מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין צו עיקול: הקדמה: התובענה שבפנינו עניינה עתירת התובעת לחיוב הנתבעים מס' 1 ו-2 לשפותה בגין נזקיה והפסדיה, שהיו כרוכים בניהול הליך שיפוטי שהנתבעים פתחו נגדה בבית המשפט המחוזי בנצרת, ואשר בשלב מסויים הועבר והושלם בבוררות, ואשר הסתיים בפסק אשר דחה את תביעת הנתבעים נגדם וקיבל טענותיה נגד הנתבעים וחייבם לשלם לה סך -.1,197,303 ₪. במסגרת ההליך השיפוטי הנ"ל, הופקד על ידי הנתבעים, בקופת בית המשפט המחוזי בנצרת, ערבות בנקאית על סך -.100,000 ₪, כתנאי למתן צו עיקול - כבקשתם - נגד התובעת, ובשל כך צורף הנתבע מס' 3 (להלן: "הבנק"), כדי שבית המשפט יוכל להורות על חילוט הערבות הבנקאית, עד כדי הסכום שייפסק לטובתה בתובענה זו. ההסדר הדיוני: בישיבה שהתקיימה בפני ביום 7/8/02, במסגרת הדיון בתיק בש"א 2452/02, הושגה הסכמה דיונית אשר לפיה קיימת הסכמה שאין, הלכה למעשה, מחלוקות עובדתיות, משום שעובדות המקרה עולות מהמסמכים שניתן להגישם עם סיכומי הטענות, כל צד כשיקול דעתו, ולפיכך, הוסכם שהצדדים יגישו סיכומי טענותיהם בכתב, יצרפו להם ראיות ומסמכים שכל בעל דין מסתמך עליהם ובית המשפט יתן פסק דינו בתובענה כולה על סמך הסיכומים והמסמכים, ללא צורך בשמיעת עדים. העובדות הדרושות לענייננו: מקורה של מערכת היחסים בין בעלי הדין בחוזה בניה אשר נחתם בין התובעת לנתבעים, ובמסגרתו התחייבו הנתבעים להקים שכונת מגורים ברמת ישי. חילוקי דעות הנוגעים לחוזה האמור הובילו לכך שהנתבעים הגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת ת.א. 520/94, תביעה כספית על סך -.2,671,483 ₪. במסגרת התובענה במחוזי, ביקשו הנתבעים וקיבלו צו עיקול על נכסי התובעת, עד מלוא סכום התובענה, אם כי צו העיקול אשר ניתן ביום 11/10/94 הותנה - בין היתר - בכך שהנתבעים יפקידו בקופת בית המשפט ערבות בנקאית על סך -.100,000 ₪, כקביעת המחוזי, בהאי לישנא: "... צו זה ייכנס לתוקפו ויימסר למבקש (הנתבעת מס' 1 - ע.ע.) רק לאחר שיפקיד סכום מזומן, או ערבות בנקאית שאינה מוגבלת בזמן על סך -.100,000 ₪, לפיצוי כל נזק שייגרם ע"י העיקול, אם תידחה התביעה, או יפקע הצו מסיבה אחרת". העיקול האמור, כצפוי, העיק על ניהול עסקי התובעת ולכן, כדי שתוכל לנהל את עסקיה השוטפים, נאלצה להפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית על מלוא סכום התביעה, דהיינו, -.2,671,483 ₪, כדי שצו העיקול הנ"ל יבוטל; ואכן כך היה. הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי התובעת כאמור, נשארה בתוקף מיום 19/10/94 ועד ליום 23/1/95, מועד בו הומרה בהתחייבותו האישית של מנהל התובעת. במהלך ניהול המשפט, בשלב מסויים, נכרת הסכם בין התובעת לבין שני הנתבעים, לפיו הועברו כל המחלוקות בין בעלי הדין להכרעת בורר דן יחיד, ובמסגרת הסכם הבוררות התייחסו הצדדים לערבות הבנקאית שהנתבעים הפקידו, בסעיף 4 ו-5 להסכם הבוררות, בזה הלשון: "4. ג.ע. חכים (נצרת) קבלן לעבודות בנין ופיתוח בע"מ (הנתבעת מס' 1 - ע.ע.) תדאג להארכת תוקף הערבות הבנקאית מעת לעת, ובמידה ולא תעשה כן תהיה ס.י.ב.ב. (הכוונה לתובעת - ע.ע.) רשאית לדרוש חילוטה המיידי. 