מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין נזקי שריפה: התובעים השכירו מחסן לנתבעת 1 ששטחו כ-540 מ"ר במושב אחיסמך משק 30. במחסן פרצה שריפה אשר גרמה נזקים למחסן. התובעים תובעים מאת הנתבעים לפצותם על נזקי השריפה. כללי: בעלי הדין: 1. התובעים הם בעלי הזכויות במשק מס' 30 במושב אחיסמך. 2. הנתבעת 1 חברה בע"מ העוסקת ביבוא מוצרי מזון מתוקים. בזמן הרלוונטי לתביעה זו היו הנתבעים 2 ו-3 בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1. מערכת היחסים בין הצדדים: 3. בחודש אוגוסט 1998 ביקשה הנתבעת 1 לשכור מחסן להחסנת מוצרי מזון מתוקים אותם ייבאה מחו"ל. ביום 16.8.1998 קיבלה הנתבעת 1 הצעה בכתב ממתווך מקרקעין בשם יובל כספי שניהל את עסקי התיווך שלו תחת השם "נתמ נכסים - נכסים לתעשיה ומסחר תיווך ניהול והשקעות בע"מ. בהצעה תואר הנכס המוצע להשכרה כדלקמן: "גודל: 540 מ"ר. מחיר: 2.75$ למ"ר. חוזה: צמוד למדד. כניסה: 15.9.98. תשלום: כל חודשיים נגד חשבונית. השקעה: עלות בידוד התקרה תתחלק ב-12 חודשים ותקוזז מדמי השכירות. חשמל: חד פאזי, יש צורך בהגדלה." 4. על פי הצעה החלו התובע 1 והנתבעת 1 באמצעות הנתבעים 2 ו-3 לנהל מו"מ לשכירת המחסן. התברר כי מדובר במחסן הנמצא בסמוך לביתם של התובעים. בעת המו"מ לא נאמר לתובעים כי המחסן נבנה ללא היתר בנייה או כל פרט אחר הנוגע להיתר הבנייה. 5. ביום 23.8.1998 נחתם זכרון דברים בין התובע 1 לבין הנתבעת 1 באמצעות הנתבעים 2 ו-3 לפיו שוכרת הנתבעת 1 את המחסן לתקופה שתחילתה מיום 15.9.1998 ועד ליום 14.9.1999. לנתבעת 1 ניתנה אופציה לשכור את המחסן לתקופה של 4 שנים נוספות כשחידוש החוזה הוא לכל שנה בנפרד. לצורך עסקיה השתמשה הנתבעת 1 במלגזה. הנתבעת 1 התקינה במחסן מטען למלגזה, בו הייתה מטעינה את המצברים של המלגזה. 6. ביום 11.6.01 הוגש לבית משפט השלום ברמלה בתיק פלילי 2007/01 כתב אישום כנגד התובע 1 והנתבעת 1 בגין שימוש חורג שעשו במחסן. בכתב האישום הואשם התובע 1 בהפרת צו של בית משפט אשר ניתן בתיק פלילי 855/96 בבימ"ש שלום ברמלה ביום 9.10.1996 בו הורה בית המשפט לתובע 1 להרוס עד ליום 1.11.197 את אשר בנה ללא היתר ולהפסיק את השימוש במחסן מיום 1.11.1997 ואילך. למרות קבלת כתב האישום, המשיכה הנתבעת 1 להשתמש במחסן. 7. תקופת השכירות החוזית הסתיימה, והצדדים המשיכו את יחסי השכירות. הדבר היה נוח לשני הצדדים. התובעים קיבלו את דמי השכירות והתשלומים האחרים על פי זכרון הדברים במועדם, ואילו לנתבעת היה מקום אחסנה זול יחסית למוצרים שייבאה מחו"ל. 8. ביום 16..11.03 בשעה 22:30 לערך פרצה שריפה במחסן, אשר גרמה לו נזקים. טענות הצדדים: 9. טוענים התובעים כי האש פרצה במחסן כתוצאה מרשלנות הנתבעים, וכי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבעים 2 ו-3. על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו מכיוון שמדובר באש שפרצה מחצרים שהיו בשליטת הנתבעים. התובעים תובעים מהנתבעים את הסך 653,520 ₪ בגין נזקי שנגרמו למבנה, אבדן דמי שכירות במשך 6 שנים ופיצויים בגין עגמת נפש. 10. טוענים הנתבעים כי נטל ההוכחה להוכיח את רשלנותם מוטל על התובעים, ובכל אופן לא התרשלו בשימוש במחסן או במיטלטלין הנמצאים בו. באשר לנזקים טענו הנתבעים כי מאחר ומדובר בבנייה לא היתר, ולאור צו ההריסה וצו איסור השימוש שניתן כנגד התובע 1 בקשר למחסן, לא נגרם לתובעים כל נזק שהוא. כן טוענים הנתבעים שהתובעים לא הוכיחו את הנזקים להם הם טוענים. העדויות: 11. מטעם התובעים העידו שני התובעים, חוקר השריפות חן גרציאני, ושמאית התכולה ציפי קורלנדר. עדים אלו נחקרו חקירות שכנגד. 12. מטעם התובעים העידו הנתבעים 2 ו-3, מהנדס החשמל וחוקר השריפות אשר סלוצקי, יצרן המטען מר שלמה לבקוביץ ושמאי נזקי רכוש מר משה לוי. עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. 13. לאחר תום החקירות הנגדיות הגישו הצדדים את סיכומיהם. דיון ומסקנות: שאלת האחריות: תופש המקרקעין ונטל הראייה: 14. אין מחלוקת בין הצדדים כי האש פרצה ממחסן אשר היה בחזקתה הבלעדית של הנתבעת 1. אמנם גם התובעים הם המחזיקים של המשק מס' 30 במושב אחיסמך, אך המחזיקה של המחסן הייתה הנתבעת 1. לכן חלות הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעות את חובת הראיה ברשלנות לגבי אש, כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה." לאור הוראות אלו על הנתבעת 1 להוכיח שלא התרשלה לגבי מקורה של האש או התפשטותה. שאלת האחריות לפריצת האש: 15. שני הצדדים לא הביאו לעדות את חוקר השריפות של מכבי אש, אשר חוות דעתו הוגשה לאות כי ניתנה אך לא להוכחת תוכנה. מאחר ומדובר במחדל של שני הצדדים, טענות הצדדים בדבר מחדל זה מתקזזות האחת כנגד רעותה. 