך של 2760 ₪ משנת 2004 התובע מבקש לחייב את הנתבעת בחלקה היחסי בסך 2,762 ₪ בגין התקנת מערכת חשמל נוספת הכוללת מוני חשמל נפרדים. התובע, אשר הנטל בעניין זה מוטל עליו, לא הוכיח כי מדובר בחיוב אשר אמור לחול על הנתבעת דווקא מכוח ההסכם או הסכמה אחרת והנתבעת טוענת כי אם אכן היה חיוב כזה הוא אמור לחול על התובע כבעל הנכס. כן מפנה הנתבעת לסתירה בסכום הנטען למול מכתב שצורף שנוקב בסכום של 3000 ₪ בתוספת מע"מ (נספח כא' למוצג ת/1) וטענתה זו מקבלת חיזוק גם בחקירתה (ש' 5-6 בעמ' 14 לפרוטוקול). לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין, לא שוכנעתי כי הנתבעת חבה בגין הרכיב הנדון. התובע לא מפנה למקור משפטי ממשי ממנו נלמד על חובתה של הנתבעת, כשוכרת הנכס, לשאת בתשלום בגין התקנת חיבור או פיצול מערכת חשמל. לפיכך, טענת התובע בעניין נדחית ואין מקום לחיוב הנתבעת בסכום זה. חיוב בגין המחאה שלא כובדה בסך של 8100 ₪ ; החיובים לחודשים 7-12/2006 לטענת הנתבעת הופקדה ביום 18/9/2006 המחאה שמספרה 38682 ע"ס 8100 ₪ אשר אכן לא כובדה. הנתבעת מצרפת העתק מתדפיס הבנק בעניין (נספח ח' למוצג נ/1). יחד עם זאת, המחאה זו הופקדה שוב ביום 1/1/2007, כפי שעולה מנספח ט' למוצג נ/1 ונפרעה. התובע מצידו טוען בתצהירו (סעיף 8.ג. למוצג ת/1) כי טרם הספיק לבדוק טענה זו ומציין כי ככל שנפלה טעות, יש לתקנה. בסיכומיו זנח טענותיו בעניין. לפיכך, טענת הנתבעת בעניין מתקבלת ויש לחשב את ההמחאה כנפרעה, בהתאם למועד בו נפרעה. באשר לאופן חישוב הסכומים לחודשים 7-12/2006: מהכרטסת שצרף התובע עולה כי נערך על ידו חישוב לפיו חודשים 10-12/2006 לא שולמו כלל והתשלומים שכן שולמו בחודשים אלה נזקפו לטובת חודשים קודמים. מאידך, הנתבעת טוענת בסיכומיה באשר לסכומים שהופקדו ולגבי אילו חודשים יש לזקפם. בעניין זה הנני קובעת כי יש לקבל את טענות הנתבעת בעניין, באשר לא הוכח אחרת. לפיכך אופן החישוב יהיה כדלקמן: זיכוי הנתבעת יהיה בהתאם לסכומים ששולמו על ידיה כמפורט בסעיפים 50.1-50.4 לסיכומיה לעניין סכום התשלום בשקלים ולאיזה חודש הינו שייך. לגבי חודשים 7-8/2006 יש לזכות בגין כל חודש לפי מחצית מהמחאה בסך 8100 ₪ נכון למועד בו נפרעה. לגבי חודשים 9-10/2006 יש לזכות בגין כל חודש לפי מחצית מהמחאה בסך 9532 ₪ נכון למועד בו נפרעה. חיוב הנתבעת: החיוב לגבי החודשים 7-8/2006 (אשר עדיין כלולים בתקופת השכירות הראשונה) יהיה בהתאם להסכם השכירות. (להזכיר כי נקבע לעיל שאין מקום לקבל טענות הנתבעת באשר להפחתה מוסכמת של דמי השכירות בחודשים אלה). החיוב לגבי חודשים 9-12/2006 אשר כלולים כבר בתקופת השכירות השניה, יעשה בהתאם לסכום החיוב החודשי לתקופת השכירות השניה, בסך של 1800$ לחודש (כפי שיוסבר להלן). חישוב בגין תקופת השכירות השניה החיוב מחודש 9/2006 ועד לתחילת חודש 11/2008 (הגשת התביעה) יוזכר כי נקבע לעיל כי בתקופה זו לא נחתם הסכם שכירות חדש. לפיכך, ביצוע החיובים יהיה בהתאם להוראות הסכם השכירות. המחלוקת בין הצדדים הינה על גובה התשלום הדולרי חודשי. