מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים על מכירה בהוצאה לפועל: 1. בתביעה שלפניי, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת מס' 1 (להלן : "הנתבעת") לפצותה בגין נזקיה שנגרמו לה כתוצאה ממכירת מערבל בבעלות התובעת בהליכי הוצאה לפועל שנקטה הנתבעת 1 - רם הובלות (להלן: הנתבעת), כנגד צד ג'. לטענת התובעת נגרמו לה נזקים שנאמדו בסך 164,004 ₪ בשל רשלנות הנתבעת. 2. אציין, כי התביעה הוגשה כנגד נתבעת נוספת - הנהלת בתי המשפט, ובפסק דיני מיום 17.5.2012 הוריתי על דחיית התביעה על הסף בשל החסינות ממנה נהנית מדינת ישראל- שהנתבעת מס' 2 נמנית על זרועותיה. בפסק דיני הנ"ל קבעתי כי המערבל נמכר עפ"י החלטת רשמת ההוצאה לפועל- ולפיכך קמה חסינות לפי הוראות 73א לחוק ההוצאה פועל התשכ"ז- 1967 הקובע כי "לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו". 3. לטענת התובעת - היא הבעלים של משאית מ.ר 39-841-15 עליה מורכב מערבל בטון (הנ"ל ביחד יקראו להלן: "המערבל"), ביום 21.11.2007 נכרת בין התובעת לבין כרמי חלבי (להלן: "חלבי") הסכם (המצורף כנספח ב' לכתב התביעה), לפיו מכרה התובעת את זכויותיה במערבל לחלבי בתמורה לתשלום סך 274,000 ₪ כאשר בין הצדדים הוסכם, כי סך 10,000 ₪ ישולם עד ליום 1.12.2007 והיתרה- סך 264,000 ₪ ישולמו ב- 24 תשלומים חודשיים שווים ורצופים ע"ס 11,000 ₪ כל אחד. עפ"י המוסכם, מסרה התובעת את החזקה לחלבי במעמד חתימת ההסכם, אולם הוסכם בין הצדדים, בסעיף 8 להסכם כדלקמן: " הקונה נותן בזאת את הסכמתו הבלתי חוזרת לכך, כי עד לפרעון מלוא התמורה יישאר הרכב בבעלות המוכר, וזאת, בין היתר, לשם הבטחת פרעון התמורה" 4. לטענת התובעת חלבי הפר את ההסכם כאשר מן התמורה המוסכמת שילם הוא סך 44,000 ₪ ולפיכך ביטלה התובעת את ההסכם וביום 29.6.2009 הגישה היא לבית המשפט השלום בחדרה, במסגרת תיק מס' 22112-06-09, תביעה להשבת המערבל לידיה. לאחר שלא הוגש כתב הגנה, נטלה התובעת פסק דין לטובתה ביום 14.10.2009. התובעת פתחה תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין שנטלה, וביום 12.4.2010 נתן רשם ההוצאה לפועל צו לתפיסת המערבל עפ"י פסק הדין שנטלה התובעת, או אז, וכאשר באה לתפוס את המערבל התחוור לתובעת, כי הנתבעת יזמה הליכי הוצאה לפועל כנגד חברה בשם "סופר בטון דליה בע"מ" המצויה בבעלות חלבי וכנגד כרמי חלבי עצמו, במסגרתם הוטל עיקול על המערבל, המשאית נתפסה לבקשת הנתבעת ואף נמכרה במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 02-22483-09-6 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל") כל זאת, מבלי שהתובעת - מי שרשומה במאגר הרישום במשרד הרישוי כבעלת המערבל, תקבל הודעה כלשהיא באשר להליכי העיקול והתפיסה שנקטה הנתבעת. 5. בכתב תביעתה, טענה התובעת כי היא ניסתה להפסיק את הליכי המכירה והיא פנתה בבקשה ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה ולאחר מכן בתביעה לבית המשפט השלום בחיפה, ואולם מאחר והקונה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל כבר הפקיד את סכום התמורה, והמערבל אף נמסר לידיו, לא הצליחה התובעת לקטוע הליך מכירת המערבל. יחד עם זאת, במסגרת ההליך שהגישה התובעת לבית המשפט השלום בחיפה, הוסכם בינה לבין הנתבעת, כי הסכומים שהפקיד הקונה בלשכת ההוצאה לפועל, בניכוי סך 10,000 ₪ בגין הוצאות הליך התפיסה, יועברו לידי התובעת. לפיכך, הועברו לידי התובעת מן הסכומים המופקדים בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה סך 96,935 ₪ כפי שעולה מנספח ו' לכתב התביעה ולתצהירו של העד מטעם התובעת - מר עומר בלסקי. 6. לטענת התובעת, מכירת המערבל שבבעלותה, הסבה לה הנזקים שלהלן: מחיר המערבל עפ"י חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה עומדת ע"ס 255,200 ₪; בניכוי סך 96,935 ₪, נזקה של התובעת בגין מכירת המערבל שבבעלותה, עומד ע"ס 158,265 ₪. לסכום הנ"ל יש להוסיף סך 4,176 ₪ בגין עריכת חוות דעת שמאי והפרשי הצמדה וריבית, ועל כן עומדים נזקיה של התובעת על סכום התביעה- סך 164,004 ₪ (ראו סעיף 25 לכתב התביעה). 