16. התובעים הגישו את חוות דעתו של חוקר השריפות חן גרציאני והנתבעים הגישו את חוות דעתו של מהנדס החשמל וחוקר השריפות אינג' אשר סלוצקי. 17. הנתבעת 1 השתמשה במחסן במלגזה. למלגזה היה מטען חשמלי, בו הטעינו בחשמל את המצברים של המלגזה. בעת השריפה היה המטען מחובר לחשמל. בסעיף 31 לחוות דעתו ציין מר גרציאני כי תהליך פריצת השריפה היה שהמטען נשאר מחובר לרשת החשמל במצב פועל, עדות לכך הם פיני התקע החשמלי של המטען שהיו בתוך השקע שהיה בקיר וסימני התפשטות האש על הכבל החשמלי. כשל חשמלי גרם בסבירות גבוהה להתלהטות של גוף החימום ו/או בסבירות נמוכה יותר של רכיב חשמלי אחר בתוך המטען. ההתלהטות גרמה לבידוד כבלי החשמל ו/או לחלק פלסטי אחר להידלק ומשם התפשטה האש לחלקים השונים בתוך המטען. האש טיפסה כלפי מעלה בתוך המטען, דרך הפתח העליון של כ-6 ס"מ עברו גיצים שנפלו בוערים לרצפה והציתו קרטונים, ניירות אריזה. משטחי עץ וכו' שהיו צמודים למטען ומפוזרים על הרצפה מסביבו. האש אחזה בחומרים הדליקים שהיו מסביב למטען והתפשטה לשאר חלקי המחסן. מחוות דעתו של מר גרציאני עולה שהוא לא בדק את הרכיבים החשמליים בתוך המטען, אלא קבע את מסקנותיו על פי סימני השריפה. 18. מר סלוצקי קבע בחוות דעתו כי לפי מצב מפסקי הפיקוד של המטען ניתן לראות כי המטען לא היה בפעולה בשעת השריפה. כבל ההזנה היה מחובר לשקע החשמל, כך שהמטען קיבל מתח חשמלי בעת השריפה, אך לא הטעין את המלגזה. לאחר בדיקת חלקיו של המטען ורכיבי מערכת החשמל לא נתגלו כשלים במטען ובמערכת החשמל. בסיכום חוות דעתו קבע מר סלוצקי כי מדובר בשריפה אשר פרצה באזור מיקום מטען המצברים במחסן הנתבעת 1. למרות שמוקד השריפה הוגדר באזור זה ולמרות שבאזור זה השריפה חזקה ביותר, בכל הבדיקות לא ניתן לאתר כשל שעליו אפשר להצביע כגורם שהוביל לשריפה. המטען שהיה ממוקם באזור השריפה לא פעל בשעת האירוע. לא קיימת שום רשלנות בטעינה של מצברים וכן לא קיימת שום רשלנות בכך שהמכשיר מחובר דרך קבע לרשת החשמל. 19. סבור אני שיש להעדיף את חוות דעתו של סלוצקי על פני חוות דעתו של מר גרציאני, מהסיבות כדלקמן: מר גרציאני חיווה דעתו על כשל במטען שהוא מכשיר חשמלי, בלי שיהיה לו ידע בחשמל, ידע אשר יש למר סלוצקי, הן כחשמלאי ראשי והן כמהנדס חשמל; מר גרציאני נתן חוות דעתו בלי לבדוק את חלקיו החשמליים הפנימיים של המטען, זאת בהעדר ידע כחשמלאי או כמהנדס חשמל, ואילו מר סלוצקי נתן חוות דעתו לאחר שבדק חלקיו הפנימיים של המטען; בחלקו העליון של המטען יש פתח של כ-6 ס"מ. כשם שאש יכולה לצאת דרך פתח זה של המטען, יכולה אש להיכנס דרך פתח זה למטען; מר גרציאני לא בדק את מערכת מתגי ההפעלה של המטען. מר גרציאני נחקר על כך בחוות דעתו והשיב שלא ייחס לכך כל חשיבות מכיוון שניתן היה להוריד מתגים אלו לאחר השריפה. תשובה זו אין לקבל. אין כל עדות על הורדת המתגים לאחר השריפה. אם אכן היו מורידים מתגים אלו לאחר השריפה ניתן היה לגלות זאת. שריפה מעין זו שהייתה במחסן מותירה פיח רב, שמן הסתם היה נותר גם על מתגים אלו. אילו היו מורידים מתגים אלו לאחר השריפה, ניתן היה לראות זאת על פי הסימנים שהיו נותרים על הפיח או בהעדר פיח על המתגים; 20. לאור האמור לעיל, סבור אני שהסיבה לשריפה לא הוכחה. השאלה היא האם הנתבעת 1 הוכיח שלא התרשלה התרשלות שתגרום לשריפה. סבור אני שהתובעת הוכיחה שלא התרשלה מהסיבות כדלקמן: שני המומחים סבורים שמערכת החשמל שהותקנה במחסן הייתה תקנית, כך שלא הייתה כל רשלנות בהתקנת מערכת זו; את המטען התקין במחסן עובד מורשה של החברה ממנה רכשה הנתבעת 1 את המלגזה והמטען, כך שגם בעניין זה לא התרשלה הנתבעת; הן מר סלוצקי והן העד שלמה לבקוביץ, אשר ייצר את המטען, העידו כי אין כל רשלנות בהשארת המטען מחובר לחשמל בשעות שהמחסן אינו מאוייש. מר לבקוביץ הצהיר בסעיף 7 לתצהירו כי המטען נועד להטענת המלגזה. הטענת המלגזה נעשית בדרך כלל