5. גורלה של הערבות הבנקאית יוכרע בהתאם לפסק הבורר". ביום 20/6/99 ניתן פסק הבורר לפיו, מחד גיסא, נדחתה תביעת הנתבעים נגד התובעת ומאידך נתקבלו טענות התובעת כנגד הנתבעים, אשר חוייבו לשלם לה סך -.1,197,303 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, נכון ליום פסק הבורר. במסגרת פסק הבורר נקבע, בין היתר, כלהלן: "8.4. הערבות הבנקאית תישאר בתוקף עד הפרעון הסופי. 9. באשר להוצאות המשפטיות, ישא כל צד בהוצאותיו הוא. 10. שכ"ט הבורר חולק שווה בשווה בין הצדדים, התשלום האחרון בסך -.15,356 ₪ + מע"מ שולם ע"י צד ב' הן בעבורו והן בעבור צד א'". הנזקים הנתבעים: התובעת טוענת כי בהליך הנ"ל נגרמו, בעטיו של צו העיקול, הנזקים וההפסדים שלהלן: א. עמלת הערבות הבנקאית שהיא הפקידה לשם הסרת העיקול, כפי שפורט לעיל, סך -.26,715 ₪ (נספח ז' לכתב התביעה). ב. דמי טיפול בהוצאות הערבות האמורה, סך -.2,250 ₪ (נספח ז' לתביעה). ג. הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכומים הנ"ל, עד ליום הגשת התביעה, סך -.31,878 ₪. טענות התובעת: התובעת טוענת כי נזקיה הנ"ל הינם פועל יוצא של הצורך להקטין את נזקיה בעטיו של צו העיקול, אשר גרם לתובעת נזקים בעצם הטלתו על נכסיה. התובעת מוסיפה כי על אף קביעת הבורר כי כל צד ישא בהוצאותיו, אין בקביעה זו משום פגיעה בזכותה לדרוש שיפוי בגין נזקי העיקול. עוד נטען מפי התובעת כי מפסק הבורר מסיכים כי לא זו בלבד שהתובענה של הנתבעים כנגד התובעת נדחתה, אלא שהנתבעים אף חוייבו לשלם לה סכומים נכבדים. התובעת סבורה שאין לקבל טענת השיהוי בהגשת תביעתה דנא, משום שלא התקיימו התנאים לכך, קרי: ויתור מצד התובעת על זכותה והרעה במצב הנתבעים עקב כך. טענות הנתבעים: בסיכומיהם חולקים הנתבעים על מתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, המונע מהנתבעים להחזיר לידיהם אותה ערבות בנקאית על סך -.100,000 ₪ מטעמים שביושר (שיהוי וחוסר תום לב), ברם הואיל והגענו לשלב הכרעת התובענה לגופה אין צורך לדון בהחלטת הביניים האמורה. לטענת הנתבעים, עמלות הערבות הבנקאית שהתובעת הוציאה נועדו להסרת העיקול ולכן לא ניתן לראות בהן כנזק שנגרם כתוצאה מהטלת העיקול- לטענתם, לא הרי הסרת העיקול כהרי הטלתו. הנתבעים אף הגדילו וטענו שהעיקול, אף אם גרם לנזק, אינו מעשה הנתבעים, אלא הוא מעשה בית המשפט. בנוסף, כך טענה בפי הנתבעים, לא הוכח שתביעתם במחוזי כנגד התובעת נדחתה, הרי אין קביעה מפורשת בנושא זה, ולא ניתן להסיק זאת מעצם חיובם בפסק הבורר. עוד נטען על ידיהם כי הואיל והעיקול נתבקש והושג בדרך רגילה ובתום לב, אין למצוא מבקש העיקול אחראי לנזקי יריביו. מה גם שהתובעת לא פעלה בצורה סבירה והיא הגדילה - למעשה - את נזקיה משום שיכלה להפקיד את ערבותו האישית של מנהלה, במקום הערבות הבנקאית. באשר לשיהוי, טוענים הנתבעים כי לא ניתן כל הסבר לאיחור בהגשת התביעה דנא. טענות הבנק: בעקבות טענות שונות שהועלו מפי ב"כ הבנק במהלך הדיון הנ"ל שהתקיים בפני, ביקשתיו לבדוק ולהודיע באם העמלה הנתבעת הוחזרה לידי התובעת אם לאו (משום שבנק הפועלים הוא שהנפיק את שתי הערבויות הבנקאיות הנ"ל) ואכן בדק והודיע - בפתח סיכומיו, כי העמלה הנתבעת לא הוחזרה לידי התובעת. לטענת הבנק, עמלה הערבות הבנקאית שהתובעת נשאה בה