7. כאמור, התובעת טענה כי הנתבעת ומדינת ישראל- לשכת ההוצאה לפועל התרשלו כלפיה, כאשר גרמו למכירת מערבל שבבעלות התובעת מבלי שיטרחו להודיע לתובעת, מי שרשומה כבעלים במערבל במשרד הרישוי, אודות ההליכים שהתנהלו בקשר למערבל הנ"ל. הנתבעת מס' 2 - מדינת ישראל הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חסינות רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל וכאמור, בפסק דיני הנ"ל מצאתי כי המדינה נהנית מחסינות- מאחר ומדובר באקט (מכירת המערבל) שנעשה עפ"י החלטת רשם ההוצאה לפועל. 8. עיון בכתב התביעה מעלה, כי בכל הנוגע לתביעה כנגד הנתבעת, טענת התובעת היא שהנתבעת התרשלה כאשר הגישה בקשה לעקל רכב המצוי בבעלות התובעת מבלי לבדוק טענות התובעת לגביו ומבלי להודיע לתובעת אודות ההליכים המתנהלים לגבי רכב זה. כמו-כן, טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה, כאשר היא הגישה בקשה למכירת המערבל מבלי שתטרח לבקש קבלת עמדת הבעלים הרשום של המערבל. 9. בהגנתה, כופרת הנתבעת בכל טענות התובעת וטוענת, כי אין כל עילת תביעה כנגדה. לטענתה, חברת סופר בטון דאליה בע"מ (להלן : "סופר בטון") היתה חייבת לנתבעת לא פחות מסך 1,425,000 ₪ והנתבעת נקטה בהליכים לגביית חובה, ובין היתר הגשת תביעה כספית והגשת שיקים שחוללו באי- פירעון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. לטענת הנתבעת, נהגו חברת סופר בטון וכרמי חלבי מנהג בעלים לכל דבר ועניין במפעל לייצור בטון ובמספר משאיות ומערבלי בטון שכולם לא היו רשומים על שם החייבים הנ"ל. על רקע ניסיונות להבריח רכוש זה או למוכרו, הגישה הנתבעת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לעקל ולתפוס מערבל הבטון ורכוש נוסף (לרבות משאיות אחרות) בנימוק כי החייבים בתיק ההוצאה לפועל הם הבעלים האמיתיים ברכוש זה ועושים בו מנהג בעלים, זאת נוכח העובדה שהם משתמשים בציוד זה והוא מצוי בחצריהם. 10. לטענת הנתבעת, ביום 22.3.2010 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל שנעתרה לבקשה ומצאה כי הונחה בפניה תשתית עובדתית הסותרת את חזקת הרישום, ועל כן הורתה היא לתפוס את המערבל. לאחר שנתפס המערבל, הובל למחסני ההוצאה לפועל וב"כ הנתבעת ביקש להתמנות ככונס נכסים על המערבל ובקשתו נדחתה, ומערבל הבטון נמכר ע"י המוציא לפועל, לפי צו שניתן כדין. בשלב מאוחר יותר עתרה התובעת בפני בית המשפט השלום בחיפה לביטול מכירת המערבל ובמסגרת ההליך הנ"ל הגיעו הצדדים להסכמה עליה עמדנו לעיל, לפיה יועברו הסכומים שהתקבלו ממכירת המערבל לידי התובעת, לאחר ניכוי הוצאות הנתבעת. 11. מכאן, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה מאחר ועיקול המערבל, תפיסתו ומכירתו נעשו עפ"י החלטות של רשמי ההוצאה לפועל שניתנו כדין ובוצעו כדין. לטענת הנתבעת היא לא הפרה כל הוראה חוקית והיא פעלה כדין לאחר שהיה חשש כן ורציני כי חברת סופר בטון וחלבי לא רשמו מערבלי בטון ומשאיות על שמם במטרה להסתירם מעיני נושיהם, ועל כן הגישה הנתבעת בקשתה, ולאחר שרשמת ההוצאה לפועל השתכנעה כי החייבים עושים מנהג בעלים במשאיות, נתפס המערבל ולאחר מכן נמכר כדין. 12. הנתבעת טענה לאשם תורם מכריע שיש לזקוף לחובת התובעת, שכן היא מסרה את המערבל לידי חלבי, היא לא תפסה אותו מייד לאחר שחלבי הפר את ההסכם והיא השתהתה בתפיסתו. הראיות 13. מטעם התובעת העיד נציגה - מר עומר בלסקי ואילו מטעם הנתבעת העיד עו"ד אמיר בירמן, מי שייצג את הנתבעת בהליכי ההוצאה לפועל במסגרת תיק ההוצאה לפועל ומי שחתום על הבקשות שהוגשו לרשמת ההוצאה לפועל שהובילו לעיקול ותפיסת הרכב, ולאחר מכן למכירתו. כן העיד מנהל הנתבעת - מר סאלח שבל. המחלוקת: 14. המחלוקת, כפי שזו עולה מכתבי הטענות, מתצהירי העדים ומסיכומי הצדדים היא בשאלות שלהלן: א. האם מכירת הרכבים לפי צווים שהוציא רשם ההוצאה לפועל, מקימה חסינות לנתבעת מפני התביעה, והאם נהנית הנתבעת מ-"הגנת הצידוק", לאחר שפעלה עפ"י צווים שיפוטיים. ב. למקרה ולא עומדת לנתבעת טענת ההגנה הנ"ל, האם עיוולה הנתבעת עוולת רשלנות כלפי התובעת- דהיינו האם הפרה חובת הזהירות כלפי התובעת, האם גרמה נזק והאם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. ג. מהו הנזק שנגרם לתובעת. ד. האם יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם. 15. נדון בשאלות אלה לפי סדרן. טענת הנתבעת כי אין כל עלית תביעה, מאחר והנזק נגרם כתוצאה מביצוע צווי רשם ההוצאה לפועל: 16. בעבר, התחבטה הפסיקה בשאלה- האם בעל דין העותר למתן צו שיפוטי במעמד צד אחד (לדוגמא- צו עיקול זמני) חייב לפצות את הנתבע לפי דיני הנזיקין, למקרה והצו בוטל לאחר שנגרם נזק לנתבע. 