בשעות הלילה, על מנת שניתן יהיה לעבוד עם המלגזה בשעות היום. לצורך הטענת מצבר המלגזה בשעות הלילה, אין כל מניעה להטעין את המצבר באמצעות המטען גם במקום לא מאויש, ואלו הנחיות שניתנות לכל מי שרוכש מטען. לאור דברים אין כל רשלנות בהשארת המטען מחובר לרשת החשמל גם אם אינו מטעין את מצבר המלגזה, וגם לא הייתה רשלנות אילו היה המטען מחובר למלגזה ומטעין אותה; על פי זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים, היה על התובע 1 להתקין בידוד בגג המחסן, כאשר בתחילה תממן הנתבעת 1 את התקנת הבידוד, ועלות ההתקנה תקוזז ב-12 תשלומים מדמי השכירות. הבידוד שהותקן היה פוליאוריטן מוקצף שהוא חומר דליק. טוענים התובעים כי הנתבעת 1 היא זו שבחרה בבידוד של פוליאוריטן מוקצף, ואילו הנתבעים טוענים שהתובע 1 הוא זה שבחר בפוליאוריטן מוקצף מתוך מספר הצעות שהציגה בפניו, מתוך שיקול שזו הייתה ההצעה הזולה ביותר. סבור אני שיש לקבל את גרסת הנתבעים בעניין זה. מי שבסופו של דבר נשא בעלות התקנת הבידוד היו התובעים. סביר מאד להניח כי התובעים יחפצו להשאיר בכיסם רווחים גדולים ככל שניתן מהשכרת המחסן ולהוציא הוצאות קטנות ככל שניתן בגין השכרה זו. לכן סבור אני שגם בעניין זה לא התרשלו הנתבעים; הנתבעים לא ערכו ביטוח למבנה. גם התובעים לא עשו ביטוח למבנה במשך שנים, ולא ראו בכך כל פסול. בזכרון הדברים אין כל חובה על הנתבעת 1 לבטח את המבנה, ואין כל חובה שבדין על שוכר לבטח מבנה בביטוח מבנה. אשר על כן סבור אני שגם בעניין זה לא התרשלה הנתבעת 1. לאור האמור לעיל סבור אני שהנתבעת 1 הצליחה להוכיח כי לא התרשלה בכל הקשור לפריצת האש. האחריות להתפשטות האש: 21. חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 מחייב בעל עסק לקבל רישיון לעסק לפני פתיחת העסק. בהתאם לפריט 4.6(ג) [אחסנת מזון ומרכיביו] ובהתאם לפריט 6.1 (מקום המיועד לאחסנה ששטחו 50 מ"ר ומעלה) לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה-1995 היה על הנתבעת 1 לקבל רישיון עסק למחסן. אחת ממטרות חוק רישוי עסקים הוא אכיפת דיני התכנון והבניה ודיני כיבוי אש (סעיף 1(א)(6) לחוק רישוי עסקים וסעיף 2(ג) לצו רישוי עסקים הנ"ל). לאור מטרות אלו סביר להניח שהנתבעת 1 לא הייתה מקבלת רישיון עסק למחסן עקב השימוש החורג במחסן והבנייה ללא היתר שבוצעה במחסן. המניעה לקבל רישיון לעסק אין בו כדי למנוע מהנתבעת 1 לפנות למכבי אש לקבל דרישותיהם לאבטחת כיבוי אש במחסן או לקבל ייעוץ של מומחה למניעת דלקות לנקוט בצעדים למניעת דלקות. אם לא ניתן לקבל רישיון לעסק עקב אי קיום דיני התכנון והבניה, עדיין ניתן לקיים את דיני מניעת הדלקות לפי חוק שירותי כבאות, תשי"ט-1959. הנתבעת לא הביאה כל ראיה כי נקטה בכל צעד שהוא למלא אחר בטיחות אש, גם אם לא פנתה לקבל רישיון עסק למחסן. על כן סבור אני שהנתבעת התרשלה בכך שלא נקטה צעדים למניעת התפשטות השריפה במחסן. שאלת הנזק: ההליכים הפליליים בגין בניית המחסן: 22. מעדותה של התובעת 2 עולה כי התובעים בנו את המחסן משנת 1985 ועד לשנת 1995 לערך. ביום 8.5.1996 הוגש כתב אישום בתיק פלילי 855/96 בבית משפט השלום ברמלה כנגד לגטיבי משה, התובע 1 וחב' אינטיקום בינלאומי בע"מ, אשר נוסחו כדלקמן: "1. הנאשמים הינם מחזיקים ו/או משתמשים במגרש/חלקה 30 בגוש 4015 אשר בישוב מושב אחיסמך (להלן-"המקרקעין") הנמצא בתחום מרחב התכנון המקומי של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים" (להלן: הועדה"). בתקופה שמיום 28.4.1996 או במועד סמוך לכך ועד להגשת כתב האישום, או בסמוך לכך, השתמשו הנאשם או מי מהם במבנה לול במידות 12 X 24 מ"ר ובמבנה בית אימון במידות 20 X 12 מ"ר למטרת אחסנת אופניים לצעצועים לילדים. השימוש האמור כאמור הינו שימוש חורג, הטעון קבלת היתר מאת הועדה ו/או בבטיה מהיתר. לפי תכנית החלה על המקרקעין יעודם הוא חקלאי בלבד, והשימוש שעשה הנאשם או מי מהם הינו שימוש חורג ללא היתר. תרשים המתאר את מיקום המבנים שבו נעשה השימוש החורג מצ"ב לכתב האישום." בתרשים שצורף לכתב האישום מתואר המחסן עליו נסובה תביעת התובעים כנגד הנתבעים בתביעה שבפנינו. הוראות החיקוק לפיהן הואשמו הנאשמים בתיק פלילי 855/96 היו שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א)(3) ו- 