אינה נזק שנגרם עקב הטלת העיקול, אלא "הוצאה משפטית" ששילמה התובעת על מנת לבטל את העיקול. עוד טוען הבנק שהתובעת לא נקטה בדרך הזולה והטובה ביותר לצורך הקטנת נזקיה ומפנה לדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 19/1/95, בו הסכימו הנתבעים להחזיר את הערבות הבנקאית לתובעת כנגד הפקדת ערבותו האישית של מנהל התובעת. לטענתו, משלא דרשה התובעת החזר הוצאות הערבות הבנקאית במסגרת הבוררות, יש לראות בקביעת הבורר ובסכום שנפסק ככולל גם הוצאות ועמלות הערבות הבנקאית - דהיינו - ככולל סכום התביעה דנא, הבנק חוזר גם הוא ומעלה טענת השיהוי, ולדעתו יש לראות באיחור לתקופה של למעלה מ-3 שנים כאיחור בלתי סביר. הכרעה: השאלה שמציגה את עצמה בפנינו ודורשת כי נכריע בה הינה, הלכה למעשה, האם יש לראות בעמלות שהתובעת שילמה עבור הערבות הבנקאית כהוצאות משפט או שמא כנזק שנגרם לה בעטיו של העיקול? אם נאמר שמדובר בהוצאות משפט - משמע שדין התביעה להידחות לאור פסיקת הבורר, ואילו אם נאמר שמדובר בנזק שנגרם לתובעת בעטיו של העיקול כי אז דין התביעה להידחות. לדעתי, אין ספק שיש לראות בעמלות שהתובעת שילמה לצורך הסרתו המיידית של העיקול כדי להקטין את נזקיה, כנזק ישיר שנגרם על ידי הטלת העיקול. שאלה זהה לזו שעולה בפנינו נידונה בע"א 690/69 יהודה בן יהודה נגד דוד רוז והמרכז הישראלי של המרכז הציוני בבריטניה הגדולה ובאירלנדיה (פ"ד כד (2) 537), שם פסק כב' השופט י. כהן, בזה הלשון: "לפי דעתי, יש לראות בכל ההוצאות שפורטו בכתב התביעה נזק ישיר שנגרם על ידי הטלת העיקול". ההוצאות שפורטו בכתב התביעה היו, בין היתר, עמלות של ערבות בנקאית. באשר ליתר טענות הנתבעים כנגד התביעה, כגון שיהוי וחוסר תום לב, אין בטענות אלה ממש, משום שמדבור בזכות מהותית ולא בסעד מן הישור ומשום שאין הסתמכות שגרמה לשינוי לרעה במצב הנתבעים או התעשרות של התובעת שלא כדין, אלא אף נהפוך הוא, כל מסקנה אחרת משמעה חיסכון כיס למי שזכה במשפט, קרי לתובעת. עוד אומר שלא מצאתי שום נדבך ושום סימוכין לטענה של חוסר תום לב מצד התובעת. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים כלהלן: א. הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת סכום התביעה, -.60,843 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. אני מחייב את הנתבעים והבנק, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט בתובענה שבפני, בסך -.6,000 ₪ ומע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בקביעתי הסכום הנ"ל התחשבתי בהליך המקוצר שהצדדים הסכימו לו ואשר חסך זמן רב ויקר לבית המשפט ולצדדים. בקביעתי כי גם הבנק ישא בהוצאות המשפט, התחשבתי בכך שהוא גם נטל חלק פעיל בטיעוניו בניהול המשפט. ג. אני קובע כי יש לחלט את סך כל הסכומים הנ"ל מהערבות הבנקאית שהנתבעים הפקידו בזמנו בקופת ביהמ"ש המחוזי בנצרת (ערבות בנקאית מס' 5004-01-94 משוכה על בנק הפועלים לטובת בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת תיק א 520/94, בה הודיע בנק הפועלים שהוא ערב לכל סכום שיידרש מאת חב' ג.ע. חכים (נצרת) קבלן לעבודות בנין ופיתוח בע"מ, ואת יתרת הסכומים שתישאר - ככל שתישאר - תועבר לבנק או לנתבעים. פיצוייםצוויםעיקול