17. בעבר רווחה הדעה, כי תביעה זו בלתי אפשרית וכי דיני הנזיקין אינם מקימים עילה לתבוע בגין הנזקים מאחר והנזק נגרם ע"י צו שיפוטי. בעבר הרחוק, עוד כאשר כיהן השופט לנדוי בבית המשפט המחוזי, נידון מקרה שבו עתר תובע לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו ע"י צו עיקול זמני שבוטל, ושם נקבע: " מסקנתי היא שהמשפט הישראלי אינו נותן תרופה לאדם הסובל נזק במסגרת אשר תיארתי לעיל לפי סעיף מסויים בפקודת הנזיקין ולא לפי עקרון כללי; ייתכן שיש כאן השמטה מקרית של המחוקק; ייתכן גם שהמחוקק התכוון דווקא לתוצאה זו בחשבו שבחיוב המעקל בהוצאות אגב ביטול העיקול מהווה תרופה מסקפת לבעל הרכוש המעוקל" (ת"א (חי) 96/48 אלקלעי נ' בלנגה ובניו בע"מ פ"מ (ג), 93). 18. אף הנשיא שמגר סבר, כי עוולת הרשלנות אינה יכולה להיות מזור למי שניזוק כתוצאה מצו שיפוטי שניתן במעמד צד אחד. בע"א 732/80 ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב פד"י ל"ח (2) 645 קבע הנשיא שמגר כי ברוב המקרים לא ניתן יהיה לתבוע את נזקי הנפגע בגין עוולת הרשלנות, אם כי בבסיס פסק הדין עמדה ההנחה כי מי שנקט הליך במעמד צד אחד נקט אותו "בתום לב ללא זדון וללא התרשלות". הנשיא שמגר לא פסל את האפשרות לתבוע בגין נזקים שנגרמו ע"י צו שיפוטי שניתן במעמד צד אחד אם יוכח כי מבקש אותו צו התנהג "בחוסר סבירות או בזדון" (שם, בעמוד 655). 19. סוגיה זו הוכרעה סופית בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פד"י ל"ט (1) 597 (להלן : "פרשת גורדון") בו קבע הנשיא ברק כי אין בכך שהזנק נגרם כתוצאה מהחלטה שיפוטית כדי למנוע מבעל דין לתבוע את בעל דינו לפי עוולת הרשלנות, אם בעל הדין- הנתבע התרשל וכתוצאה מכך ניתנה החלטה שיפוטית מוטעית שגרמה לבעל הדין נזק. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון מספר פעמים (ראו לדוגמא: רע"א 1565/95 סחר שירותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויננשטיין פד"י נ"ד(5) 638). 20. לפיכך, טענת הנתבעת, לפיה יש לדחות את התביעה מאחר והנזק נגרם, ככל שנגרם, כתוצאה מהחלטה שיפוטית ועומדת לנתבעת הגנת "הצידוק" נדחית. מכאן נפנה לטענת התובעת הנוגעת לעוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות: 21. בטרם נדון בטענות התובעת בעניין עוולת הרשלנות, אציין כי הנתבעת לא העלתה כל טענה, לפיה בפנותו לרשם ההוצאה לפועל לתפוס את המערבל או למכירתו, חרג עו"ד ברמן מן ההרשאה שניתנה לו ע"י הנתבעת. הנתבעת לא טענה שעו"ד ברמן ביצע מעשה או הגיש בקשה או טען טענה שלא על דעת הנתבעת. אדרבא, למעט טענת הנתבעת בסעיף 14 לתצהירו של מר שבל, לפיה פעל עו"ד ברמן בחוסר הרשאה כאשר חתם על הסכם הפשרה (אליו הגיעו הצדדים במסגרת התביעה שהגישה התובעת לבית המשפט השלום בחיפה לאחר שהמערבל נמכר ולפיו הועברה תמורת המערבל שהתקבלה ממכירתו בתיק ההוצאה לפועל לידי התובעת) לא טענה הנתבעת כי מעשה כלשהוא שנקט עו"ד ברמן לא היה על דעתה. הנתבעת מסכימה למעשה, כי הפעולות שננקטו בהליך ההוצאה לפועל עד למכירת המערבל ננקטו על דעת הנתבעת, בהסכמתה או בידיעתה. 22. כידוע, עוולת הרשלנות נבחנת ע"י קביעת הפרת חובת זהירות (התרשלות), נזק, וקשר סיבתי בין השניים. באשר לחובת הזהירות יש לבחון קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית. 23. קיומה של חובת זהירות מושגית מותנה בקיום "יחסי רעות" (צפיות) בין סוג המזיקים אליו משתייך הנתבע לבין סוג הניזוקים אליו משתייך התובע, כאשר בית המשפט בוחן את הפעולות מן הסוג שעשה המזיק ואת הנזק שנגרם לניזוק. כאמור, חובת הזהירות המושגית נבחנת על פי מובחן הצפיות. 24. נראה, כי בעל דין המגיש תביעה לבית המשפט חב חובת זהירות מושגית כלפי צד ג' שאינו בעל דין ועליו לנקוט בפעולות שיש בהן כדי למנוע נזק ככל שהיה עליו לצפות נזק. אם בית המשפט העליון קבע בפסיקה שצוטטה לעיל קיומה של חובת זהירות מושגית בין בעלי דין שמנהלים הליך משפטי, הרי קל וחומר נכונים הדברים לגבי חובתו של בעל דין כלפי מי שאינו צד להליך. כאשר זוכה בתיק הוצאה לפועל נוקט הליכים מבצעיים כנגד רכושו של החייב, עליו לפעול באופן שלא ייגרם נזק לאחרים, וכאשר בפני הזוכה מידע שעלול להעלות חשד, שמא הנכסים אשר נתפסו אינם בבעלות החייב, על הזוכה היה לפעול לברר טענות אלה, בטרם יימכרו המעוקלים. 