204(א) ו-(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967. בישיבת יום 9.10.1996 התקיים דיון בתיק הפלילי הנ"ל. הנאשמים הגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשמים 1 ו-2 יימחקו מכתב האישום, ורק מר לגטווי עוזי, התובע 1, יישאר כנאשם. מר לגטווי יודה בעובדות המפורטות בכתב האישום ובכתב אישום נוסף שהוגש נגדו בתיק פלילי 856/96, ייגזר עליו קנס כספי בסך 10,000 ₪ שישולם ב-2 תשלומים, יינתן צו הריסה דחוי לשנה וצו הפסקת שימוש דחוי לשנה. ואכן, בית המשפט קיבל את עסקת הטיעון, הרשיע את מר לגטווי, גזר עליו את הקנס, והורה לו כדלקמן: "... להרוס את אשר בנה ללא היתר עד ליום 1.11.97 ולהפסיק את השימוש החורג אותו הוא עושה במבנה החל מיום 1.11.1997." הצדדים לא צירפו את תיק פלילי 856/96 הנ"ל אך נראה כי תיק זה עסק בבנייה של המחסן או לפחות חלקו ללא היתר, כפי העולה מתיק פלילי 2007/01, אליו אתייחס להלן, וכפי העולה מעדותו של התובע 1 עמ' 31 לפרוטוקול שם העיד כי היה לו היתר בנייה לבניית המחסן עם קיר בלוקים עד לגובה 2 מ', אך הוא הגביה את קיר הבלוקים לגובה 5 מ' ללא היתר, ואת ההגבהה של קיר הבלוקים היה עליו להרוס. 23. למרות הצו להפסקת השימוש החורג, השכירו התובעים את המחסן לנתבעת 1. בכך הפרו התובעים את ההוראות חוק התכנון והבניה והפרו את הצו שניתן כנגד התובע 1 להפסקת השימוש במחסן. התובע 1 לא גילה לנתבעים על צו הפסקת השימוש לפני החתימה על זכרון הדברים, לא בעת החתימה על זכרון הדברים וגם לא לאחר מכן. לנתבעים נודע על צו הפסקת השימוש רק לאחר שקבלו את כתב האישום בתיק פלילי בתיק פלילי 2007/01 אשר הוגש לבית משפט השלום ברמלה ביום 11.6.01, או ביום 15.11.1999 בעת שביקר מפקח הבנייה במחסן. 24. ביום 11.6.01 הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה בתיק פלילי 2007/01. בין הנאשמים היו התובע 1 (נאשם מס' 1) והנתבעת 1 (נאשמת מס' 5). כתב האישום כלל שני אישומים. באישום הראשון מואשם התובע 1 בבנייה לא היתר וכל הנאשמים מואשמים בשימוש חורג ללא היתר. באישום השני מואשם התובע 1 באי קיום צו של בית משפט שניתן כנגדו ביום 9.10.1996, בכך שלא הרס את המחסן ולא הפסיק השימוש במחסן. וזה נוסח כתב האישום: "אישום ראשון: העובדות: ביום 15.11.99 או בסמוך למועד זה נמצא כי במקרקעין ידועים כחלק ממגרש 30 בגוש 4015 אשר בישוב אחיסמך המסומנים בצבע אדום בתשריט המצ"ב כחלק בלתי נפרד מכתב האישום (להלן: "המקרקעין") בוצעו בלא היתר בניה כדין, ו/או בסטיה מהיתר העבודות כמפורט להלן: בניית קירות בלוקים במבנה לול קיים באורך 38 מ"א מסומן "B" בתשריט (להלן-"העבודות") מיוחס לנאשם 1. ביום 15.11.99 וביום 7.12.99 או בסמוך לכך נימצא כי נעשה במקרקעין שימוש חורג ללא היתר כמפורט להלן: בחלקי המקרקעין המסומנים באותיות "A", "1A" בשטח כולל של כ-544 מ"ר מבוצע שימוש לאחסנת מוצרי מזון, המיוחס לנאשמים. בחלק המקרקעין המסומן "B" בתשריט בשטח של כ-90 מ"ר, מבוצע שימוש לאחסנת מוצרי מזון וממתקים, המיוחס לנאשמים. (להלן" "השימוש/ים") מיוחס לנאשמים. המקרקעין הנ"ל מצויים בתחום מרחב התכנון המקומי של הועדה המקומית לתכנון ובניה "לודים". העבודות הנ"ל טעונות קבלת היתר מאת הועדה. הנאשם ביצע את העבודות ו/או השימוש ללא קבלת היתר כדין מאת הועדה ו/או בסטיה מהיתר. השמוש כאמור שימוש חורג הטעון קבלת היתר מאת הועדה. התכניות החלות על המקרקעין ... והשימוש שעשו הנאשמים או מי מהם הינו שימוש חורג ללא היתר בניגוד לתכנית. המקרקעין הינם קרקע חקלאית מוכרזת והשמוש בהם הינו בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ..." אישום שני: העובדות: ביום 15.11.99 וביום 7.12.99 או בסמוך לכך נמצא כי במקרקעין הידועים כחלק ממגרש 30 בגוש: 4015 אשר בישוב אחיסמך המסומנים בצבע אדום בתשריט המצ"ב כחלק בלתי נפרד מכתב האישום (להלן: "המקרקעין") הופר צו בית המשפט כמפורט להלן: ביום 9.10.96 הורשע הנאשם 1 בביצוע עבירות של שימוש חורג ובניה בלא היתר בניה, בת.