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 2,400$ לחודש ובהתאם לתנאי הסכם השכירות (שער יציג של הדולר, בראשון לכל חודש קלנדרי, בתוספת מע"מ והפרשי פיגורים). לחילופין, בסך של 1800$ לחודש בהתאם לתנאי הסכם השכירות. מנגד, טוענת הנתבעת כי סכום דמי השימוש הראויים לא הוכח על ידי התובע בין אם באמצעות חוות דעת מומחה או בראיות אחרות כגון חוזי שכירות דומים או עדויות שוכרים דומים. לכן, די בכך בכדי לדחות הטענה. מעבר לכך, טוענת הנתבעת כי גם חקירתו של התובע מחזקת את טענותיה להעדר תימוכין ממשי לסכום הנתבע (ש' 12-13 בעמ' 6 לפרוטוקול). הנתבעת אף מפנה לנספח יב' למוצג נ/1 שהינו תמונות הנכס, לשם תמיכה בטענותיה. נוכח קביעותי לעיל והעדר הוכחת גובה דמי שימוש ראויים אחרים על ידי התובע, מסקנתי היא כי הסכום הנכון לחיוב הנתבעת בתקופה זו הינו כפי השיעור האחרון שנקבע כתשלום חודשי בהסכם השכירות ובהתאם לטענתו החלופית של התובע. לפיכך, חיוב הנתבעת בתקופה זו (חודש 9/2006 עד 10/2008 כולל) יהיה בסך של 1800$ לחודש ובהתאם להוראות הסכם השכירות. הזיכוי יהיה בהתאם לתשלומים ששולמו לפי המועדים ששולמו, אשר כאמור אינם שנויים במחלוקת. החיוב מחודש 11/2008 ועד למועד הפינוי בפועל - חודש 8/2009 ביחס לתקופה זו מבקש התובע לחייב את הנתבעת בסך של 5400$ לחודש וזאת בהתאם להוראות סעיף 15.ה. להסכם השכירות (שיעור שהינו פי שלושה מדמי השכירות האחרונים). לטענת התובע, אם עד למועד הגשת התביעה סברה הנתבעת כי הינה יושבת ומחזיקה במושכר על פי הסכמה משתמעת של התובע, הרי שעם הגשת התביעה לא נותר כל ספק שהתובע לא נתן הסכמה והיה עליה לפנות מיד את המושכר. חרף זאת, נשארה הנתבעת במושכר וניהלה בו את עסקיה עד לסוף חודש 8/2009. הנתבעת אינה מעלה כל טענה ממשית כנגד כך למעט טענותיה הכלליות כפי שפורטו לעיל. מהראיות עולה כי בתקופה זו אף לא שולם על ידי הנתבעת כל סכום לדמי שכירות (סעיף 5.6 למוצג ת/1 ונספחים יג' ו-יט' למוצג ת/1). טענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת ואף במוצגים מטעמה אין כל ראיה לתשלום כלשהוא בתקופה זו, מעבר לכך שגם בחישובי הצמדה שנערכו על ידה (נספח יג' למוצג נ/1) החודש האחרון בו שולם תשלום לתובע היה 8/2008. כך גם לא נטען כלל אחרת בסיכומיה. לפיכך ונוכח קביעותי לעיל עולה כי דין טענת התובע להתקבל. לפיכך, חיוב הנתבעת בתקופה זו (חודש 11/2008 עד 8/2009 כולל) יהיה בסך של 5400$ לחודש ובהתאם להוראות הסכם השכירות. ככל ששולם תשלום כלשהוא על ידי הנתבעת בגין חודשים אלה, יש לזכותה בהתאם. סך של 60,000 ₪ שמופקד בנאמנות לאחר חילוט הערבות הבנקאית אין חולק כי הערבות הבנקאית שעמדה בזמנו על 60,000 ₪ חולטה לטובת התובע וכי הסכום מופקד בנאמנות אצל ב"כ התובע. לפיכך, יש להפחית סכום זה על פירותיו, ככל שהצטברו, מהסך הכולל של חיובי הנתבעת. כך גם הנני מורה כי התובע רשאי לעשות בו שימוש לשם ביצוע פסק הדין. סוף דבר: דין התביעה להתקבל. על הנתבעת לשאת בפיצוי התובע בהתאם לחישוב אשר יערך על ידי התובע על בסיס הקביעות לעיל. פסיקתא נתמכת בחישוב מתאים תוגש לחתימתי בתוך 10 יום מהיום. זכות תגובה לחישוב מוקנית לנתבעת בתוך 10 ימים לאחר מכן. ימי הפגרה יבואו במניין הימים. נקבע לתזכורת מעקב פנימית ליום 5.8.12 לשם חתימה על הפסיקתא. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום חתימת הפסיקתא שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. פיצוייםשכירות