25. לאחר שקבענו קיומה של חובת זהירות מושגית, נדון בקיומה של חובת זהירות קונקרטית, ונבחן את השאלה אם חובת זהירות זו הופרה, ולצורך כך נבדוק את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל עד למכירת המערבל. 26. אציין, כי התובעת לא הגישה לעיון בית המשפט כל מסמך מתיק ההוצאה לפועל, ואילו הנתבעת בחרה להגיש חלק מן המסמכים. מן המסמכים שהגישה הנתבעת, עולה התמונה שלהלן: א. בבקשה למתן צווים מיוחדים (נספח א' לתצהירו של מר שבל - שלא ברור מתי הוגשה אולם התצהיר התומך בה נחתם ביום 21.3.2010) עולה, כי הנתבעת עתרה לתפיסת שלושה רכבים, כאשר המערבל הוא אחד מהם (ראו סעיף 6.2 לבקשה). הבקשה מבוססת של שלושה אדנים- כאמור בה: על תצהירו עו"ד ברמן, על דברי החייב- חלבי במסגרת דיון בהתנגדות בבית המשפט השלום בחיפה, ועל דו"ח עיקול שבוצע בחצר חברת סופר בטון - ממנו עולה כי הרכבים המבוקשת תפיסתם מצויים בחצרי חברת "סופר בטון". בתצהירו של עו"ד ברמן מצויין נטען כי עו"ד ברמן עצמו הגיע לפתח המפעל ביום 25.4.2009 וראה שם כי המשאיות המבוקשת תפיסתן חונות במקום, וגם בסיור שנעשה ביום 18.3.2010 (מספר ימים לפני הגשת הבקשה) נראו המשאיות במפעל. כאמור, עוד הפנתה הנתבעת בבקשתה לרשום בפרוטוקול תיק מס' 5910-05-09 (שלום חיפה) בו נחקר כרמי חלבי ושם הוא העיד, כי שתיים מן המשאיות "משועבדות" לחברת צבי בלסקי, וכאשר יסיים הוא לפרוע את החוב לבלסקי הוא יעביר את הבעלות במשאיות על שמו (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון שצורף כנספח לבקשה- נספח א' לתצהירו של מר שבל). ב. ביום 22.3.2010 נתנה רשמת הוצאה לפועל החלטתה, לפיה : "לאחר שהונחה בפניי תשתית עובדתית הסותרת לכאורה את חזקת הרישום, ולפיה החייב עושה מנהג בעלים ברכבים מס' ... אי לכך ועל יסוד תשתית זו, מורה לתפוס את הרכבים בכל עת ומקום.." (ראו נספח ב' לתצהיר מר שבל). ג. ביום 8.4.2010 נתפס המערבל, כאשר במערבל נוהג אחד הנהגים שעובד בשירות חברת "סופר בטון" - החייבת בתיק (נספח ג' לתצהירו של מר שבל). בו ביום אוחסן המערבל במחסני ההוצאה לפועל, כפי שעולה מתעודת אחסנה המהווה חלק מנספח ג' לתצהירו של מר שבל. ד. עפ"י נספח ד לתצהירו של מר שבל, ביום 25.4.2010 הגישה הנתבעת בקשה למכירת המערבל. בבקשתה טענה הנתבעת כי: "ידוע לזוכה כי אי העברת רישום הזכויות ברישומי משרד הרישוי נובע מניסיון המשיבים לחמוק מנושים, חרף העובדה כי המשאית בבעלותם ובשימושם" . עוד טענה הנתבעת בבקשה כדלקמן: " המבקשת תטען כי הרישום על שם "צבי בלסקי חברה להובלה בע"מ" הינו רישום פורמלי ובפועל הזכויות במשאית שייכות למשיבים" ה. מדף המרכז החלטת רשמת ההוצאה לפועל שניתנו בתיק (חלק מנספח ד' לתצהירו של מר שבל) עולה, כי ביום 27.4.2010 נתנה רשמת ההוצאה לפועל החלטתה לפיה: "הבקשה מיותרת. המשאית נתפסה באמצעות רשם ההוצאה לפועל והועברה למחסני נעמן שם תימכר בהתאם לנהלי המחסן וכדין" ו. המערבל פורסם במסגרת מכרז מס' 242 מיום 28.5.2010 והמשאית נמכרה למציע כאשר בדף ריכוז ההצעות (נספח ה' לכתב התביעה) צויין כי מחיר המחירון עומד ע"ס 145,000 ₪. 27. במסגרת עדותו טען עו"ד ברמן, כי רק בדיעבד, לאחר מכירת המערבל ידע הוא על שם מי רשום המערבל במשרד הרישוי (ראו עדותו בעמוד 14 שורה 21 ובעמוד 17 שורה 12 לפרוטוקול). אני דוחה טענה זו. עוד בדיון במסגרת בקשת רשות להגן, במהלך חקירתו של כרמי חלבי טען הוא בעמוד 13 לפרוטוקול, כי שתיים מן המשאיות "משועבדות" לחברת צבי בלסקי וכאשר יסיים הוא לפרוע את החוב לבלסקי הוא יעביר את הבעלות במשאית על שמו. ועוד, ביום 25.4.2010 בטרם נמכר המערבל, הגיש עו"ד ברמן בקשה ובה הוא טען, ברחל ביתך הקטנה, כי "המבקשת תטען כי הרישום על שם "צבי בלסקי חברה להובלה בע"מ" הינו רישום פורמלי ובפועל הזכויות במשאית שייכות למשיבים". הנה כי כן, בטרם נמכר המערבל ידע עו"ד ברמן היטב כי המערבל רשום ע"ש התובעת והוא יודע לספר, כי הרישום הוא פורמלי ובפועל הזכות במערבל שייכת לחייבים בתיק ההוצאה לפועל. 