פ. 855/96 בביהמ"ש שלום ברמלה (כבוד השופטת בוסתן) ונגזר דינה. רצ"ב כתב האישום ופסק הדין כנספחים א' ב'. במסגרת גזר הדין ציווה כבוד בית המשפט על הנאשם 1, להפסיק את השימוש החורג החל מיום 1.11.97 ולהרוס את המבנה החל מיום 1.7.98, אלא אם יקבל היתר כדין עד לאותו המועד. ביום 15.11.99, בוצעה בקורת במקרקעין הנ"ל ונמצא כי המבנים המסומנים "A" ו-"1A" בתשריט לא נהרסו, בניגוד לצו בית המשפט מיום 9.10.96 וכי עד ליום 7.12.99. לא ניתן היתר כדין לעבודות שבוצעו במקרקעין. המקרקעין הנ"ל מצויים בתחום מרחב התכנון המקומי של הועדה לתכנון ולבניה "לודים". אי הריסת המבנים כמפורט לעיל מהווה אי קיום צו בית משפט. הנאשם 1 מואשם בעבירה הנ"ל בהיותו מי שנשפט אשר לא קיים צו בית המשפט בתוך המועד שנקבע לכך." המבנים A ו-1A שסומנו בתשריט שצורף לכתב האישום הם המחסן ששכרה הנתבעת 1, והיא הבנייה שסומנה בתשריט שצורף לכתב האישום בתיק פלילי 855/96. 25. לאחר השריפה שיקמו התובעים את המחסן והגדילו את שיטחו מ-540 מ"ר ל-700 מ"ר. שיקום המחסן והגדלתו ע"י התובעים נעשו גם הם ללא היתר בנייה כדין. היוצא לנו מכאן כי מדובר בתובעים אשר עד כה הפרו בשיטתיות, בריש גלי וללא מורא את הוראות חוק התכנון והבניה על מנת לגרוף רווחים כלכליים. על התנהגות מעין זו חל הכלל שמעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה, שהרציו שלה הוא שחוטא לא יצא נשכר ולא יהנה מפרי חטאו, ומעוול לא יהנה מפרי עוולתו (ע"א 6416/01 בנבנישתי ואח' נ. כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז (4) 197, 206). עיקרון זה עלול בנסיבות מסוימות לשלול את זכות תביעתו של ניזוק וביסודו עומד החשש שמא בכך שנכיר באחריות כלפי המערערים ונושיט להם סעד, נימצא מעודדים הפרת חוק או נותנים ידינו לפגם מוסרי. נוכח הטעם העומד ביסוד הכלל האמור, דחייתה של תביעה שמקורה במעשה בלתי חוקי או בלתי מוסרי תלויה בעוצמתה של הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע. כן עלינו להביא בגדר שיקולנו אם יש להעניק לתובע סעד גם את הקשר בין המעשה הבלתי חוקי או הבלתי מוסרי לבין התרחשות הנזק. מנגד, עלינו לשקול את האינטרס הציבורי בהטלת האחריות על מזיק אשר גרם לנזק ברשלנותו. ע"א 2242/03 אורה אברהם נ. עדנאן ראשד סעיף 16 לפסה"ד. 26. לאור התנהגות התובעים המתוארת לעיל, סבור אני שהכלל שמעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה חל ביתר שאת לאור החשיבות שמייחס המחוקק לאכיפת דיני התכנון והבנייה, כפי שיפורט ל להן. 27. בפרק העונשין דן חוק התכנון והבניה, (להלן-"החוק") בדרכי האכיפה של הוראות חוק התכנון והבניה. הוראות החוק השונות קובעות שני עונשים, והם: מאסר וקנס. אלא שהמחוקק לא הסתפק בהליכים הפליליים, אלא קבע הוראות נוספות למלחמה בעבירות הבנייה ללא היתר. מעיון בפרק י' של חוק התכנון והבניה, נוכחים אנו לדעת שסעיפים 204 עד 223 לחוק עניינם בהליך השיפוטי הפלילי של מי שביצע עבירות בניה, ואילו סעיפים 224 עד 249 לחוק דנים במניעת ביצוע עבירות בהווה ובעתיד באמצעות צווים מינהליים או שיפוטיים. הענישה על פי סעיפים 204 עד 223 לחוק צופה את פני העבר, ואילו המניעה על פי סעיפים 224 עד 249 צופה את פני ההווה והעתיד. לכל אחת משני קבוצות הסעיפים מטרות משלה, גם אם יש בבירור העובדות של שתי מטרות אלו חפיפה מסיימת. לאור זאת טענת נאשמים כי מדובר בסיכון כפול אינה במקומה. שכן בכתב האישום יש התייחסות למעשי העבר, אם נעשו, ואילו מטרת הבקשה לצו שיפוטי היא מניעת ביצוע עבירות בהווה ובעתיד. ראה לענין זה גם ע"פ (חיפה) 1354/04 - מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה, חיפה נ' נחלת יהודה בע"מ ואח', תק-מח 2005(1), 2673 ,עמ' 2680, שם נאמר: "שימוש במקרקעין ללא היתר כדין, מהווה עבירה מתחדשת יומיום ושעה שעה, לכן גם צו כזה האוסר את השימוש הבלתי חוקי, צופה פני העתיד ובא למנוע שימוש במקרקעין בהווה וגם בעתיד ללא היתר כדין." 28. חוק התכנון והבנייה הסמיך את בתי המשפט לנקוט באמצעים נוספים לאכיפת דיני התכנון והבניה, האמצעים הנוספים העיקריים הם: האמצעים הנוספים לפי סעיף 205 לחוק, כגון: צווי הריסה, צווי איסור שימוש, צווי התאמה להיתר וכו' ורישום הערות אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. לעניין זה יש לציין שסעיף 205(3) הוא הכלל, ויתר סעיפי המשנה של סעיף 205 הם פרטים של סעיף 205(3); צווי הפסקה שיפוטיים לפני הגשת כתב אישום; צווי מניעת פעולות לפני תחילת פעולות במקרקעין; מתן הוראה לוועדה מקומית לתכנון ולבניה שלא לדון בכל בקשה להיתר כל עוד מתבצעת עבירה בנכס; לצווים באמצעים הנוספים