28. האם התרשלה הנתבעת והפרה חובת הזהירות הקונקרטית, כאשר היא נהגה כפי שנהגה. אמרנו כבר, כי קיימת חובת זהירות מושגית, מאחר ועל מי שנוקט הליך שיפוטי או מעין שיפוטי, לעשות זאת באופן שלא יגרום נזק לצד שלישי שאינו מיוצג. קיימת חובת זהירות מושגית בין מי שמגישים תובענות לבית המשפט או ללשכת ההוצאה לפועל לבין צדדים שלישיים שעלולים להינזק כתוצאה ממתן החלטות שיפוטיות. האם בנסיבות העניין, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה כלפי התובעת. תשובתי לשאלה זו היא בחיוב ולהלן אנמק מסקנתי זו. 29. כאמור, עלה חשד, ונכון אני להניח כי חשד זה היה סביר ומבוסס, כי חלבי וחברת סופר בטון עושים שימוש ברכבים ומשאיות, כאשר רכבים אלה, אף שלמעשה מצויים בבעלות חלבי וסופר בטון, רשומים ע"ש אחרים. הבקשות שהגישה הנתבעת, התבססו על מידע שהיה באמתחתה ובידי ב"כ, לפיו המשאיות ומערבל הבטון מצויים בחצרי חלבי וסופר בטון והם נוהגים בהם מנהג בעלים על אף שאינם רשומים על שמם במאגר הרישום של משרד הרישוי (ראו הבקשות שהגשה הנתבעת ביום 21.3.2010 ו- 25.4.2010 ). 30. כאמור, הבקשה לתפוס המערבל מבוססת על חקירת כרמי חלבי בבית המשפט השלום בחיפה, על תצהירו של עו"ד ברמן אשר מעיד על שני ביקורים שערך במפעל חברת סופר בטון, במסגרתם הגיע עד לשער המפעל וראה את המשאיות המבוקשת תפיסתן (ובכללן המערבל) (ראו האמור בסעיפים 4-6 לעמוד 2 לתצהירו של עו"ד ברמן מיום 21.3.2010 וכן עדותו לפניי בעמוד 14 שורות 8-12 לפרוטוקול), וכן על דו"ח עיקול שבו נרשם כי המערבל מצוי בחצרי חברת סופר בטון. אין מחלוקת כי הבקשה לתפיסת המשאיות והמערבל אינה מבוססת על דו"ח חקירה שערך חוקר פרטי (שם). 31. המסקנה היא, כי בהתבסס על החומר הנ"ל הגישה הנתבעת בקשה לתפוס מערבל שאינו רשום על שם החייבים בתיק ההוצאה לפעול, כי אם על שם צד שלישי. עוד עולה מחומר הראיות, כי בהתבסס על הראיות שהציגה הנתבעת, ובכלל זה אותו פרוטוקול ישיבה שבה נחקר כרמי חלבי ותצהירו של עו"ד ברמן - נעתרה רשמת ההוצאה לפועל לבקשה והורתה על תפיסת המערבל. 32. במקרה דנן, כאשר בידי הנתבעת מידע, כי החייבים עושים מנהג בעלים ברכבים הרשומים על שמם, רשאית היא להגיש בקשה לתפוס את הרכבים, אף מבלי להודיע על כך לצד השלישי שעל שמו רשומים הרכבים, מפאת החשש שמא יוברחו רכבים אלה והליך תפיסתם יסוכל. יחד עם זאת, משנתפסו המשאיות (ובכללן המערבל) על בבסיס הצהרת הנתבעת לפיה המשאיות והמערבל מצויים בבעלות החייבים (כרמי חלבי וסופר בטון) ומעתה מצוי המערבל במחסן ההוצאה לפועל ואין כל סכנה שמא יוברח, לטעמי, חלה על הזוכה- הנתבעת, חובה יזומה, ליזום הליך שבו תודיע היא לצד ג' שעל שמו רשום המערבל, כי המערבל נתפס, זאת על מנת לאפשר לגורם שעל שמו רשום הרכב במשרד הרישוי לטעון טענותיו. 33. אומנם, רישום רכב או משאית במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פד"י נ"א(4) 464). משמעות הרישום היא ראייתית, כאשר הרישום מהווה ראיה לכאורה לעניין זהות הבעלים ברכב. יחד עם זאת, קבעה הפסיקה כי המבקש לסתור את הרישום נושא בנטל ההוכחה לכך. 34. הנתבעת הביאה ראיות לכך שהחייבים בתיק ההוצאה לפועל עושים מנהג בעלים במערבל ובהתבסס על ראיות אלה נתפס המערבל. כיום, בדיעבד, ברור כי הצהרת הנתבעת, לפיה הרישום במשרד הרישוי המתייחס למערבל הוא פיקטיבי, מסתברת כעובדה לא נכונה, שכן הנתבעת לא דייקה בעובדות (הגם שהאמינה כי שהחייבים נוהגים מנהג בעלים במערבל). הוכח, כי התובעת וחלבי הגיעו להסכם שהבעלות תעבור לידי חלבי לאחר פירעון מלא התמורה, ותמורה זו לא נפרעה במלואה . 35. משנתפס המערבל, ועל מנת למנוע נזק שעלול להיגרם לצד שלישי, על הנתבעת היה ליזום הליך שבו ידע "הבעלים הרשום" אודות עיקול הרכב. הדבר יכול היה להיעשות ע"י הגשת בקשה לרשם ההוצאה לפועל להודיע לאותו "בעלים רשום" אודות תפיסת הרכב, או ע"י המצאת הודעה מאת ב"כ הזוכה. הצורך להביא דבר העיקול והתפיסה לידיעת "הבעלים הרשום" נובע מן החזקה שהוא הבעלים ברכב, ואף על פי כן אינו יודע כי הרכב עלול להימכר בהליך הוצאה לפועל לכל המרבה במחיר. כידוע, החייב יכול לעשות שימוש ברכב שכור, או ברכב שאול או ברכב המושכר לו בליסיניג; מכאן, על הנתבעת היה להביא דבר תפיסת הרכב לידיעת אותו גורם שעל שמו רשום הרכב. 36. מקום שרשם ההוצאה לפועל סמך על הצהרת הזוכה- הנתבעת, והמערבל נתפס, אין הזוכה יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי מנגנון ההוצאה לפועל הוא שמכר את המערבל. לטעמי על הזוכה היה להודיע לבעלים הרשום דבר תפיסתו של המערבל. 37. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הנתבעת מגישה בקשה נוספת למכירת המערבל בה היא מציינת, ברחל ביתך הקטנה, כי הרישום על שם התובעת "הינו רישום פורמלי ובפעל הזכויות במשאית שייכות למשיבים" וביום 27.4.2010 מחליטה רשמת ההוצאה לפועל כי המשאית תימכר בהתאם לנהלי המחסן וכדין. נראה, כי כאשר הנתבעת יודעת ביום 27.4.2010 כי המשאית הולכת להימכר בהתבסס על הצהרותיה, מבלי ש"הבעלים הרשום" יקבל הודעה על כך, על הנתבעת היה ליזום הליך שבו ידע אותו בעלים על מכירת המערבל, ומשלא נקטה הנתבעת בהליך זה, הרי התרשלה כלפי התובעת. 38. המסקנה היא שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת. הנתבעת, אשר היה עליה להביא עובדות נכונות בפני רשמת ההוצאה לפועל הביאה עובדות שאינן נכונות (גם אם אני אניח לטובת הנתבעת, שמקור אי הדיוק הוא באי בדיקת העובדות), ואף על פי כן, ולמרות העובדה כי הליך התפיסה והמכירה נעשו על בסיס עובדות שהוצגו ע"י הנתבעת, לא יזמה הנתבעת כל בקשה להביא את עובדת עיקול או תפיסת המערבל או הכוונה למוכרו ל-"בעלים הרשום" ברכב- עפ"י מאגרי משרד הרישוי. על הנתבעת חלה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת וחובה זו הופרה, כאמור לעיל. 39. מודע אני לכך שעל הזוכה בתיק הוצאה לפועל לנקוט צעד יזום ולהודיע לבעלים הרשום אודות הליכים המתנהלים לגבי רכבו, אולם נראה, כי התוצאה אליה הגעתי מתיישבת עם מדיניות ראויה. מי שנוקט באקט של עיקול ותפיסת רכב שאינו רשום על שם החייב במשרד הרישוי וטוען בפני רשם ההוצאה לפועל כי החייב הוא הוא הבעלים ברכב מאחר והוא נוהג בו מנהג בעלים, נושא באחריות ליידע את הבעלים הרשום בדבר תפיסת הרכב בידי מעקלים, זאת על מנת שעמדתו של הבעלים הרשום תישמע. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שמי שביקש את התפיסה יודע כי הרכב הולך להימכר מבלי שאותו "בעלים רשום" יקבע הודעה על כך. בכך, ניתן לחסוך טעויות שעלולות להיגרם כתוצאה מאי העברת הודעה לבעלים הרשום שמרד הרישוי. כמו-כן נראה, כי גזירה זו אינה כזו שלא ניתן לעמוד בה, שכן כל שעל הזוכה לעשות הוא להודיע לבעלים הרשום דבר בקשותיו וטענותיו ודבר ההחלטות שניתנו ע"י רשם ההוצאה לפועל. שאלת הנזק: 40. התובעת טוענת כי נזקיה עומדים על סכום התביעה, כאשר סכום זה נגזר מערך המערבל עפ"י חוות דעת שמאי שצורפה לתצהיר מר בלסקי (סך 255,200 ₪) בתוספת עלות עריכת חוות דעתו של השמאי (סך 4,176 ₪) ובקיזוז הסכום שהתקבל עפ"י הסכם הפשרה בין התובעת לבין הנתבעת אליה הגיעו בתביעה שהגישה התובעת להשבת המערבל אל בית המשפט השלום בחיפה (סך 96,935 ₪). 41. מאידך, טוענת הנתבעת כי אף אם תוכיח התובעת אחריות בנזיקין, לא נגרם לתובעת כל נזק; לטענת הנתבעת, ערך הרכב עפ"י אומדן מחסני ההוצאה לפועל (נספח ה' לכתב התביעה) עומד ע"ס 145,000 ₪. אם יקוזז מן הסכום הנ"ל הסכום שקיבלה התובעת ממכירת המערבל (סך 96,935 ₪) וסך 44,000 ₪ שקיבלה התובעת מכרמי חלבי עפ"י הסכם מכירת המערבל, כפי הודאת התובעת בסעיף 7 לכתב התביעה, הרי נגרם לתובעת נזק הנאמד באלפי ₪ בודדים. 42. באשר לשווי המערבל, אני מבכר את חוות הדעת של השמאי מטעם התובעת. מודע אני לעובדה כי השמאי לא בדק את המשאית עצמה, וכי הוא בדק את הדגם של המשאית ואת עלות מערבל שיותקן על המשאית. יחד עם זאת, עורך חוות הדעת לא נחקר (לאחר שב"כ הנתבעת לא עמד על חקירתו), ובנוסף, כשנתיים לפני תפיסת המערבל, הוא נמכר לכרמי חלבי בתמורה לסך 274,000 ₪ עפ"י ההסכם נספח ב' לתצהירו של מר בלסקי, ועל כן הערכת השמאי מטעם התובעת, לפיו ערכו של המערבל עומד ע"ס 220,000₪ (לא כולל מע"מ) אינה מופרכת על פניה והיא נתמכת במחיר המחירון של המשאית ובהצעות מחיר לרכישת מערבל דומה והיא נתמכת בהסכם בין התובעת לבין חלבי שהוצג בפני בית המשפט; ובכל מקרה, העדר חקירת השמאי ע"י הנתבעת, מקשה על הטענה שיש להתעלם מחוות הדעת רק משום שהמערבל לא נבדק. 43. בנוסף, אני דוחה את טענת הנתבעת, לפיה יש לסמוך על הערכת לשכת ההוצאה לפועל אשר קבעה כי ערך המחירון עומד ע"ס 145,000 ₪. ראשית, עורך המסמך לא הובא לעדות ולא ברור באילו נסיבות נערך המסמך, מי הוא עורכו ומהי השכלתו וניסיונו; שנית, לא ברור אם מדובר בהערכה למשאית או למשאית בתוספת המערבל המותקן עליה, ושלישית, עניין לנו במחיר למימוש מהיר ולא במחיר שוק. 44. לפיכך, אני קובע את ערך המערבל ע"ס 220,000 ₪ נכון ליום עריכת חוות הדעת- 10.1.2011. לסכום הנ"ל אני מוסיף את עלות חוות הדעת ע"ס 3,600 ₪. ( לעניין מרכבי המע"מ, מאחר והמדובר בתביעה בגין נכס שניזוק, הרי התובעת זכאית לערך המערבל ללא מע"מ). 