ישנה תכלית מוגדרת. מאחר ועברייני הבנייה היו מנצלים את הזמן שבין ביצוע העבירה ועד שרשויות אכיפת החוק היו מגיבות למעשי העבירה, ולעתים היה מדובר במספר שנים, בהן היו העבריינים מרוויחים כספים רבים מהמבנים שבנו ללא היתר, נתן המחוקק בידי גורמים שונים אפשרויות ליתן צווי הפסקה מנהליים וצווי הריסה מנהליים, וזאת על מנת להגיב תגובה מיידית לביצוע עבירות ולהפסיקן בעודן באיבן ולפני שתיקבענה עובדות מוגמרות. ב-רע"פ 10896/04 - סעיד פואד אג'באריה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1936 ,עמ' 1937 כתב כב' השופט חשין כדלקמן:. "תכליתם של הצווים שבפרק י' לחוק היא ביעור תופעת הבנייה הבלתי חוקית בעודה באיבה, וזאת בנוסף לאפשרות הענישה הפלילית ובנפרד ממנה. כפי שצוין לאחרונה ברע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה ואח' (טרם פורסם, בפיסקה 11 לפסק-הדין): "...בשל אופיין הייחודי של עבירות בנייה - החשש להנצחתה של התנהגות עבריינית מקום שמיבנה בלתי-חוקי ממשיך לעמוד על תילו - אין די בענישה הפלילית המקובלת. בנוסף לסנקציה הפלילית הרגילה קיים צורך לסלק את הבנייה הבלתי-חוקית, או, לחלופין, להכשירה. לתכלית זו העניק החוק סמכויות לוועדה המקומית ולבתי-המשפט, לפעול כנגד הבנייה הבלתי-חוקית גופה, בנוסף לגזירת-דינו של עבריין הבנייה במאסר או בקנס." 29. אחד מכלי המלחמה בעבירות הבנייה הוא צו הריסה מינהלי על פי סעיף 238א' לחוק התכנון והבניה. מטרת צו הריסה מינהלי הוסברה ב-רע"פ 5639/93 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ. עורקבי, פ"ד מ"ח(2) 397, עמ' 402 נאמר: "הסמכות להוציא צווי הריסה מינהליים לא הוענקה על-ידי המחוקק, אלא בשנת תשמ"א- .1980ראה חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 12), תשמ"א- .1980אותה עת נתברר כי בנייה בלתי חוקית פשתה כנגע ברחבי הארץ. כדי שניתן יהיה להילחם בנגע זה ביעילות, העניק המחוקק את הסמכות הקיצונית של הריסת בניין - סמכות שחוק התכנון והבניה בנוסח המקורי לא העניק אלא לבית המשפט - ליושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. אכן, עדיין נזהר המחוקק והגביל את הסמכות בתנאים, קבע לה סייגים והכפיף אותה לביקורת שיפוטית, כדי שלא תופעל בטעות או בשרירות. עם זאת, ניכר מתוך הוראות החוק כי תכלית ברורה הייתה לנגד עיני המחוקק: שבמקרים המתאימים, שבהם נתקיימו התנאים והסייגים שנקבעו בחוק, ניתן יהיה להפעיל סמכות זאת במהירות וביעילות. יש בתכלית זאת כדי להשליך על הפרשנות הראויה של הוראות החוק בעניין זה." ב-רע"פ 6034/99 לימור כהן ואח' נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נ"ד(1) 438 קבע בית המשפט העליון כי התכלית העיקרית של סעיף 238א לחוק היא הגנה על טובת הציבור, המחייבת כי בנייה תיעשה רק על פי היתר (עמ' 446 לפסה"ד). כן קבע ביהמ"ש העליון בפס"ד זה שבמתן פירוש לסעיף 238א לחוק יש להיזהר שלא לשים את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי בסד, באופן שישבש את אפשרות להילחם ביעילות בבנייה בלתי חוקית (עמ' 447 לפסה"ד). 30. כלי נוסף למלחמה בעבירות הבנייה הוא סעיף 239 לחוק, שכותרתו "צו הפסקה שיפוטי" הקובע כדלקמן: "(א) נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם — להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן — צו הפסקה שיפוטי) ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט. (ב) משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נושא צו ההפסקה או כתב האישום עד לגמר ההליכים בבית המשפט." מלשון הסעיף הנוקטת בלשון שרשאי בית המשפט לצוות "להפסיק את העבודה או השימוש", משמע שסמכות בית המשפט מתחלקת לשניים, כדלקמן: ליתן צו הפסקת עבודה, כל עוד מתבצעת העבודה. דהיינו, אם נסתיימה העבודה, לא ניתן ליתן צו הפסקת עבודה שיפוטי, שהרי העבודה הסתיימה; כאשר מתבצע שימוש חורג במקרקעין, ליתן צו הפסקת שימוש כל עוד נעשה השימוש החורג. הגיונה של הוראה זו בצידה, והוא למנוע יתרונות כלכליים או יתרון אחר ממי שמפר את הוראות החוק. ב-ע"פ 377/87 קלקא נחום נ. מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 673 בעמ' 683 כתב בית המשפט העליון על צו הפסקת עבודה שיפוטי כדלקמן: "ההליך של הפסקת בנייה שיפוטית אינו אלא הליך ביניים. מטרתו להקפיא את הבנייה באיבה, כשנעשית חריגה מההיתר או מהתכנית, עד אשר יתברר העניין לגופו בתיק העיקרי, שעניינו כתב-אישום על בנייה שלא בהתאם להיתר או לתכנית" ב-רע"פ 47/07 תימור מור נ. ועדה מקומית לתכנון ולבניה גבעת אלונים קבע כב' השופט ג'ובראן שבבסיס סעיף 239 לחוק התכנון והבניה עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית. מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע בתקנה 3 לתקנות התכנון והבנייה (צווים המעמד המבקש בלבד), כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה". 