45. הצדדים חלוקים בשאלה אם יש לקזז מסכום הנזק את הסך 44,000 ₪ שקיבלה התובעת עפ"י ההסכם בינה לבין כרמי חלבי. כאמור, התובעת מודה כי היא קיבלה ע"ח תמורת המערבל מחלבי את הסכום הנ"ל, בטרם בוטל ההסכם ובטרם הוגשה התביעה שהוגשה לבית המשפט השלום בחדרה, להשבת המערבל לידיה. 46. לטעמי, התשובה לכך היא בחיוב. סכום זה, אשר מצוי בידי התובעת והתקבל בידיה ע"ח תמורת המערבל עפ"י אותו הסכם בינה לבין חלבי שבוטל ע"י התובעת, לא הושב לידי חלבי ולא הוכח בפניי, כי סכום זה קוזז בגין דמי שימוש ראויים (שגובהם לא הוכח) ככל שאלה מגיעים לתובעת ועל כן מצוי בידי התובעת סכום שהתקבל בידיה בהתאם להסכם בינה לבין חלבי. לפיכך, מאחר והסכום מצוי בידי התובעת, והוא התקבל ע"ח תמורת המערבל, יש לקזזו מסכום הנזקים שנגרמו לתובעת בגין נטילת המערבל מידיה. 47. לפיכך, סך כל נזקי התובעת, עפ"י האמור לעיל מגיעים לסך: א. סך 220,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת (10.1.2011) 238,369 ₪ ב. בתוספת סך 3,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת החשבונית (20.1.2011) 3,885 ₪ ג. בניכוי סך 44,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.6.2009- מועד הגשת התביעה לבית המשפט השלום 51,087 ₪ בחדרה ד. בניכוי סך 96,935 ₪ שקיבלה התובעת מלשכת ההוצאה לפועל על חשבון תמורת המערבל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 01.02.11 - מועד אישור הסכם הפשרה 104,546 ₪ ה. סה"כ 86,618 ₪ שאלת האשם התורם: 48. הנתבעת טוענת כי יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם מכריע נוכח התנהגותה, בין היתר, אי רישום כל הערה בדבר ההסכם בינה לבין חלבי, אי הגשת תביעה מייד לאחר הפרת הסכם מכירת המערבל לחלבי, ואי תפיסת המערבל מייד לאחר שניתן פסק הדין ע"י בית המשפט השלום בחדרה. 49. אציין, כי הנתבעת לא העלתה את הטענה, לפיה עברה הבעלות במשאית לידי חלבי וכי זכויות התובעת במערבל הן זכויות של בעל משכון שלא נרשם- וככאלה אינן תקפות כלפי הצד השלישי- הנתבעת. הנתבעת לא טענה כי סעיף שימור הבעלות אינו תקף בשל אופיה של העסקה ולא טענה כי על העסקה חלות הוראות חוק המשכון- התשכ"ז- 1976 (להלן: "חוק המשכון") מכח סעיף 2 להוראות החוק. ניתן לשער, כי אי העלאת טענה זו נובע מכך שהלכת קולומבו ( ע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פד"י מ"ה(5) 490) בוטלה (ולפי חלק מן המלומדים צומצמה) עפ"י הלכת קידוחי הצפון (רע"א 1690/00 קידוחי הצפון בע"מ נ' גוילי פד"י נ"ז (4) 385) בה נקבע, כי יש ליתן תוקף להסכם מכר אגב שיור הבעלות בידי המוכר, מבלי להחיל עליו הוראות חוק המשכון לפי סעיף 2(ב) לחוק המשכון. 50. כאמור, הנתבעת לא טענה בפניי הטענה, כי אין בפנינו עסקת מכר, ונראה, כי משלימה עם הטענה כי סעיף שימור הבעלות שבהסכם בין חלבי לבין התובעת הוא סעיף תקף (לעניין החלת סעיף 2(ב) לחוק המשכון על עסקאות משכון מסווה, גם לאחר מתן פסק הדין בעניין קידוחי הצפון ראו : פש"ר (ת"א) 133/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' און 1973 הנדסת מיזוג בע"מ (טרם פורסם, 28.1.2004); פש"ר (חי') 453/03 שף הים (1994) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ (טרם פורסם, 9.9.2004); כן ראו מאמרו של פרופ' יהושע ויסמן "משכון נסתר: המוות המדומה של קולומבו" ספר גבריאל בך עמ' 517). 51. למרות שהנתבעת לא טענה להעדר תוקפו של סעיף שימור הבעלות, היא- הנתבעת, טענה, כי ביצוע העסקה כפי שבוצעה-ע"י מסירת רכב אגב שיור הבעלות בידי התובעת, מבלי שתירשם כל הערה על כך, והותרת הרכב בידי חלבי משך תקופה ארוכה מבלי שהתובעת תנקוט פעולה כלשהיא, כאשר היא יודעת כי חלבי מצוי במצב כלכלי קשה ואינו פורע את תמורת המערבל, מהווה רשלנות כלפי נושיו של חלבי, ובכללם הנתבעת. 