31. המחוקק לא הסתפק באמצעי האכיפה שבחוק התכנון והבנייה, אלא קבע בחוק רישוי עסקים כי אחת ממטרות חוק רישוי עסקים הוא שמירה על דיני התכנון והבניה. משמעות הדבר כי אדם המנהל עסק במבנה שנעברה בו עבירה על חוק התכנון והבניה לא יקבל רישיון לניהול עסק. 32. לאור הוראות החוק והפסיקה מצווה בית המשפט לשמור, בדרך כלל, על קיום הוראות חוק התכנון והבנייה לא רק בעת דיון בעבירות על חוק התכנון והבנייה אלא גם בהליכים אזרחיים, תוך הסתמכות על הכלל שמעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה. מההסטוריה של התובעים עולה שהם מפיקים רווחים כלכליים נאים מהפרת חוק התכנון והבנייה וצווי בית המשפט, ואינם נרתעים מההליכים הפליליים שננקטו כנגדם. התובעים הפרו את החוק וצווי בית המשפט פעם אחר פעם ביודעין למטרת הפקת רווחים כלכליים, ונראה שהוראות החוק וצווי בית המשפט הם בגדר המלצות עבורם. לכן הפגם המוסרי שדבק בפעולותיהם הוא רב ביותר, וחוסר תום ליבם בהפרות אלו כבד ביותר. לאור זאת, בנסיבות העניין יש להפעיל במלוא עוזו את הכלל שמעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה. עלות תיקון נזקי השריפה: 33. מאחר ולא ברור ועל איזה חלק מהמחסן ניתן צו ההריסה ביום 9.10.1996, אדון בשאלת הוכחת הנזקים שנגרמו למחסן, להם טוענים התובעים. 34. התובעים לא הגישו לבית המשפט חוות דעת של מהנדס בניין בה יפורטו הנזקים שנגרמו למחסן כתוצאה מהשריפה, השפעת נזקים אלו על הקונסטרוקציה של המחסן ואלו עבודות יש לבצע לצורך שיקום המחסן. חוות דעת זו היא חוות דעת בסיסית שבלעדיה התובעים יתקשו ביותר להוכיח את הנזקים שנגרמו למבנה המחסן. 35. התובעים הגישו לבית המשפט את חוות דעתה של השמאית ציפי קורלנדר לפיה עלות תיקון נזקי השריפה מגיעים לסך 270,000 ₪. סבור אני שיש לדחות את חוות דעתה של גב' קורלנדר מהסיבות כדלקמן: גב' קורלנדר היא שמאית תכולה ולא שמאית מקרקעין; לגב' קורלנדר אין כל ידע בהנדסת בניין, שהוא ידע אלנטרי נדרש להעריך נזקי מבנה; גב' קורלנדר לא הכירה את מחירון דקל שהוא מחירון ידוע ומוכר לכל מי שמתעסק בעבודות בנייה או בשמאות מקרקעין; מעדותה של גב' קורלנדר עולה כי הבסיס לחוות דעתה היה הריסת כל המחסן ובנייתו מחדש. חוות דעת זו לא יכולה לעמוד, מאחר והבסיס, חוות דעת של מהנדס בניין, לא קיים; הוכח כי התובעים לא רק שלא הרסו את המחסן אלא השתמשו בחומרי בנייה שנטען שנשרפו לצורך תיקון נזקי השריפה והגדלת שטח המחסן מ-540 מ"ר ל-700 מ"ר; גב' קורלנדר לא פירטה בחוות דעתה עלות כל עבודה ועבודה שהיה צריך לבצע ואת עלותה, כך שלא ניתן לחלץ מתוך הסכום הכולל אלו הסכומים שיש לשלם לתובעים; גב' קורלנדר העריכה את פינוי הפסולת בסך 10,000 ₪. הוכח שאת פינוי הפסולת ביצעה חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת 1 בגין תכולת המחסן; גב' קורלנדר העריכה את פירוק הסככה בסך 15,000 ₪. הוכח שהסככה לא פורקה, ואין חוו"ד של מהנדס בניין על הצורך לפרקה; גב' קורלנדר העריכה בניית בלוקים לגובה 5 מ' בסך 55,000 ₪. בנייה זו היא בנייה ללא היתר שנבנתה בעבר, והתובע 1 הצטווה להרסה; גב' קורלנדר העריכה עלות הקמת סככה מחדש בסך 150,000 ₪. נקודת המוצא של הערכה זו היא שיש להרוס הסככה ולהקימה מחדש. לא הוכח הצורך להרוס הסככה ולהקימה מחדש. גב' קורלנדר לא ידעה לומר מהי העלות של כל עבודה ועבודה הכלולה בסכום הגלובלי של עלות עבודות ההקמה מחדש של הסככה; גב' קורלנדר קבעה עלות בניית משרדון בסך 19,200 ₪. מר גרציאני קבע בחוות דעתו כי המשרד לא נשרף אלא רק התכולה שהייתה על גגו. לכן יש לדחות גם הערכה זו של גב' קורלנדר; גב' קורלנדר העריכה כי עלות הקמת מערכת חשמל חדשה במחסן היא 14,200 ₪.