52. לטעמי, התנהלות התובעת לוקה ברשלנות כלפי נושיו של חלבי ובכללם הנתבעת. התובעת מכרה לחלבי מערבל בטון; היא שמרה על הבעלות במערבל עד סילוק מלוא התמורה תוך שהתירה לחלבי לנהוג מנהג בעלים במערבל, כאשר כל מטרתה בשימור הבעלות אצלה היא להבטיח את תשלום התמורה (ראו עדותו של מר בלסקי בעמוד 6 שורה 17 שם העיד, כי הותרת הבעלות בידי התובעת נעשה "כבטחון"). על התובעת היה לצפות, כי נושיו של חלבי (שמצבו הכלכלי היה קשה והא ראיה לכך שהוא לא עמד בהוראות הסכם רכישת המערבל) עלולים לטעון כי המערבל מצוי בבעלות חלבי ולבקש לעקלו, כאשר אין כל הערה המתריעה מפני הנושים בדבר זכויות בטוחותיות של התובעת במערבל. 53. טוענת התובעת כי לא ניתן לרשום הערה לגבי העסקה שנעשתה, מקום שהבעלות נותרת אצל התובעת. איני מסכים עם טענה זו. אפילו הייתי מגיע למסקנה כי הבעלות אכן נותרה אצל התובעת, למרות שכוונת הצדדים בשימור הבעלות היתה להבטיח התמורה, יכולה היתה התובעת לרשום הערה לפי תקנה 5(ד) לתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון) התשנ"ד- 1984 הקובעת כי "ברישום משכון לפי הסכם מכר או שכירות, ניתן להוסיף הערה בהודעת המשכון, כי אין הרישום כשלעצמו מעיד על כוונת הצדדים שהנכס המשועבד ישמש ערובה לחיוב כאמור בסעיף 2 (ב) לחוק". 53. מודיע אני לעובדה, כי מטרת תקנה 5 (ד) היתה לשרת את האינטרס של המוכר- הנושה. התקנה הותקנה נוכח המצב המשפטי שבו חברות ליסינג ביקשו שלא לוותר על הבעלות בנכס, אולם חששו שמא ייקבע כי מדובר במשכון (ראו הניתוח שעורך השופט עמית בת.א (חי') 147/01 אי.די. בי ליסינג נ' ענבל לוין (טרם פורסם- ניתן ביום 30.6.2002). יחד עם זאת, התקנה מאפשרת לנושה המבקש לשמר בידיו בעלות בנכס, על מנת להבטיח את כספו, לרשום הערה ברשם המשכונות, שהוא נותר הבעלים של הנכס, ויש לו זכויות של בעל שעבוד. בכך היה מתריע הנושה- המוכר מפני צדדים שלישיים על זכויות בטוחותיות שיש לו בנכס ויש להניח שהדבר היה מפחית באופן ניכר הסיכוי להתרחשות "תאונות משפטיות" מן הסוג שקרה בתיק זה. נקיטת התובעת בהליך הנ"ל יכולה היתה למנוע הנזק שנגרם, ויכולה היתה להתריע בפני נושיה, ובכללם הנתבעת, כי התובעת אינה רק מי שרשום ברישום דקלרטיבי- כבעלת המערבל, אלא שיש לה זיקה אל המערבל - בדמות נושה מובטח, אף שהמערבל מצוי בשימושו של חלבי ולמרות שחלבי נוהג במערבל "מנהג בעלים". 54. מלבד התנהלותה הנ"ל של התובעת, נראה, כי הנתבעת התרשלה פעם אחר פעם לאחר הפרת ההסכם מצד חלבי. למרות ידיעתה של התובעת, כי מערבל המצוי בבעלותה מצוי בשימושו של אחר אשר מסובך כלכלית ואינו משלם את תמורת המערבל ולמרות העובדה, כי צדדים שלישיים רשאים להניח כי המערבל מצוי בבעלות חלבי או בבעלות חברת סופר בטון, התובעת לא הזדרזה להגיש תביעתה לביטול ההסכם בינה לבין חלבי, שכן למרות שחלבי החל להפר את ההסכם למן חודש 4/08 (ראו עדותו של מר בלסקי בעמוד 6 שורה 32 לפרוטוקול) טרחה התובעת להגיש תביעתה לבית המשפט השלום בחדרה להשבת המערבל לידיה רק בחודש 6/2009 (ראו נספח ג' לתצהירו של בלסקי). ואם לא די בכך, התובעת התמהמהה בהוצאת פסק הדין לפועל, שכן פסק הדין (נספח ג' לתצהירו של בלסקי) ניתן על ידי בית המשפט השלום בחדרה ביום 14.10.2009 ורק בחודש 4/2010 ניסתה התובעת לתפוס את המערבל. אף כאן, התרשלה התובעת כאשר היא יודעת כי המערבל מצוי בידי חלבי המסובך כלכלית, הוא נוהג בו מנהג בעלים ואף על פי כן התובעת לא פועלת לביטול ההסכם מיידית, ולא פועלת לתפיסת המערבל על מנת למנוע "תאונה משפטית" מן הסוג שאירע בענייננו. לטעמי, התנהלות התובעת במקרה דנן משולה לשימת מכשול בפני עיוור. 55. בבואי לשקלל את האשם התורם שיש לזקוף לחובת התובעת, אני בדעה שיש לזקוף לחובתה 50% אשם תורם, בשל תרומתה לתפיסת הרכב ע"י אחרים ומכירתו. המסקנה: 56. המסקנה היא שיש לזקוף לחובת התובעת 50% בגין אשם תורם, ועל כן אני קובע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסך 43,309 ₪. 57. בנסיבות העניין, ונוכח התוצאה אליה הגעתי, האמור בפסק דיני ונסיבותיו של המקרה, איני עושה צו להוצאות. פיצוייםהוצאה לפועל