אין כל חוות דעת של מהנדס חשמל אודות מערכת החשמל מיד לאחר השריפה, כך שהבסיס להערכה זו לא קיים. בנוסף, בהתאם לחוות הדעת של מר משה לוי, המומחה מטעם הנתבעים עולה שהתובעים אך ורק שיקמו את חלק מערכת החשמל שניזוק ולא החליפו את כל מערכת החשמל; גב' קורלנדר העריכה את הספקת והרכבת דלת הזזה ומסילות פרזול בסך 6,800 ₪. אין כל עדות על נזק לדלת ולמסילת הפרזול. התובעים לא הגישו חוות דעת של מסגר או מהנדס בניין על כך שיש צורך להחליף את הדלת ומערכת הפרזול כתוצאה מהשריפה. כמו כן, התובעים לא המציאו כל קבלה שהיא על תיקון דלת הכניסה למחסן. 36. התובע 1 צירף לתצהירו חשבונית מס מיום 4.12.08 על ביצוע עבודות מסגרות במחסן בסך 11,000 ₪. בחשבונית לא פורטו עבודות המסגרות. לאור העובדה שהתובעים הגדילו את המחסן ל-700 מ"ר לא מן הנמנע שעבודות המסגרות מתייחסות להגדלת המחסן. על כן אין לקבל חשבונית זו כמתייחסת לתיקוני המחסן בשטח 540 מ"ר. התובעים לא צירפו קבלה לאות כי הסכום הנקוב בחשבונית שולם. 37. התובע 1 צירף חשבונית מס מיום 20.1.09 על הסך 1,501.50 ₪ על ביצוע עבודות פרקט במחסן. אין כל עדות שבעת שהשכיר התובע את המחסן לנתבעים היה במחסן פרקט. לכן אין להתייחס לחשבונית זו כחלק מתיקון נזקי השריפה. התובעים לא צירפו קבלה לאות שחשבונית זו שולמה. 38. התובע 1 צירף חשבונית מס/קבלה מיום 14.1.09 על הסך 7,738.50 ₪ בגין בניית משרד במחסן. אין לקבל קבלה זו מהסיבות כדלקמן: בקבלה לא רשומה הכתובת בה נבנה המחסן; מהעדויות עולה שהמחסן לא נהרס בשריפה, לכל היותר היה בו סימני פיח. לכן לא מובן מדוע היה צריך לבנות את המחסן מחדש; בקבלה לא נכתב כי העבודות כללו הריסת המחסן הישן, ואין כל עדות שהמחסן הישן נהרס. דבר המלמד שמדובר בבניית משרדים במחסן אחר במשק 30 במושב אחיסמך. 39. התובע 1 צירף לתצהירו את קבלה מס' 0114 על הסך 5,800 ₪ בגין שיפוץ משרדים במחסן. גם קבלה זו אין לקבל מהסיבות כדלקמן: בקבלה לא כתוב היכן מצויים המשרדים; התאריך של הקבלה לא ברור, ולא ניתן לדעת מתי בוצע השיפוץ; הקבלה היא של בעל מקצוע המבצע מחיצות גבס ותקרות אקוסטיות. אין פרטים על מידות המשרדים בהם בוצעו העבודה, על מנת שניתן לדעת שאכן מדובר במשרד שהיה במחסן; התובעת 2 העידה כי את המשרדון בנה השוכר ששכר את המחסן לפני הנתבעת 1. משרדון זה נבנה ללא היתר וסביר להניח שלגביו ניתן צו ההריסה ביום 9.10.1996. בית המשפט לא יתן ידו לשיפוץ נכס שנבנה ללא היתר אשר התובע 1 הצטווה להרוס אותו ולהימנע משימוש בו. 40. מאחר והתובעים הגדילו את המחסן ל-700 מ"ר, לא מן הנמנע שאת חומרי הבנייה המפורטים ביתר הקבלות שצרף התובע 1 לתצהירו רכשו התובעים לצורך הגדלת המחסן. 41. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את תביעת התובעים בקשר לשיקום המחסן בגין נזקי השריפה. אבדן דמי שכירות: 42. התובעים תובעים את הסך 430,000 ₪ עקב נזק שנגרם להם כתוצאה מכך שלא יכלו להשכיר המחסן במשך 6 שנים. 43. בתיק פלילי 855/96 ציווה בית המשפט על התובע 1 להפסיק את השימוש במחסן. בהשכרת המחסן מבצעים התובעים לכאורה עבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר והתובע 1 מבצע לכאורה עבירה של הפרת צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט אינו יכול ליתן ידו להפרת החוק והפרת צו בית המשפט בחסות בית המשפט. 44. בנוסף, התובעים לא הקטינו את נזקיהם, שכן יכלו לממן את תיקון המחסן בהלוואה בנקאית. 45. אשר על כן, אני דוחה את תביעת התובעים גם בראש נזק זה. עגמת נפש: 46. התובעים תובעים מהנתבעים את הסך 750,000 ₪ בגין עגמת נפש. 47. עגמת הנפש שנגרמה לתובעים נובעת אך ורק מהפרת הוראות חוק התכנון והבניה והפרת צווי בית המשפט. עגמת נפש מעין זו אינה ברת פיצוי. אם התובעים לא היו מפרים את החוק ואת הוראות בית המשפט לא הייתה נגרמת להם עגמת נפש. 48. אשר על כן, אני דוחה את התובעים גם בראש נזק זה. אחריות הנתבעים 2 ו-3: 49. מאחר ונדחתה התביעה כנגד הנתבעת, אין צורך לדון באחריות הנתבעים 2 ו-3. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעים. מאחר ולפחות מחודש יוני 2001 ידעו הנתבעים על צווי בית המשפט שניתנו ביום 9.10.1996 ועל הפרת חוקי התכנון והבנייה, אך המשיכו לשכור את המחסן, כנראה עקב כדאיות כלכלית, אינני פוסק הוצאות לטובתם. שריפהפיצויים